רבי אברהם בן דוד מפושקירה

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
(הופנה מהדף רבי אברהם בן דוד)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
רבי אברהם בן דוד מפושקירה
שער ספרו בעל הנפש דפוס ברלין תקכב
שער ספרו בעל הנפש דפוס ברלין תקכב
לידה 1120 לערך
נרבון, רוזנות טולוז
פטירה 27 בנובמבר 1198
כ"ו בכסלו ד'תתקנ"ט
פוסקייר (אנ'), רוזנות טולוז
מדינה רוזנות טולוז רוזנות טולוז
השתייכות ראשוני פרובאנס, מקובלים
רבותיו רבינו משולם הכהן מלוניל, חותנו רבי אברהם אב בית דין, רבי יוסף אבן פלאת ורבי יעקב נזיר
תלמידיו בניו רבי דוד ורבי יצחק סגי נהור, רבי יצחק הכהן, רבינו אשר הכהן ואחרים
חיבוריו השגות על משנה תורה להרמב"ם ועל בעל המאור, "בעלי הנפש", פירושים על התלמוד ותורת כהנים ועוד

רבי אברהם בן דוד מפּוֹשְקְיֶרָה (ראב"ד, 1110 לערך - 1198), היה רב, ראש ישיבה בעיר פּוֹסְקְיֶיר (אנ'), שבחבל פרובאנס שבצרפת, פרשן תלמוד ומקובל. כונה גם "ראב"ד השלישי", "הראב"ד מקרית יערים" ו"בעל ההשגות", על שם השגותיו המפורסמות על ספר משנה תורה שכתב הרמב"ם. היה חתנו של הראב"ד השני בעל ספר האשכול, ואביו של ר' יצחק סגי נהור.

תולדותיו

קבורת המקובלים אברהם בן דוד הראב"ד השלישי ובנו יצחק סגי נהור

נולד בעיר נרבון. בתקופת חייו הראשונה התגורר בעיר נים שבצרפת, ואחר כך התגורר וכיהן כרב בעיר פּוֹסְקְיֶיר שבפרובאנס (כיום ווֹבֶר, צרפת), אשר כונתה בידי היהודים קריית יערים[1], ועל שמה כונה "הראב"ד מקריית יערים". כן עמד שם בראש ישיבה שתלמידים רבנים באו ממרחק ללמוד שם, ובהיותו עשיר גדול תמך בתלמידים נזקקים. בסוף ספר "שבט יהודה" מסופר כי שר בשם אלצוד הכניס למאסר את הראב"ד בשנת ד'תתקל"ב, ושנה לאחר מכן, בשנת ד'תתקל"ג, נלקח בשבי שר זה במהלך מלחמה שניהל עם הרוזן רוז'ה מקרקסון (Roger II de Carcassonne). שר זה הוגלה לקרקסון שם שהה באותה עת הראב"ד, כאשר מחבר ה"שבט יהודה" רואה השגחה פרטית בכך שראה במפלתו של יריבו[2].

נפטר ביום כ"ו בכסלו ד'תתקנ"ט, ונקבר בבית העלמין העתיק בעיר פּוֹסְקְיֶיר (Posquières). בקבורתו התעסקו כהנים על אף האיסור לכהנים להטמא למתים בשל קדושתו[3].

אביו הוא רבי דוד שיש מהמקובלים המאוחרים המחשיבים אותו בין גדולי המקובלים של אותו דור, ומספרים שהוא מסר את תורת הקבלה לבנו. חותנו הוא רבי אברהם בן יצחק, המכונה הר"א אב"ד ושמו מוחלף לעיתים עם שמו של חתנו הראב"ד.

בין בניו של הראב"ד נזכרים שנים מגדולי אותו דור, והם: רבי דוד, אביו של רבי אשר בעל ספר היחוד, ורבי יצחק סגי נהור שהיה מקובל נודע, רבם של עזרא ועזריאל בני שלמה מגרונה שהמשיכו את שלשלת הקבלה לפי דברי רבי חיים ויטאל.

היה תלמיד רבי משולם הכהן, ושל חותנו רבי רבי אברהם בן יצחק הנזכר, וכן קיבל תורה מרבי יוסף בן פלט, ויש המונים בין רבותיו גם את רבי אפרים. לדברי החיד"א מורו בתורת הנסתר היה רבי יעקב נזיר שקיבל מרבי יצחק נזיר שקיבל מפי אליהו הנביא.

מתלמידיו

ידיעותיו בקבלה

המקובלים, ובראשם רבי חיים ויטאל, מונים את הראב"ד בין מעבירי מסורת הקבלה שידיעות חדשות ממנה נמסרו על ידי אליהו הנביא שנים או שלושה דורות לפניו.[6] תרמה לכך העובדה שהראב"ד מזכיר בספריו במקומות מספר על הלכות מסוימות (ראו לדוגמה הלכות לולב פרק ח הלכה ה, בית הבחירה פרק ו הלכה יד, והלכות משכב ומושב פרק ז הלכה ז), שענינם נודע לו מ"סוד ה' ליראיו" או ברוח הקודש, דבר שהמקובלים פירשו כידע שהתקבל בגילוי מן השמים. אף שרבי משה בן חביב בספרו "כפות תמרים" (סוכה לב, ב) מסביר שכוונתו אך להראות חביבותו של הפירוש בעיניו, וכותב ש"כיון שערב לו הפירוש והחילוק שפירש, אמר כן בדרך גוזמא",[7] החיד"א דוחה את דעתו וכותב כי מהר"ם ריקנאטי, רבי חיים ויטאל, מהריב"ל ומהרח"ש, לא סברו כמו בן חביב. עוד הוא מציין שלפי רבי חיים ויטאל, משמעות סוד ה' ליראיו שהיה לו גילוי אליהו.

שיטתו בהלכה

דעתו של הראב"ד לא הייתה נוחה מפלפולי בעלי התוספות. הוא מגדיר אותם בתשובתו לחכמי בדרשי: "הצרפתים החדשים החושבים בלבם כי הם הגבורים אשר מעולם". במספר מקומות הוא מתקיף את "פירושי הצרפתים החדשים".

בחיבורי ההשגות שלו הוא נוהג להתקיף את בעלי ריבו בביטויים חריפים מאוד, כדוגמת זנב, כסיל, שכור בקיאו, וכיוצא בזה. רבי ברוך בער לייבוביץ מסר שמועה שקיבל, לפיה הסיבה שהראב"ד השתמש בביטויים חריפים שונים היא כדי לשקף עוצמות שונות של טעות בדברי אלו שהוא משיג עליהם. כמו כן במקומות רבים הוא נשבע לאמת את דבריו, בסגנונות כמו חי ראשי או תגא דמלכא או מאריה דאברהם וכדומה בפרט כנגד הרז"ה אשר ניסה לדחות דברי הרי"ף[8], הרז"ה הגיב על כך והתייחס לביטוייו החריפים של הראב"ד במסכת בבא מציעא פרק השואל (הובאו דבריו בשיטה מקובצת שם דף צח עמוד ב), וכתב לו: "אך שמע נא, אפילו אתה מרבה כל היום 'תגא דמלכא' ו'מריה דאברהם', אין אנו שומעים לך". למרות זאת הראב"ד חזר שוב וביסס בחזקה את דעתו ודבריו כדי ליישב דברי הקדמונים. לפני כל השגה על דברי הרמב"ם הוא פותח את דבריו במילים אמר אברהם.

הראב"ד לא ראה בעין יפה את שיטתו של הרמב"ם בעיסוק לימודי חכמות חיצוניות, ובתוך השגה על דברי הרמב"ם בהלכות קידוש החודש כתב: "המחבר הזה מתגדר מאוד ומתפאר בחכמה הזאת והוא בעיניו שהגיע לתכליתה, ואני איני מאנשיה כי גם רבותי לא הגיעו אליה, על כן לא נכנסתי בדבריו לבדוק אחריו".

רבינו מנחם המאירי, מחכמי פרובאנס, מכנה בספריו 'בית הבחירה' את הראב"ד בתואר גדולי המגיהים כאשר הוא מביא מדבריו בהשגותיו על הרמב"ם, ומפירושו לתלמוד הוא מביא בשם גדולי המפרשים, ואילו תלמידו הרא"ש מלוניל קורא לו גדול הדיינים אשר בארץ[9]

חיבוריו

  • השגות הראב"ד - הוא חיבורו המפורסם ביותר, הכולל השגות על ספר 'משנה תורה' של הרמב"ם. כחלק מהתנגדותו של הראב"ד לחיבור הוא כתב השגות, לעיתים קרובות בסגנון חריף, על פסיקותיו של הרמב"ם. אף שהעריך את עבודתו של הרמב"ם שאסף את התלמוד הבבלי, הירושלמי והתוספתא למקום אחד, לחיבור מופת שלא היה כמותו קודם לכן, עדיין הגיה עליו בלשון חריפה ובתקיפות, ואינו מתנסח כספר "הגהות" רגיל בשולי המקור. יש אומרים שהסיבה לכך היא על מנת שלא יסתמכו עליו יותר מדי ויעזבו את לימוד התלמוד הבבלי, הדורש יגיעה רבה, ויקבעו עיקר לימודם בדברי הרמב"ם, הנוחים ללומד. התנגדות נוספת שעורר הרמב"ם היא בעניין הערכתו לפילוסופיה ול"חכמות חיצוניות", דבר שעורר התנגדות עזה (ראו פולמוס הרמב"ם). בספר 'קורא הדורות' (לרבי דוד קונפורטי) מוסיף נימוק נוסף, לפיו הואיל והראב"ד זכה לעשירות מופלגת והון רב והחזיק תלמידים רבים על שולחנו, הרגיש בטוח בעצמו לחלוק על הרמב"ם, כמאמר הפסוק במשלי (יח, כג): "ועשיר יענה עזות". גם העובדה שהרמב"ם קרא לספרו "משנה תורה", וכאילו בא לבטל את התלמודים, הציקה לראב"ד כמו גם לרמ"ה, לאור זאת, יש הטוענים ככלל גורף, שכל מקום שבו הראב"ד לא חולק על הרמב"ם הרי שהוא סובר כמותו. אך יש מסתייגים מכלל זה (ראו שדי חמד כללי הפוסקים סימן ו).
    לדעת יצחק אשר טברסקי זוהי גולת הכותרת של חיבורי ראב"ד, ומשוקעות בו תובנותיו מלימוד התלמוד. לעומתו סברו ישראל תא שמע וחיים סולובייצ'יק כי זהו חיבור מקוטע וחלקי, וכי גולת הכותרת של חיבורי "בעל ההשגות" הוא פירושו לתלמוד, שבו מוצגת משנתו ההלכתית והתלמודית בהרחבה; אך מרגע שזה אבד, תפס את מקומו החיבור המשני יותר – ההשגות לספרו של הרמב"ם.[10]
  • השגות על הרי"ף - אף על פי שהראב"ד ראה ברי"ף את רבו הגדול, ובכל מקום הוא קורא לו "הרב", בכל זאת ישנם מקומות מעטים בהם חלק על הרי"ף. בהשגות אלו הראב"ד משתמש בלשון עדינה שלא כהרגלו, מפאת הכבוד הרב שרחש לרי"ף. הרמב"ן כתב ספר תשובות להשגות אלו בשם "ספר הזכות"
  • ספר "כתוּב שָם" - בו הוא מגן על הרי"ף מפני התקפותיו של בעל המאור, הנודע בשל ניסוחו החריף.
  • השגות על ספרו של רבו רבי יוסף אבן פלאת, שלא ראו את אור הדפוס.
  • בעלי הנפש - חיבור על הלכות נידה.
  • פירוש על התלמוד - כתב פירוש על מסכתות רבות בתלמוד אך נותרו רק פירושיו על מסכתות בבא קמא, עבודה זרה, קינים ותמיד. ידוע לנו על קיומם של פירושים שאבדו על מסכתות ברכות, עירובין, תענית, מועד קטן, כתובות, קידושין, בבא מציעא ובבא בתרא[11].
  • פירוש על תורת כהנים.
  • איסור משהו - חיבור על הלכות ביטול האיסורים, הספר חובר לפני רבו משולם הכהן מלוניל לפי ספר שחיבר רבו בשם דומה (אוצר הגדולים אלופי יעקב, ערך רבינו משולם בן יעקב)
  • מיוחס אליו פירוש קבלי לספר יצירה, אך הוכח שאין ספר זה פרי עטו, אלא של רבי יוסף בן שלום אשכנזי המכונה רבי יוסף הארוך.[12]
  • הלכות לולב - הרב מנחם המאירי בספרו מגן אבות מספר שהראב"ד חיבר את ספרו זה בצאתו מהעיר גושקייריש בסיבת מלחמה שניטשה שם, ובדרכו לשוב לעיר מולדתו נרבונא עבר דרך העיר קרקשנה, ונעתר לבקשת בני העיר לגור בעירם, ובעיר זו חיבר את הלכות לולב הנזכרים. הרמב"ן כתב חיבור השגות על הלכות לולב אלו.
  • תמים דעים - ספר ליקוט של תשובות, פסקים והשגות.
  • דברי הריבות - חיבור הכולל חלופת מכתבים בין הראב"ד לרבי זרחיה הלוי, בענייני חיובי שבועה ונושאים נלווים.
  • תשובות ופסקים - מהדורת הרב יוסף קאפח, מוסד הרב קוק תשכ"ד.
  • דרשה לראש השנה ויום כפור - נדפסה בלונדון שנת תשט"ו מכתב יד מספריית בודליאנה.
  • שרידים מדרשה לפסח - נדפסו במאסף הדרום ניו יורק שנת תשל"ב על ידי הרב אלעזר הורביץ.
  • ספר על המצוות הנוהגות עתה בארץ - כתבו בנרבונא לבקשת רבי אשר ב"ר שאול ורבי אברהם ב"ר יוסף[13]
תקופת חייו של רבי אברהם בן דוד מפושקירה על ציר הזמן
ציר הזמןתקופת הזוגותתנאיםאמוראיםסבוראיםגאוניםראשוניםאחרונים
ציר הזמן

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

מכתביו

הערות שוליים

  1. ^ רבי מנחם המאירי, מגן אבות, יצחק לאסט, התרס"ט, עמ' קג
  2. ^ על פי גירסה אחרת שר העיר פושקיירה קינא בעשירותו, לכן העליל עליו עלילת שווא וכלאו במאסר עד שמושל קרקסונה (שהעיר פושקיירה היתה כפופה לו) התערב ושחררומרגליות, מרדכי, 1909-1968, אנציקלופדיה לתולדות גדולי ישראל - חלק א, באתר היברובוקס.
  3. ^ בשיעורו של הרב יצחק רצאבי בדקה 24.
  4. ^ ראו אודותיו הרב נפתלי יעקב הכהן, "רבינו אשר בן שאול מלוניל", אוצר הגדולים אלופי יעקב, חיפה, תשכ"ז-תש"ל, חלק ב, עמודים רסב-רסג, באתר HebrewBooks, אות תתקמב
  5. ^ נפתלי יעקב הכהן, אוצר הגדולים אלופי יעקב - חלק ב, באתר היברובוקס עמוד פז, אות שכט
  6. ^ אך גם הרדב"ז, שקדם לרח"ו בדור, כתב על הראב"ד "שהוא בקי בחדרי סודות תורתנו הקדושה" ביחס לסוד קבלי (רדב"ז על משנה תורה לרמב"ם, ספר זרעים, הלכות ביכורים ושאר מתנות כהונה שבגבולין, פרק י"ב, הלכה א' (באתר HebrewBooks)
  7. ^ רבי משה בן חביב, כפות תמרים, עמ' מ"ה 89, ד"ה "נקטם ראשו פסול", באתר היברובוקס
  8. ^ ראה מרגליות, מרדכי, 1909-1968, אנציקלופדיה לתולדות גדולי ישראל - חלק א, באתר היברובוקס
  9. ^ מרגליות, מרדכי, 1909-1968, אנציקלופדיה לתולדות גדולי ישראל - חלק א, באתר היברובוקס
  10. ^ שלם יהלום, ‏לשאלת מקומן של השגות הראב"ד בספרות הראשונים, אברהם (רמי) ריינר, משה אידל, משה הלברטל, יוסף הקר, אפרים קנרפוגל, אלחנן ריינר (עורכים), תא שמע: מחקרים במדעי היהדות לזכרו של ישראל מ' תא-שמע, אלון שבות: הוצאת תבונות – מכללת הרצוג, כרך א', תשע"ב 2011, עמ' 443, באתר Academia.edu
  11. ^ שלם יהלום, בין גירונה לנרבונה: אבני בניין ליצירת הרמב"ן, ישראל: מכון בן צבי לחקר קהילות ישראל במזרח, תשע"ג, עמ' 11-36
  12. ^ הרב חיים ויטאל כתב בהקדמתו שמורו האר"י הסביר שאין הראב"ד של ספר יצירה אותו הראב"ד בעל ההשגות על משנה תורה. מאוחר יותר החיד"א זיהה אותו עם רבי יוסף הארוך, ושם אביו של רבי יוסף זה נתברר מתוך התייחסויות לספר במקורות אחרים. ור' אוצר הגדולים אלופי יעקב ערך רבינו משה בן רבינו שלום אשכנזי.
  13. ^ כתוב שם, בבא מציעא דף נח עמוד א; כתוב שם, עבודה זרה דף ב עמוד ב



הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

35146391אברהם בן דוד מפושקירה