דרשה

דרשנות היא נשיאת נאום - דרשה - בפני קהל בנושאי מוסר, הלכה, מקרא וכדומה, פעמים רבות תוך קישור לפרשת השבוע או לענייני דיומא. נושא הדרשה נקרא "דרשן" ובמאות האחרונות (לפחות ביהדות אשכנז) היה גם נושא משרה או בעל-מקצוע שזה עיקר תפקידו: "מגיד" או "מגיד מישרים". בדרך כלל, כינוי זה הבדיל אותו מתפקיד רב הקהילה, או פוסק ההלכה, ומיקד את הגדרת פעילותו הציבורית בנשיאת הדרשה בפני הקהילה. שני סוגי דרשנים היו: דרשן החי בקהילה בה קהל שומעיו היה קבוע, ו"דרשן נודד" אשר קהל שומעיו השתנה. בהיסטוריה היהודית תופעת דרשנות נודדת הייתה נפוצה באירופה בימי הביניים, בהם היה נהוג שדרשנים נודדים יסתובבו במקומות היישוב, ותמורת כסף היו דורשים לציבור המקומי. המגידים הנודדים היו מתפרנסים מנדבות הקהל ששמע את דרשותיהם, וככל שהיטיבו לעורר את הלבבות ולמשוך קהל רב יותר, כך קיבלו פדיון גדול יותר עבור דרשתם.

סביר כי המונח 'דרשה' נקרא כך בדומה ל"מדרש". ככל הנראה המונח "דרשנות" הוא גלגול מאוחר (מתקופת בית שני) של המונח "מדרש". סביר כי גם מבחינה תוכנית מדובר בהשתלשלות של מסורת המדרש: בתרבות היהודית קיימים סוגים שונים של מדרש כתוב, ועל בסיסם התעצבה הדרשה המדוברת. אלה הם מדרשי ההלכה ומדרשי האגדה. הדרשנות, בדומה למדרש, אינה מצטיינת בפרשנות פשט, אלא בפרשנות מרחיבה, על דרך המדרש. הדרשנים עצמם לא היו בהכרח תלמידי חכמים, ופעמים רבות הדרשנות הוזמנה; כלומר, הדרשן התבקש לקשור את דרשתו לנושא מסוים לפרשת השבוע או לסוגיה התלמודית הנלמדת, על אף שלא היה קיים קשר ישיר בין הדברים. בימי הביניים ובעת החדשה אף נכתבו כמה ספרים בידי רבנים אודות אומנות הדרשנות.

התפתחות הדרשנות לאורך ההיסטוריה

במשך הדורות היוותה הדרשה אחת הבמות הדתיות-חברתיות המרכזיות עבור החברה היהודית.^{[דרוש מקור]} שיעוריהם של מלמדי התורה לתלמידיהם נחשבו כדרשות, כשמשה רבינו עצמו לימד את בני ישראל את מה ששמע מה'. סוג זה של מסירת התורה בהתכנסות תלמידים רבים נמשך הלאה בכל הדורות הבאים, בימי השופטים והנביאים, התנאים והאמוראים. פעמים נשאו הדרשות אופי של מסירת דברים שקיבל הדורש מרבותיו, ופעמים היו בדבריו חידושי הלכות ואגדות משלו שחידש במידות שהתורה נדרשת בהן.

בימי האמוראים התפתחה אף דרשת ה"פירקא" (דרשת השבת), והיא היתה מרכזית מאוד בחיי היהודים בבבל. בימי הביניים הלכה והתפתחה תרבות בתי הכנסת, ונהוג היה לשאת דרשות בשבתות, בעיקר סביב פרשת השבוע. בבתי המדרש נישאו דרשות אודות סוגיות תלמודיות, נושאי הלכה ומוסר, לרוב בשיעור של הרב המלמד או של ראש הישיבה או בית המדרש. דרשה בולטת היא דרשת שבת הגדול, שבה דורש הרב בקהילתו בהלכות הפסח.

מגיד מישרים ('המגיד')

ביהדות אשכנז, מגיד מישרים (או בקצרה: מגיד) היה דרשן נודד או קבוע, שנשא דרשות התעוררות ומוסר בבתי הכנסת, כדי לעודד את המון העם לקיים את המצוות ולהתמיד בלימוד התורה.

מגידים נודעים

רבים מה"מגידים" התפרסמו בשם עירם, אצל אלו הנודדים הייתה זו בדרך כלל עיר המוצא שלהם, ואצל הקבועים הייתה זו העיר שבה נשאו באופן רשמי את משרת "המגיד דמתא" (מארמית: מגיד העיר). בחלקם דבק שם אחת הערים שבהם הגיעה הקריירה הדרשנית שלהם לשיא, כמו במקרה של המגיד המפורסם רבי יעקב קרנץ "המגיד מדובנא" שישב בדובנו היא דובנא במשך שמונה עשרה שנה ובה התפרסם.

• המגיד מדובנא (1741–1804) - רבי יעקב קרנץ
• המגיד מקמפן (מלבי"ם; 1809–1879)
• המגיד מקלם (1828-1900) - רבי משה יצחק דרשן

מגידים שעלו לארץ ישראל ופעלו בה

• המגיד משקלוב (1780–1846) - רבי משה מגיד ריבלין, לאחר עלותו לארץ ישראל שב לאירופה לגייס כספים עבור היישוב הישן ובסוף ימיו היה מנהיג הקהילה האשכנזית בירושלים
• המגיד מווילקומיר (1802-1904) - רבי יצחק אהרן רפפורט, כיהן כמגיד באיישישוק ו-43 שנים בווילקומיר, לאחר עלותו לארץ ישראל שימש כמגיד בחורבת רבי יהודה החסיד
• המגיד מקמניץ (1856-1920) - רבי משה רובינשטיין, ספרו "אש דת" ראה אור לראשונה בשנת תרס"ו וזכה למהדורות חוזרות

מגידים חסידיים, שנקראו בשם מגיד, אך לא כיהנו כדרשנים בפועל, אלא נקראו כך מסיבות אחרות.

• המגיד ממזריטש (1710–1772) - רבי דב בער ממזריטש, תלמידו של הבעש"ט ויורשו בהנהגת החסידות
• המגיד מקוז'ניץ (1736–1814) - רבי ישראל הופשטיין מקוז'ניץ שהתפרסם תחילה כ'מגיד' והיה ממנהיגי החסידות בדורו, הוא היה תלמידו של המגיד ממזריטש
• המגיד מלוצק / המגיד מסקוהל - רבי שלמה לוצקר, אף הוא תלמידו של המגיד ממזריטש
• המגיד מקוריסטשוב (1788–1866) - רבי משה טברסקי, מייסד חסידות קוריסטשוב

דרשת בר מצווה

בקהילות רבות נהוג שחתן בר מצווה נושא דרשה, לאחר שעלה לתורה או במסיבה הנערכת לכבוד הגיעו למצוות, בדבריו אומר הוא פלפול ודרש בענייני הלכה, על פי רוב בהלכות תפילין הנוגעות לחתן הבר מצווה החל מיום זה ואילך. הכנת הדרשה היא חלק מההכנות לטקס הבר מצווה, וישנם בעלי מקצוע אשר עיסוקם הוא בהכנת נער הבר מצווה לאמירת הדרשה (ולקריאת ההפטרה), יש קהילות בהן נהוג שמיד עם תחילת הדרשה פותח הקהל בשירה רמה, כך שרק הרב היושב ליד חתן הבר מצווה שומע את דרשתו. המניע לכך הוא שלא לבייש את מי שאינו מסוגל להשמיע דרשה כהלכתה.

דרשת הבר מצווה, היא חלק בלתי נפרד היום מטקס הבר מצווה, שנערך בבית הכנסת או בכול מסגרת אחרת בה נחגג האירוע.

מטרת טקסט זה, להוות מעין גשר, בין העבר, להווה ולעתיד. דהיינו, הילד מספר בו על עברו, נפרד מילדותו, מבטא תודה להוריו ובני משפחתו, על חלקם בגידולו עד כה. יש כאלה המקשרים את הדרשה, לפרשה ולדרשה הדתית, אותה נושא הילד בבית הכנסת, בלבד. ככול נושא אחר, גם טקסט זה עובר שינויים בהתאם לתקופה, בה השפה משתנה בהתאם. היום יש רבים הנוהגים גם להקליט את הטקסט ולהשמיעו כך בחגיגה. אחרים מעדיפים להקריא אותו. (כך שאין צורך לזכור את הטקסט בעל-פה).

ראו גם

• המגיד מדובנא
• צאינה וראינה
• דבר תורה

לקריאה נוספת

• נחם אילן, כרמי הורוביץ, קימי קפלן (עורכים), דורש טוב לעמו - הדרשן, הדרשה וספרות הדרוש בתרבות היהודית, מרכז זלמן שזר, 2012

קישורים חיצוניים

• 
  שגיאות פרמטריות בתבנית:בריטניקה
  פרמטרי חובה [ 1 ] חסרים
• אהרון ארנד, דף שבועי על פרשת יתרו - ספרות ההוראה לדרשנים (אורכב 04.03.2009 בארכיון Wayback Machine), אוניברסיטת בר-אילן
• דת וחיי רוח ביישוב היהודי - עולמם של חז"ל: מדרשי אגדה, באתר הספרייה הווירטואלית של מט"ח
• דת וחיי רוח ביישוב היהודי - עולמם של חז"ל: האגדה, באתר הספרייה הווירטואלית של מט"ח
• חיים נחמן ביאליק, על האגדה III, פרויקט בן-יהודה
• דרשת בר מצווה ברוח הזמן - מפי הנער שלום בויאנג'ו, ממושב בצת, על המשמר, 08/09/1968

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

34168985דרשנות