אילנד מצוי

אילנד מצוי
אילנד מצוי
מצב שימור
conservation status: least concern ללא חשש (LC)‏
מיון מדעי
ממלכה:	בעלי חיים
מערכה:	מיתרניים
מחלקה:	יונקים
סדרה:	מכפילי פרסה
משפחה:	פריים
תת־משפחה:	פרים
שבט:	סלילני קרניים
סוג:	אילנד
מין:	איינד מצוי
שם מדעי
Taurotragus oryx
תחום תפוצה
אילנד מצוי מזרחי   אילנד מצוי זמביאני   אילנד מצוי דרומי

אילנד מצוי (שם מדעי: Taurotragus oryx; מכונה גם קאנה מצויה או בפשטות אילנד, באנגלית: Common eland) הוא מין פרסתן מעלה גרה גדול החי באפריקה. האילנד המצוי מסווג בתת-משפחת הפרים בשבט סלילני הקרניים ובסוג אילנד, והוא תואר לראשונה בשנת 1766 על ידי פיטר סימון פאלאס. האילנד המצוי הוא האנטילופה השנייה בגודלה בעולם, קטן במעט מקרובו האילנד הענק (Taurotragus derbianus) ולו שלושה תת-מינים.

האילנד ניזון בעיקר על עשבים ועלים. הוא אינו טריטוריאלי וחי בעדרים של עד 400 פרטים. בית הגידול המועדף הוא פסיפס של סוואנה, יערות דלילים, וכרי דשא הררים; הוא נוטה להימנע מיערות צפופים. התקשורת בין הפרטים מתבצעת על ידי נביחות ותנועות, באמצעותן הם מזהירים אחרים מסכנות. לנקבת האילנד המצוי חלב עשיר ומזין, ובשל כך בוית המין באזורים רבים.

האילנד נפוץ באתיופיה, דרום סודאן, קניה, טנזניה, אוגנדה, רואנדה, הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו, זמביה, מלאווי, מוזמביק, זימבבואה, בוצוואנה, נמיביה, סווזילנד, לסוטו ודרום אפריקה; מין זה נכחד בוודאות מבורונדי, ולא ידוע מה מצבו באנגולה. אוכלוסייתו נמצאת בחלק מהמדינות בעלייה ובחלקם בירידה, ומשום כך הוא אינו נחשב קרוב לאיום על ידי ארגון השימור IUCN.

אטימולוגיה

שמו המדעי של האילנד המצוי - "Taurotragus orux" נגזר משלוש מילים: "Tauros" (פר), "tragos" (תיש) ו-"orygos" (ראם). "טאורוס" = "פר" ביוונית, מתייחס לכך שלאילנד ממדי גוף זהים לשור; "טראגוס" = "תיש" ביוונית, מתייחס לקצוות השיער שגדלות באוזני האילנד ומזכירות את זקנו של התיש. "orux" = "ראם" ביוונית ובלטינית, בהתייחסו לקרניים המחודדות של האילנד הצומחות בזווית לאחורה ומזכירות את קרניו של ראם סהרה (Orux dammah).

"אילנד" הוא שמו ההולנדי של האייל הקורא; כאשר המתיישבים ההולנדיים הגיעו למחוז הכף בדרום אפריקה, האנטילופות הגדולות האלו הזכירו להם בממדי הגוף את האייל הגדול מאירופה והם כינו גם אותם באותו שם. בשפה ההולנדית הם קרויים כיום "אנטילופת אילנד", כדי להבדיל מאיילי הקורא. הכינוי "מצוי" מתייחס לכך שתפוצתו גדולה מאוד ברחבי אפריקה - הרבה יותר מהאילנד הענק.

טקסונומיה וגנטיקה

זכר ונקבה של אילנד מצוי

האילנד המצוי תואר לראשונה על ידי הזואולוג והבוטנאי הגרמני פיטר סימון פאלאס, ששייך אותו לשבט סלילני קרניים (Tragelaphini) שבתת-משפחת הפרים (Bovinae). סיווגו המוכר הוא כמין בסוג אילנד יחד עם האילנד הענק, אך בטקסונומיות רבות מחשיבים אותם למין בסוג קודו (Tragelaphus) על בסיס פילוגנטיקה מולקולרי וראיות גנטיות אחרות. עם זאת, האילנדים בניגוד לקודואים דומים יותר למיני הבקר מאשר לאנטילופות. האילנד המצוי והענק מוכרים היום כשני מינים, אך טקסונומים מסוימים בעבר החשיבו אותם למין אחד.

לאילנד המצוי שלושה תת-מינים מוכרים, אם כי התוקף שלהם שנוי במחלוקת.

• אילנד מצוי דרומי (T. o. cape; - אילנד הכף), תואר ב-1766 ומכונה "בארבאטוס" ו"אלקס". תפוצתו בדרום ודרום מערב אפריקה.
• אילנד מצוי זמביאני (T. o. livingstonii; - אילנד ליווינגסטון), תואר ב-1864 ומכונה "קאפומאני", ו"טריאנגולריס". תפוצתו במרכז ודרום מזרח אפריקה.
• אילנד מצוי מזרחי (T. o. pattersonianus; - אילנד פטרסון), תואר ב-1906 ומכונה "בילינגה". תפוצתו היא במזרח אפריקה ומכאן שמו הנפוץ.

לאילנד הזכר 31 כרומוזומים, ולנקבה 32, והם דומים מאוד לאלו של הקודו גמלוני (Tragelaphus strepsiceros). כיוון שלאילנד המצוי טרנסלוקציה כרומוזומלית (דמיון כרומוזומים) עם האילנד הענק, בקר הבית ומיני הקודו - הרבייה ביניהם אפשרית. זיווג מקרי של זכר אילנד מצוי מתת-המין המזרחי עם נקבת קודו גמלוני אירע בגן החיות של סן דייגו, ונבע בשל העדר זכרים של קודו בעדר. הצאצא שנולד היה זכר עקר, כשמרבית הכרומוזומים שלו תאמו לאלו של קודו ואילנד וחלקם נבדלו מהקריוטיפ של הוריו. במדינות אחרות דווח כי זכרי אילנד התרבו עם נקבות הזבו (Bos indicus) ובקר הבית (Bos Taurus), ונולדו להם צאצאים עקרים. נקבות האילנד יכולות להתרבות בהצלחה עם זכרי הבונגו (Tragelaphus eurycerus).

אנטומיה

תקריב ראש של זכר אילנד מצוי. ניתן להבחין בקרני ה-"V" הבינוניות שלו, וב"שטיח" הכהה שעל מצחו.

קרניים

לאילנד המצוי זוג קרניים ספירליות וגדולות בצורת "V", אך בהשוואה לקרני האילנד הענק הן די בנוניות. מיקום הקרן הוא מעל העין וסמוך לאוזן, כשבסיס - כל קרן סמוכה לחברתה, וככל שהיא צומחת זה עשוי להשתנות: לעיתים הקרניים יתרחקו אחת מהשנייה לכדי מרחק של חצי מטר, לעיתים יישארו באותו מרחק ואף עשויות להתקרב. הקרן של האילנד נראית אמנם כבורג אך אינה דומה כלל לאלו של הקודו או יעל בורג; בעוד שלאחרונים הקרן מסתלסלת ממש, לאילנד הן רק צומחות בסיבוב כאשר בתחילה צומח לעגל החוד ולאחר כשנתיים מתחילים הסיבובים.

הקרניים צומחות באלכסון לאחורה, וצורתם עלולה להשתנות בין הזכרים לנקבות: צמיחה ישרה לכיוון מעלה עם עיקול אחרונית כקרני הראמים - נפוץ מאוד אצל שני המינים (בעיקר אצל הנקבות) ווזהו מקור שמו המדעי. צמיחה ישרה לכיוון הצדדים\ישרה לכיוון מעלה ולאחר מכן עיקול חד לצד ולמעלה\ישרה לכיוון מעלה עם עיקול מועט קדימה - נפוץ בעיקר אצל זכרים בוגרים ומבוגרים. אצל הנקבות מלבד צמיחה כקרני הראם נפוצה גם צמיחה ישרה לגמרי. בעזרת הקרניים ניתן להבדיל בקלות בין זכר לנקבה - בעוד שלנקבה הקרניים דקות וארוכות, לזכר הן נוטות להיות קצרות ועבות יותר.

בדומה לאילנד הענק, גם לאילנד המצוי טבעות גדולות לאורך הקרן הנוצרות על ידי הצמיחה הסיבובית, אך לאחרון יש בדרך כלל רק 2–3 טבעות, ואצל הנקבות הן נוטות להיעדר. על פי רוב יש כשתי טבעות בסמיכות לבסיס, ואחת שקרובה יותר לחוד. מלבד הטבעות הקרניים מחורצות למרבית אורכן, ובאזור החוד הקרן נוטה להיות חלקה לגמרי. צבע הקרניים של הזכרים כהה יותר משל הנקבות - בדרך כלל חום\אפור כהה או שחור כחלחל; ושל הנקבות - אפרפר או חום בהיר ולעיתים כהה. באזור החוד הקרן מתכהה אצל שני המינים.

כסות ומראה חיצוני

הפרווה של האילנד המצוי מורכבת משערות קצרות ודלילות, והן נמצאות בתהליך נשירה בעיקר אצל הזכרים ככל שהם מתבגרים. צבע הפרווה נע בין חום צהבהב\כתמתם בהיר, לאפרפר בהיר, חולי, או כתום כהה אדמדם - לפי תת-המין. בעוד שהאזורים העליונים נוטים לצהבהב וכתמתם, אזורים כדוגמת הרגליים, המותניים והצוואר נוטים לאפרפר בהיר עד לבן.

זכרים בוגרים נוטים לאבד את שערם בעיקר בצדדי הגוף והצוואר, וכתוצאה מכך צבעם הכללי הופך לאפור-כחלחל בשל השתקפות של העור דרך הפרווה; בשילוב עם ההתכהות המתמשכת של הפרווה ונשירת השערות, צבעם של זכרים מבוגרים ייהפך בהדרגה לשחור-כחלחל כהה. אצל הנקבות נשירת השערות נפוצה בעיקר בצוואר, בלחיים ובפרקים, כך שצבעם של האזורים האלו יהיה בדרך כלל אפרפר כהה או בהיר ושאר הגוף צהבהב\ כתמתם\אפרפר\אדמדם - תלוי בתת-המין.

תת-המינים של האילנד המצוי

למעלה: אילנד מצוי דרומי. במרכז: אילנד מצוי מזרחי. למטה: אילנד מצוי זמביאני.

בפלג הגוף העליון יש לאילנדים המצויים 6–12 פסים לבנים דהויים, היורדים במאונך מהגב לבטן; הפסים משתרעים מתחילת הכתפיים עד אמצע הגב, ופסים נוספים שמעבר לזה נראים בקושי. הפסים משתנים במספרם בין תת-המינים, ולאחד מהם אין פסים כלל. הפסים בולטים יותר אצל הנקבות, ואצל הזכרים נעלמים על פי רוב בגיל מבוגר בשל נשירת השיער. כמו כן אין זה נדיר לצפות גם בנקבות ללא פסים.

לאורך שדרתו של האילנד מתחילת הזנב ועד האוזניים, ישנה רעמה קצרה בצבע שחור-חום כהה; הרעמה בולטת בעיקר אצל הנקבות, ואצל הזכרים מסתכמת לעיתים בפס שחור בלבד. הרעמה בולטת במיוחד בכתפיים ובעורף, והשערות שבה סומרות בדרך כלל.

בדומה לאילנד הענק, גם לאילנד המצוי דלדול עור גדול היורד מהלוע עד לחזה - דבר שיוצא דופן בקרב האנטילופות ומזכיר מאוד את מיני הבקר; ייתכן כי הוא משמש לאיבוד חום. עם זאת בניגוד לאילנד הענק אין לו כלל שערות על הדלדול, מלבד רעמה קצרצרה באמצעו בצבע שחור או צהבהב. תחתית הצוואר וכפלי עור בצבע אפרפר בהיר (לנקבות) עד שחור כחלחל (לזכרים), כיוון שלשניהם השערות נושרות באזור זה.

גם לאילנד המצוי סימונים רבים בפנים, אך בהשוואה לקרובו הענק או למיני הקודו הוא חדגוני למדי. מאפיין ייחודי לזכרים שבו הוא משטח רחב כהה של שיער סבוך ומתולתל מהמצח ועד החוטם, בצבע חום כהה-שוקולד או אדום ערמוני, ומכונה בחיבה על ידי ציידים "שטיח". מתחת ל"שטיח" באזור העיניים ישנם מעין "גבות" אדמדמות או צהבהבות בהירות, ולעיתים גם שם השערות נושרות. לאורך החוטם - מתחילת ה"שטיח" ועד לאף - ישנו כתם גדול או פס שחור, שגדול יותר אצל הזכרים ונעדר לפעמים אצל הנקבות. לעומתו הלחי בצבע אפרפר בהיר בשל נשירת השערות, ומסביב לשפתיים - לבן. חצאי הפסים הלבנים בין העיניים שבולטים אצל האילנד הענק, קטנים מאוד אצל המין המצוי והם מצויים רק אצל תת-מין אחד. בקצוות האוזניים ישנם שערות לבנות בינוניות, ובצד האחורי של האוזן השיער נוטה לנשור.

בטנם של האילנדים לבנה ולאורכה פס שחור עבה, ואצל הזכרים אינו נראה בשל נשירת השערות. לזכרים הרגליים בדרך כלל לבנות לגמרי, ואילו לנקבות צידם החיצוני חום, וצידם הפנימי לבן. על כל קרסול קדמי יש כתם או פס שחור עבה הבולט בעת ההליכה ויש אותו רק לתת-מין אחד. צידו החיצוני של הזנב חום, צידו הפנימי לבן, והוא מסתיים בציצת שערות שחורה וגדולה כשל הבקר.

הסימונים וצבע הפרווה משתנים אצל תת-המינים כדלהלן:

• אילנד הכף (דרומי) צבעו הוא צהבהב\כתמתם בהיר או אפרפר, ללא פסים על גוף וכתמים שחורים על הרגליים הקדמיות.
• אילנד ליווינגסטון (זמביאני) צבעו הוא חום בהיר אולם יש לו עד שבעה פסים לבנים. גם לו אין כתמים שחורים על הרגליים.
• אילנד פטרסון (מזרחי) בעל צבע פרווה כתום אדמוני-חום בהיר, עם 8–12 פסים צרים על הגוף. יש לו כתמים שחורים על הרגליים ושני חצאי פסים לבנים מעל העיניים.

צאצאים מרבייה בין אילנד הכף לאילנד ליווינגסטון יהיו עם פרווה צהבהבה אפרפרה ויהיה להם 1–5 פסים; מרבייה בין אילנד הכף לאילנד פטרסון יתאפיינו בפרווה אדמונית, ואילו הפסים שלהם ייעדרו; ומרבייה בין אילנד ליווינגסטון לאילנד פטרסון הם יהיו אדמדמים או כתמתמים בהירים עם מספר פסים שנע בין 6 ל-12.

פיזיולוגיה ומידות גוף

אילנד מצוי זכר בסוואנה.

גופו של האילנד ארוך ורחב, צווארו קצר ועבה, וראשו ארוך וקטן יחסית. אוזניו ארוכות וצרות למדי, שלא כמו מיני הקודו; פיו צר ומחודד, עיניו ואפו גדולים, וצבעם שחור-כחלחל. זנבו ארוך, ורגליו דקות יחסית לגופו, אך בהשוואה לאנטילופות אחרות הן די עבות. פרסותיו גדולות ורחבות בצבע אפור או שחור.

לאילנד המצוי דו-צורתיות זוויגית מובהקת במגוון דברים: הזכרים גדולים, ארוכים וכבדים ביותר מ-30% מהנקבות; קרניי הזכרים עבות וקצרות יותר משל הנקבות; צבע הפרווה של הזכרים כהה ביותר בגיל מבוגר בניגוד מוחלט לנקבות; לזכרים "שטיח" של שיער סבוך על המצח, ולנקבות הוא נעדר; כפלי העור של הזכר גדולים וכהים יותר משל הנקבות; הפסים וסימוני הפנים דהויים יותר אצל הזכרים או נעדרים לחלוטין.

מידות הגוף של האילנד המצוי:

• גובה כתף הזכר: 170-150 ס"מ.
• גובה כתף הנקבה: 150-125 ס"מ.
• אורך ראשו וגופו של הזכר: 345-200 ס"מ.
• אורך ראשה וגופה של הנקבה: 280-200 ס"מ.
• אורך קרני הזכר: 66-43 ס"מ.
• אורך קרני הנקבה: 69-51 ס"מ.
• אורך הזנב (לשני המינים): 90-50 ס"מ.
• משקל הזכר: 942-400 ק"ג.
• משקל הנקבה: 600-300 ק"ג.

תפוצה ובית גידול

נקבת איילנד מצוי (מזרחי) במסאי מארה.

אילנדים בבית גידול הררי.

האילנד המצוי נפוץ בדרום, מרכז, ומזרח אפריקה. תפוצתו מתחילה במרבית חלקי דרום אפריקה (מלבד האזור המערבי המדברי), סווזילנד (נכחד והוחזר), לסוטו, מוזמביק, זימבבואה (נכחד והוחזר), בוצוואנה, צפון ודרום מזרח נמיביה (כולל רצועת קפריבי), מרכז, מזרח, ודרום אנגולה (לא ברור האם עדיין קיים שם), זמביה, מלאווי, דרום הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו, מרבית טנזניה, מזרח רואנדה ובורונדי (נכחד), דרום קניה, ודרום אוגנדה; אוכלוסייה קטנה מבודדת מצויה במרכז אוגנדה, ואוכלוסייה נוספת משתרעת על צפון קניה ואוגנדה, דרום מזרח דרום סודאן, ומערב אתיופיה. התפוצה מחולקת בין תת-המינים כדלהלן:

• אילנד הכף מאכלס את דרום אפריקה, סווזילנד, לסוטו, דרום בוצוואנה, ואזורים קטנים יחסית במזרח נמיביה, ודרום מערב זימבבואה.
• אילנד זמביאני מאכלס את צפון בוצוואנה, צפון מזרח נמיביה, מרבית זימבבואה, מוזביק, מלאווי, זמביה, דרום מזרח הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו, ומרכז אנגולה.
• אילנד מזרחי מאכלס את טנזניה, דרום וצפון קניה, רואנדה, בורונדי, חלקים קטנים בצפון, מרכז, ודרום אוגנדה, דרום מערב אתיופיה ומזרח דרום סודאן.

בית גידולו של האילנד המצוי מגוון למדי בשל אזורי אקלים טרופיים, סוב-טרופיים וים-תיכוני לאורך רמת אפריקה המזרחית והדרומית, הכוללים סוואנות צחיחות עם פסיפס של שיחים ועצים בטנזניה, קניה, זמביה, זימבבואה ומלאווי; סוואנות חורש גשומות בקונגו, רואנדה, ומוזמביק; סוואנות שיחים דוקרניות באנגולה, צפון בוצוואנה ונמיביה; ערבות מדבריות במזרח בוצוואנה וצפונה של דרום אפריקה; וכרי דשא הרריים בגבהים של 4,600-300 מטר מעל פני הים בסווזילנד, לסוטו, מזרח ומרכז דרום אפריקה, טנזניה ועוד. הם נמנעים בדרך כלל מיערות טרופיים, סוואנות פתוחות ואזורים מדבריים לגמרי, אך למרות זאת מצויים באופן נרחב בסוואנות הסרנגטי ובמדבר קלהרי שלמעשה אינו "מדבר אמיתי". הם נפוצים גם בקרבת ביצות, אגמים וימות כדוגמת ביצות מקריקרי, אוקבנגו, בנגוואולו, ימת ויקטוריה, מורו, טנגניקה, מלאווי, נקורו, טורקאנה, ונהרות הנילוס הלבן, זמבזי, אורנג, קובנגו, לובוה, לונגוה, לימפופו ועוד.

הטמפרטורות באזורי תפוצתו נעות בין 10 ל-30 מעלות, וכמות המשקעים הממוצעת בהם היא 3,000-100 מילימטר לשנה.

אקולוגיה

עדר של אילנדים מצויים.

זכר מבוגר בסוואנה.

התנהגות ופעילות

האילנד המצוי פעיל הן ביום והן בלילה, אך מרכז את שעות הפעילות לערב, הלילה והבוקר שאז מזג האוויר נעים יותר. בשעות החמות של היום הם נחים באזורים מוצלים, ובזמנים שבהם קר הם נחים תחת השמש. האילנדים המצויים חיים בדרך כלל בקבוצות של 15–70 פרטים, המתחלקים לעדרי נקבות ועגלים, ועדרי זכרים מתבגרים. אמהות וצאצאיהן חיים בעדרים גדולים יותר מאשר זכרים מתבגרים, בעוד שזכרים מבוגרים ודומיננטיים נוטים לחיות רוב הזמן בגפם. לעיתים מצרפים לעדרי הנקבות מספר זכרים בוגרים. בעונות הנדידה והגשמים האילנדים מתקבצים לעדרים ענקיים של 1,000-400 פרטים, בניגוד לפרסתנים אחרים שבתקופות של שפע מזון מתחלקים לקבוצות קטנות. מבנה העדרים הוא די גמיש, כאשר אילנדים רבים עשויים להחליף קבוצה מדי פעם, ואחרים ישוטטו חלק מהיום בגפם. בתוך העדרים קיימת היררכיה נוקשה, הקובעת את הגישה לנקבות אצל הזכרים או לאזורי ההאכלה אצל הנקבות. באזורים רבים האילנדים רועים יחד עם עדרי זברה, גנו כחול, צבי תומסון, אנטילופה סוסית קצרת קרן, דלגן, דאמאליסק הסהר, בובאל הכף, ראם הצבי, אימפלה ועוד.

למעלה: זכר בממלכת החיות של דיסני. למטה: נקבה בגן החיות של נירג'האזה.

תחומי המחייה של האילנדים משתנים מאוד ביחס למין ולעונה. בעונה היבשה, הזכרים נמצאים באזור של 11.7 קמ"ר ובעונת הגשמים עד 41.1 קמ"ר. לעומת זאת תחומי המחייה של הנקבות גדולים הרבה יותר: 26.1 קמ"ר בעונה היבשה, ועד 222 קמ"ר בעונת הגשמים. הם אינם מצויים במקומות שבהם כמות המשקעים נמוכה מ-100 מילימטר, ומסיבה זאת נעדרים ממערב דרום אפריקה, נמיביה, והאגן המערבי של מדבר קלהארי. בעונת הגשמים הם מעדיפים מישורי עשב, ובעונה היבשה אזורים סבוכים ועשירים בשיחים ועצים כדוגמת שיטה, הדסאים, סבוננאים, אברשאים, חלמיתיים, אוגים ואשחריים - שחלקם משמשים להם גם למאכל.

תזונה

התזונה של האילנד המצוי מבוססת בעיקר על עשבי תיבול, עלים, ופירות (ממשפחות גנציינאים ומלפיגאים), וכן עשבים, דגניים, זרעים, צמחים חד פסיגיים ודו-פסיגיים, ושורשים ופקעות, שאליהם הוא מגיע על ידי חפירה בקרקע עם קרניו. הוא גם יכול להשתמש בקרניו על מנת לשבור ענפים לאכילה. האילנדים משנים את הרגלי האכילה בהתאם לעונות, כך שבחורף יאכלו בעיקר דשא טרי, ובקיץ ישרדו גם על ידי אכילת עשבים גסים ויבשים באיכות נמוכה. את מרבית המים הנדרשים להם הם מקבלים מהצמחים, אך ישתו כאשר יהיה להם מקור מים זמין. יש להם יכולת לחסוך במים על ידי העלאת הטמפרטורה של גופם במהלך היום - מה שמקטין את הצורך בלהזיע, והחום שמצטבר ייפלט מהגוף בלילה הקריר. הם מותאמים במיוחד לאזורים צחיחים בחלקים רבים של אפריקה, בשל צריכת המים הנמוכה שלהם כל עוד הם ניזונים מכמות מספקת של צמחייה עשירה בלחות. מסיבה זאת הם לרוב אוכלים בשעות הלילה שאז הצמחייה ספגה לחות רבה מהאוויר.

תקשורת והתמודדות עם טורפים

האילנד מתקשר באמצעות קולות, ריח ותנודות גוף. זכרים מבוגרים דומיננטיים משמיעים קול "קליק" מהרגל, שהחוקרים מסופקים האם הוא נגרם על ידי הפרסות, הפרקים, או הגידים ברגליים הקדמיות, בשל התמיכה שלהם במשקלו הרב של האילנד. ה"קליקים" נשמעים עד למרחק של קילומטר וחצי, ומשמשים להכרזת דומיננטיות; כאשר זכרים צעירים שומעים את קול הנקישה הם מתרחקים מהאזור, וכך חוסכים לעצמם עימות עם הזכר המבוגר. במקרה והאילנדים יבחינו בטורפים, הם יתנו קול הדומה לנביחה, וינסו למשוך את תשומת לב העדר על ידי ריצה הלוך ושוב. הטורפים העיקרים של האילנדים הבוגרים הם אריות וצבועים מנומרים, בעוד שברדלסים וזאבים טלואים יטרפו עגלים. האילנד המצוי הוא האנטילופה האיטית ביותר - מהירות ריצתו היא כ-40 ק"מ לשעה. עם זאת הוא יכול לרוץ במהירות של 22 קמ"ש ללא הגבלה של זמן. למרות מבנה גופו הגדול והכבד, הוא מסוגל לקפוץ לגבהים של 2.5-1.5 מטר ממצב עמידה, וצעירים עד 3 מטר. על מנת לחפות על מהירותו האיטית הוא מגן על עצמו בעזרת קרניו החזקות, כאשר הנקבות הן אלו שמשתמשות בעיקר בקרניהן כדי להגן על העגלים.

ה"קליקים" של האילנד המצוי

עגל של אילנד מצוי.

רבייה ומחזור חיים

עונת הרבייה והלידה יכולות להתרחש לאורך כל השנה, אך בדרך כלל עונת הרבייה היא בתקופת הגשמים, וכתוצאה מכך יש שיא של לידות תשעה חודשים לאחר מכן בסוף העונה היבשה. במהלך עונת הרבייה ישנה היררכיה ברורה בין הזכרים הקובעת את הגישה לנקבות. על פי רוב הקרבות יהיו בין זכרים עם יחסי כוח שווים. הלחימה ביניהם מתחילה עם נגיעה בקרניים, ועוברת לדחיפות בכל הכוח ולעיתים גם ניסיון לסובב את צוואר היריב כדי להתישו. הזכרים המבוגרים והחזקים מתרבים עם נקבות רבות, ביחס של זכר אחד ל-12 נקבות. הזכר שומר על קשר הדוק עם הנקבות לעיתים קרובות, עד תום עונת הרבייה.

ההריון נמשך כתשעה חודשים (279-271 ימים) לאחריהם נולד עגל אחד בלבד; בעת הלידה משקל הזכר 35-28 ק"ג, ומשקל הנקבה 31-23 ק"ג. בשעות הראשונות העגל שוכב מוסתר בצמחייה, ונשאר שם בין יממה למספר שבועות. בעונת ההמלטות הנקבות מקימות מעין "פעוטון", וכל אחת מביאה לשם את הצאצא שלה. מספר נקבות אחראיות על ה"פעוטון", והם מגינות על כל העגלים מטורפים. כל אם מגיעה מספר פעמים ביום כדי להניק, אך העגלים אינם מצטרפים איתם והם נשארים תמיד ב"פעוטון". במהלך תקופה זאת העגלים גדלים במהירות הודות לחלב המזין של האם. כיוון שהם נמצאים כל הזמן בחברת עגלים נוספים, הם מתיידדים אחד עם השני, ולעיתים הקשרים ביניהם חזקים יותר מאשר עם אימהותיהם. לאחר שישה חודשים העגלים נגמלים, אך נשארים לפחות כשנתיים ב"פעוטון", ומצרפים לאחר מכן לעדרי זכרים צעירים\נקבות. הנקבות מגיעות לבגרות בסביבות 15 חודשים עד 3 שנים; והזכרים 4–5 שנים.

תוחלת החיים של האילנד המצוי: בטבע 15–20 שנה; בשבי עד 25 שנה.

איומים ושימור

האילנד המצוי מסווג במצב השימור ללא חשש על ידי IUCN בשל מספרים גדולים ויציבים, והוא אינו מתקרב אפילו לקטגורית קרוב לסיכון (NT). מגמת האוכלוסייה יציבה, כיוון שבחלק מהאזורים אוכלוסייתו בעלייה ובחלק בירידה, ומסיבה זאת מצב השימור שלו לא ישתנה בשנים הקרובות. עם זאת הוא איבד כמעט חצי מתחומי מחייתו ההיסטוריים, ומספריו פחתו בהרבה ברואנדה, אוגנדה, ומוזמביק החל מ-1970 כתוצאה מציד, אובדן בית גידול ומלחמות אזרחים. בתקופה זאת הוא נכחד לחלוטין מבורונדי, והוכחד והוחזר מחדש לזימבבואה, וסווזילנד. לא ברור מה מצבו כיום באנגולה וייתכן כי נכחד אף שם. בניגוד למדינות אלה, האוכלוסייה שלו נמצאת בעלייה מתמדת בטנזניה, מלאווי, נמיביה, בוצוואנה ודרום אפריקה, כיוון שהפופולריות שלו בציד גורמת לאנשים לגדלו לשם כך, וישנם עשרות חוות ציד פרטיות כאלה באפריקה הדרומית. כך לדוגמה בנמיביה תחום המחייה ההיסטורי שלו היה רק בצפון מזרח המדינה, וכיום הוא מצוי גם בחלקים הדרומיים והמרכזיים. ארגון השימור IUCN מעריך כי 50% מאוכלוסייתו מצויה באזורים מוגנים, ו-30% נוספים בחוות פרטיות.

האילנד המצוי נמצא באזורים מוגנים רבים כגון: "הפארק הלאומי אומו" (אתיופיה), "שמורת צאבו", ומסאי מארה (קניה), הפארק הלאומי סרנגטי, שמורת הציד סלוס, "הפארק הלאומי טרנגירה", הפארק הלאומי קילימנג'רו, הפארק הלאומי ארושה, "הפארק הלאומי רואה", אזור השימור נגורונגורו (טנזניה), "הפארק הלאומי אקגרה" (רואנדה), "הפארק הלאומי קאפו" ו"עמק לואנגווה" (זמביה), "הפארק הלאומי ניקיאה" (מלאווי), "הפארק הלאומי הוואנג" והפארק הלאומי מאטובו (זימבבואה), "הפארק הלאומי אטושה" (נמיביה), "הפארק הלאומי קגאלאגדי" (בוצוואנה), "הפארק הלאומי טראנספרונטיר" והפארק הלאומי קרוגר (דרום אפריקה), ועוד.

סך אוכלסייתו של האילנד המצוי מוערכת ב-136,000 פרטים.

האילנד והאדם

אילנד זכר שניצוד לעור. 1909.

נקבות איינד מצוי ליד עמודי חשמל בדרום אפריקה.

אילנד על ציורי סלע באדום ולבן בטסודילו.

אילנד זכר מתעמת עם קרנף רחב-שפה, גן החיות של דבלין.

יחד עם האילנד הענק, הקודו הגמלוני והבונגו, האילנד המצוי הוא אנטילופה פופולרית מאוד בקרב ציידים-חובבנים וילידים אפריקנים, והוא ניצוד למטרות פוחלצים, בשר, עור וכדומה. במדינות אפריקה הדרומית ישנם עשרות חוות ציד פרטיות שבהם מגדלים את האילנד, כך שלמעשה הפופולריות שלו בציד - גורמת דווקא לאוכלוסייתו לגדול. האילנד המצוי מופיע על סמלה של פרובינציית הכף המזרחי בדרום אפריקה ולצד הקודו הגמלוני על סמלו של מחוז גרוטפונטיין בנמיביה, והוא בעל החיים המתואר ביותר בציורי מערות קדומים באפריקה כדוגמת טסודילו בבוצוואנה, ודראקנסברג בדרום אפריקה.

ביות ושימושים נוספים

כבר בשלהי מלחמת העולם השנייה חוקרים רבים בחנו את האפשרויות של ביות האילנד, בשל גודלו, קצב רבייה הגבוה שלו, יכולת העמידה שלו בבצורות, והתאמה לאקלים החם של אפריקה. בשל מזגו העדין של האיילנד והיכולת לאלפו בקלות, הוא האנטילופה היחידה שנעשו ניסיונות רבים לבייתה באפריקה. האילנד המצוי מספק כמויות גדולות של בשר רך ועורות ברמה גבוהה גם במקרים שיקבל תזונה באיכות נמוכה. לעומת בשר הבקר, בשרו של האילנד מכיל אחוזים גבוהים יותר של חלבון ואחוזים נמוכים של שומן. החלב של נקבת האילנד עשיר יותר בחלבונים ושומן מחלב פרה (17-8%), ויש לו אחוזים גבוהים מאוד של סידן. בנוסף, ניתן לאחסנו לתקופה של עד שמונה חודשים אם הוכן כראוי, לעומת כמה ימים לחלב פרה. האילנדים יכולים לאכול עשבים גסים, ואפילו צמחים רעילים שקטלניים עבור הבקר. הם גם חסינים למחלות מסוימות שפורצות בקרב הבקר (אם כי באותה מידה רגישים מאוד למחלות אחרות כדלקמן).

יתרונו הגדול של האילנד הוא צריכת המים הנמוכה שלו, כשאת המים הנחוצים לקיומו הוא מקבל כאמור מצמחים - מה שמסביר את העובדה שחקלאיים רבים בדרום אפריקה, זימבבואה, וקניה מגדלים עדרי אילנד במקום הבקר המקומי.

עם כל המעלות של גידול אילנדים על פני הבקר, יש להם חסרונות לא מבוטלים: ראשית, יש רק מקרים בודדים בהם הצליחו לביית אילנדים לגמרי, ובדרך כלל נשאר בהם הטבע הפראי. בשל יכולתם לקפוץ בקלות מעל גדרות בגובה של שני מטרים או פשוט לפרוץ באמצעות המסה המשמעותית שלהם, צריך להשיג גדרות גבוהות וחזקות; גם אילנדים זכרים מהבר עשויים לפרוץ את הגדרות ולהתערבב עם אלו שמבויתים. האילנד רגיש מאוד לווירוסים וטפילים הגורמים למחלת הפה והטלפיים, שחפת בקר, ברוצלוזיס, "Rinderpest", דלקת ריאות, או מחלות שנישאות על ידי זבובי בקר וקרציות. אף על פי שהוא מתרבה היטב בשבי, ההישרדות של העגל נמוכה, ובמקרים רבים צריך להפרידו מאימו על מנת שיהיה בריא ותנתן לו תזונה נכונה. האילנדים נבהלים בקלות, ומשום כך זקוקים למקום שקט, וכמו כן הם אינם יכולים לחיות באזור קטן ונדרשים להם מרחבים ושטחי מרעה משמעותיים. על מנת שיגדלו בצורה טובה צריך לתת להם מינרלים כדוגמת מלח, וגם כמויות גדולות של מזונות משלימים כמו תירס, דורה (סורגום), מלונים ושעועית - שגורם לאחזקתם להיות יקרה. גם ההיררכיה החברתית שלהם גורמת לפעמים לבעיות בגידול עדרים. הם לא יכולים לעבור ישירות מאזורי סוואנות וחורשים יבשים לכמות משקעים גבוהים או לבית גידול הררי; על כן בעת העברת אילנדים בסוגים שונים של בתי גידול, ניתן להימנע מתמותה גבוהה רק על ידי יישום נוהלי הסגר והתאקלמות מיוחדת.

אילנד בספארי ברמת גן.

האילנדים מיוצאים לרוסיה, אוקראינה, בריטניה וארצות הברית, שם מגדלים אותם בצורה מסחרית לבשר וחלב. בישראל, צה"ל משתמש באילנדים על מנת לסלק צמחייה סביב בסיסים צבאיים ובאזור הגבול הלבנוני.

האילנדים נפוצים בגני חיות רבים ברחבי העולם: גן החיות של סן דייגו, ממלכת החיות של דיסני, גני החיות של ג'יזה, בלארגד, טאיפי, הספארי ברמת גן, חוות האנטילופות בערבה, ועוד.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא אילנד מצוי בוויקישיתוף

• אילנד מצוי, באתר ITIS (באנגלית)
• אילנד מצוי, באתר Animal Diversity Web (באנגלית)
• אילנד מצוי, באתר האנציקלופדיה של החיים (באנגלית)
• אילנד מצוי, באתר GBIF (באנגלית)

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

36591905אילנד מצוי