סמיכות פרשיות
סמיכות פרשיות (או כתובים סמוכין) היא אחת מן הדרכים שבהן התורה נדרשת, ועל פיה יש להסיק על תוכנה של פרשיה מסוימת בתורה מן הפרשה הסמוכה לה.
נימוק
הפסוקים בתורה סדורים פעמים רבות על פי מבנה ברור וסדר פנימי בין הפסוקים, כמו, למשל, פרשת ויקרא, המפרטת את דיני הקורבנות בצורה מסודרת, פרשיה אחרי פרשיה. לעומת זאת, פעמים רבות מצוות התורה כתובות ללא קשר ברור בין מצווה מסוימת לבין מצווה הסמוכה לה. כך, למשל, פרשת "קדושים תהיו" כוללת מצוות רבות הכתובות בקיצור, מתחומים הלכתיים מגוונים, שקשה להסביר את המכנה המשותף להם. באמצעות הכלל האמור קבעו חז"ל, שפסוקים חסרי קשר לכאורה נכתבו זה לצד זה כדי שנסיק מסמיכותם על קשר כלשהו ביניהם, ונלמד מאחד מהם פרט מסוים גם לגבי השני. הגמרא במסכת יבמות[1] מציינת ששתי הפרשיות צריכות להיות סמוכות ממש כדי שיהיה אפשר לפרש את הנושא על פי שיטת סמיכות הפרשיות.
המחלוקת בדברי חז"ל
במדרש ההלכה ספרי פרשת בלק (במדבר פיסקא קלא) נחלקו תנאים אודות כלל זה:
מערער נוסף על שיטה דרשנית זו הוא רבי יהודה:[2]
בן עזאי אומר: נאמר (שמות כב, יז): 'מכשפה לא תחיה', ונאמר (בפסוק הבא): 'כל שוכב עם בהמה מות יומת'. סמכו עניין לו, מה שוכב עם בהמה בסקילה - אף מכשפה בסקילה. אמר לו רבי יהודה: וכי מפני שסמכו עניין לו נוציא זה לסקילה?!
האמורא רב יוסף הבחין בין ספר דברים ("משנה תורה") לבין שאר חומשי התורה, ולדעתו גם רבי יהודה מודה שבספר דברים ניתן לדרוש "סמוכין". הוא הוכיח זאת מדברי רב, שהסביר דין מסוים של רבי יהודה עצמו בעזרת "סמוכין" בספר דברים. הראב"ן[3] מסביר את טעמו של הבדל זה בין הספרים: ספר דברים הוא נאום של משה רבנו, שסודר על ידו על פי קשר ענייני מסוים, מה שאין כן שאר חלקי התורה, שנאמרו ישירות מפי הגבורה, וסדר הפסוקים הכתוב איננו בהכרח תואם לסדר אמירתם.
בתקופת האמוראים התקבלה שיטת הלימוד באמצעות סמיכות פרשיות ללא עוררין. התלמוד אף מביא מקור מדרשי מאת רבי יוחנן[4] לביסוס שיטת הדרישה על פי סמיכות הפרשיות:
סמוכין מן התורה מניין? שנאמר (תהלים קיא, ח): סְמוּכִים לָעַד לְעוֹלָם, עֲשׂוּיִם בֶּאֱמֶת וְיָשָׁר.
— תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף י, עמוד א.
[5] מכאן נקראת שיטת לימוד זו בקיצור "סמוכין".
הרמב"ן[6] מסביר כי המקור העיקרי שממנו אנו לומדים "סמוכים" אינו מן המקרא הזה אשר אינו אלא אסמכתא בלבד, אלא אנו למדים דבר זה ממה שהותרה לבישת כלאיים בציצית, מן הפסוקים בחומש דברים[7]: לֹ֤א תִלְבַּשׁ֙ שַֽׁעַטְנֵ֔ז צֶ֥מֶר וּפִשְׁתִּ֖ים יַחְדָּֽו: גְּדִלִ֖ים תַּעֲשֶׂה־לָּ֑ךְ עַל־אַרְבַּ֛ע כַּנְפ֥וֹת כְּסוּתְךָ֖ אֲשֶׁ֥ר תְּכַסֶּה־בָּֽהּ: אשר מכוח הסמיכות אנו מתירים דבר זה[8]. הרמב"ן מסביר כי שני הפסוקים הללו מופנים בכדי ללמדנו את עצם הדבר שסמיכות משמשת כמקור.
בתלמוד[9] נאמר שהנושא היה שנוי במחלוקת בין חכמי ישראל לבין המינים: "אמר ליה ההוא מינא לרבי אבהו וכו'[10] אמר ליה: אתון דלא דרשיתון סמוכין - קשיא לכו, אנן דדרשינן סמוכים - לא קשיא לן". תרגום: אמר לו אותו מין לרבי אבהו... אמר לו: אתם, שלא דורשים סמוכים - קשה לכם; אנחנו, שדורשים סמוכים, לא קשה לנו".
יחס פרשני המקרא לסמיכות פרשיות
גישת רש"י
רש"י בפרושיו, כולל סמיכות פרשיות אך ורק כאשר הפסוק אינו מובן ופירוש בדרך של סמיכות פרשיות יפתור את הקושי ויישב את פשט הפסוק.[11] ניתן לדייק ולומר כי רש"י מביא בפירושו סמיכות פרשיות רק בשני מקרים. כאשר הפרשה אינה כתובה במקומה או כאשר אין קשר כלל בין הפרשיות סמוכות.[12]
גישת ראב"ע
בחומש ויקרא, מזכיר הראב"ע את הכלל שהציב: "וכבר אמרתי לך בפרשת ואלה המשפטים, שכל מצווה ומצוה עומדת בפני עצמה לכן יש כדמות סמך להדביק הפסוקים"[13] כך גם התייחסותו של הראב"ע לסמיכות מינוי שופטים לשלושת הרגלים, פותחת בכלל: "אף על פי שכל מצווה ומצוה עומדת בפני עצמה יש כדמות דרש להדבק הפרשיות"[14] אזכור נוסף של הראב"ע לגבי סמיכות פרשיות: "והסומכים על הסמך הפרשיות, איננה טענה כי כל מצווה עומדת בפני עצמה, והסמיכות כדרך דרש". כמו כן מכנה הראב"ע בפירושו את סמיכות הפרשיות כ'דרך דרש'.[15]
גישת הספורנו לסמיכות פרשיות
הספורנו השתמש בפירושו לתורה בשני סוגים של סמיכות. בראשון עומד על הקשר המיידי - המקומי בין פסוקים או פרשיות; ובשני מבקש להראות את המבנה של היחידה הגדולה, דהיינו, להציג את מבנה הפרשייה ואת הקשרים הפנימיים שבין חלקיה, או לשרשר רצף של פרשיות ולחשוף את הקשרים הקושרים אותן למסגרת רציפה אחת.[16]
דוגמאות בהלכה
- סמיכות פרשת "לא תחסום שור בדישו" לפרשת ייבום (דברים כה, ד-ה) מלמדת שכאשר האח המועמד לייבם הוא מוכה שחין - אין לכפות את היבמה להינשא לו, ו"לחסום את פיה" מלטעון שאינה רוצה בו.[2]
- סמיכות פרשת שעטנז לפרשת ציצית (דברים כב, יא-יב) מלמדת שמצוות ציצית דוחה איסור שעטנז, וכאשר הבגד עשוי מפשתן - יש לתת בו ציצית עם תכלת מצמר.[17]
- סמיכות פרשת נזיר לפרשת ברכת כהנים (במדבר ו, כא-כג) מלמדת שכהן ששתה יין לא יברך את ברכת הכהנים.[18]
דוגמאות באגדה
- סמיכות הפרשיות בין מכירת יוסף וירידתו למצרים לבין מעשה יהודה ותמר (בראשית פרקים לז-לט) מלמדת על קשרים שונים בין הדברים.[19]
- מיתת מרים הנביאה הוזכרה בסמוך לפרשת פרה אדומה (במדבר פרקים יט - כ) להורות שמיתת הצדיקים מכפרת.[20]
- פרשת איסורי גילוי עריות נסמכה לפרשת "קדושים תהיו" (ויקרא פרקים יח-כ) ללמד שעיקרה של הקדושה הוא פרישה מן העריות.[21]
בנביאים וכתובים
אף בנביאים וכתובים אנו מוצאים שדורשים סמוכים, התלמוד במסכת ברכות[9] עוסק בשאלה מפני מה פרק ג' תהילים עוסק בבריחתו של דוד מפני אבשלום ואילו פרק נז' עוסק בבריחתו מפני שאול ואין זה מסודר על פי הסדר הכרונולוגי, התלמוד משיב כי דבר זה נועד בכדי לדרוש סמוכין לפרק ב' שעוסק בגוג ומגוג: "למה נסמכה פרשת אבשלום לפרשת גוג ומגוג - שאם יאמר לך אדם: כלום יש עבד שמורד ברבו? אף אתה אמור לו: כלום יש בן שמורד באביו? אלא - הוה, הכא נמי - הוה." יש לציין אמנם כי בכל המקומות שדורשים סמוכים בנ"ך אין זה אלא באגדה בלבד בלא שיש לזה משמעות הלכתית.
מידות דרש דומות
בין שלוש עשרה המידות שהתורה נדרשת בהן הוזכרו שתי מידות: "דבר הלמד מעניינו" ו"דבר הלמד מסופו", הדומות במידת מה ל"סמוכין". פירוש המידות הללו, שכאשר יש פסוק סתום - יש ללמוד על כוונתו מן הפסוקים הסמוכים לו, בעניין הבא אחריו ("מעניינו") או מהמשך אותו עניין עצמו ("מסופו"). הדרשה מסמיכות הפרשיות השנויה במחלוקת היא באופן אחר: כוונת הפסוק ידועה, ואין צורך להסיק על עצם פירושו מן ההקשר. רק פרט מסוים בדין זה אנו באים ללמוד מהשוואה למצוות אחרות שנאמרו בסמוך לו, ועל כך נחלקו התנאים.[22]
מידת דרש נוספת הדומה לסמיכות פרשיות היא היקש, וכתבו התוספות שההבדל ביניהן הוא שהיקש הוא דווקא בין שני דברים הכתובים בפסוק אחד, ושבזה גם רבי יהודה מודה.[23] על פי זה יוצא שבכמה מקומות בתלמוד שכתוב ש"הוקשו" שני דברים זה לזה, והדברים כתובים בשני פסוקים נפרדים, הכוונה היא לסמיכות פרשיות ולא להיקש.[24] אמנם כאשר בין שני הפסוקים יש ו' החיבור, נקרא הדבר וי"ו מוסיף על עניין ראשון, שהוא סוג של היקש.
לקריאה נוספת
- יצחק גוטליב, יש סדר למקרא - חז"ל ופרשני ימי הביניים על מוקדם ומאוחר בתורה, הוצאת מאגנס והוצאת אוניברסיטת בר-אילן, 2009.
קישורים חיצוניים
- הערך "סמוכין", באנציקלופדיה תלמודית, באתר ויקישיבה
- מסעות התורה - ריכוז פירושים על פי שיטת סמיכות הפרשיות
הערות שוליים
- ^ תלמוד בבלי, מסכת יבמות, דף צז, עמוד א.
- ^ 2.0 2.1 תלמוד בבלי, מסכת יבמות, דף ד' עמוד א'
- ^ ספר ראב"ן.. הוא אבן העזר.. סימן לד, מובא בהגהות מהר"ב רנשבורג על הדף ביבמות שם, וראו גם בהערות מהר"ץ חיות שם.
- ^ במקבילה ביבמות ד, א הדברים מופיעים בשם רבי אלעזר תלמידו.
- ^ הדברים מוסבים על "פִּקּוּדָיו", המצוות, המוזכרות בפסוק הקודם. מכל מקום, בפשטות "סְמוּכִים" פירושו: חזקים, ראו במפרשים שם.
- ^ חידושי הרמב"ן, מסכת יבמות, דף ד, עמוד א. ד"ה והאי.
- ^ חומש דברים, פרק כב, פסוקים יא - יב.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת יבמות, דף ד, עמוד א.
- ^ 9.0 9.1 תלמוד בבלי מסכת ברכות, דף י, עמוד א.
- ^ אותו מין דן על קושי כרונולוגי בסדר הפרקים בספר תהלים, שהמעשה המוזכר בכותרת פרק נז (בריחת דוד מפני שאול) מוקדם למעשה שבכותרת פרק ג (בריחת דוד מפני אבשלום).
- ^ קופרמן י (2001). רש"י כפרשן שלא אליבא דהילכתא. פשוטו של מקרא. עמ' 48-55.
- ^ אוצר פירושים על התורה, ארבעה פירושים על פירוש רש"י. רבינו אליהו מזרחי, גור אריה, לבוש האורה ושפתי חכמים. ירושלים: תשי"ח. נדלה בתאריך 02/07/2013 מתוך: http://hebrewbooks.org/14294 פרוש המזרחי, לפרשת נשא, פרק י', פסוק ב'.
- ^ פרוש ראב"ע על ויקרא, פרק י"ט, פסוק ג'.
- ^ פרוש ראב"ע על דברים פרק ט"ז, פסוק י"ח.
- ^ פרוש ראב"ע על דברים פרק כ"ט, פסוק י"ג.
- ^ גוטליב ז. (תשמ"ד). ביאור הספורנו על התורה לרב עובדיה ספורנו. ירושלים: מוסד הרב קוק.
- ^ יבמות, שם
- ^ תלמוד בבלי, מסכת תענית, דף כ"ו עמוד ב'; תלמוד ירושלמי, מסכת תענית, פרק ד', הלכה א'
- ^ בראשית רבה פרשה פה, ב
- ^ תלמוד בבלי, מסכת מועד קטן, דף כ"ח עמוד א'
- ^ ויקרא רבה פרשה כד, ו
- ^ אנציקלופדיה תלמודית ערך דבר הלמד מעניינו, הערה 8, בשם יבין שמועה כלל קמז. שו"ת שאילת יעבץ חלק ב סימן צב. וראו שו"ת יהודה יעלה חלק א סימן קצ.
- ^ תוספות, מסכת סוכה, דף לא, עמוד א
- ^ אנציקלופדיה תלמודית, כרך י, ערך היקש, טור תקסא
36285708סמיכות פרשיות