אגם ויקטוריה
 | |
| צילום לוויין של אגם ויקטוריה | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| מיקום | מרכז אפריקה |
| מידות | |
| שטח | 68,800 קמ"ר |
| נפח | 2,750 קמ"ק |
| גובה | 1133 מטר מעל לפני הים |
| אורך מרבי | 337 ק"מ |
| רוחב מרבי | 250 ק"מ |
| עומק מרבי | 83 מטר |
| עומק ממוצע | 40 מטר |
| מידע נוסף | |
| נהר מזין | קגרה |
| מקור לנהר | הנילוס הלבן |
| אגן ניקוז | 238,900 קמ"ר |
| מדינות באגן הניקוז | טנזניה, אוגנדה, קניה |
| אורך קו החוף | 3,440 ק"מ |
| ערים | בוקובה ומוונזה בטנזניה, קיסומו בקניה, קמפלה ואנטבה באוגנדה |
| איים | 84 |
| קואורדינטות | 1°0′S 33°0′E / 1.000°S 33.000°E |
 | |
אגם ויקטוריה או ויקטוריה ניאנזה הוא הגדול בסדרת האגמים הגדולים של אפריקה. שטחו 68,870 קמ"ר, והוא האגם הטרופי הגדול בעולם ואגם המים המתוקים השני בגודלו בעולם מבחינת שטחו, אחרי ימת סופיריור. אגם ויקטוריה הוא רדוד יחסית, יש בו 2,760 ק"מ מעוקב של מים, והוא אגם המים המתוקים התשיעי בנפח מימיו בעולם. האגם הוא מקורו של הפלג הארוך ביותר של נהר הנילוס, הנילוס הלבן. האגם שוכן על רמה בחלקו המערבי של הבקע הסורי-אפריקאי, ומפלס פני המים שלו הוא בגובה 1,134 מטר מעל פני הים. לחופיו מצויות המדינות טנזניה, אוגנדה וקניה.
באגם ויקטוריה יש יותר מ-3,000 איים, רובם אינם מאוכלסים, בהם איי סאסא באוגנדה, שהם קבוצת איים גדולה בצפון-מערב האגם שהופכים בשנים האחרונות למוקד תיירותי. אי מיגינגו מאוכלס על ידי דייגים.
היסטוריה
האזכור הראשון לקיומו של אגם ויקטוריה מגיע מסוחרים ערבים שתרו באפריקה אחר זהב, שנהב, עבדים וסחורות יקרות אחרות. במפה משנות ה-60 של המאה ה-12 הידועה בשם מפת אל-אדריסי, מצוין בבירור אגם ויקטוריה. בנוסף, מצוין במפה כי האגם הוא אחד ממקורות הנילוס.
האגם נצפה לראשונה על ידי אירופים ב-1858, כשהחוקר הבריטי ג'ון הנינג ספיק הגיע לבד לחופו הדרומי במסגרת המסע המשותף שלו עם ריצ'רד פרנסיס ברטון, מסע מטעם החברה הבריטית הקולוניאלית לאיתור מקור הנילוס, מטעמים גאוגרפיים ספיק האמין כי מצא את מקורו של הנילוס והחליט לקרוא לאגם על שמה של מלכת בריטניה באותה תקופה, ויקטוריה. ברטון, זעם על חוצפתו של ספיק שטען כי הוא המגלה היחיד של האגם, על אף שהיה מדובר במשלחת חיפוש משותפת וטען שאין בתצפית החוף הדרומי הוכחה חד משמעית לכך שהאגם הוא אכן מקור הנילוס. ויכוח ציבורי פרץ בעקבות המקרה שכלל לא רק את הקהילה המדעית באותו זמן אלא גם חוקרים אחרים שהיו נחושים לאמת או להפריך את גילויו של ספיק. ספייק יצא שוב ב 1863 למסע מחקר בניסיון להוכיח את טענתו והפעם עם החוקר קפטן ג'יימס גראנט, אך כיוון שלא הצליחו לעקוב אחר מהלך הנילוס בין אגם ויקטוריה לאגם אלברט עדיין נותר הוויכוח בין ספייק לברטון לווינגסטון שריר וקיים.
החוקר והמיסיונר הבריטי הנודע דייוויד ליווינגסטון כשל בניסיונו לאמת את גילויו של ספיק מאחר שסטה מערבה והגיע למערכת נהר קונגו. בסופו של דבר, היה זה החוקר האמריקאי הנרי מורטון סטנלי שאישר את גילויו של ספיק לאחר ששט סביב האגם ודיווח על מפלי ריפון שבקצהו הצפוני.
השפעות אקולוגיות וחברתיות
אגם ויקטוריה ממלא תפקיד משמעותי בקיום התושבים המתגוררים סביב חופיו, אזור שצפיפות האוכלוסייה בו היא מהגבוהות בעולם, ועם זאת המערכת האקולוגית שלו פגועה. בשנות ה-50 של המאה ה-20 הובא לאגם הדג נסיכת הנילוס (Lates niloticus), בניסיון לשפר את תנובת הדיג באגם. אך הסתבר שדג טורף זה פגע פגיעה חמורה במערכת האקולוגית של האגם, בהיותו אחראי להכחדתם של מאות צורות חיים אנדמיות לאגם. עקב דיג היתר של נסיכת הנילוס הצטמצמה האוכלוסייה באגם וכיום גדלות שוב אוכלוסיות הדגים האנדמיים.
בעיה אקולוגית נוספת באגם הייתה התרבות הצמח "איכהורניה עבת רגל" (Eichhornia crassipes), צמח שמקורו ביבשת אמריקה. הצמח יצר מרבדים צפופים שהקשו על תחבורה, דיג, ייצור חשמל הידרואלקטרי וצריכת מים לשתייה. ב-1995 90% מקו החוף של אוגנדה היה מכוסה בצמח. פתרונות מכניים וכימיים של הבעיה נראו לא ישימים, והבעיה נפתרה לבסוף באמצעות החדרת החיפושית "חדקונית יקינתון המים המנומרת" (Neochetina eichhorniae) למים, שהביאה לתוצאות טובות מאוד.
במאה ה-20 ירד מפלס המים באגם מעומק של 120 מטרים ל-40 מטרים בלבד[1].
מקור הנילוס
לעיתים נחשב אגם ויקטוריה למקור הנילוס, אך גם לאגם זה יש מספר נהרות הנשפכים לתוכו. היובל הארוך ביותר הוא נהר לובירונזה (Luvironza River) בבורונדי שנשפך לנהר רורובו (Rurubu River) ליד העיר קיינזה בבורונדי, שנשפך לנהר קאגרה (Kagera River) הנשפך לאגם ויקטוריה בטנזניה ליד העיר בוקובה (Bukoba). לכן, מבחינה הידרולוגית, נהר לובירונזה הוא מקור הנילוס האמיתי.
תחבורה
מאז תחילת המאה ה-20 מעבורות אגם ויקטוריה היוו מקור תחבורה ותנועה בין אוגנדה, טנזניה וקניה. הנמלים העיקריים לחופי האגם הם קיסומו בקניה, מוסומה, מואנזה ובוקובה בטנזניה, אנטבה, פורט בל וג'ינג'ה באוגנדה.
גלריית תמונות
-
שקיעה באגם ויקטוריה -
הגידול בצפיפות האוכלוסין באזור אגם ויקטוריה -
צפיפות האוכלוסין באזור אגם ויקטוריה (בצהוב - אזור האגם, בירוק -אפריקה כולה) -
שפות מקומיות סביב אגם ויקטוריה
קישורים חיצוניים
- איבון באסקין, מותו של אגם, מתוך "גלילאו", גיליון 7, 1994
- ניר כהן, קניה, להחיות דגים, להציל חיים. מסע מיוחד לאגם הענק, באתר ynet, 17 בספטמבר 2012
- בילי פרנקל, ישראל וגרמניה ישקמו את אגם ויקטוריה באפריקה, באתר ynet, 31 בינואר 2011
- אוגנדה מרוקנת את אגם ויקטוריה, באתר וואלה!, 9 בפברואר 2006
הערות שוליים
- ^ טיה גולדנברג, האגם הנעלם, באתר הארץ, 9 בדצמבר 2007
| אגמי הבקע הסורי-אפריקני | ||
|---|---|---|
| אגמי מערב אסיה | אגם החולה • הכנרת • ים המלח | 
|
| אגמי צפון אתיופיה | אגם עסל • אגם אבה | |
| אגמי מזרח הבקע האפריקני | אגם טורקאנה • אגם לוגיפי • אגם ברינגו • אגם בוגוריה • אגם נקורו • אגם אלמנטייטה • אגם נאיוואשה • אגם מגאדי • אגם נטרון • אגם אייסי • אגם מניארה | |
| אגמי מערב הבקע האפריקני | אגם אלברט • אגם אדוארד • אגם קיוו • אגם טנגניקה • (אגם ויקטוריה, אגם קיוגה) | |
| אגמי דרום הבקע האפריקני | אגם רוקווה • אגם מלאווי • אגם מלומבה • אגם צ'ילווה | |
| אגמים אחרים | אגם מ'וורו • אגם מ'וורו וונטיפה | |
38024586אגם ויקטוריה