קנאה

קנאה היא רגש אי נחת המתעורר אצל אנשים, וכנראה גם אצל בעלי חיים מסוימים, בשל הצלחתו של פרט אחר ובשל תחושת נחיתות יחסית לפרט זה. זהו רגש המתעורר באדם כאשר לזולתו יש דבר מה שהמקנא סבור שמגיע לו או נלקח ממנו.

הקנאה מלווה לעיתים קרובות בהרגשת קיפוח, בתוקפנות וברצון לנקום. בהקשר של יחסים בין בני זוג, קנאה היא חשד בחוסר נאמנות, שמתעורר במקרה שבו בן הזוג מביע סימני חיבה כלפי זרים.

בעברית, לפועל "לקנא ל-" יש משמעות אחרת. היא מציינת תמיכה מוגזמת בדבר מסוים או ברעיון מסוים, והתנגדות קשה לכל מי שמנסה לפגוע בדבר זה. שם הפעולה של פועל זה הוא קנאות.

קנאה בזולת

רגש הקנאה יכול להתעורר בשל כל יתרון הקיים לאדם אחד על אחר. קנאה מתקיימת בעקבות הרצון להיות במצבו הקיים של אדם אחר. היא מתבססת על יתרון חומרי, גופני, שכלי, נפשי או רוחני, שאדם מוצא בזולתו.

קנאות נפוצות הן קנאה בפופולריות או ביחס שאדם אחר מקבל מן הסביבה או קנאה במצב רווחתי או בריאותי של אדם אחר (אדם, בדרך כלל הנחות במצבו הרווחתי או הבריאותי, מקנא באדם שני, מתוך שאיפה להיות במצבו של זה האחר).

רגש הקנאה כולל תחושת מועקה ותסכול של האדם ובמקרים קיצוניים יכול לבוא לידי ביטוי אף בהבעות הפנים. הדבר החיובי ברגש זה שהוא עשוי לדרבן את האדם להתפתח ולהשתכלל והוא עומד לא מעט בבסיס התחרותיות האנושית, אך מצד שני הוא יכול להוביל את האדם לפגיעה במושא קנאתו.

דניאל גולמן מציין כי רגש זה הוא למעשה רגש משני, המורכב משלושה רגשות בסיסיים: כעס, פחד ועצב. אפשר לראות בקנאה התעוררות של פחד מיתרונו של הזולת, יחד עם עצבות וכעס עצמי על כך שהמקנא איננו נהנה מן היתרון שיש לזולת.

תאוריות פסיכולוגיות עדכניות גורסות שעוצמת רגש הקנאה כרוכה בהערכה עצמית נמוכה, שאיננה מאפשרת לאדם המקנא להאמין ביכולתו לשדרג את מצבו.

תלמידתו של זיגמונד פרויד, הפסיכואנליטיקאית מלאני קליין הבדילה בין שני סוגי קנאה. היא טענה שרגש הקנאה הגלוי (jealousy) מתבטא תמיד במשולש - בין שלושה אנשים. אדם אוהב אובייקט אחד ומקנא באובייקט אחר, יריב, שעלול לקחת ממנו את מושא אהבתו. סוג קנאה זה מתבטא, למשל, ביחסים בין בני זוג. סוג הקנאה השני, על פי קליין, הוא גם סוג הקנאה הבסיסי והראשוני. קנאה זו, המכונה envy, היא בעצם רגש בסיסי שנמצא בתת מודע. הוא יוצא לידי ביטוי בתור רגש של כעס פנימי שמתעורר כאשר אדם מבין שאובייקט אחר מחזיק בדבר מה שהוא עצמו חושק בו. קליין טענה שרגש זה, המהווה כוח מניע לפעולות אנושיות רבות, מתפתח כבר בגיל הינקות כאשר התינוק לא מקבל באופן תמידי לינוק, דבר המעניק לו מזון וביטחון.

רגש הקנאה נחשב לחזק ומתסכל במיוחד, והוא מתואר בשיר השירים (ח', ו') במילים הבאות: "קָשָׁה כִשְׁאוֹל קִנְאָה - רְשָפֶיהָ רִשְפֵּי אֵשׁ שַלְהֶבֶתְיָה" - רגש זה, מתואר כעז במיוחד כמו השאול הבוער באש, והוא ממחיש את דמותו של המקנא, שניתזים מעיניו ניצוצות ורשפים של אש קנאה למראה מושא קנאתו.

קנאה המביאה לידי תחרות מאלצת בני אדם להתעלות על עצמם, לשקוד ביתר שאת על פיתוח יכולתם ולהגיע לשיאים שלא היו מגיעים אליהם אלמלא התחרות ("קנאת סופרים תרבה חוכמה"). אדם מקנא עשוי מצד אחד להתמודד עם רגש הקנאה על ידי שיפור עצמי; מאידך הוא עלול לנסות להכשיל את מושא קנאתו, להקטין את תדמיתו בעיני אחרים, ואפילו להרוס אותו.

יש המציינים כי רגש זה, בניגוד לרגשות אחרים, הוא רגש אנושי, שלא מצוי אצל בעלי חיים, אך בעלי חיים עשויים לגלות קנאה כלפי בני מינם בכל הנוגע למעמד השליטה בלהקה או לבנות זוגם. בעלי חיים מבויתים מתחרים על תשומת לבו ותפנוקיו של המטפל ומגלים קנאה ברורה כשהאדם הקרוב ללבם מתייחס לבעל חיים אחר ומתעלם מהם.

בנצרות הקנאה נחשבת כאחד משבעת החטאים.

אובידיוס, המשורר הרומי, מתאר את הקנאה בספרו, מטמורפוזות. בתיאורו, הקנאה שוכנת בבית קודר וקר בבקעה. מקום בו השמש אינה מאירה, והרוח אינה נושבת. הקנאה אוכלת נחשים כדי להזין את ארסה. אולם מזונה העיקרי הוא - היא עצמה. "שנת לא תדע כי ערות בלבה דאגות יטרידוה/ אשר אנוש ידאיבנה תמיד, לא יתן לה מנוח: היא האוכלת אוכלה את עצמה - זה ענשה בחייה."

ביהדות

בתנ"ך אפשר לראות טיפוסים שונים של קנאה, החל מקנאה דתית וכלה בקנאה כלכלית.

תגובת הקנאה הראשונה המתוארת בתנ"ך היא קנאה דתית, של קין, המקנא באחיו הבל, על כך שאלוקים קיבל את קורבנו של הבל בעוד קורבנו שלו נדחה. המתוארת במילים: "וַיִּחַר לְקַיִן מְאֹד וַיִּפְּלוּ פָּנָיו." (בראשית, ד', ה'). קנאה זו הסתיימה ברצח של הבל בידי קין.

מאוחר יותר מסופר על האחים ששונאים את יוסף ומקנאים בו על תשומת הלב הרבה שהוא מקבל מאביהם, ועל חלומותיו השלטוניים, דבר המביא אותם לכדי ניסיון לרצוח אותו ולבסוף למכירתו לעבד.

להמחשת חומרת עבודה זרה, משתמשת התורה בלשון קנאה, כביכול, של ה' בעבודת אלהים אחרים: "לֹא-תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל, וְכָל-תְּמוּנָה, אֲשֶׁר בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל, וַאֲשֶׁר בָּאָרֶץ מִתָּחַת--וַאֲשֶׁר בַּמַּיִם, מִתַּחַת לָאָרֶץ. לֹא-תִשְׁתַּחֲוֶה לָהֶם, וְלֹא תָעָבְדֵם: כִּי אָנֹכִי ה' אֱלֹקֶיךָ, אֵל קַנָּא--פֹּקֵד עֲו‍ֹן אָבֹת עַל-בָּנִים עַל-שִׁלֵּשִׁים וְעַל-רִבֵּעִים, לְשֹׂנְאָי.". הרמב"ם כותב שלשון זו חריגה וקיימת בתנ"ך אך ורק ביחס לעבודה זרה.

קנאה נוספת הנגמרת בניסיון לרצח היא הקנאה שמקנא שאול בדוד, כאשר הם חוזרים מהמלחמה והנשים מהללות את דוד יותר משאול, שאול מקנא בכבוד הרב שנוחל דוד.

"וַיִּחַר לְשָׁאוּל מְאֹד וַיֵּרַע בְּעֵינָיו הַדָּבָר הַזֶּה, וַיֹּאמֶר נָתְנוּ לְדָוִד רְבָבוֹת וְלִי נָתְנוּ הָאֲלָפִים וְעוֹד לוֹ אַךְ הַמְּלוּכָה" (שמואל א', י"ח, ח')

קנאה זו גורמת לו להתנהג בעוינות כלפי דוד, ואף לנסות להרוג אותו למחרת בחנית אשר בידו. בקנאת שאול בדוד אפשר לראות את מרכיב הפחד הקיים בקנאה, שבו חושש שאול שדוד ינשל אותו ואת בניו מהמלכות.

סיפור קנאה נוסף במקרא, הוא קנאה כלכלית, פלשתים המקנאים בהצלחתו הכלכלית של יצחק ותגובתם היא סתימת הבארות אשר חפר. (בראשית, כ"ו, י"ד-ט"ו)

עוד במקרא, מתוארת קנאתה של רחל בלאה על לידותיה, ותגובתה הקיצונית המסתכמת ברצונה למות בפסוק, "וַתֵּרֶא רָחֵל כִּי לֹא יָלְדָה לְיַעֲקֹב וַתְּקַנֵּא רָחֵל בַּאֲחֹתָהּ וַתֹּאמֶר אֶל יַעֲקֹב הָבָה לִּי בָנִים וְאִם אַיִן מֵתָה אָנֹכִי." (בראשית, ל', א')

רבי אלעזר הקפר מנה במסכת אבות (משנה, מסכת אבות, פרק ד', משנה כ"א) את הקנאה בין הדברים המוציאים את האדם מהעולם, על בסיס הפסוק "ורקב עצמות קנאה" (משלי, י"ד, ל') ולעומת זאת ישנה קנאה המותרת כפי שאמרו חכמים "קנאת סופרים - תרבה חכמה" (תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף כ"א עמוד א'), כאן מדובר בקנאה שלא באה להוריד את הזולת אלא נותנת שאיפה להשיג את אותן מעלות, אך לא במטרה להורידו. עוד ציינו חז"ל שהאדם מתקנא בכל - חוץ מבנו ותלמידו (תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף ק"ה עמוד ב'). אך בניגוד לאימרה זו, יש הסוברים במדרש שאף משה רבנו כאשר פרש מתפקידו, קינא קנאה עזה ביהושע תלמידו, כאשר יהושע סירב לגלות לו מה דיבר אליו ה', ובתגובה ביקש משה למות ואמר "מאה מיתות ולא קנאה אחת." (מדרש רבה דברים פרשה ט פסקה ט)

המהר"ל מציין כי הקנאה קיימת בין שווים, אבל לא כאשר מדובר בשונים, כאשר אין אפשרות פוטנציאלית להגיע למעלת הזולת.

הפועל

בלשון זכר הפועל הוא קִנֵּא ומְקַנֵא בלשון נקבה שתי הצורות מְקַנְאָה וגם מְקַנֵאת נכונות.

לקריאה נוספת

• דניאל גולמן, "אינטליגנציה רגשית", עמ' 312

קנאה ביהדות

• הרב יצחק זאב פיש, לעולם אודך - מידת הקנאה, באתר אוצר החכמה.

קישורים חיצוניים

• קנאה, באתר בטיפולנט
• הקו הדק בין אהבה לקנאה, 11 בנובמבר 2009, אתר אוניברסיטת חיפה
• אווה אילוז, הרגש האילם, באתר הארץ, 19 ביוני 2012

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

קנאה23961729