רבי מאיר בן ברוך הלוי
| לידה | פולדה |
|---|---|
| פטירה |
1406 ה'קס"ו וינה |
| כינוי | מהר"ם ס"ל |
| מקום פעילות | ארפורט, פרנקפורט, וינה |
| רבותיו | רבי אלכסנדרי זוסלין הכהן |
| תלמידיו | רבי הלל מארפורט, רבי שמשון איש ירושלים, רבי יום טוב ליפמן מילהויזן, מהר"ש נוישטט, מהרי"ל |
| בני דורו | מהרא"ק, ריב"ש |
רבי מאיר בן ברוך הלוי מווינה (גם: מהר"ם הלוי, מהר"ם סג"ל,[1] מהר"ם ס"ל) היה רב בפרנקפורט וארפורט וראש ישיבת וינה במפנה המאה ה-15 ואחד מחשובי הרבנים באשכנז שלאחר תקופת בעלי התוספות. יש שייחסו לו את ייסוד "הסמיכה האשכנזית" (סמיכת "מורנו"). ידוע גם בשל מעורבותו בפולמוס רבנות צרפת.
ביוגרפיה
מעט מאוד ידוע על תולדות חייו. נולד בעיר פולדא, ועל כן מכונה לעיתים "מהר"ם פולדא".[2] ככל הנראה אביו נהרג על קידוש השם בגזירות ק"ט, ועל כן מכונה דרך קבע "הקדוש רבי ברוך". נראה שהספיק בצעירותו, לפני הגזרות, ללמוד בארפורט אצל רבי אלכסנדרי זוסלין הכהן בעל ספר "האגודה", וייתכן שלאחר מכן למד אצל רבנים נוספים, שורדי הגזרות. לא ידוע בבירור על מקומו ומעשיו של מהר"ם לאחר הגזירות. כנראה כיהן לאחר הגזרות כרבה הרשמי של ארפורט ושם למד אצלו רבי הלל 'הזקן' מארפורט. ידוע שבחלקן כיהן כרבה של פרנקפורט, וייתכן שלמד אצלו שם רבי יום טוב ליפמן מילהויזן, אך הידיעות על כך מקוטעות וכנראה לא התגורר בה ברציפות. ייתכן שהוא רבי מאיר מביירוית שמונה בשנת 1372 לרבה של נסיכות אנסבך בידי הנסיך (כנראה פרידריך החמישי), אך הדבר אינו ברור.[3] אף שאין על כך ידיעות ברורות, סביר למדי שלפחות בחלק משנים (כנראה בשנות השישים של אותה מאה) אלה החזיק ישיבה בוורמייזא, ואז למד אצלו רבי שמשון איש ירושלים (המכונה גם רבי שמשון מדורין). השערה זו מתחזקת מהופעתו בממורבוך של יהדות וורמייזא (ראו לקמן).[4]
בשנת קמ"ג (1383) עבר לנירנברג, אך לאחר כשנתיים שב לפרנקפורט. בשנות ישיבתו השנייה בפרנקפורט העלילו עליו עלילה והוא הושם במאסר. בכ"ג באדר ה'קנ"ב (1392) שוחרר ממאסרו ועקר לווינה, שם נתמנה כראש ישיבתה לצד רבי אברהם קלויזנר.[3] נאמר עליו כי הביא עמו לווינה את מסורת חכמי אזור הריינוס וידע את "כל שרשי דתיה ומנהגיה",[5] ומעבר זה מסמל את מעבר מרכז התורה מאשכנז לאוסטריה למשך הדורות הבאים.[6] עם זאת, נראה שמעמדו באוסטריה היה מרכזי פחות ממעמדו במקומו הקודם באשכנז, שכן רבי אהרן בלומלין, שלמד באוסטריה בשנים אלה, כנראה לא למד אצלו.[7] התעודות הרשמיות האחרונות המזכירות אותו נכתבו בשנת ה'קס"ו (1406), ומשם ואילך נזכרת אשתו כאלמנה, וכנראה נפטר בשנה זו.[8]
משפחתו
בווינה נישא להנזיס, בת הבנקאי דוד שטויס, מעשירי הקהילה. אשתו הנזיס ניהלה עבורו עסקי הלוואה בריבית. בנו זלמן היה חתנו של חברו מהרא"ק. הייתה לו גם בת שנישאה לאייזיק מזלצבורג.[3]
תלמידיו
בישיבתו בווינה למדו תלמידים רבים, מהם שהשפיעו רבות על עולם התורה באשכנז בשנים שלאחר מכן, ביניהם מהר"ש נוישטט שאף ירש את מקומו בראשות ישיבת וינה. רבים מתלמידיו נהרגו בפרעות בווינה בשנת קפ"א. תלמיד חשוב נוסף שלו הוא רבי יעקל מאיגר, שהיה אחר כך רב בקרמס. נראה שאף מהרי"ל הספיק ללמוד אצלו בצעירותו, ומאמריו הובא בספר מהרי"ל כמה פעמים, אך כי עיקר תורתו קיבל מתלמידו מהר"ש.[9] רבי הלל מערפורט אף הוא היה תלמידו[10].
פסקיו והנהגותיו
לא השאיר אחריו כל חיבור הלכתי, אך פסקים ומובאות בשמו מובאים בספרי בני הדורות הבאים ובתשובותיהם כמהרי"ל, תרומת הדשן ומהר"י וייל. למשל, מובא כי כאשר אחד מבני ישיבתו ביזה את השמש, ציווה להחרים אותו.[11]
פסק בתוקף שאין דין הסגת גבול בתחום הרבנות, וכי לכל רב זכות להורות הלכה, אף אם כבר יש רב במקום. בעניין זה צוטט כאומר "מי נתן או הוריש לי הגבול, שלא ישיגנו אחר".[12] אף הוא עצמו שימש רב בווינה לצד מהרא"ק ולא הייתה ביניהם מחלוקת.[13] מאידך, קבע שאסור לרב להורות ללא שקיבל רשות מפורשת וסמיכה ממנו (וראה עוד בהמשך הערך). נראה שרצה לוודא מצד אחד שימונו רק רבנים המוכרים לו כתלמידי חכמים הראויים לתפקיד,[14] ומן הצד השני למנוע מצב בו ישנה תחרות על התפקיד, כדי שלא תיווצר תלות של הרבנים בקהילות ובאלו שמינו אותם.[3]
פולמוס הסמיכה בצרפת
למהר"ם ס"ל חלק חשוב בפולמוס הסמיכה בצרפת. רבי מתתיהו מפריז כיהן כ"ראש רבני צרפת", וכאשר נפטר הוריש כהונה זו לבנו רבי יוחנן מפריז. תלמיד אחר של רבי מתתיה, רבי ישעיה בן אבא מרי שהיה רב בסבויה, ערער על סמכותו של רבי יוחנן. הוא פנה למהר"ם ס"ל, שכנראה היה גם רבו,[15] וקיבל ממנו כתב סמיכה, בו קבע כי לרבי ישעיה הסמכות הבלעדית למנות רבנים בכל מלכות צרפת. רבי יוחנן טריוויש, בנו של רבי מתתיה, פנה לריב"ש, שטען כי סמכותו של מהר"ם לגזור גזרות מוגבלת לתחומי אשכנז, והפולמוס גרר אחריו את חכמי אירופה כולה.[16][17]מכח פרשה זו, הסיקו חוקרים רבים כי מהר"ם ס"ל הוא הוא מחדשה של סמיכת "מורנו" ("הסמיכה האשכנזית"), כלומר הענקה מפורשת של רב לתלמידו את התואר "מורנו", ודרישה מוקדמת לקבלת תואר זה לפני שימוש בתפקיד רבני. סמיכת מורנו מתועדת לראשונה בפולמוס זה, ועל כן יש שסברו כי היא חודשה בידי מהר"ם ס"ל, וזו הייתה הדעה המקובלת במחקר בעבר.[18] חוקרים אחרים דחו מסקנה זו, והראו כי הריב"ש התייחס לסמיכת רב לתלמידו כמנהג אשכנזי וצרפתי ותיק ומקובל, ולא כחידוש עצמאי של מהר"ם ס"ל. טענה נוספת כנגד הסברא שמהר"ם ס"ל חידש את הסמיכה היא שבפולמוס נזכר שגם ר' יוחנן, בן מחלוקתו של ר' ישעיה הנסמך, קיבל מאביו סמיכה ורשות להיות ראש ישיבה. מכוח ראיות אלה, סבר מרדכי ברויאר שהסמיכה כנראה נהגה עוד קודם מהר"ם ס"ל, וחידושו של מהר"ם ס"ל, עליו נסב הפולמוס, היה שסמכותו הבלעדית לסמוך חלה גם מחוץ למעגל המצומצם של תלמידיו, וגם על ארצות אחרות.[17]
השפעה
אף שהריב"ש חלק על מהר"ם ס"ל בפולמוס הסמיכה, וסבר שאין לו סמכות למנות רבנים מחוץ לארצו אשכנז, הוא מתייחס אליו בכבוד ומתארו במילים "הנשר הגדול גדול הכנפים מלא התורה אשר לו החכמה".[19]
אף שלא נותר בידינו מתורתו אלא פסקים מועטים, השפעתו במסירת התורה בתקופה בה חרבו מרכזי התורה הגדולים באשכנז רבה, ובאה לידי ביטוי בעיקר בתלמידיו בווינה שהעמידו אחריהם חכמים כמהרי"ל ובני דורו. ניתן למצוא סימן לחשיבותו באזכורו בספרי "ממורבוך" (ספרי הזכרת נשמות) של קהילות שונות בגרמניה. בפתיחת ספרים אלו נזכרו בדרך כלל, מלבד שמות ההרוגים בפרעות, שמותם של גדולי התורה באשכנז בתקופת הראשונים.[20] מהר"ם הלוי מופיע ברשימה זו בכמה וכמה ספרי ממורבוך, ביניהן זה של קהילת וורמייזא[21] ושל קהילת פרנקפורט, לצד שמות כמו רבנו גרשום מאור הגולה, רבי שמעון בן יצחק, רש"י, רבנו תם, מהר"ם מרוטנבורג ומהרי"ל.
הרב אברהם חבצלת והרב ישראל פלס משערים כי מהר"ם הלוי הוא מהר"ם - בעל התוספות המרכזי בקובצי תוספות גורניש[22]
לקריאה נוספת
- שלמה שפיצר, "מהר"ם הלוי מוינה ופסקיו", סיני פד א-ב (תשל"ט), עמ' לז–מו.
הערות שוליים
- ^ אין לבלבל עם אביו של מהרי"ל רבי משה הלוי מולין, המכונה לעיתים אף הוא מהר"ם סג"ל.
- ^ משה גידמן, התורה והחיים ג, (ורשה, תרנ"ט), עמ' 17 קובע את שנת לידתו ל-1320 לערך, אך הוא גם מקדים את שנות כהונתו בווינה ופטירתו יותר מהמקובל במחקר המאוחר.
- ^ 3.0 3.1 3.2 3.3 שפיצר, "מהר"ם הלוי מוינה ופסקיו", עמ' לז–לח.
- ^ אלחנן ריינר, "בין אשכנז לירושלים:חכמים אשכנזים בארץ ישראל לאחר 'המוות השחור'", שלם: מחקרים בתולדות ארץ ישראל ויישובה היהודי ד (תשמ"ד), עמ' 44–45.
- ^ רבי ישראל איסרלן, תרומת הדשן, פסקים וכתבים, סי' סג.
- ^ שלמה שפיצר, "לימוד התורה בישיבות אוסטריה במאות 14–15", דברי הקונגרס העולמי למדעי היהדות י (תשמ"ט), חטיבה ב', כרך ראשון, עמ' 137 (המאמר זמין לצפייה במאגר JSTOR לאחר הרשמה).
- ^ ישראל יעקב יובל, חכמים בדורם: המנהיגות הרוחנית של יהודי גרמניה בשלהי ימי הביניים, הוצאת מאגנס, ירושלים תשמ"ט, עמ' 64.
- ^ שפיצר, "מהר"ם הלוי מווינה ופסקיו", עמ' מ.
- ^ גידמן, התורה והחיים, ג, עמ' 17–18.
- ^ מרדכי מרגליות, אנציקלופדיה לתולדות גדולי ישראל - חלק ב, באתר היברובוקס
- ^ ספר מהרי"ל, ליקוטים (סי' מד במהדורת מכון ירושלים.
- ^ רבי ישראל איסרלן, תרומת הדשן, פסקים וכתבים, סי' קכח.
- ^ שו"ת מהר"י וייל, סי' קנא.
- ^ בתקופה זו נפוצו בקהילות גרמניה רבנים שמונו לתפקידם גם אם לא היו ראויים לו. ראה בהרחבה אצל מרדכי ברויאר, "הסמיכה האשכנזית", ציון לג [א–ב] (תשכ"ח), עמ' 20, 23.
- ^ א"ה ווייס, דור דור ודורשיו, חלק ה', ספר עשרים ושנים, פרק ששה עשר, עמ' 164, באתר דעת.
- ^ יוסף הקר, "יוחנן טריוויש ומשפחתו באיטליה וישיבה בפדובה בראשית המאה החמש עשרה", ציון עח [ד] (תשע"ג), עמ' 471–472.
- ^ 17.0 17.1 מרדכי ברויאר, "הסמיכה האשכנזית", ציון לג [א–ב] (תשכ"ח), עמ' 16–18.
- ^ ראה למשל אצל רבי צבי בנימין אוירבך, ברית אברהם (פרנקפורט דמיין, תר"ך), מבוא עמ' 6; א"ה ווייס, דור דור ודורשיו, חלק ה', ספר עשרים ושנים, פרק ששה עשר, עמ' 165, באתר דעת.
- ^ שו"ת הריב"ש, סימן רעא
- ^ על התופעה בכללותה ראה: מאיר רפלד, "מרכיבים ומורכבות בתפילות ה"יזכור": "אשכנז" בצפון איטליה", המעין נג [א] (203), תשרי תשע"ג, עמ' 63–66.
- ^ הודפס על ידי אדולף ילינק, קונטרס ווירמייזא וקהל ווינא, וינה תר"ם, עמ' 8, באתר אוצר החכמה.
- ^ הרב אברהם חבצלת והרב ישראל פלס, ממשיכי בעלי התוספות - תוספות גורניש, ירחון תורני - מכון ירושלים, מוריה רט-רי (שנה יח ה-ו), באתר אוצר החכמה
32702649מאיר בן ברוך הלוי