ישראל ייבין
 | |
| ישראל ייבין (2007) | |
| לידה | 7 בינואר 1923 |
|---|---|
| פטירה | 19 בדצמבר 2008 (בגיל 85) |
| ענף מדעי | בלשנות |
| מקום מגורים | ישראל |
| תרומות עיקריות | |
| חקר כתבי-יד עתיקים של המקרא, בהם כתר ארם-צובא | |
ישראל יֶיבין (י"ט בטבת ה'תרפ"ג, 7 בינואר 1923 - כ"ב בכסלו ה'תשס"ט, 19 בדצמבר 2008) היה חוקר המסורה והלשון העברית, פרופסור באוניברסיטה העברית בירושלים, חתן פרס ישראל בשנת ה'תשמ"ט על תרומתו למחקר הלשון העברית.
קורות חייו
ייבין נולד ב-1923 בברלין בירת גרמניה, הוריו, מרים-עטרה בת המו"ל והעורך פייבל מרגולין, וד"ר יהושע השל ייבין, מהוגי הדעות של התנועה הרוויזיוניסטית בארץ ישראל וממקימי "ברית הבריונים", נישאו ב-1922. בשנת 1924 עלה אביו לארץ ישראל, וכעבור שנה עלו גם ייבין ואמו. ב-1926 נולד אחיו היחיד, זאב ייבין (ארכאולוג).
בגיל 7 עלה לארץ ישראל עם משפחתו. גדל בתל אביב, למד בבית הספר היסודי לבנים "אחד העם" ואחר כך בגימנסיה "בלפור", שם סיים את לימודיו בשנת 1940. בנערותו היה חניך בתנועת הנוער בית"ר, ומאוחר יותר היה אף חבר באצ"ל.
בשנת 1958 נישא לבתיה לבית חפץ, ונולדו להם שני בנים.
ב-1940 החל ללמוד באוניברסיטה העברית (לשון עברית, ספרות עברית ופילוסופיה כללית). בין מוריו היו נפתלי הרץ טור-סיני, יחזקאל קוטשר, חיים שירמן ויוסף קלוזנר. ב-1958 הוא קיבל תואר מוסמך, עבודת הגמר שלו עסקה ב"הקפת התיבות הזעירות במקרא (כ"א ספרים)". תואר דוקטור קיבל ב-1968[1] על עבודתו "ניקוד בבלי ומסורת הלשון המשתקפת ממנו", בהדרכת זאב בן חיים. עבודת הדוקטור שלו הפכה בהמשך לספר בשני כרכים "מסורת הלשון המשתקפת בניקוד הבבלי" הנחשב לספר המקיף ביותר על שיטת הניקוד הבבלית.
במקביל ללימודיו באוניברסיטה עבד לפרנסתו כסדר וכמגיה בבית דפוס, ובהמשך היה מגיה במערכת האנציקלופדיה העברית, בעבודת ההכנה לאנציקלופדיה יודאיקה ומזכיר מערכת תרביץ. ישראל ייבין כתב מספר ערכים באנציקלופדיה מקראית ("מסורה", "מקרא - כתבי-יד של המקרא", "מתג, געיה, מאריך" ו-"קרי וכתיב") כמו כן עבד במפעל המקרא של האוניברסיטה העברית, שם התמחה במחקר כתבי-יד עתיקים של המקרא, בהם כתר ארם-צובא, ובעקבות כך הוציא לאור את ספרו על הכתר. ספרו זה, "כתר ארם צובא, ניקודו וטעמיו", מתאר בצורה מדויקת את שיטת הניקוד הנהוגה בכתר שהיא יסוד הניקוד שלנו ועליו בנוי הניקוד העברי. על עבודתו זו זכה ייבין, בשנת 1969, בפרס יפה מטעם קרן היסוד. מנימוקי חבר השופטים:
בחיבורו זה קלט מר ייבין את אומנותם של בעלי המסורה הקדמונים, שהיו סופרים כל אותיות שבתורה, ומדקדקים באותיות ובטעמיהן ובכל תגים וזיונים שבהן. וזכה גם הוא, בעמלו שאין שיעור לו, לקשור בחיבורו כתרים לכתר תורה, חיבור שהוא לתועלת החוקרים ולכבוד התורה ולומדיה.
— נימוקי ועדת השופטים לפרס יפה, 17 במרץ 1969
עם הקמת מפעל המילון ההיסטורי ללשון העברית של האקדמיה ללשון העברית בשנת 1959 היה ייבין לאחד מעובדיו המדעיים הראשונים. הוא עבד במערכת המילון למעלה משלושים שנה, ועמד בראש המדור לעברית העתיקה.
ידידי ייבין...למן התוכנית למפעל ועד לגיבושה במעשה ועיצובה לשיגרת המעשה יום יום הדרך אינה קצרה וזרועה חתחתים. כבר באותו הפרק נתבלטה תרומתך המיוחדת למפעל ברוחב ידיעותיך, ברוב נסיונך בחקר כתבי יד הבאים לידי ביטוי בספר המקורות, בשיטתיות הטבועה בלבך, בנאמנותך הגמורה למטרה שהוקם המפעל לשמה - וראשון ראשון בנועם הליכותיך עם שותפיך לעבודה, שמכוח מעמדך במפעל היית אחראי במישרין לפעולתם.
— פרופ' זאב בן חיים , 1993 טקס יובל ה-70 לייבין
החל בשנת 1968 הורה בחוג ללשון של האוניברסיטה העברית והגיע עד לדרגת פרופסור מן המניין וכן כיהן כראש החוג ללשון עברית. ב-1990 פרש לגמלאות. המקצועות שלימד באוניברסיטה היו גם תחומי התעניינותו במחקר: המסורה, טעמי המקרא, מסורת הלשון המשתקפת בניקוד הבבלי, לשון חכמים, לשון הפיוט ולקסיקולוגיה. הוא פרסם שלושה ספרים ולמעלה מחמישים מחקרים.
בשנת 1975 נסע לקיימברידג' שבאנגליה לכמה חודשים להשתתף במיון גניזת קהיר. בעבודת מיון זו השתתפו גם עזרא פליישר ויעקב זוסמן.
בשנת 1986 זכה בפרס פריידנברג על ספרו "מסורת הלשון העברית המשתקפת בניקוד הבבלי". באותה השנה נפטר בנו בכורו, דב, בגיל 27. לזכר בנו, ייבין העביר לידי המכון לתצלומי כתבי יד עבריים של בית הספרים הלאומי בירושלים את אוספו הפרטי של תצלומי כתבי-היד, הכולל קטעי גניזה בניקודים ובטעמים.
בשנת תשמ"ט (1989) זכה בפרס ישראל על תרומתו למחקר הלשון העברית. חבר השופטים קבע בנימוקיו לפרס כי "הוא מגדולי החוקרים בעולם בחקר המָסורה והטעמים והגדול שבחוקרי העברית המְסוּרה בניקוד הבבלי".
ייבין היה חבר האקדמיה ללשון העברית משנת 1987 וחבר האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים משנת 1991.
בשנת 2008 הלך ייבין לעולמו, בן 85 היה במותו. הוא הובא לקבורה בהר המנוחות בירושלים.[2]
חלק גדול מספרייתו המקצועית נתרם לאוניברסיטת אריאל לאוסף על שם בנו דב.
המשורר אורי צבי גרינברג היה ידיד קרוב של משפחת ייבין. ישראל ייבין סייע לו בניקוד שיריו, ופרסם שבעה מאמרים על שירתו, בשם-העט שמואל ארני.[3]
בשנת 2019 נקרא על שמו רחוב בשכונת רמת סיב בפתח תקווה.
ספריו
- כתר ארם צובה, ניקודו וטעמיו, ירושלים תשכ"ט.
- מסורת הלשון העברית המשתקפת בניקוד הבבלי, ירושלים תשמ"ה.
- המסורה למקרא, ירושלים תשס"ג.
לקריאה נוספת
- ראובן מירקין, "בעל היובל", בתוך: מחקרים בלשון ה-ו, ספר ישראל ייבין, ירושלים תשנ"ב
- יוסף עופר, ספרות המסורה של דורנו לקריאה מקוונת.
- מרדכי ברויאר, "נוסח הטעמים ב"כתר" לאור ספרו של ישראל ייבין", "לשוננו" כרך ל"ה בהוצאת האקדמיה ללשון העברית, ירושלים, תשל"א
- יורם ייבין (עורך), לפני כבוד - ענווה: לזכרו של ישראל ייבין, [תל אביב] תש"ע
- "תולדות חייו של ישראל ייבין", ישראל: מחקרים בלשון לזכרו של ישראל ייבין (בעריכת רפאל זר ויוסף עופר), ירושלים תשע"א, עמ' יג-טו
קישורים חיצוניים
- רשימת הפרסומים של ישראל ייבין, בקטלוג הספרייה הלאומית
- רשימת המאמרים של ישראל ייבין באתר רמב"י
- ישראל ייבין באתר האקדמיה ללשון העברית
הערות שוליים
- ^ היום - חלוקת תארים באוניברסיטה העברית בירושלים, דבר, 7 ביולי 1969
- ^ המצבה ומקום הקבר של ישראל ייבין, באתר "פרויקט גלעד"
- ^ פרטים רבים על הקשר של משפחת ייבין עם אצ"ג מצויים בספר לפני כבוד - ענווה, שערך יורם ייבין. רשימת הפרסומים בשם-העט שמואל ארני באה בעמוד 167.
- בוגרי בית הספר אחד העם (תל אביב)
- חוקרי השפה העברית
- בלשנים ולשונאים ישראלים
- חוקרי מקרא ישראלים
- חוקרי גניזת קהיר
- כתר ארם צובא
- סגל האוניברסיטה העברית בירושלים: לשון עברית ולשונות היהודים
- חברי האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים
- זוכי פרס ישראל לבלשנות
- משפחת ייבין
- חברי האקדמיה ללשון העברית
- יהודים הקבורים בהר המנוחות
- ישראלים שנולדו ב-1923
- ישראלים שנפטרו ב-2008