ניקוד בבלי

יחזקאל לד, כג-כה בניקוד בבלי (קטע מגניזת קהיר, השמור באוניברסיטת אוקספורד)

הניקוד הבָּבְלִי הוא שיטה גרפית לסימון ההגייה של המקרא, המשנה, התלמוד והתרגום הארמי שפותחה בידי יהודי בבל בראשית ימי הביניים.

שיטת ניקוד זו המשיכה להתקיים, בשינויים, בקרב יהודי תימן. סימני הניקוד בשיטה זו כתובים כולם מעל לשורה ולא מתחתיה כבניקוד הטברני, ולכן היא נקראת גם "ניקוד עליון".

התפתחות הניקוד הבבלי

הניקוד הבבלי התפתח מתוך שתי שיטות נפרדות: הראשונה, המורכבת כולה מאותיות זעירות שנכתבו מעל האותיות, והשנייה המורכבת כולה מנקודות. על ידי עירוב שתי השיטות נתקבלה לבסוף השיטה הבבלית הידועה כיום.

אין יודעים מתי החלה שיטה זו, אבל היא הגיעה לשיא פריחתה במאות ה-7 וה-8. במאה ה-9 החלה דעיכה, שמקורה מצד אחד בעליית קרנו של הניקוד הטברני ומאידך בדעיכתו של המרכז היהודי בבל.

נהוג להבחין בין הניקוד הבבלי הפשוט, הכולל שבעה סימנים (שש תנועות + שווא), לבין הניקוד הבבלי המורכב, הכולל סימנים לציון סוג ההברה.

עדויות לשיטת הניקוד

כתב יד של תורה עם תרגום אונקלוס בניקוד בבלי - פסוק פסוק לסירוגין.

אף על פי שהניקוד הבבלי היה ידוע ליהודי תימן דורות רבים, היה זה רק במהלך המאה ה-19 שחוקרים אירופים גילו אותו. גילויים של כתבי יד מקראיים בניקוד מלא אך שונה מהותית מהניקוד הטברני הלהיב את החוקרים, והתלהבות זו גברה כאשר התברר שניקוד זה מדויק ועתיק לא פחות מהניקוד הטברני.

לצד כתבי יד של מקרא התגלו גם כתבי יד של תרגום ארמי (ובראשם תרגום אונקלוס) בניקוד בבלי. התברר כי הניקוד הבבלי של התרגומים הארמיים עולה באיכותו על הניקוד הטברני שהיה ידוע עד אז. על סמך הטובים שבכתבי יד אלו הכין אלכסנדר שפרבר מהדורה מדעית של תרגומי אונקלוס ויונתן, והיא ידועה כמהדורה המדעית הטובה ביותר של תרגומים אלו גם בימינו.

עוד התגלו בספריות אירופה ובגניזת קהיר כתבי יד של משנה, תלמוד, ומדרש בניקוד בבלי (אחד מכתבי היד השלמים הוא כתב יד ותיקן 66 של הספרא שמנוקד כולו בניקוד בבלי). טקסטים אלו כמעט ולא היו מצויים בניקוד טברני, וגילויים היה, ועודנו, בעל חשיבות רבה ביותר להכרת ההגייה של לשון חז"ל במאות הראשונות לספירה.

סימני הניקוד הבבלי

מערכת התנועות בהגייה הבבלית כללה שש תנועות מלאות, לעומת שבע תנועות מלאות במערכת הטברנית. ההבדל נעוץ בתנועות הפתח הבבלי, המקביל לפתח ולסגול גם יחד במערכת הטברנית.

סימנים לתנועות המלאות

התנועה (בתעתיק IPA)	סימן גרפי	שם הסימן	מקביל טברני	הערות
[ɑ]		מיקפץ פומא	קמץ	מקורו באל"ף זעירה שנכתבה מעל האות.
[æ]		מיפתח פומא	פתח + סגול	מקורו בעי"ן זעירה שנכתבה מעל האות.
[e]		לא ידוע	ציריה
[i]		לא ידוע	חיריק	מקורו ביו"ד זעירה שנכתבה מעל האות.
[o]		חלמא	חולם
[u]		ניגרא	שורוק	מקורו בוי"ו זעירה שנכתבה מעל האות.

סימנים לתנועות החטופות

תנועה חטופה ("שווא נע") מסומנת על ידי קו אופקי קצר, כעין רפה טברני: בֿ.

להבדיל מהניקוד הטברני, לפעמים העדר תנועה מוחלט ("שווא נח") אינו מסומן בניקוד הבבלי, והוא נלמד מכך שאין על האות סימן ניקוד כלשהו. (הדברים נכונים בעיקר לשכבת הניקוד המכונה "ניקוד בבלי בינוני".)

סימנים נוספים

• דגש (קל או חזק) ורפה: הדגש נקרא "דיגשא" והוא מסומן על ידי גימ"ל זעירה מעל האות; רפה נקרא "קיפיא" והוא מסומן על ידי קו"ף זעירה.
• ההבחנה בין שתי ההגיות של השי"ן מסומנת על ידי סמ"ך או שי"ן זעירות מעל האות.
• מפיק באות ה"א מסומן באמצעות ה"א זעירה מעליה.

מסורת הלשון המשתקפת מבעד לניקוד הבבלי

עיון בטקסטים מנוקדים ניקוד בבלי מעלה כי שיטת הניקוד הבבלית משקפת מסורת הגייה עצמאית, שנבדלת מן המסורת הטברנית בכמה עניינים. נוסף להבדל במספר התנועות, ניתן להצביע על ארבעה הבדלים מרכזיים בין שתי המסורות: לפני שווא ועיצורים שפתיים מנוקדת ו' החיבור בטקסטים בבליים בתנועת i כנגד השורוק הטברני (וִמְלוֹאָה לעומת וּמְלוֹאָה). התחילית של גוף המדבר בנטיית העתיד מנוקדת אף היא בתנועת i לעומת הסגול הטברני (אִשָּׂא כנגד אֶשָּׂא). כנגד קמץ טברני הנהגה בפינו כקמץ קטן, מצויה בהגייה הבבלית תנועת u (קֻדְשוֹ כנגד קָדְשוֹ). היקף ההידקקות (מעתק i<a בהברה סגורה בלתי מוטעמת) מצומצם יותר במסורת הבבלית, ולפיכך אנו מוצאים לעיתים קרובות תנועת a כנגד חיריק טברני (מַלְחָמָה כנגד מִלְחָמָה).

ראו גם

• הגייה תימנית
• ניקוד טברני
• ניקוד ארצישראלי
• ניקוד ארצישראלי-טברני
• ניקוד העברית בת ימינו

לקריאה נוספת

• ישראל ייבין, מסורת הלשון העברית המשתקפת בניקוד הבבלי, ירושלים תשמ"ה, פרקים ב-ו. הספר המקיף ביותר על שיטת הניקוד הבבלית.

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

ניקוד בבלי31299613Q4838538