פילוסופיה של המוסר
 |
ערך מחפש מקורות
| |
| ערך מחפש מקורות |
הפילוסופיה של המוסר, שנקראת גם אֵתִיקָה, היא ענף של הפילוסופיה העוסק בשאלות "מהו המעשה הראוי שחובה לעשותו?" ו"מהי 'המידה הטובה'?" ומסייע בהבחנה בין טוב ורע.
הגדרת התחום והדיון סביב השם
בהקשרים המערביים ראשית הדיון באתיקה כתחום מוגדר העוסק בהנחיית חיי האדם נעשתה על ידי אריסטו. עבור אריסטו הגדרת התחום כללה במיוחד שאלות כלליות אודות איזה אורח חיים רצוי לנהל, אילו מידות נדרשות מאופי טוב וכיצד נראות חברויות התורמת לשגשוגו של האדם. אריסטו קרא לחקירה זו בשם "אתיקה" (ἠθικός), כלומר, התחום הנוגע לאופי האדם. כאשר הרומים ירשו את הפילוסופיה היוונית הם תרגמו ἠθικός ל-moralis, דבר ששינה במעט את אופן השימוש במונח.
לפי הפילוסוף ברנארד ויליאמס אתיקה הוא שם רחב ואמורפי יותר הכולל יותר נושאי דיון הסובבים את האופי האנושי, בעוד שמוסריות בא לציין שאלות הקשורות יותר לציפיות חברתיות. לטענת ויליאמס, בעת המודרנית שאלות סביב "מוסר" מציינות יותר דיונים סביב מושגים הקשורים למחויבויות, בעוד שתחום הדיון של האתיקה הוא רחב יותר.[1]
אבחנה זו של ויליאמס מגובה בין השאר גם במאמרה של הפילוסופית ג.א.מ. אנסקום במאמרה המהפכני "פילוסופיה מודרנית של המוסר" (1958). לטענת אנסקום, מוסריות באה לציין במאה ה-20 עיסוק בשאלות העולות מדילמות מוסריות ספציפיות ולרוב נדירות, בעוד שאתיקה גם כן מציינת תחום דיון רחב יותר, בעיקר כזה שמקבל את תימוכו מתוך עיסוק באופי האנושי המבוקש. לטענתה, העיסוק במוסר גם כן קשור במושגים מיוחדים של מחויבות, ספציפית מושגים שמקורם בדיונים סביב המחויבות האנושית לחוק הנוצרי. לטענתה, משעה שהדיונים הללו התנתקו מהקשר זה הם איבדו את פשרם. לעומת הדיונים הללו, הדיונים האתיים (במובן האריסטוטלי) מניחים פחות הרמזים למושגי חוק מחייבים ולכן יכולים לספק אלטרנטיבה נטורליסטית מסוימת לתחום הדיון המוסרי.
מאמרה של אנסקום הוביל להבחנה בין מוסריות, האמורה לעסוק בחוק המוסרי לעומת האתיקה, האמורה לעסוק באופי האדם. עם זאת, ספק אם קריאה שכזו של המאמר של אנסקום נכונה וכפי שהעיר הפילוסוף אלסדייר מקינטאייר, אין ספק שהדיון האריסטוטלי כולל גם דיונים בטבע החוק ובמחויבויות מיוחדות.[2]
בהקשר האנגלו-סקסי רווח עד היום שימוש באתיקה כדבר הבא לציין עיסוק בתאוריה של המעשיות (בין השאר, כנראה בעקבות החינוך האנגלי ומאפייניו הקלאסיציסטיים במאה ה-19) לעומת מוסריות הנוגעת לשאלות מוסריות קונקרטיות, דבר הבא לידי ביטוי בין השאר באמירתו של הפילוסוף ברנרד בלאנשרד בתארו את חברו ג. א. מור כך: "אנחנו מדברים לעיתים תכופות אודות אתיקה, אבל לעיתים נדירות על עניינים של המוסר... הוא היה מאסטר של תאוריה אתית, אבל הוא לא החשיב את עצמו כמומחה מספיק כדי לחוות דעה בנושאים חברתיים או פוליטיים."[3]
מוסר ואתיקה
מוסר הוא אוסף כללי ההתנהגות המקובלים בחברה ובתרבות. אתיקה היא תחום הידע שמציע ביקורת על המוסר, ומציג אוסף של כללי התנהגות שבחלקם הם חלופות לכללי ההתנהגות של המוסר.
האתיקה מתחלקת לשלושה תתי-תחומים:
- מטא-אתיקה – העוסקת בהגדרת התחום.
- אתיקה נורמטיבית – העוסקת בהבנת הדרכים והשיטות להיות מוסרי.
- אתיקה יישומית – המקשרת את התחום לצד המעשי.
הוגה מרכזי מהעת העתיקה אשר דבריו בנושא זה נשמרו איתנו, אריסטו, עורך הבחנה בין תחום האתיקה: תחום החוקר את השאלה "מיהו האדם הטוב?", לבין הפוליטיקה, תורת המדינה, תחום החוקר את השאלה "מהי המדינה הטובה?", כלומר "מהו המשטר הראוי?".
גישות שונות כלפי המוסר
על פי שלום רוזנברג קיימות שלוש גישות עיקריות כלפי המוסר:
הגישה האינטואיטיבסטית רואה את עיקרו של המוסר בעקרונות, הנתפסים באופן אינטואיטיבי. על פי הגישה הדיאונטולוגית, קיימת באדם אינטואיציה של המחויב והאסור. על פי הגישה האקסיולוגית, קיימת אינטואיציה של ערכים.
הגישה האוטיליטריסטית מגדירה את מושג הטוב על פי תוצאות ההתנהגותו של האדם בחברה האנושית ולא על פי ערכם העצמי. גישה זו היא אפוא טלאולוגית באופייה.
הגישה האנתרופולגית עורכת אידיאליזציה של האדם וגורסת שתפקידו של המוסר הוא להביא את האדם לידי ייעודו האישי האחרון. גישה זו אף היא היא אפוא טלאולוגית באופייה, בניגוד לגישה האינטואיטיביסטית.[4]
תורות אתיקה
קיימות תורות מוסר רבות, הנחלקות באופן כללי לאתיקה דאונטולוגית (עמנואל קאנט) לפיה לפעולה יש ערך מוסרי בפני עצמה, ללא קשר לתוצאתה, ולאתיקה טלאולגית (אריסטו וג'ון סטיוארט מיל) לפיה תכלית הפעולה היא בעלת ערך זה.
- שיפוט של תכונותיו של האדם בהתאמה לטוב המוחלט לעומת שיפוט של מעשה
- הפילוסופיה הקלאסית עוסקת בשאלה מהו הטוב העליון ואיזהו האדם המוסרי. הדיון המתקדם בעניין זה מיוחס לאריסטו (ולא למורהו אפלטון). בתורת המידות שואל אריסטו מהי המידה הטובה, וכיצד יקנה אותה האדם. לעומת הקדמונים, אשר עסקו בשאלת הטוב המוחלט או האדם הטוב, מתמקדים ההוגים המודרניים בשאלה מהו המעשה הראוי שחובה לעשותו, כשהכוונה למעשה יחיד שנעשה בהקשר מסוים.
- אתיקה שבה הערך העליון הוא הכוונה המתבטאת ברצון הטוב של הפועל
- תורת המוסר של ההוגה עמנואל קאנט, ובעקבותיה תורות אתיקה מודרניות נוספות, בוחנת את הערך של הרצון הטוב ואת כוונותיו של הפועל.
- אתיקה שבה הערך העליון הוא אושרם של הרבים, וכלל ההתנהגות הוא לקדם את הערך הזה
- תורת האתיקה של ג'ון סטיוארט מיל, התועלתנות, מדגישה כי את המעשה הראוי ניתן לשפוט על פי שיקול הדעת אשר בוחן את התוצאות המקוות לקידום אושרם של הרבים המושפעים מעשיית אותו המעשה. מכאן שהמעשה הראוי יישפט על פי תוצאתו המקווה בלבד.
רלטיביזם מול אבסולוטיזם
הבחנה נוספת הנהוגה בין מוסר (היחסי לחברה ולתרבות) לבין אתיקה (אשר מטרתה לבקר את המוסר), באה לידי ביטוי בתשובות השונות לשאלה הבאה: האם כללי ההתנהגות הראויים חייבים להיות אחידים עבור כלל בני האדם באשר הם (אבסולוטיזם), או שמא ראוי שחלק מכללי ההתנהגות ישתנו בין תרבויות ובין חברות (רלטיביזם), או שמא ראוי שלכל פרט יהיו כללי התנהגות משלו (סובייקטיביזם)?
פרוטגוראס היה הסובייקטיביסט הראשון, וטען שהאדם הוא קנה המידה למה שהוא טוב כשהוא טוב ולמה שהוא רע כשהוא רע.
הרלטיביסטים הם רבים, וכבר הרודוטוס ערך דיון על השונה והשווה בין תרבויות באשר לתפיסתן את הטוב המוחלט. הרלטיביסטים בתקופתנו (המיוצגים בימינו בעיקר על ידי הפוסט מודרניסטים) טוענים כנגד האבסולוטיסטים כי אין ביכולתם של האחרונים להציג אמות מידה אוניברסליות להתנהגות אתית באופן מניח את הדעת – אין בנמצא קריטריון חיצוני לחברה היכול לשמש כשיפוט מוסרי.
האבסולוטיסטים, מצידם, טוענים שרלטיביזם מוביל למשבר שכן אמות המידה הראויות או המוסר של חברה מסוימת, ניתן לצמצום למוסר של תת-חברות קטנות יותר ויותר, עד שמגיעים לרמת האדם הבודד – ומוסר אינו יכול להיות רלוונטי לאדם אחד בלבד.
בנוסף לעיסוק הכללי באתיקה, מתקיים עיסוק גם באתיקה של פעילויות ספציפיות כגון אתיקה רפואית, אתיקה צבאית, מזל מוסרי, אתיקה עיתונאית או אתיקה של התנהגות ברשת האינטרנט.
ביהדות
המסורת היהודית מכירה בתוקפו של המוסר של השכל האנושי המבסס הן חובות מוסריות והן חובות משפטיות. זאת, בניגוד לתפיסה הרווחת בנצרות ובאיסלאם, לפיה המאמין אינו מעמיד את מצוות השם למבחן שכלו והכרתו המוסרית, אדרבה המאמין מציית לבורא מפני שהוא ציווה, בגלל הפער האינסופי בין הבורא לאדם. היהדות, לעומת זאת, רואה בנורמות המוסריות חלק מהמערכת המשפטית הלכתית, ובכך מניחה היא שחובתו של היהודי כוללת יותר מאשר את צווי השם ופירושו הישיר או העקיף. ברוח זו כותב רבי יהודה הלוי ”כי התורה האלוהית לא תשלם כי אם לאחר שלמות החקה החברתית והשכלית ... ואיש החסר כל אלה מה לו כי יביא קרבנות או יקים מצוות השבת והמילה”[5].
במאה ה-20 התפתח דיון מפורש ומורחב בשאלה האם המוסר האנושי עומד בפני עצמו בלי קשר לקיומו של בורא עולם. ישעיהו ליבוביץ ואחרים הובילו גישה של קשר הדוק בין מוסר לדת. אחרים נקטו בגישה של מוסר אוטונומי לחלוטין, שהוא אינו קשור לבורא או מגיע דווקא ממנו. למעשה, דיון זה נשאר במשמעותו הפילוסופית בלבד, בלא השלכות מעשיות, משום שכולם הסכימו שיש מקום למוסר גם בלא צווי השם, וכפי שמפורש בדברי הראשנים להלן. רבי אברהם ישעיהו קרליץ היה, ככל הנראה, היחיד מבין ההוגים החרדים שהתייחס במפורש לנושא זה. לדבריו ”חובות המוסריות המה לפעמים גוף אחד עם פסקי ההלכה, וההלכה היא המכרעת את האסור ואת המותר של תורת המוסר”[6]. הוא מביא לכך דוגמא מהתלמוד, שם מבואר שלבעל מקצוע או בעל עסק יש בדרך כלל זכות למנוע מאדם אחר לפתוח בשכנותו עסק דומה, כי הוא גוזל את מחייתו, אלא שכלל זה אינו חל, כאשר מדובר במלמדי תינוקות, שלהם אין זכות לצאת כנגד מלמדים אחרים שמתחרים איתם על תעסוקה. לדבריו: ”גדרי הגזל והחמס אינן נפתרין ע"פ דעת בני אדם רק ע"פ חקי התורה, וכל שהוא נגד הדין הוא גזל אף שאין בני אדם מסכימים עליהם בבחינת הרגש, וכל מעשה שהוא בדין הוא קיום משפט אף שזה נגד דעות האנושיות”.
בגאונים ובראשונים
רבי סעדיה גאון הוא ראש וראשון לחכמי ישראל, המבטא בצורה נחרצת התנגדות לתלות המוסר בדת. רס"ג מניח כמובן מאליו שקיימת התאמה בין התכנים של התורה לבין תכנים של השכל, עד כדי כך שהוא מעלה את השאלה מה היה צורך בהתגלות[7].
בדומה לכך, רבי אברהם אבן עזרא מבחין בין שני סוגים של מצוות: אוניברסליות ופרטיקולריות. המצוות מהסוג הראשון אינן מותנות כלל בציווי ומחייבות כל אדם. המצוות מהסוג השני מותנות בציווי ולפיכך מחייבות רק את מי שנצטווה. לדבריו, המצוות מהסוג הראשון, בגלל שקיפותן הרציונלית, הן קבוצת נורמות סגורה, שהחובה לקיימן אינה מותנית כלל ועיקר בצווי השם, ולפיכך אף אברהם אבינו שמרם. ואולם גם למצוות אלו טעמים, שיש להבינם בתוך ההקשר היהודי הפרטיקולרי. לדעת האבן עזרא הרציונליות של המצוות מהסוג הראשון משקפת את העובדה שהאדם הוא יצור בר דעת. בהתאמה לעמדת עמדת הרמב"ם במורה נבוכים[8] סבור האבן עזרא כי הרציונליות האנושית היא תנאי לכך שהבורא יפנה אל האדם ויצווהו: "והשם לא נתן התורה רק לאנשי הדעת, ומי שאין לו דעת אין לו תורה"[9].
ביהדות, הבורא אינו מחוקק שרירותי, ריבון רב כוח המחייב את נתיניו לצייתנות. האדם אינו יציר חלוש הנתבע לצייתנות ללא תנאי. הבורא והאדם שותפים בקהילה המוסרית, שניהם כפופים למוסריות במידה שווה. כפיפות זו נוטלת משהו מן הריחוק של הבורא מצד אחד, ומעניקה לאדם כוח ועוצמה מצד אחר. האדם אינו רק ריבון בממלכת ההלכה, הוא שותף לבריאת העולם. שותפות זו באה לידי ביטוי תמציתי בדבריהם של חכמים: ”כל דיין שדן דין אמת לאמיתו אפילו שעה אחת מעלה עליו הכתוב כאילו נעשה שותף להקדוש ברוך הוא במעשה בראשית”[10].
אמנם, היהדות מייחסת למוסר האנושי ערך דתי, בעיקר, בכך שהיא מייחסת לבורא תכונות מוסריות ובחובת ההידמות הנגזרת מכך. כלומר, האדם מתדמה לבורא בהיותו פועל מוסרי, שפעילותו נקבעת דווקא על ידי המוסר האנושי.
במשנת הרמב"ן
לדעת הרמב"ן, התורה אינה מציינת את מכלול החובות המוסריות המוטלות על האדם. היא מונה רק את העקרונות הכלליים ומספר דוגמאות שמהם אמור האדם להסיק נורמות ספציפיות. הסקה זו נעשית על ידי שימוש בהכרה המוסרית האוטונומית. האוטונומיה המוסרית היא אפוא, ההנחה ההכרחית המאפשרת להפוך את העקרונות הכלליים למערך של חובות מפורטות[11]. בהתאם לכך, הוא מניח את אופיים האוניברסלי של משפטי התורה: אומות העולם מכירות בערך הפנימי שיש במשפטי התורה. הן מודות כי יש במשפטים אלו יושר וטוב עצמי המועיל להסדרת החיים החברתיים. הרמב"ן מניח אפוא, שהטוב של משפטי התורה הוא עצמי, לא צווי השם קובע אותו[12]. דבריו של הרמב"ן משתלבים עם עמדתו הכללית, שלפיה אין מצוות שרירותיות וכי למכלול המצוות יש טעמים[13]. גם אם ישנן מצוות שלא הכרנו בטעמן, אסור לנו להניח שהן מבוססות על שרירותיות אלא עלינו להניח כי הכרתנו מוגבלת.
הרמב"ן מוסיף התייחסות מעשית הנדרשת מהאדם הפועל באופן מוסרי: ”ותכוין בעשייתן בעשייתן לעשות הטוב והישר בעיניו בלבד”[14]. לדבריו, הדגשה זו על סוג הכוונה הנדרשת מהאדם, נחוצה דווקא משום שמניחים את המוסר האנושי בפני עצמו. הפועל המוסרי המונחה לפעול באופן עצמאי, עשוי לטשטש בין הטוב באמת לבין תחושותיו ורצונותיו האנוכיים. הכוונה הנכונה מסייעת לאדם להתגבר על מכשלה זו. הכוונה לעשות רק מה שהוא טוב בעיני הבורא, מיועדת למלא תפקיד חשוב בהכוונה ובחינוך המוסרי של האדם. במקום אחר הרמב"ן מתנסח: "תן דעתך לעשות הטוב והישר בעיניו כי הוא אוהב הטוב והישר". כלומר, הכוונה לעשות את רצון השם מסייעת לאדם להתגבר על נטיותיו מצד אחד, וניתוח נכון של רצון השם, מושאה של כוונת הפועל האנושי , חוזר ומבסס אצל האדם את אופיה של המוסר הפנימי. כדרך שהבורא אוהב את הטוב והישר, כך על האדם לאהוב זאת. לדבריו, היעד האחרון של פעילות זאת הוא עיצוב אופי מוסרי "עד שיקרא בכל ענין תם וישר".
ראו גם
לקריאה נוספת
- פיטר סינגר, מוסר הלכה למעשה, מאנגלית: דבי אילון, עריכה מדעית: מרב רוזנטל-מרמורשטיין, ירושלים: הוצאת מאגנס 2009
- אלעזר וינריב, בעיות בפילוסופיה של המוסר, מהדורה ראשונה, תל אביב, האוניברסיטה הפתוחה, 1980, מהדורה שנייה, רעננה, האוניברסיטה הפתוחה, 2008 (הקורס כולל 12 יחידות לימוד בשלושה ספרים)
- רות לנדאו וגבי שפלר (עורכים), אתיקה במחקר, ירושלים: הוצאת מאגנס, 2007
- ג'אן-מרק מואיי (תרגום: יעל אדלשטיין), האתיקה אל מול הבלתי ניתן למניעה, משפט רפואי וביו אתיקה, כרך 4 עמוד 161, 2011
- נעמי כשר, מבוא לתורת המוסר, סדרת אוניברסיטה משודרת, בהוצאת משרד הביטחון – ההוצאה לאור
- יוסי דהאן, תאוריות של צדק חברתי, הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, 2014
- יובל לוריא, מבוא לקסמי הפילוסופיה: אתיקה ומוסר, הוצאת הספרים של אוניברסיטת בן-גוריון בנגב. 2007
- אסא כשר, עוד על אתיקה ישראלית - ברפואה, בחינוך, בעסקים ובתחומים נוספים, כתר ספרים, 2023.
- האנציקלופדיה של תורת המידות, 2001, מסת"ב 978-0415936729
קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה
|
|---|
- אתיקה מקצועית, מוסר ומשפט, שיחה בין ד"ר אורן אסמן ופרופ' אסא כשר, ערוץ הווידאו של אוניברסיטת חיפה
- נעמי כשר, האם המוסר יחסי?, באתר הספרייה הווירטואלית של מט"ח, מתוך: נעמי כשר, תורת המוסר : מבוא, משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1989
נחום רקובר, כללי אתיקה של עובדי ציבור, בתוך: "שלטון החוק", ספריית המשפט העברי, משרד המשפטים ומורשת המשפט בישראל, תשמ"ט 1989- אורן בן יוסף, "מוסר בדיוני", באתר סטארבייס 972, 7 בספטמבר 2017
- אתיקה עיתונאית, עמלנט
- לימור זר-גוטמן, החינוך לאתיקה אינו בשמים, משפט ועסקים יט, תשע"ז
- פילוסופיה של המוסר, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- בר חיון בשיחה עם פרופסור דוד אנוך, על האובייקטיביות של המוסר, באתר אלכסון, 22 באוקטובר 2013
אתיקה, דף שער בספרייה הלאומית
הערות שוליים
- ^ לדיון של ברנרד ויליאמס בנושא, ראו: Bernard Williams, "Socrates' question", Ethics and the Limits of Philosophy, Routledge 2010.
- ^ Which Justice? Whose Rationality?, Notre Dame, 1988
- ^ The Philosophy of Brand Blanshard, Open Court Pub Co, 1980
- ^ שלום רוזנברג, 'מוסר' ב-לקסיקון התרבות היהודית בזמננו, עם עובד תשנ"ג, עמ' 289-298.
- ^ ספר הכוזרי, מאמר שני, מח
- ^ ספר "אמונה וביטחון", פרק ג
- ^ אמונות ודעות, עמ' כז. התשובה של רס"ג לשאלה זו, אינה שההתגלות נחוצה כדי לייסד את החובות המוסריות, אלא רק כדי לסייע לאדם להכיר אותן ולא להשאיר אותו בינתיים בלא הנחיות נורמטיביות
- ^ חלק א, ב
- ^ אבן עזרא על התורה, שמות כ א
- ^ שבת, י ע"א
- ^ רמב"ן דברים ו, כ
- ^ רמב"ן דברים ד, ה
- ^ והנה ראוי לנו לתת כבוד לשמו כי הוא בוראנו , ואשר הגדיל חסדו עמנו , ויצוונו לעשות את החוקים האלה הנזכרים בעדות חקים ומשפטים ... לטוב לנו בעשיית החוקים , אין בו חק שתהיה בו רעה כלל אף על פי שלא נתברר טעמם כלל רמב"ן דברים ו, כ
- ^ רמב"ן דברים ו, יח
פילוסופיה של המוסר40171792Q9465