סיפור עשרת השבטים האבודים

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
יהודים מחכים על הגדה של נהר הסמבטיון. חלון ויטראז' בעיר פרנקפורט על האודר בגרמניה

סיפור עשרת השבטים האבודים מלווה את ההיסטוריה של עם ישראל כבר יותר מאלף שנים. בבסיסו עומדת הידיעה שעשרת השבטים שהוגלו על ידי שלמנאסר החמישי מלך אשור חיים בארץ רחוקה ובלתי נודעת, בה הם מקיימים חיים יהודיים שלמים ואין עליהם שלטון זר. מכשולים בלתי עבירים, כמו נהר הסמבטיון, מונעים מהם לצאת ממנה, אך לכשתגיע הגאולה הם יחברו ליהודים שבגולה ויחד יגיעו לארץ ישראל.

סיפור זה מבוסס על מסורות יהודיות שנמסרו מדור לדור במשך אלפי שנים, אך מאידך גם על אגדות שונות חסרי בסיס מציאותי. עיקרו נשען על כתביו של אלדד הדני במאה התשיעית. הכתבים הגיעו לתפוצה נרחבת ביותר בכל העולם היהודי, ונתפסו כמתארים מציאות ריאלית. עם השנים נוספו עליהם סיפורי נפלאות של נוסעים הטוענים שהגיעו אל ארצם של השבטים, או ידיעות על גדודי לוחמים של השבטים הנערכים למתקפה על אויבי היהודים. ידיעות אלה התרבו בעיקר בתקופות של התעוררות משיחית וחרדות מהתערערות סדרי העולם.

בתחילת העת החדשה כשלא נותרו בעולם ארצות לא נודעות עדיין יש שמאמינים שהשבטים האבודים נטמעו בין עמים היושבים בקצווי התבל. לאמונה זו שותפים גם היום גורמים שונים בישראל ובתפוצות הטוענים שגילו צאצאים של עשרת השבטים במקומות שונים בעולם.

סיפור עשרת השבטים האבודים היה נפוץ גם באירופה בימי הביניים.

אוטופיה יהודית

סיפור עשרת השבטים הוא חי ודינמי. במרכזו לא עומד סיפור על עבר מפואר שנעלם ונגוז, אלא תמונה של חיים יהודיים מושלמים הקיימים במציאות במקום אמיתי. חיי השבטים תוארו כאנטיתזה לחיי העם בגולה החיים בסבל מתמשך תחת עולו של שלטון עוין. חיים שאין בהם ביטחון ובוודאי שאין בהם גדלות או תהילה, חיים של דלות ועוני. אפילו קיום האמונה והמצוות פגומים בגלות[1], גם בשל הריחוק מארץ הקודש וגם בשל החיים כמיעוט דתי בארצות שבהן שליטים האסלאם והנצרות. לעומת זאת מיתוס השבטים הציג כמעט כל מה שהיהודים החיים בגלות קיוו וייחלו לו: עצמאות מדינית, ביטחון, רווחה ושלמות רוחנית. השבטים הוצגו כמעין עתודה לאומית המשמרת כוחות צבאיים, רוחניים וחומריים.[2]

עצמאות, מלכות ועושר

בדברי הפתיחה לספרו "קול מבשר" (1577) כותב רבי יצחק עקריש: "בכל ימי היותי על אדמתי, שמעתי מאנשים רבים גדולים וקטנים מדברים על עניין השבטים לאמר שיש מקומות ידועים שיש מלכים לישראל והם בתקפם ובגבורתם ואינם חסרים מאומה כי אם עבודת המקדש והנבואה". ואכן לא רק עצמאות מדינית היא מרכיב חשוב בסיפורי השבטים. בחלק מהם אפילו שולט מלך יהודי המתהדר בשושלת מלכות מפוארת. התחיל בכך אלדד הדני במאה התשיעית המספר על ארבעת השבטים שבארץ כוש: "ויש להם מלך ושמו עזיאל בן מלכיאל מבני אהליאב בן אחיסמך למטה דן, ושם השופט שלהם עבדון בן מישאל משבט אשר. וארבע מיתות בית דין עומדות על אפניהם."[3] יש שבטים שבראשם לא עומד מלך, אלא נשיא או שופט, כמו שהיה בתקופת נדודי השבטים במדבר לפני שהגיעו לארץ ישראל. על שבט יששכר הוא אומר ש"אין עליהם עול מלכות כי אם מלכות שמים"[4] ולהם יש שופט ושמו נחשון וגם הם מקיימים ארבע מיתות בית דין.

להבדיל, הסיפור על הממלכה של עשרת השבטים זלג אל המרחב הנוצרי, והשתקע בסיפורים על פרסטר ג'ון, על פי הסיפורים, הכומר-המלך יוחנן הוא מלך נוצרי, השולט על ממלכה נוצרית אבודה, בין ארצות האסלאם והפגאניות ב"אוריינט" (מזרח), הסיפורים מהווים חלק מספרות הפנטזיה בימי הביניים. בסיפורים מוזכרים השבטים כמי שיש להם מלכות משלהם "מלך ישראל יש לו תחת ממשלתו מאתיים מלכים וכולם מחזיקים ארצם תחת רשותו"[5] ואכן אין לתמוה על כך שדוד הראובני שהופיע בוונציה ב 1524, הציג את עצמו בפני האפיפיור כאחיו של המלך יוסף המולך על שלושים ריבוא בני שבט גד, שבט ראובן וחצי שבט המנשה היושבים במדבר חבור, ויש לו זקנים, יועצים ושרים רבים. והוא מוסיף ומספר על עוד מלך בשם ברוך בן יפת שמולך על שבט שמעון ושבט בנימין ליד הנילוס.[6]  

בשנת 1646 ר' ברוך גד[7] מירושלים מספר על פגישתו עם השבטים באזור פרס ומביא איגרת "מהמלך אחיטוב בן עזריה, הנשיא יהוצדק בן עוזא והזקן אוריאל בן אביסף"[8] אפילו במאה ה 19 שד"ר שיוצא מירושלים לתימן מספר בשובו על "ממלכה גדולה הלאה מעיר "צאנאא" מהלך חדשים אחדים ומלך גדול מבני שבטם, הנקרא בשם נשיא ירעם בתום לבבו ובתבונות כפיו ינחם והוא הגבור והצדיק בעדתם פלא יועץ ושר שלום".[9] ב 1830 קבוצה נכבדה מתלמידי הגר"א בירושלים נותנת ביד שד"ר איגרת אל מלך עשרת השבטים המבקשת שהשבטים יעזרו לעם הפזור בגלות וסובל מדיכוי ומעוני. באיגרת כלולה בקשה שישלחו אליהם חכמים שיוכלו לחדש את הסמיכה לרבנות, מאחר שעל פי סיפור אלדד הדני יש אצלם ארבע מיתות בית דין ומכאן שיש להם גם סנהדרין... כן הם מבקשים שישלחו תרומה כספית נדיבה לעזרת כל תלמידי החכמים בירושלים.[10]

מספרי הסיפורים על חייהם האוטופיים של השבטים לא הזניחו גם את הצד החומרי של החיים. אלדד הדני תיאר את רוב השבטים כעובדי אדמה שאדמתם טובה ופוריה והם מתקיימים ברווחה מפרי עמלם. אך נראה שהשאיפה להעצים ולפאר את השבטים הוסיפה לחייהם תיאורים של עושר ופאר: "הם שוכנים בבתים מפוארים ובניינים הדורים ומגדלים נאים...ועושין בגדים נאים ומעילים נאים וכלים נאים...ויש להם כסף וזהב הרבה מאד".[4]  

צבא יהודי

בסיפורים על השבטים יש דגש מיוחד על הכח הצבאי שלהם, שבזכותו לא רק שאינם כפופים לשלטון זר, אלא הם עצמם שולטים בעמים רבים אחרים המעלים להם מיסים. אלדד הדני מפליג בתיאור כוחם הצבאי של ארבעת השבטים היושבים בארץ כוש: שבט דן, שבט נפתלי, שבט אשר ושבט גד ומתאר בפירוט את המלחמות שהם מנהלים כנגד אויביהם: כל שבט יוצא לשלשה חודשי לחימה עם 120,000 פרשים ו 100,000 רגלים. בשובו, כמנצח, הוא מחלק את השלל עם השבטים האחרים וכך מדי שנה בשנה...גם שבט אפרים וחצי שבט המנשה "הם גיבורי מלחמה אחד מהם ינצח אלף איש"[4] דוד הראובני מציג את עצמו בפני יהודים ונוצרים כ"שר צבא" במלכות השבטים במדבר חבור. הוא מתייצב בחצרות נסיכים וחשמנים ואף נפגש עם האפיפיור ומציע ברית צבאית כדי לשחרר את ארץ ישראל מידי המוסלמים. באיגרת לאפיפיור בשנת 1525 הוא מצהיר שלרשות המלך יוסף, אחיו, עומד צבא של 300.000 לוחמים שהוא עומד בראשו. בפגישותיו הוא מסביר שצבאו מצויד ב"סייף, ברומח ובקשת" והוא מבקש שישלחו לו "אומנים חכמים ידעו לעשות כלי משחית ומזרקי אש יבואו בארצי לעשותם וילמדו אל אנשי המלחמה שלנו."[11]

צבא של עשרת השבטים, המכונים כאן "יהודים אדומים" ניצבים מאחורי נהר הסמבטיון. חיתוך עץ בעלון מאוגסבורג, גרמניה, 1523

הצגת השבטים כבעלי כח צבאי אדיר הייתה קשורה לאירועים היסטוריים. הידיעות על כיבושי האימפריה המונגולית במאה ה 13, והתפשטות האימפריה העות'מאנית במאות ה 15–17 עוררו באירופה פחדים מפני כוחות אנטי-נוצריים אדירים האורבים במזרח ועלולים להחריב את העולם הנוצרי. הסיפורים על צבא עשרת השבטים שחדרו מהיהדות למרחב הנוצרי ונוספו לשמועות אלו. ב"איגרותיו" של פרסטר ג'ון, בהן מסופר על ממלכה יהודית אדירה שכפופה לו, מודגש "שאם היהודים יכולים לעבור יעשו היזק גדול בכל העולם בנוצרים ובישמעאלים ובכל אומה ולשון שתחת כל השמים, כי אין אומה ולשון שתוכל לעמוד בפניהם".

בשנים 1665–1666 בעקבות התסיסה המשיחית שיצרה השבתאות נפוצו בין נוצרים ויהודים באירופה ובארצות הים התיכון ידיעות על צבא השבטים העומד לכבוש את העיר מכה ולהגיע לארץ ישראל. השמועות הפליגו וסיפרו על ריכוזי צבא של אלפים ומאות אלפי לוחמים הנאספים בצפון אפריקה, או במדבר ערב, או במדבריות פרס ואין אף כח היכול לעוצרם.[12] הסיפורים על מלכות יהודית ועל צבא יהודי מתגלגלים עד לזמן החדש ונוסע מחברון במאה ה 19 מגיע להודו ומתאר במכתבו "ממלכת היהודים ממלכה גדולה ורחבת ידיים, ומלך גדול המושל בה ממשלה בלי מצרים, גם יש למלך היהודי אנשי חיל לאלפים אנשי מלחמה גיבורי כח רגלים ורוכבי סוסים"[13]

נתן הנביא מוליך את צבא עשרת השבטים. איור שהופיע בעלונים שהופצו בגרמניה 1659 Wolfenbütteler Digitalen Bibliothek der Herzog August Bibliothek

קהילת מופת יהודית

כבר בסיפורי אלדד הדני אין ספק באשר לאיכות יהדותם של עשרת השבטים. הם שומרי תורה ומצוות על כל פרטיהן ודקדוקיהן. "עמהם מקרא ומשנה ותלמוד [הלכות ואגדות], וכל שבת ושבת פותחין טעמי תורה בלשון הקדש[14][4][15] הביטוי המשמעותי ביותר להקפדה על שמירת המצוות היא נהר הסמבטיון החוסם כל אפשרות לקשר ביניהם ובין אחיהם שבגלות. הנהר הזורק אבנים לשמים במשך שישה ימים שוקט רק בשבת, ולכן יהודי שומר שבת אינו יכול להגיע אליהם והם אינם יכולים לצאת. עם זאת, אין עקביות בסיפור. מסתבר שהחסימה אינה פועלת תמיד, מאחר שבסיפורים יש תמיד נוסעים או שליחים מהגלות שמגיעים בדרך פלא אל השבטים, ואנשי שבטים כמו אלדד הדני ודוד הראובני שיוצאים ומגיעים אל יהודי הגולה. השבטים חיים בטריטוריה יהודית בלעדית. לא רק שאין עול גויים עליהם, אלא אין כלל גויים בארצם.[16] גם כלל זה אינו מוחלט. השבטים יודעים עברית והם דוברי עברית, אך בסיפורי אלדד מוזכר שהם מתרגמים את קריאת התורה לשפת קדר או פרס. כמו כן אין הסבר לכך שהשבטים שהיו מנותקים משאר היהודים, מכירים משנה, תלמוד והלכות, שנוצרו מאות שנים אחרי גלות השבטים. בין השבטים יש אנשי מלחמה ואפילו שודדים, כמו שבט אפרים וחצי המנשה שעליהם אומר אלדד ש"הם זעומי נפש וקהויי לב, והם בעלי סוסים, כורתי דרכים מרי נפש לא יחוסו על בני אדם" לעומתם שבט יששכר מתואר כשבט של אנשי שלום וחסד. "אינם נלחמים עם אדם כ"א בתורה, והם בשלוה והשקט... ואין בידם כלי זיין כ"א מאכלת לשחיטה. וגם אין בידם עושק וגזל, ואפילו אם ימצאו בדרך שמלות או ממון לא יושיטו ידיהם לקחתו"

המודל המושלם של חיים יהודיים[17] בסיפורי עשרת השבטים מיוחס לשבט בני משה, המייצג את שבט לוי, ויש לו מסורת סיפורית מיוחדת משלו. הם "בעלי אמונה בעלי תורה בעלי משנה תלמוד ואגדה, ותלמוד שלהם בלשון הקדש... הם אינם יודעים לדבר אלא בלשון הקדש ומחמירים ביין נסך יותר ממה שהחמירו רבנן ובהלכות שחיטה וטרפות חמיר, והם חסידים קדושים וטהורים ואינם נשבעים בשם לעולם". בני משה מתוארים כחברה אנושית אידיאלית. הם חברה שוויונית, אין להם עבדים ושפחות והם עושים כל עבודה בעצמם. זוהי חברה שאין בה כל עוול או חטא. "ובתיהם אינם סגורים בלילה מפני הגנבים כי אין ביניהם לא גנב ולא אדם רע ולא שום נזק, וגם נער קטן הולך עם המקנה מהלך כמה ימים ואינו מתיירא כלום, לא מן הלסטים ולא מן השדים ומן חיה רעה מפני שהם קדושים וטהורים"[4].

גיבורי עשרת השבטים

גם בסיפורי עשרת השבטים האבודים יש גיבורים. אך הגיבורים אינם עיקרו של הסיפור. עלילותיהם נועדו לרתק את השומעים או הקוראים, ליצור מתח ואמפתיה, אך גם להעביר ערכים ומסרים. הגיבורים הבולטים ביותר של המיתוס הם אלדד הדני ודוד הראובני. הם מוצגים כמי שהגיעו, בדרך כל שהיא, מארצם של השבטים אל העם היהודי המפוזר בגלות. אלדד הדני (המאה ה 9), שדמותו ומוצאו לוטים בערפל, נחשב בכל זאת כדמות היסטורית, אלדד מציג עצמו כבן שבט דן שיצא מארצו כדי "להגיד לכל בני ישראל המפוזרים בגולה ענייניו ועניין ארצנו לבשר אותם נחמות ולדבר על לבם דברים טובים"[18] מסעותיו של אלדד בין ארצות השבטים רצופים בעלילות מסמרות שיער, הכוללות הפלגה בים סוער ושבי בידי שבט של אוכלי אדם שכמעט שאכלוהו חי. סערות בים ומפגש עם קניבלים הם מוטיבים שחוזרים במיתוסים ובסיפורי נוסעים בעת העתיקה ובימי הביניים. אלדד נחלץ מהסכנות לאו דווקא הודות לגבורתו או תושייתו אלא בעזרת ה'.

גיבור נודע אחר, דוד הראובני, (1490 בערך – 1538) שמוצאו ואישיותו עדיין לא מפוענחים, מופיע באירופה בתקופה הקשה שלאחר גירוש ספרד ובזמן שאימת האינקוויזיציה מרחפת על יהודים ואנוסים. בשונה מאלדד הדני, הראובני הוא הגיבור של סיפורו.[19] לאחר שהציג את עצמו כנצר לשושלת דוד ובנו של מלך המולך על השבטים במדבר חיבר, הוא בא להציע למלכים באירופה ולאפיפיור את עזרת צבאות השבטים כדי להילחם במוסלמים ולשחרר את ירושלים. הראובני היה דמות היסטורית, ועלילותיו מתרחשות בתוך מרחב גאוגרפי והיסטורי ריאלי. בסיפוריו, הוא מתאר שפע תהפוכות, אירועים ותיסבוכות שקרו לו במסעותיו בין חצר הוותיקאן ברומא וחצרות מלכים ונסיכים באירופה. הוא נכנס לצרות ואף נחלץ מהם, וממשיך בנחישות לפעול כדי להגשים את "שליחותו". למרות כישלונו וסופו הטראגי סיפורו צורף לאתוס הלאומי של משיחיות וכיסופי גאולה.[20]

סיפור נפוץ אחר היה סיפור משנת 1646 על השליח ר' ברוך גד מירושלים שהלך לערי פרס ומדי. בשובו סיפר על ההרפתקאות שעבר בדרך, כיצד נפל בידי שודדים, וכיצד הציל אותו "גיבור חיל, קומתו גבוה מאוד ורומח בידו...והוא מבני שבט נפתלי ושמו מלכיאל".[21] אותו מלכיאל נתן בידיו איגרת מאת "המלך אחיטוב בן עזריה, הנשיא יהוצדק בן עוזא והזקן אוריאל בן אביסף" משבט בני משה ובה דברי עידוד ליושבי הגלות וסיפורים על חירותם של עשרת השבטים. נוסח איגרת זו נשלח על ידי רבני ירושלים ונפוץ בדפוס בקהילות רבות.

במאה ה-19 נפוצו סיפורים על מסעות של שד"רים ונוסעים שיצאו לחפש את השבטים במדבר ערב או בהרי איראן. אופייני למדי הוא הסיפור על השד"ר שיצא לתימן ופגש שם אדם משבט דן. הוא מתאר אותו בצבעוניות מיוחדת: "הדני הוא יפה תיאר ויפה מראה כביר כח ורב קומה, עיניו מפיקות אש אהבים זקנו יורד על פי גדותיו וקוצותיו ארוכות שחורות כעורב, יורדות על צוארו ועל גבו, בגדיו דומים לבגדי בני קדם,[22] אך ממעל להם יחגור חגורה ארוכה ורחבת ידיים ועליה שזורים בכתב ולשון עברי אמרי קודש אלה "יהי דן נחש עלי דרך שפיפון עלי ארח" ועל ירכו מצומדת חרב גדולה ורחבה, לשונו הוא לשון עברית צחה, אך דבריו מעטים ובטרם יוציא הגה מפיו יחשוב מחשבות רגעים אחדים, מאכלו מעט מזער, ורק לחם ומים ושנתו שתים או שלש שעות מעת לעת פעמים רבות ביום הוא עמוק במחשבותיו ועיניו דלו למרום וכל רואהו אז במעמד הזה יאמין כי הוא דובר עם מלאכו ההולך אתו הליכות חלדו, רבות פעמים ביום הוא רוחץ בשרו במים, וכל תהלוכותיו ומעשיו נדמו לתהלוכות בני הנזירים נקובים בשם "איסים"...[13] סיפורים דומים, המפליגים בהרפתקאות השליחים ובעלילות הגבורה שלהם היו פופולריים מאוד בקהילות רבות כמעט עד המאה ה-20.

לעומת סיפורים שונים שאינם מבוססים על מסורת מהימנה, הרי שבמסורת היהודית, שהתקבלה בכל תפוצות ישראל, ידוע על רבי מאיר, מחבר הפיוט אקדמות מילין, שעבר את הסמבטיון כדי להביא עזרה לקהילתו שמאיים עליה צורר אכזר. בסיפור זה יש שני גיבורים: ר' מאיר שיצא למסע המסוכן, והגיבור מהיהודים האדומים[23] שהגיע מארצות השבטים.

מקום מושבם של השבטים האבודים

סיפור עשרת השבטים האבודים נולד מתוך תעלומה: לאן נעלמו עשרת שבטי ישראל שהיו רוב התושבים בממלכת ישראל והוגלו על ידי שלמנאסר מלך אשור בשנת 722 לפנה"ס. חכמי המשנה והגמרא, מאות שנים אחר כך, ניסו לזהות את המקומות שאליהם הוגלו השבטים אך נראה שלא הייתה להם ממש ידיעה היכן הם נמצאים ולא ידעו מה עלה בגורלם.[24] הם דנים בשאלה אם השבטים האבודים יזכו לגאולה ויחזרו לארץ ישראל, אך באשר למקומם הם משתמשים בביטוי "ארץ אחרת"[25] רמז למקום השבטים אפשר למצוא בדברי הגמרא: "לשלש גלויות גלו ישראל אחת לפנים מנהר סנבטיון ואחד לדפני של אנטיוכיה ואחד שירד עליהם הענן וכיסה אותם"[26] ( ובגרסה אחרת[27]: הרי החושך). באמירה זו כבר קיימת מקור ראשון חזל"י המרמז על כך שהשבטים ממשיכים להתקיים בארץ רחוקה אך אינם יכולים לצאת ממנה ואי אפשר להגיע אליהם בגלל מכשולים בלתי עבירים כמו הרים גבוהים או נהרות אדירים. המכשול העיקרי הוא נהר הסמבטיון, (או הסנבטיון, מהמילה: שבת). נהר מופלא המפסיק את זרימתו ביום השבת נזכר כבר במאה הראשונה לספירה על ידי חוקר הטבע הרומי פליניוס הזקן[28] ועל ידי יוסף בן מתתיהו.[29] המכשול השני הוא הרי החושך, הנזכרים בתלמוד כמכשול שאי אפשר לעוברו באגדה על אלכסנדר מוקדון[30]

מקום מושבם של השבטים תואר כארץ רחוקה בקצה העולם, אך היא נמצאת ליד ארץ או ציון גאוגרפי שהיו ידועים ומוכרים כחלק מתמונת העולם של בני התקופה. ההנחה המקובלת עד לסוף ימי הביניים הייתה שמעבר לעולם הידוע יש עוד ארצות. ארצות אלה אמנם קיימות במציאות, אך יש בהן דברים מופלאים כמו חיות מוזרות ואפילו מפלצות, וגם בני אדם משונים או מסוכנים, שנוסעים נועזים היו מספרים עליהן סיפורי מדהימים. סיפורי אלדד הדני שנפוצו החל מהמאה התשיעית[31] מיקמו את השבטים באזורים שונים בשולי העולם הידוע. ארבעה שבטים: דן, נפתלי, אשר וגד "נמצאים בארץ כוש עד היום הזה. הם חונים בחוילה הר הקדם אשר שם הזהב"[4] את כוש וחוילה, הנזכרות בתורה[32] נהוג היה לזהות עם סודאן ואתיופיה ואלדד מציין שהן שוכנות דרומית למצרים. הזיהוי של אתיופיה כארץ השבטים התקיים במשך מאות שנים, והושפע ככל הנראה משמועות על קיומה של הממלכה הנוצרית שהייתה באתיופיה, שנפוצו עם הסיפורים על פרסטר ג'ון ואולי גם משמועות על קהילת ביתא ישראל. עם זאת היו שזיהו את ארץ כוש עם הודו.[33] ומיקמו אותה בפאתי מזרח אסיה ולא באפריקה. שבטים אחרים: שבט יששכר, שבט זבולון, שבט ראובן, שבט שמעון וחצי המנשה, מיקם אלדד צפונית-מזרחית למסופוטמיה. הוא מזכיר את נהר הפרת ואת פרס ומדי, את ארמניה,את ארץ כשדים, (ובנוסח אחר: את ארץ הכוזרים) כמקום מושבם. את שבט אפרים והחצי השני של שבט המנשה הוא ממקם "בהררי נגד מדינת מכה (או מאחה) ובכך פותח מסורת שמיקמה את השבטים במדבריות ערב. כך דוד הראובני במאה ה 16 הציג את עצמו כמי שבא מממלכה עצמאית של השבטים במדבר חבור, זיהוי שהתקשר עם שמועות על יהדותה של מלכות חמיר ועל היהודים בח'ייבר. התסיסה המשיחית סביב הופעתו של שבתאי צבי במאה ה 17 לוותה בשמועות על הופעתם של עשרת השבטים במקומות שונים בין מדבר פרס ומדבר ערב.[34]

הסיפורים שנפוצו בימי הביניים, וגם אחריהם, על מקומם של השבטים לא היו ממש מחויבים למציאות גאוגרפית ריאלית.[35] גם נהר הסמבטיון והררי החושך, המכשולים האגדיים שמונעים את הקשר עם השבטים, תוארו כנמצאים במקומות שונים, בהתאם לסיפור.

הקשר בין עשרת השבטים האבודים, גוג ומגוג והאמזונות

במסורות ואגדות עם שנפוצו באומות העולם בימי הביניים זוהו עשרת השבטים עם גוג ומגוג, שתוארו באגדות אלו כשבטים פראיים שהם אויבי הנצרות, הנצורים מאחורי הרי הקווקז. במפות מימי הביניים ואפילו מהמאה ה-17, המתארות את העולם, הם מוקמו בשולי העולם שהיה ידוע אז, אך במקומות שונים: במזרח, בצפון, ועוד.[36]

המקור הידוע המוקדם ביותר המקשר את עשרת השבטים עם גוג ומגוג הוא ספרו של פטרוס קומסטור,היסטוריה סכולסטיקה (1173) שתורגם לשפות רבות והיה נפוץ מאוד בימי הביניים.

בגרסאות רבות שהיו לאגדה על העמים הכלואים מאחורי החומה שהקים אלכסנדר הגדול בקווקז, ליד הים הכספי, נזכרים גוג ומגוג כזהים לעשרת השבטים האבודים או כשוכנים לצידם. במאה ה 14 החלו להופיע בטקסטים בגרמנית מקומית ובמפות של העולם בגרמניה אזכורים של "היהודים האדומים". המקור הידוע המוקדם ביותר שהם נזכרים בו הוא שירה אפית חצרונית משנת 1270 בשם Der Jüngere Titurel. היהודים האדומים מתוארים בה כעם פראי החי בקצווי אסיה. הם, כלואים על ידי ההרים הנקראים גוג ומגוג מצד אחד, ומהצד השני סוגר עליהם נהר שמימיו זורקים אבנים לשמים ללא הרף. אם יצליחו לצאת משם הם ימיטו חורבן על העולם הנוצרי והאלילי כאחד. השם "יהודים אדומים" ככינוי לעשרת השבטים מופיע רק בגרמנית מקומית.

ספר מסעותיו של סר ג'ון מנדוויל מהמאה ה-14, שזכה לתפוצה נרחבת, תרם לזיהוי של גוג ומגוג עם עשרת השבטים האבודים ועם היהודים ככלל. על פי סיפורו, היהודים שנכלאו ליד הים הכספי על ידי אלכסנדר, כפופים למלכת האמזונות, ואינם יכולים לצאת בעיקר בגלל שהם דוברי עברית - שפה שאיש לא מבין מלבדם. כאשר יצליחו להשתחרר מכלאם הם יחברו ליהודים היושבים באירופה, שגם הם דוברי עברית, ואז ישתלטו על העולם הנוצרי, יהרגו את כל מי שלא יקבל עליו את אמונתם[37] וישעבדו את הנותרים.

במפות מימי הביניים ואפילו מהמאה ה-17, המתארות את העולם, הם מוקמו בשולי העולם שהיה ידוע אז, אך במקומות שונים: במזרח, בצפון, ועוד.[38]במפת בורגיה, תחריט נחושת מ 1430 מדרום גרמניה, מופיעים בפינה המזרחית שני אזורים מבוצרים הנקראים גוג ומגוג ולצידם כיתוב:"הפרובינציה של גוג, היכן שהיהודים נכלאו מאז ימי ארטקסרקס (דריווש השני), מלך הפרסים. מגוג - הם אנשים גדולים וענקים שמנהגיהם מוזרים. יהודים אלה נאספו מכל רחבי פרס"

עשרת השבטים בעולם החדש ובאסיה

התגליות הגדולות בראשית העת החדשה פתחו אפשרויות חדשות למיקומם של השבטים. הרב והמדינאי מנשה בן ישראל האמין שהילידים ביבשת אמריקה הם צאצאי השבטים וספרו "מקוה ישראל" בו הציג את טענותיו זכה לתפוצה רבה בין יהודים ונוצרים.[39] במאה ה-19 כשהתחזקו הקשרים בין המרכזים היהודיים ובין קהילות ישראל נידחות יותר, היו בהן מי שטענו שיש להם מסורות עתיקות על כך שהם מצאצאי עשרת השבטים, כמו יהודי אפגניסטן, בוכרה, הקווקז, כורדיסטן, וגיאורגיה. פרסום הידיעות על קהילות קאיפנג בסין וקוצ'ין בהודו עורר אף הוא השערות על מוצאן מהשבטים האבודים. במאה ה-20 התרחב החיפוש אחר צאצאי השבטים ונמצאו שבטי ילידים באפריקה ובגבול הודו, כמו בני המנשה, ממדינת מיזורם שבצפון מזרח הודו, שנודע שהם מקיימים מנהגים הדומים למנהגי היהדות[40]

השבטים האבודים והגאולה

חז"ל היו חלוקים בשאלת שובם של עשרת השבטים. היו מי שסברו שגלותם הייתה עונש על חטאיהם ולכן לא ישובו וגם לא יגאלו. ר' עקיבא טען "מה היום הולך ואינו חוזר, אף הם הולכים ואינם חוזרים".[41] אך אחרים הלכו בעקבות נבואתו של יחזקאל "וְעָשִׂיתִי אֹתָם לְגוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ, בְּהָרֵי יִשְׂרָאֵל, וּמֶלֶךְ אֶחָד יִהְיֶה לְכֻלָּם, לְמֶלֶךְ; וְלֹא יִהְיוּ עוֹד לִשְׁנֵי גוֹיִם, וְלֹא יֵחָצוּ עוֹד לִשְׁתֵּי מַמְלָכוֹת.".[42] עם השנים גברה האמונה שלא תיתכן גאולה שלמה ללא איחוד של כל חלקי העם המפוזרים בגלות עם עשרת השבטים האובדים. הספר החיצוני חזון עזרא מהמאה הראשונה, מתאר את השבטים כיושבים ב"ארץ אחרת" מעבר לנהר. ומוסיף: "מאז ישבו שם עד אחרית הימים ואז ישובו יחלו לבוא."."[43]

בתקופות של תסיסות משיחיות, כמו במאה ה16 בעקבות גירוש ספרד, הופעת דוד הראובני ופרשת שלמה מולכו, ובמאה ה 17 בשיאה של התנועה השבתאית, התחזקה האמונה שזמן הגאולה קרב, ועמה האמונה בשובם הקרוב ואפילו המיידי של עשרת השבטים כחלק מהגאולה הקרבה.[44]   האמונה שהשבטים יחזרו ויתאחדו עם עמם בארץ ישראל, לכשתגיע הגאולה, חיה ותוססת גם במאה ה 21, גם לאחר שנראה שהשבטים אינם קיימים כישות יהודית אידיאלית בעולם הנראה לעין. בעקבות המדרש ש"עתידים גלות יהודה ובנימין ללכת לעשרת השבטים להביאם כדי שיזכו עמהם לימות המשיח ולחיי עולם הבא"[45] נפוצה בחוגים ובזרמים שונים בישראל ובתפוצות אמונה עזה בכך שכדי להביא גאולה שלמה בימינו חייבים למצוא את צאצאי השבטים האבודים. ההנחה הרווחת בחוגים אלה היא שקהילות שבטיות כמו שבטים באפגניסטן ובגבול הודו, ואולי אפילו באפריקה, שמקיימות מנהגים הדומים למנהגי היהדות הם צאצאי עשרת השבטים, וכי יש להכיר בהם, להעביר אותם תהליכי גיור ולעודד את עלייתם לישראל.[46] כך גם העלאתם לישראל של קהילת בני המנשה, הרואים עצמם כצאצאי שבט מנשה המסתמכת על המדרש: "הקב"ה עתיד לקבץ את ישראל מארבע פינות העולם. ראשון הוא מקבץ את חצי שבט מנשה".[47][48].

לדעת הגר"א[49], רבינו בחיי[50]והרמב"ן[51] עשרת השבטים יתגלו רק אחר ביאת המשיח, והם יגאלו ויעלו לארץ ישראל לפני שבט יהודה.

ראו גם

לקריאה נוספת

  • יוסף דן, הסיפור העברי בימי הביניים, הוצאת כתר, ירושלים, 1974, עמ' 47–58
  • מעבר לסמבטיון המיתוס של עשרת השבטים האבודים, הוצאת בית התפוצות, 1991
  • Andrew Gow, Gog and Magpg on Mapaemundi and Early Printed World Maps Orientalizaing Ethnography in the Apocaliptic Tradition, Journal of Early Modern History, 1998

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ עלי יסיף, בארץ עשרת השבטים: השיח על אופי הגולה ומשמעותה, מחשבת הספר - מחקרים בספרויות יהודיות, אוניברסיטת בר אילן, 2020, עמ' 427 - 443
  2. ^ יוסף דן, הסיפור העברי בימי הביניים, ירושלים: בית הוצאה כתר, 1974, עמ' ע'מ 47–61
  3. ^ חז"ל גזרו מתוך החוק המקראי ארבע שיטות הוצאה להורג: סקילה, שרפה, הרג וחנק. (משנה מסכת מכות פרק א) על פי ההלכה ניתן להטיל עונש מיתה רק כאשר סנהדרין יושב בלשכת הגזית ולכן מאז חורבן בית שני אין ענישה זו מתקיימת.
  4. ^ 4.0 4.1 4.2 4.3 4.4 4.5 איגרת אלדד הדני נוסח תימן
  5. ^ יום טוב לוינסקי, העקבות עשרת השבטים, באתר דעת – מכללת הרצוג לימודי יהדות ורוח
  6. ^ סיפור דוד הראובני, באתר דעת – אתר לימודי יהדות ורוח
  7. ^ ראו אודותיו "ברוך גד", יהודה דוד אייזנשטיין (עורך), אנציקלופדיה אוצר ישראל, ניו יורק: פרדס, תשי"ב, חלק ג, עמוד 188, באתר HebrewBooks
  8. ^ אליעזר יערי "סיני" כרך שישי ת"ש עמ' קע'-קעז'
  9. ^ מסעות מירושלים אל עשרת השבטים במאה ה19
  10. ^ איגרת אל עשרת השבטים, באתר sefaria
  11. ^ ספור דוד הראובני, באתר דעת לימודי יהדות ורוח
  12. ^ גרשם שלום, שבתי צבי והתנועה השבתאית בימי חייו, תל אביב: עם עובד, תשי"ז, עמ' כרך א' עמ' 266–284
  13. ^ 13.0 13.1 מקום משכן עשרת השבטים
  14. ^ יש הבדלי נוסח מסוימים בין אגרת תימן ואיגרת ספרד
  15. ^ אלדד הדני, סיפור ב י. ד. אייזנשטיין שגר אגרות הללו מר אלדד זה לספרד שנת ארבעים ושלש (ד"א תרמ"ג 883, באתר דעת מכללת הרצוג
  16. ^ אתר למנויים בלבד עלי יסיף, המיתוס המסתורי של עשרת שבטי ישראל האבודים, באתר הארץ, 9 באוגוסט 2013
  17. ^ הלל ויס, עשרת השבטים, בני משה ובני רכב מאז ועד היום: בין אוטופיה לדיסטופיה ביצירת עגנון, עי"ן גימ"ל ב', תשע"ג-2013
  18. ^ אלדד הדני סיפור ב', באתר דעת מכללת הרצוג
  19. ^ סיפור דוד הראובני, על פי כתב-יד אוכספורד בצירוף כתבים ועדויות מבני הדור, עם מבוא והערות, ערוך בידי א"ז אשכולי, מבואות – משה אידל ואליהו ליפינר, מוסד ביאליק, ירושלים, תשנ'ג 1993.
  20. ^ חיים שוארצבוים, התנועות המשיחיות של אלרואי, מולכו והראובני, באתר דעת מכללת הרצוג ליהדות
  21. ^ גרשם שלום, שבתי צבי והתנועה השבתאית בימי חייו, תל אביב: עם עובד, תשי,ז, עמ' כרך א' עמ'271
  22. ^ התיאור הפיזי הזה מתאים למראה החיצוני של היהודים החבאנים: גבוהי קומה, שיער ארוך פזור או קלוע בצמות, ושבריה תקועה בחגורה.
  23. ^ Germany Ma'ase Akdamut Bodleian Laibrary, Oxford, MS Opp.714. fol. 22a-34b (MHM F20496)Edited synoptically with a printing from
  24. ^ מקום גלותם של עשרת השבטים מוזכר במקרא "וַיֶּגֶל אֶת-יִשְׂרָאֵל אַשּׁוּרָה וַיֹּשֶׁב אֹתָם בַּחְלַח וּבְחָבוֹר נְהַר גּוֹזָן וְעָרֵי מָדָי", בתקופת חז"ל עדיין ידעו להצביע על מקום זה: חלח – זה חלזון, וחבור – זו חדייב, נהר גוזן – זו גינזק, וערי מדי – זו חמדן וחברותיה, ואמרי לה: זו ניהר וחברותיה. חברותיה מאן? אמר שמואל: כרך מושכי חידקי ודומקיא. תלמוד בבלי, מסכת יבמות, דף ט"ז עמ' ב'
  25. ^ "ואבדתם בגויים" – אלו עשרת השבטים שגלו למדי (ספרא, בחוקותי פח, א'). וישליכם אל ארץ אחרת כיום הזה" – מה יום מאפיל ומאיר, אף עשרת השבטים שאפל להם כך עתיד הקב"ה להאיר להם. "עשרת השבטים אינם עתידים לחזור, שנאמר וישליכם אל ארץ אחרת כיום הזה. מה היום הולך ואינו חוזר, אף הם הולכים ואינם חוזרים – דברי רבי עקיבא. (סנהדרין ק"י, ב').
  26. ^ תלמוד ירושלמי, מסכת סנהדרין, פרק י' הלכה ה'
  27. ^ מדרש רבה, במדבר טז
  28. ^ פליניוס הזקן, תולדות הטבע, ספר 31, פרק 18.
  29. ^ אם כי על פיו הנהר דווקא יבש כל השבוע וזורם דווקא בשבת. יוסף בן מתתיהו, מלחמת היהודים, ספר ז, פרק ה, פסקה א. תרגום: יעקב נפתלי שמחוני.
  30. ^ הרי החושך נזכרים באגדה המספרת על מפגש בין אלכסנדר הגדול ובין חכמי התלמוד. הוא שואל אותם איך להגיע לאפריקי והם מסבירים לו שהיא נמצאת מעבר להרי החושך – הרים שאין בהם אור לעולם (מסכת תמיד [דף לב]) אפריקי (שאינה מזוהה עם יבשת אפריקה) נזכרת בתלמוד כמקום שאליו הוגלו עשרת השבטים. (סנהדרין צד,א) הדעות חלוקות בשאלה לאן הוגלו: "מר-זוטרא אמר – לאפריקי; ורבי חנינא אמר – להרי סלוג
  31. ^ https://www.daat.ac.il/daat/history/tkufot/eldad1-2.htmאלדד הדני סיפור ב' י.ד. אייזנשטיין בית המדרש ג', דעת מכללת הרצוג
  32. ^ בראשית, פרק ב', פסוק י"א
  33. ^ המיקום של ארץ כוש היה נתון במחלוקת. לרוב זיהו אותה במזרח אפריקה. אך בפירוש למגילת אסתר על אחשוורוש המולך מהודו ועד כוש יש מחלוקת בין רב ושמואל בפירושו של הפסוק: מֵהדּוּ וְעַד כּוּשׁ – רב ושמואל: חד אמר: הודו בסוף העולם וכוש בסוף העולם, וחד אמר: הודו וכוש גבי הדדי הוו קיימי (זו לצד זו עומדות), כשם שמלך על הודו וכוש – כך מלך מסוף העולם ועד סופו (תלמוד הבבלי מסכת מגילה דף יא עמוד א).
  34. ^ גרשם שלום, שבתי צבי והתנועה השבתאית בימי חייו, תל אביב: עם עובד, תשי"ז, עמ' כרך א' עמ' 266
  35. ^ בנימין מטודלה, שיצא למסעותיו מספרד במאה ה-13, דיווח כי יהודי פרס אמינו שהשבטים אשר, דן, נפתלי וזבולון חיים בכמה עיירות מעבר לנהר גוזן, באזור הררי בשם ניסאבור, במרחק עשרים ימי מסע. גם הרב עובדיה בן אברהם מברטינורו (1440–1450) טען ששמע מיהודי עדן בתימן, וגם מסוחרים מוסלמים, כי השבטים האבודים חיים מעבר לסמבטיון, שאליו אפשר להגיע במסע של חמישים יום אל פנים מדבר עדן. יצחק עקריש בספרו "קול מבשר" (1577) מספר שבביקורו במצרים שמע על ממלכת השבטים בחבש. יעקב ספיר מספר מעשה ברבי גד הדיין שיצא מירושלים בשנת 1646 בשליחות לערי פרס ומדי ומצא ארבעה שבטים החיים מעבר לסמבטיון (אבן ספיר, ע' צ"ו-צ"ח):
  36. ^ Andrew Gow Gog and Magpg on Mapaemundi and Early Printed World Maps Orientalizaing Ethnography in the Apocaliptic Tradition ,Journal of Early Modern History, 1998
  37. ^ [https://storymaps.arcgis.com/stories/268f053b71b647fa92dfc6dbd0483bbf John Mandeville Chapters 29-34], Chapter 29-
  38. ^ Andrew Gow Gog and Magpg on Mapaemundi and Early Printed World Maps Orientalizaing Ethnography in the Apocaliptic Tradition ,Journal of Early Modern History, 1998
  39. ^ מקוה ישראל / מהרב החוקר ... מנשה בן ישראל ... חקירה על מקום חניית עשרת השבטים ... ועל הנהר סמבטיון ... ועוד יחקור על ראשית מושב חלק הארץ החדשה (אמעריקא) ... הספרייה הלאומית, ירושלים
  40. ^ חיים גיזלי, מיתוס עשרת שבטי ישראל האבודים, באתר בית התפוצות
  41. ^ יום טוב לוינסקי, בעקבות עשרת השבטים, באתר דעת – מכללת הרצוג – לימודי יהדות ורוח, ‏תשכ"ב
  42. ^ יחזקאל, פרק ל"ז פ' 21
  43. ^ יום טוב לוינסקי, עשרת השבטים שמעבר הסמבטיון, באתר דעת – מכללת הרצוג לימודי יהדות ורוח, ‏תשכ"ב
  44. ^ גרשום שלום, שבתי צבי והתנועה השבתאית בימי חייו, תל אביב: עם עובד, תשי"ז, עמ' חלק א' עמ' 266–284
  45. ^ ילקוט שמעוני ב, תתקפ"ה
  46. ^ הרב ברוך אפרתי, היחס לעליית עשרת השבטים, באתר ערוץ 7, ‏2016
  47. ^ פרקי דרבי אליעזר פרק י"ז
  48. ^ עשרת השבטים מתגלים, באתר חב"ד – אור אין סוף
  49. ^ אשי ישראל סידור הגר"א, על ברכת תקע בשופר, באתר היברובוקס.
  50. ^ רבינו בחיי על ספר דברים, פרק ל', פסוק ב'.
  51. ^ רמב"ן על מגילת שיר השירים, פרק ח', פסוק י"ג.
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

37529828המיתוס של עשרת השבטים האבודים

אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=סיפור_עשרת_השבטים_האבודים&oldid=2681340"