אספסיאנוס

אספסיאנוס
Titus Flāvius Caesar Vespasiānus Augustus

פסל ראש וחזה של הקיסר אספסיאנוס, העתק של הפסל המקורי, מוצג כיום במוזיאון פושקין, מוסקבה
לידה	17 בנובמבר 9 אקוואי קוטיליי במחוז לאציו, האימפריה הרומית
פטירה	23 ביוני 79 (בגיל 69)
שם מלא	טיטוס פלאוויוס קיסר אספסיאנוס אוגוסטוס
מדינה	האימפריה הרומית
מקום קבורה	רומא, איטליה
בת זוג	פלאוויה דומיטילה
שושלת הפלאביים
צאצאים טיטוס דומיטיאנוס דומיטילה הצעירה
קיסר האימפריה הרומית ה־9 1 ביולי 69 – 23 ביוני 79 (10 שנים) → ויטליוס טיטוס, בנו הבכור ←
מפקד חילות האימפריה הרומית בממלכת יהודה אירועים בתקופתו דיכוי המרד הגדול ברובה של ארץ ישראל ותחילת המצור על ירושלים טיטוס ←

טִיטוּס פְלַאוְויוּס אַסְפַּסְיָאנוּס (בלטינית: Titus Flavius Vespasianus;‏ 17 בנובמבר 9 – 23 ביוני 79) היה קיסר רומי משנת 69 עד 79 ומייסד השושלת הפלאבית. לפני שעלה לכס הקיסר, היה אספסיאנוס מפקד בצבא הרומי, ופיקד על דיכוי המרד הגדול של היהודים ברומאים. החריב את בית המקדש השני. לצד בנו טיטוס מוזכר אספסיאנוס במקורות היהודיים כאחד מגדולי הצוררים שקמו לעם היהודי.^{[דרוש מקור]}

ביוגרפיה

נעוריו ותחילת הקריירה

אספסיאנוס נולד במחוז סבין, ליד רייטי שבאיטליה. אביו, פלאוויוס סבינוס, היה גובה מס ומלווה בריבית. אמו, אספסיה פולה, הייתה אחותו של סנטור. משפחתו הייתה משפחה רומית מהמעמד הבינוני, ולא נראה בשנים אלו כי עתידה לצאת ממנה שושלת קיסרים. ברומא שלטה זה זמן רב השושלת היוליו-קלאודית, אשר התייחסה ליוליוס קיסר ולאוגוסטוס. ההיסטוריון בן התקופה סווטוניוס מספר כי כאשר הראו לאביו של אספסיאנוס אותות מיסטיים (הרומאים נהגו לנחש את העתיד באמצעות הצצה בקרבי הקורבנות שהוקרבו) כי בנו יהיה לקיסר, צחקה אמו, היא סבתו של אספסיאנוס, וטענה כי בנה מטורף.

אחרי ששירת בצבא בתראקיה ושימש כקווסטור בכרתים ובקירניה, עלה אספסיאנוס לדרגת איידיל ופראיטור, ונשא לאישה את פלאוויה דומיטילה, בתו של אדם ממעמד הפרשים, והייתה קודם לנישואים פילגשו של אזרח מפרובינקיה באפריקה. לזוג נולדו שני בנים, טיטוס ודומיטיאנוס, שיהיו לימים לקיסרים, ובת אחת, דומיטילה, אשר מתה בעודה תינוקת. אשתו של אספסיאנוס ובתו מתו לפני שהפך לקיסר. לאחר מות אשתו קירב אליו מאוד את פילגשו, קיניס, והיא עמדה לצדו (על אף שמעולם לא נישאו) במשך שנים רבות, ואף לאחר שהיה לקיסר.

מכיוון שצבר ניסיון בשירות בצבא הרומי באזור גרמניה, השתתף אספסיאנוס בפלישה הרומית לבריטניה, שעליה הורה הקיסר קלאודיוס, ובמהלכה התבלט כמנהיג צבאי. הוא הכניע את וקטיס (האי וייט) וחדר לגבולות מחוז סאמרסט באנגליה. בשנת 51 היה קונסול במשך זמן קצר, ובשנת 63 מונה למושל באפריקה. הדעות באשר לתפקודו שם חלוקות: סווטוניוס טוען כי ביצע את תפקידו באופן "ישר ומכובד מאוד", ואילו טקיטוס מתארו כ"מביש".

לאחר ששב מאפריקה, התערער מצבו הכלכלי, והוא הידרדר עד כדי כך שהיה לסוחר בפרדות. על מנת לשפר את מצבו הצטרף לפמליית הקיסר נירון ביוון, אך עורר עליו את חמת זעמו של הקיסר המטורף, שהחשיב את עצמו כבעל כישרון יוצא דופן בתחום השירה, כאשר נרדם במהלך קונצרט שביצע הקיסר. אספסיאנוס נמלט על חייו, אך אז החל ביהודה המרד הגדול, וצבאו של נציב סוריה קסטיוס גאלוס הובס בידי היהודים. אספסיאנוס נבחר להישלח לדכא את המרד, וניתנה לו הסמכות על הפרובינקיה, וכן כוחות צבא. על פי סווטוניוס נבחר אספסיאנוס לתפקיד בשל מוצאו הנחות, שכן "בכל המזרח נפוצה אז האמונה העתיקה שהייתה מקובלת על הכל, כי ברצון הגורל ישתלטו על העולם אנשים, שיבואו מארץ-יהודה", ואספסיאנוס, בשל מוצאו הנחות, לא נראה כמי שעלול לסכן את כסאו של הקיסר נירון.

במרד הגדול

ערך מורחב – המרד הגדול

אספסיאנוס ובנו טיטוס הגיעו ליהודה באביב שנת 67 לאחר שתבוסת הנציב הסורי קסטיוס גאלוס הביאה לסילוקם של הלגיונות הרומים מהארץ, ובירושלים כבר הוקם ממשל יהודי עצמאי שאף טבע מטבעות עם הכיתוב "ירושלים הקדושה".

אספסיאנוס הגיע בתחילה אל העיר אנטיוכיה שבסוריה, שם חבר אל המלך מהמוצא היהודי אגריפס השני שאהד את הרומאים, ומשם הגיע לעכו. עד מהרה נכבשו הערים ציפורי וגדר, והתברר כי הגנת הגליל תלויה בהגנת מבצר יודפת, שהיה החזק שבמבצרי הגליל. על פי ההיסטוריון בן התקופה יוסף בן מתתיהו, שהיה גם מפקדו של הגליל, נפלה יודפת בידי אספסיאנוס לאחר מצור ממושך בן ארבעים ושבעה ימים, ואף זאת באשמתו של בוגד, שהסגיר לאספסיאנוס את הגנת העיר. במהלך המצור השתתף אספסיאנוס בפעולות הלחימה באופן פעיל ואף נפצע בברכו מאבן, וחץ שירה לעברו אחד ממגיני העיר פגע בעקבו.

עם כיבוש יודפת נפל מפקדה, יוסף בן מתתיהו, בידי אספסיאנוס: "אחד השבויים מבני האצילים, יוספוס שמו, בשעה שנאסר בשלשלאות, טען בביטחון ובתקיפות-הדעת, כי עוד מעט ואספסיאנוס יתיר את כבליו, אלא שאותה שעה כבר יהיה קיסר". נבואתו של יוסף כבשה את לבו של אספסיאנוס, והוא הותיר אותו בחיים. יוסף בן מתתיהו המשיך ללוות את אספסיאנוס במסעותיו, והפך למתעד החשוב ביותר של תקופת המרד הגדול.

לאחר נפילת יודפת המשיך אספסיאנוס בכיבוש הערים טריכאי וטבריה, וצר על העיר גמלא שברמת הגולן. בעת המצור על גמלא, נכבשו כבר כל מבצרי הגליל פרט לגמלא, לגוש חלב ולהר תבור. גמלא והתבור נכבשו בפעולה משולבת, ואילו גוש חלב נכנעה ללא קרב, בעוד מנהיגה, יוחנן מגוש חלב, נמלט לירושלים. הגליל כולו נכבש בידי אספסיאנוס. בשלב זה שמע אספסיאנוס על מלחמות האחים בירושלים, אך סירב לשמוע בעצת אנשיו לעלות מיד על העיר, שכן סבר כי ככל שימתין, כך יגרמו המלחמות הפנימיות להחלשת היהודים. ואכן במלחמות אלו בין פלגי היהודים, נחלשה ירושלים מאוד, ובין היתר נשרפו מחסני המזון שבה, דבר שגרם לכך שכאשר החל המצור בסופו של דבר, שרר רעב בעיר.

אספסיאנוס נע עם צבאו דרומה, והחל בכיבוש אתרים הקרובים לירושלים, בהם העיר גדור בעבר הירדן, וכן יריחו, לוד, יבנה ואדום, עד אשר בשנת 68 הייתה כל הארץ בידי אספסיאנוס, פרט לירושלים, הרודיון, מצדה ומכוור.

כשהחל המצור על ירושלים, נמלט מהעיר רבן יוחנן בן זכאי כשהוא מסתתר בארון מתים. על פי הגמרא (מסכת גיטין, דף נ"ו עמוד ב'), ניבא רבן יוחנן לאספסיאנוס כי הוא עתיד להיות למלך. כתמורה, הבטיח אספסיאנוס לרבן יוחנן את כל מבוקשו. רבן יוחנן ביקש: "תן לי את יבנה וחכמיה, את השושלת של רבן גמליאל ורופאים שירפאו את רבי צדוק". כך נותר הגרעין לישות היהודית ביהודה אף לאחר חורבן הבית. רבן יוחנן בן זכאי חידש את הסנהדרין ואת הנשיאות ביבנה, כינס את חכמי הדור, ובהם רבן גמליאל, והמשיך את מסורת החכמים שקדמו לו, תוך שהוא מניח אף את היסוד לחייו הרוחניים של עם ישראל בעתיד, במציאות שלאחר חורבן בית המקדש.

עלייתו אל כס הקיסרות

כאשר סיים אספסיאנוס את כיבוש הארץ, פרט לירושלים ולמבצרים אחדים באזור, והתכונן למצור על ירושלים, אירעו ברומא אירועים הרי גורל. הקיסר נירון הודח בידי מפקדי הצבא, ובמקומו עלה לשלטון הקיסר גלבה, שעוד כשהיה מושל היספניה שלח "רוצחי-חרש שיתנקשו בחייו (באספסיאנוס) ביהודה". אך גלבה נרצח כעבור זמן קצר, ועל ירושתו התקוטטו אותו וויטליוס. נראה כי מפקד צבאי מוכשר, היכול לקנות את נאמנות חייליו, יכול להגיע למשרה הרמה ביותר, אשר הוחזקה עד אז על ידי בני משפחה אחת, בני השושלת היוליו-קלאודית, אשר נשאו את השם "קיסר" לא כתואר כי אם כשם משפחה, ואשר האחרון ביניהם היה נירון.

על פי השערת ההיסטוריון צבי גרץ, ברניקי, נסיכת יהודה ואחותו של אגריפס השני, הביאה בתככיה להכתרתו של אספסיאנוס, וזאת מתוך תקווה כי לאחר עלייתו לשלטון יעבור השלטון לטיטוס בנו, אשר היה הבטיח לשאתה לאישה.

לפי טקיטוס, היסס אספסיאנוס, אז בן שישים, אם לצאת למלחמה בוויטליוס, שכן ידע היטב, כלשונו של טקיטוס, כי "בחתירה לאימפריה אין דרך ביניים בין ההצלחה המושלמת ובין האבדון". 60 אלף הלוחמים, ותיקי המלחמות בגליה ובגרמניה שעמדו לרשותו של ויטליוס היוו איום גדול דיו על אספסיאנוס, שהיה זהיר מטבעו. אספסיאנוס החליט כי לא ינסה להפוך לקיסר אלא אם כן תובטח לו תמיכת שני אישים, ליקיניוס מוקיאנוס , נציב סוריה, וטיבריוס יוליוס אלכסנדר, נציב מצרים. טיטוס הצליח לשכנע את מוקיאנוס לתמוך באספסיאנוס, אך בכך לא היה די. ברניקי הפעילה את קסמיה על אלכסנדר, שהיה יהודי מומר ובן אחיו של הפילוסוף וההיסטוריון היהודי פילון האלכסנדרוני.

ב-1 ביולי 69, בעודו שוהה בקיסריה, הכריז טיבריוס אלכסנדר על תמיכתו באספסיאנוס לכס הקיסר, ב-11 ביולי נשבע לו "הצבא אשר ביהודה", וזמן קצר לאחר מכן באה הכרזת נאמנות אף ממוקיאנוס. אספסיאנוס הקריא בפני חייליו הנלהבים מכתב מאותו, שהתאבד בינתיים לאחר שהפסיד במלחמה לוויטליוס שהיה לקיסר, שבו קרא אותו לאספסיאנוס לנקום בוויטליוס. שמועה שהופצה, גם היא ככל הנראה בדויה, טענה כי ויטליוס מתכוון להעביר את הכוחות המוצבים בגרמניה למזרח, לשירות קל יותר. אספסיאנוס זכה אז גם לתמיכת הצבאות במואסיה, בפאנוניה ובאילירקום (טקיטוס, היסטוריה ii.85), שהקנו לו את הכוח הדרוש כדי להסתער על השלטון.

כוחותיו של אספסיאנוס פלשו לאיטליה מצפון מזרח, והביסו את כוחות ויטליוס בבדריאקום, משם המשיכו לרומא, אליה נכנסו אחרי קרבות עזים שהביאו לשריפת הקפיטול. ויטליוס נהרג במהלך המהומה. הסנט הכריז על אספסיאנוס כקיסר, על בנו טיטוס כקונסול, ועל בנו השני, דומיטיאנוס, כפראייטור עם סמכות קונסולרית. אספסיאנוס נהייה לקיסר הרביעי ששלט ברומא בשנת 69, שנה שזכתה לכינוי שנת ארבעת הקיסרים.

בעת ששמע על תבוסת אויביו, שהה אספסיאנוס באלכסנדריה, והורה על משלוח דחוף של תבואה ומוצרי מזון לרומא. כן שלח מכתב שבו הבטיח להפוך על פיהם את חוקיו של נירון, במיוחד את אלו הנוגעים לבגידה. הוא הותיר את המלחמה ביהודה לבנו טיטוס והגיע לרומא בשנת 70.

כקיסר

מטבע רומאי עם דיוקנו

כאשר החל אספסיאנוס את תקופת קיסרותו הייתה האימפריה הרומית מצויה בתקופה קשה ובחוסר יציבות. מלחמת האזרחים שהשתוללה מאז מותו של נירון, וכן מעשי הטירוף של נירון, וחוסר היציבות של יורשיו, הותירו את קופת המדינה ריקה. הצבא הבין כי נתון בידיו הכוח להעלות או להפיל את השליט, וחוסר המשמעת פשה בשורותיו.

אספסיאנוס החל מיד בטיפול בבעיות אלו. הוא השיב את המשמעת לצבא, שתחת ויטליוס הפך מפורר ונעדר משמעת ובשיתוף הסנאט החל מאזן את מצבה הכספי של רומא.

הוא חידש מסים ישנים והטיל מיסים חדשים, הגביר את התשלום מהפרובינקיות ופיקח מקרוב על פקידי האוצר. לעם נתן דוגמה באורח חייו הצנוע, ושם ללעג את הראוותנות של אצילי רומא, אשר בתקופתו של נירון הגיעו לשיאים של שחיתות וחמדנות. סווטוניוס מספר כי כאשר הטיל אגרה על השימוש בלטרינות (בתי שימוש ציבוריים) גינה אותו בנו טיטוס על כך. אספסיאנוס הגיש אל אפו של טיטוס מטבע מן התשלום הראשון ושאל אותו אם הריח בלתי נעים. לא, השיב טיטוס. "ועדיין," אמר אספסיאנוס, "הכסף הזה בא משתן" (Atqui, inquit, e lotio est). מכאן צמח הביטוי "לכסף אין ריח" (Pecunia non olet).

הוא ערך שינויים חשובים בקרב אנשי מעמד הפרשים והסנטורים, סילק חברים לא ראויים, והציב במקומם אנשים ראויים ומוכשרים. בכך שיפר את המינהל הציבורי, וחיזק את מעמדו כקיסר.

אספסיאנוס העלה תרומה חשובה לחייה התרבותיים של רומא. הוא כונן תשלום קבוע למורים יווניים ולמשוררים, החיה את התיאטרון המוזיקלי הישן, כשהוא מעניק מתנות נדיבות לשחקנים ומנגנים נודעים כמו אפלס השחקן הטרגי או טרפנוס ודיודורוס נגני הלירה.

תחום פעילות חשוב אחר של אספסיאנוס היה המשפט, שבו פעל להסדרת ההליכים באמצעות הקטנת עומס התביעות שעמדו על סדר יומם של בתי המשפט, השבת כספים שהוחרמו במהלך מלחמת האזרחים ושינויים משפטיים כמו הקביעה כי המלווים לקטינים לא יזכו להשבת חובם גם אחרי מות אבותיהם של הקטינים (כלומר, בעת שבה יהיה בידם כסף להשיב את חובם).

אספסיאנוס שינה את הרכב המשמר הפרטוריאני. בשנת 70 דיכא מרידה שפרצה נגדו בגליה, במקביל לכך שבנו טיטוס דיכא את המרד הגדול וכבש את ירושלים. בתחילת שנת 71 "חגג את חג-ניצחונו על היהודים", שלאחריו נסגרו דלתות מקדש יאנוס, שהיו פתוחות כל עוד הייתה מלחמה בגבולותיה של רומא, ובמהלך תשע השנים הבאות של שלטונו נתכונן "שלום אספסיאנוס".

במהלך שנותיו פעל אספסיאנוס גם לשיקומה של רומא ובנייניה. הוא בנה מחדש את מקדש השלום, את המרחצאות הציבוריים, פורום חדש ואת הקולוסיאום.

סויטוניוס מתאר את פניו של אספסיאנוס, אדם חסון גוף ובריא. אספסיאנוס "היה מרבה לעג וחידוד, אם כי מן הסוג ההמוני והגס".

הוא התייחס לעצמו תמיד באופן מציאותי, סלחני ובקורטוב של אירוניה. כאשר חש שיומו מתקרב, הוא התבדח "אבוי, אני חושב שאני הופך לאל" (Vae, puto deus fio). כאשר חש ששעתו קרבה, ביקש מאנשיו להעמידו על רגליו באומרו: "קיסר צריך למות בעמדו על רגליו".

לאחר מותו העלה אותו הסנאט הרומאי אל מניין האלילים. בנו טיטוס ירש אותו, ולאחר שטיטוס מת במחלה בעודו צעיר, לאחר כשנתיים, ירש אותו בנו הנוסף של אספסיאנוס, דומיטיאנוס.

ראו גם

• חוק האימפריום של אספסיאנוס

לקריאה נוספת

• סווטוניוס, שנים-עשר הקיסרים, תרגם מרומית ד"ר אלכסנדר שור, הוצאת מסדה, 1966. (הספר בקטלוג ULI)
• יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים, (תרגום ד"ר י.נ. שמחוני), הוצאת מסדה, 1968.

• B. Levick, Vespasian, London: Routledge Press, 1999

קישורים חיצוניים

• אספסיאנוס הא-לוהי (אורכב 16.07.2013 בארכיון Wayback Machine) מאת סווטוניוס בתרגומו של עמיש
• יובל מלחי, פרק 170: לכסף אין ריח, באתר "קטעים בהיסטוריה", 27 בנובמבר 2016
• אספסיאנוס, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• אספסיאנוס, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
• אספסיאנוס קיסר רומא, דף שער בספרייה הלאומית
• אספסיאנוס, באתר אנציקלופדיית ההיסטוריה העולמית (באנגלית)

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

אספסיאנוס36778979Q1419