היתבין בשמרין
 |
בערך זה חסרה אספקלריה תורנית. המידע בערך זה מוצג מנקודת מבט של חול ללא אספקלריה תורנית מספקת.
| |
| בערך זה חסרה אספקלריה תורנית. המידע בערך זה מוצג מנקודת מבט של חול ללא אספקלריה תורנית מספקת. |
הַיָּתְבִין בְּשָׁמְרָיִן (בתרגום מארמית לעברית: היושבים בשומרון), היו קבוצת תושבים זרים שחיו בארץ ישראל בימי שיבת ציון. בין היתבין בשמרין נמנו אוכלוסיות שהוגלו לארץ ישראל על ידי מלכי אשור שלמנאסר החמישי, סרגון השני, אסרחדון ואשורבניפל. זאת כאשר הוקמה פחוות שומרון, וכן קבוצות של נכרים שחיו בארץ מזה דורות.
רקע
היתבין בשמרין מוזכרים בספר עזרא: ” פִּתְגָמָא שְׁלַח מַלְכָּא, עַל-רְחוּם בְּעֵל-טְעֵם וְשִׁמְשַׁי סָפְרָא, וּשְׁאָר כְּנָוָתְהוֹן, דִּי יָתְבִין בְּשָׁמְרָיִן--וּשְׁאָר עֲבַר-נַהֲרָה שְׁלָם, וּכְעֶת” (עזרא, ד', י"ז)
היתבין בשמרין, התפרסמו עקב התנגדותם, התנכלויותיהם, וההפרעות שיזמו, לעבודות השיקום של ירושלים ובית המקדש השני, שנעשו בידי עולי בבל, ובעקבות כך הם מכונים גם ”צָרֵי יְהוּדָה וּבִנְיָמִן” (עזרא, ד', א')[1][2]
פרקים ד'- ו' בספר עזרא מתארים את השתלשלות ההתנכלויות של היתבין לבוני החומות והמקדש, את העיכוב של 18 שנה, שנגרם לפרויקט בעקבות התנכלויות אלו, ואת הסוף הטוב - חנוכת הבית השני, בשנת 6 למלך דריווש הגדול.
דחיית בקשת היתבין להשתתף בשיקום ירושלים והמקדש
על פי המסופר היתבין (צרי יהודה), לא התנגדו אלא ביקשו להשתתף במלאכת בניית בית המקדש, בנימוק שמאז שהם חיים בשומרון, הם מתפללים וזובחים לאלקי ישראל.
”וַיִּגְּשׁוּ אֶל-זְרֻבָּבֶל וְאֶל-רָאשֵׁי הָאָבוֹת, וַיֹּאמְרוּ לָהֶם נִבְנֶה עִמָּכֶם--כִּי כָכֶם, נִדְרוֹשׁ לֵאלֹקֵיכֶם; ולא (וְלוֹ) אֲנַחְנוּ זֹבְחִים, מִימֵי אֵסַר חַדֹּן מֶלֶךְ אַשּׁוּר, הַמַּעֲלֶה אֹתָנוּ, פֹּה.” (עזרא, ד', ב')
ואכן, על פי האמור בספר מלכים ב', פרק י"ז, המקדש בבית אל היה אחד ממרכזי הפולחן של פחוות שומרון[3], ומהאמור בירמיהו, מ"א, ה', מובן כי היתבין אף קיימו פולחן באתר מקדש שלמה החרב, שבירושלים.
זרובבל בן שאלתיאל וראשי האבות סירבו לבקשה. על פי המסופר בספר עזרא, הנימוק לסירוב היה טכני-פוליטי, והתבסס על כך שאישורו של כורש, היה לבניית מקדש בירושלים אשר במחוז יהודה, ולא במחוז השומרון[4]. אולם בספר מלכים מובהר כי הבעייתיות של היתבין, שהם שילבו עבודה זרה בעבודת השם, ואם כן הנימוק בוודאי היה אידאולוגי-דתי[5].
ההפרעות לעבודות השיקום
בעקבות סירובו של זרובבל, החלו היתבין בפעילות כנגד שיקום חומות ירושלים ובניית המקדש. בספר עזרא מוזכר "מכתב שטנה" אשר כתבו היתבין אל המלך אחשוורוש.
”וּבְמַלְכוּת אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ בִּתְחִלַּת מַלְכוּתוֹ כָּתְבוּ שִׂטְנָה עַל-יֹשְׁבֵי יְהוּדָה וִירוּשָׁלִָם”.[6] מכתב זה גרר אחריו את הפסקת פעולות השיקום ודחייתם. העיכוב נמשך עד לימי ארתחששתא בנו של אחשוורוש (אכן, יש הסבורים כי ארתחששתא הוא אחשוורוש, ולשיטתם העבודה נדחתה לתקופה מאוחרת יותר בימי מלכותו).
בימי ארתחשסתא, חלו כמה וכמה מרידות כנגד השלטון הפרסי. בין המורדים ניתן למנות את המצרים, היוונים האתונאים, ומלכי קפריסין, שסייעו זה לזה כנגד הפרסים. המרד דוכא במאמצים לא קטנים, ורק בשנת 448 לפנה"ס נחתם הסכם שלום. אירועים אלו יצרו תחושת ביטחון אצל היהודים, וככל הנראה, עודדו אותם לחדש את עבודות בניית החומה והמקדש[7]. חידוש הבנייה הביא בעקבותיו להתנגדות אקטיבית של היתבין, אשר שלחו מכתב שטנה ממוען לארתחשסתא, ובו הם מזהירים כי אם הבנייה תבנה והחומות יושלמו, אזי ירושלים תחדל לשלם מסים, והמלך יינזק[8]. הם לא הסתפקו בכך, והוסיפו כי אם העיר תבנה על חומותיה, המלך יאבד את אחיזתו בשומרון[9].
מאמציהם של היתבין נשאו פרי, ובפקודתו של ארתחששתא הופסקו כל העבודות. המלך העביר צו אל רְחוּם הַמְפַקֵּד, שִׁמְשַׁי הַסּוֹפֵר, וּשְׁאָר חַבְרֵיהֶם, ואלו עלו מיד לירושלים והפסיקו את עבודות הבנייה בכוח הזרוע[10].
מהלכיהם של עזרא ונחמיה לביטול הצו
עזרא ונחמיה לא שקדו על השמרים, אלא עשו כל מאמץ לשכנע את המלך לבטל את הצו ובשנה השביעית למלכות ארתחששתא (458 לפנה"ס) נשלח עזרא מטעם המלך, ובידיו ייפוי כוח המבטל את האיסור ללמוד תורה, ולדון על פי דיני ישראל, וכן הרשאה חדשה, המרחיבה את זכויות המקדש בירושלים, ומתירה להעביר כסף וזהב לצורכי המקדש והקורבנות. בנוסף תרם המלך כסף וזהב לעבודת המקדש, ואף ציווה על גזברי היתבין שבשומרון, לתרום למטרות אלו בעין יפה[11].
מאמציו של נחמיה, הוכתרו בהצלחה מאוחר יותר, ורק ב-445 לפנה"ס מינה אותו ארתחשסתא לפחה ביהודה והתיר לו לבנות את חומות ירושלים[12]. נחמיה לא התמהמה, וחילק את המלאכה בין אנשי העם אשר הציבו את הקירות, השערים, והדלתות. אך הדבר לא מצא חן בעיני ראשי היתבין בשמרין: סַנְבַלַּט הַחֹרֹנִי, גֶשֶׁם הָעַרְבִי, וטוֹבִיָּה הָעַמּוֹנִי, אשר קשרו קשר להרוג את העושים במלאכה. הדבר נודע לנחמיה, והוא חילק את העם לשניים, חצי העם המשיך במלאכת הבניין והחצי השני אחז בנשק, כדי להגן על הבונים מפני הקושרים.
הערות שוליים
- ^ פירוש ד"ר מרדכי זר-כבוד, לספרי עזרא ונחמיה, הוצאת ראובן מס, ירושלים, ה'תש"ט, עמוד 45, באתר היברובוקס
- ^ בניגוד לפירושו של ד"ר מרדכי זר-כבוד ישנם חוקרים הסבורים ש"צרי יהודה ובנימין" הייתה קבוצת אנשים אחרת - ישראלים שנשארו בישראל בסטאטוס של בעלי אחוזות, למרות שארצם הפכה לפחווה אשורית. (עולם התנ"ך - דניאל, עזרא ונחמיה, דברי הימים הוצאה לאור בע"מ, בעריכת מיכאל הלצר, יצחק אבישור, אוריאל רפופורט ומיכאל קוכמן, 1993-1996, רעננה, עמוד 149)
- ^ ”וַיְצַו מֶלֶךְ-אַשּׁוּר לֵאמֹר הֹלִיכוּ שָׁמָּה אֶחָד מֵהַכֹּהֲנִים אֲשֶׁר הִגְלִיתֶם מִשָּׁם וְיֵלְכוּ וְיֵשְׁבוּ שָׁם וְיֹרֵם אֶת-מִשְׁפַּט אֱלֹקֵי הָאָרֶץ. וַיָּבֹא אֶחָד מֵהַכֹּהֲנִים אֲשֶׁר הִגְלוּ מִשֹּׁמְרוֹן וַיֵּשֶׁב בְּבֵית-אֵל וַיְהִי מוֹרֶה אֹתָם אֵיךְ יִירְאוּ אֶת-ה'”
- ^ ”וַיֹּאמֶר לָהֶם זְרֻבָּבֶל וְיֵשׁוּעַ, וּשְׁאָר רָאשֵׁי הָאָבוֹת לְיִשְׂרָאֵל--לֹא-לָכֶם וָלָנוּ, לִבְנוֹת בַּיִת לֵאלֹקֵינוּ: כִּי אֲנַחְנוּ יַחַד נִבְנֶה, לַ-ה' אֱלֹקֵי יִשְׂרָאֵל, כַּאֲשֶׁר צִוָּנוּ, הַמֶּלֶךְ כּוֹרֶשׁ מֶלֶךְ-פָּרָס.” (ספר עזרא, פרק ד', פסוק ג')
- ^ ”וַיִּהְיוּ הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה יְרֵאִים אֶת-ה' וְאֶת-פְּסִילֵיהֶם הָיוּ עֹבְדִים גַּם-בְּנֵיהֶם וּבְנֵי בְנֵיהֶם כַּאֲשֶׁר עָשׂוּ אֲבֹתָם הֵם עֹשִׂים עַד הַיּוֹם הַזֶּה.” (מלכים ב', י"ז, מ"א)
- ^ ספר עזרא, פרק ד', פסוק ו'
- ^ עולם התנ"ך - דניאל, עזרא ונחמיה, דברי הימים הוצאה לאור בע"מ, בעריכת מיכאל הלצר, יצחק אבישור, אוריאל רפופורט ומיכאל קוכמן, 1993-1996, רעננה, עמוד 119
- ^ ”כְּעַן יְדִיעַ לֶהֱוֵא לְמַלְכָּא דִּי הֵן קִרְיְתָא דָךְ תִּתְבְּנֵא וְשׁוּרַיָּא יִשְׁתַּכְלְלוּן מִנְדָּה-בְלוֹ וַהֲלָךְ לָא יִנְתְּנוּן וְאַפְּתֹם מַלְכִים תְּהַנְזִק” (עזרא, ד', י"ג)
- ^ ”מְהוֹדְעִין אֲנַחְנָה לְמַלְכָּא דִּי הֵן קִרְיְתָא דָךְ תִּתְבְּנֵא וְשׁוּרַיָּה יִשְׁתַּכְלְלוּן לָקֳבֵל דְּנָה חֲלָק בַּעֲבַר נַהֲרָא לָא אִיתַי לָךְ” (עזרא, ד', ט"ז)
- ^ עזרא, ד', י"ז-כ"ד
- ^ ספר עזרא, פרק ז'
- ^ ספר נחמיה, פרק ב', פסוקים א'-ט'
27801142היתבין בשמרין