גליאנוס
 | |
| לידה |
218 פלרי (אנ'), האימפריה הרומית |
|---|---|
| פטירה |
268 (בגיל 50 בערך) מדיולאנום, האימפריה הרומית |
| הקיסר ה41 של האימפריה הרומית | |
פּוּבְּלִיוּס לִיסִינְיוּס אֶגְנַטִיוּס גַלִיָאנוּס אוֹגוּסְטוּס (בלטינית: Publius Licinius Egnatius Gallienus Augustus; חי 218 - 268) היה קיסר האימפריה הרומית משנת 253 עד לשנת 260 ביחד עם אביו הקיסר ולריאנוס ושלט לבדו באימפריה משנת 260 עד לשנת 268, בניו סלונינוס וולריאנוס השני שקיבלו תפקידי מפתח בהיררכיה הרומית ומונו לתפקידי שלטון רם מעלה שילמו בחייהם במאבקים מול מתנגדים מבית. תקופת שלטונו הייתה חלק מתקופה הידוע כמשבר המאה השלישית שבו תהליכים של התפוררות כאוס ולחצים מבחוץ הביאו את האימפריה הרומית אל סף החידלון. גליאנוס הצליח במאמצים להשיג מספר ניצחונות צבאיים וניסה להתניע תהליכי רפורמה על מנת לפתור חלק מגורמי המשבר אך הוא לא יכול היה לעמוד בפרץ ונאלץ להיות עד לאבדן של פרובינציות חשובות והדרדרות נוספת במצבה של האימפריה.
קורות חייו
ערך מורחב – משבר המאה ה-3
גליאנוס נולד ופעל בתקופה הידוע בהיסטוריה בשם משבר המאה ה-3, במהלכו התחלפו 25 קיסרים על כס השלטון, והקיסרות חוותה משברים צבאיים, מדיניים וכלכליים חמורים. בנוסף, בשנת 251 פרצה מגפת סיפריאן - ככל הנראה אבעבועות שחורות, שגרמה לתמותה גבוהה ופגעה בכוח האדם שעבד בחקלאות, אך בעיקר ביכולתה של הקיסרות לגייס חיילים לצבאה ולהגן על עצמה. השבטים הגרמניים שחשו את חולשת האימפריה החלו בסדרת פלישות נועזות אל מעבר לגבולות שחייבו את הקיסרים הרומאיים לצאת לסדרת מערכות על מנת להדוף את הפולשים, בתקופה זו החלו הגותים ושבטים ברברים אחרים את סדרת התקפותיהם על האימפריה הרומית, חלק מעימותים שנמשכו לאורך המאות עד לנפילת האימפריה הרומית המערבית.
עד לעלייתו לשלטון
מעט מאד ידוע על ילדותו של גליאנוס וקורות חייו עד לעלייתו לכס הקיסרות. על פי ההיסטוריון היווני-רומי יוהנס מלאלאס הוא מת בגיל 50 שנה, אי לכך, על פי חישוב גס הוא נולד בשנת 218 או בסמוך לכך, אביו היה מי שעתיד להיות הקיסר ולריאנוס ואמו אגנטה מריניאנה, בת למשפחת אצילים וסנטורים רומאיים. ממחקר נוּמִיסְמָטִי עולה כי מטבעות שהוטבעו בתקופת שלטונו קושרים אותו עם העיר פאלארי (לטינית: Falerii) כיום: סיביטה קסטלנה שבאיטליה, וייתכן שעיר זו היא מקום הולדתו, חיזוק נוסף להשערה זו הן כתובות שנמצאו בעיר ומתייחסות למשפחת אימו של גליאנוס.
כעשור לפני עלייתו לשלטון נשא גליאנוס לאישה את קורנליה סלוניניה ונולדו להם 3 בנים ולריאנוס השני שמת, ככל הנראה נרצח בשנת 258, סלונינוס שמונה לקיסר אך נרצח זמן קצר לאחר מכן בשנת 260 על ידי חיילים מצבאו של המורד פוסטומוס ומריניאנוס שנרצח במהלך שנת 268 עם נפילת השושלת ומות אביו.
עם מינויו של ולריאנוס כקיסר-אוגוסטוס ביום 22 באוקטובר 253 הוא ביקש מהסנאט למנות גם את בנו גליאנוס לאותו תפקיד והא והבן חילקו את השליטה באימפריה - ולריאנוס קיבל את החלק המזרחי ואת ההתמודדות עם האיום של האימפריה הסאסאנית וגליאנוס נשאר באיטליה על מנת להתמודד עם האיום מצד שבטים גרמאניים על גבולות הריין והדנובה, בניו של גליאנוס זכו להתמנות לתפקיד "קיסר" שמשמעותו מעמד של יורש עצר. מהלך זה נועד ככל הנראה לבנות יש מאין ולהבטיח המשכיות של שושלת מלוכה בעידן של אי יציבות פוליטית שאיפיין את האימפריה הרומית במאה השלישית לספירה. מהלך מסוג זה הושלם בהצלחה שלושים שנה מאוחר יותר על ידי הקיסר דיוקלטיאנוס שהצליח לייצב את הקיסרות וזכה לשם טטררכיה, על פי הסדר הזה נוהלה האימפריה על ידי ארבעה אנשים: שני שליטים ראשיים (אוגוסטי) ולכל אחד סגן (קיסר). הארבעה מחלקים ביניהם את השלטון גם מבחינה טריטוריאלית. עם פרישתו של אחד האוגוסטי אמור סגנו לתפוס את מקומו באופן אוטומאטי ולמנות לעצמו סגן קיסר.
שלטון עם הקיסר ולריאנוס
מאבקים על השלטון
בין השנים 253 לשנת 260 פעל גליאנוס בראשות הלגיונות שתחת פיקודו באזור הריין ובעיקר בפרובינציות גרמניה עילית, גרמניה תחתית ונוריקום כשהו מנהל מערכות כנגד שבטים פולשים ופועל לנגנת גאליה והפרובינציות הגרמניות אבל נאלץ גם לנהל קרבות קשים מול מצביאים רומאיים שניצלו את הלחץ על האימפריה וקשיי השלטון המרכזי לנסות ולקרוע לעצמם נחלות או אפילו לקרוא תגר על הקיסרים המשותפים, לחצים פנימיים אלו התגברו לאחר שהקיסר הבכיר - ולריאנוס נכשל במערכתו מול הססאסנים ובקרב אדסה שהתרחש בשנת 260, נשבה על ידי המלך הסאסאני שאפור הראשון, והוצא להורג בשבי.
המכשול והיריב העיקרי בו מולו התמודדו גליאנוס ואביו היה מרקוס איימליוס איימליאנוס Marcus Aemilius Aemilianus שהוכרז על ידי לגיונות הריין לקיסר של רומא לתקופה של שלושה חודשים לערך בשנת 253, בכאוס שאיפיין את שנת 253 תפס איימליאנוס את השלטון מהקיסר הקודם גאלוס שנרצח על ידי צבאו ונכשל בהגנה על כסאו כאשר בספטמבר של שנת 253, נרצח איימליאנוס על ידי חייליו שלו שמיהרו להכריז על ולרניוס (וגליאנוס) כקיסרם החדש.
מות ולריאנוס השני
בין השנים 258 ל 260 בעוד גליאנוס מנסה לייצב את גבולה הצפוני של האימפריה וולריאנוס נאבק עם הססאנים התגברו הלחצים מתוך הצבא הרומאי, מינויים של בניו של גליאנוס למייצגי השלטון - סלונינוס בגאליה וולריאנוס השני בפאנוניה לא הצליח להכניס את המפקדים הצבאים של פרובינציות אלו אל מעגל הנאמנות לקיסרות. איגננוס המושל של פרובינציות פאנוניה ומי שמונה לעמוד לצד ולריאנוס השני החליט לנצל את התוהו השלטוני ולהכריז על עצמו לקיסר. גליאנוס פעל במהירות, חצה את הבלקן עם יחידות פרשים מהירות והביס את איגנסוס בקרב מכריע ליד העיר מורסה (אוסייק שבקואטיה), הקצין המורד התאבד או הוצא להורג על ידי חייליו. בן חסותו של איגננוס הקיסר ולריאנוס השני מת במהלך המערכה ככל הנראה נרצח בשלב כלשהו על ידי המורדים.
מלחמה עם האלמאנים
הזעזועים הפנימיים, תהליך ההתפוררות המתמשך של הסמכות השלטונית ותנועת הכוחות הרומאיים מחזית לחזית הביאה לגל התקפות של שבטים ברבריים על פרובינציות הגבול. בין השנים 258 ל 260 חצו שבטים אלמאנים את הגבולות הדנובה שנשארו ללא הגנה ובעקבותיהם שבט הגרמאני היותונגי (לטינית: Iuthungi). הם השתוללו ובזזו את הפרובינציה גרמאניה עילית וחדרו עד לשטחים בתוך גבולות שווייץ המודרנית וחדרו לתוך שטח איטליה. מול חומות העיר רומא נהדפו הפולשים על ידי צבא שנאסף במהירות מיחידות צבאיות זמינות ומיליציות אזרחיות, האלמאנים נסוגו בחזרה אל כוון צפון איטליה ופגשו את הצבא הרומאי תחת פיקוד גליאנוס בסמוך לעיר מילאנו בקרב חד-צדדי הידוע כקרב מדיולאנום (בלטינית: Mediolanum), האלמאנים הופתעו ככל הנראה תוך תנועה כשהם עמוסים בשלל ביזה ושבויים הפרשים והקרב הסתיים בתבוסתם המוחלטת, גליאנוס זכה להוסיף לשמו את התואר גרמניקוס מקסימוס והאלמאנים נמענו מפלישה לשטחי האימפריה הרומית למשך עשור. היותונגי הצליחו לעבור את האלפים עם שללם שכלל שבויים וביזה.
במקביל לאירועים אלו, בעקבות התרופפות הסמכות השלטונית בבלקנים ופשיטות של שבטים סרמטים הכריז רגליאנוס, מפקד הלגיונות הרומאיים בפאנוניה, על עצמו כקיסר האימפריה הרומית. במשך חצי שנה הוא החזיק במושכות השלטון בפרובינציה תוך לחימה והצלחות טקטיות כנגד הפולשים עד שנהרג בקרב מול צבא של שבט ה רוקסולני, אחד מהשבטים שהרכיבו את פדרציית שבטי הסמרטים, הם שברו את קוי ההגנה הרומאיים וכבשו את הערים המרכזיות בפרובינציה. מקורות רומאיים טוענים כי התקדמות הרוקסולני נבלמה על ידי צבאות רומאיים שנשלחו לקדם את פני הפולשים אולי אפילו בפיקודו הישיר של הקיסר גליאנוס, העימות המכריע נערך בסמוך ל ורונה ולאחר קרבות הוחזרה הפרובינציה לשלטון רומאי.
מותו של הקיסר ולריאנוס
הקיסר האב -ולריאנוס שהיה השליט באזור המזרחי של האימפריה נאלץ במקביל להלחם מול אויבים אגרסיביים במיוחד ואיומים מתוך האימפריה. פשיטות של שבטים ברבריים שנקראו באופן קולקטיבי סקיתים פרצו את גבולות האימפריה בחלקים הצפוניים של טורקיה וחדרו עד לקפדוקיה, צבא רומי שיצא מאנטיוכיה תחת פיקודו של ולריאנוס על מנת להדוף את הפושטים סבל ככל הנראה ממחלות שהחלישו את החיילים והפחיתו את היעילות המבצעית של הלגיונות וכתוצאה מכך נכשל בהדיפת הפולשים. במצבו המוחלש נאלץ הצבא הרומאי להתמודד מול פלישה בקנה מידה מלא של צבא האימפריה הסאססאנית תחת פיקודו של המלך שאפור הראשון שבמהלך האביב של 260 נכנס אל תוך מסופוטמיה. הצבאות נפגשו בקרב אדסה ובתום הקרב הובס הצבא הרומאי והקיסר נפל בשבי. הסאססאנים מיהרו לנצל את הצלחתם וחדרו אל תוך אנטליה וקפדוקיה כשהם מותירים אחריהם נתיב של הרס.
את הוואקום האימפריאלי השלטוני במזרח תפס הפקיד הרומאי ששימש כשר האוצר של ולריאנוס פלאביוס מקריאנוס (Fulvius Macrianus), הוא גייס את הלגיונות הזמינים של הצבא הרומי במזרח תוך שהוא ממנה את שני בניו קווינטוס ומקריאנוס לקיסרים. את עיקר העומס של העימות עם הסאססאנים נשא הצבא העצמאי-למחצה של הפרובינציה והעיר תדמור, תחת פיקודו של ספטימיוס אודינטוס, מי שהיה נציב עליון לפרובינקיה הרומית סוריה-פיניקיה. הוא ניצל את הכאוס על מנת לבסס את מעמדו כשליט עצמאי תחת חסות הקיסר. פרשיו הצליחו להנחיל לצבא הסאססאני מפלות שהביאו לנסיגתו מהשטחים שנכבשו כתוצאה מכך זכה הלה לתואר "מגן כל המזרח", שנשמר לקיסרים עד אז.
שלטון יחיד
מרד מקריאנוס
משהוברר כי האיום הפרסי מתפוגג הסיטו המורדים הרומאיים את תשומת לבם ומאמציהם אל מרכז השלטון ברומא, מקריאנוס האב ומקריאנוס הבן אספו את כל החיילים תחת פיקודם כ 30000 חיילים בסך הכל וצעדו לכוון החלק המערבי של האימפריה בעוד קציניהם קויינטוס ובאליסטה נותרו מאחור לשמור על האינטרסים ובסיס הכוח במזרח.
במסעם אספו המורדים כוחות נוספים, הלגיונות המוצבים בפאנוניה, שננטשה למעשה על ידי הקיסר גליאנוס ניצלו את ההזדמנות וערקו לשורות המורדים. הקרב המכריע התחולל בקיץ של שנת 261 ככל הנראה על אדמת פאנוניה או איליריקום הלגיונות המזרחיים נכנעו או נמנעו מלחימה אפקטיבית משהוברר להם כי הם מכותרים, הלגיונות הפאנוניים נלחמו עד ששני מנהיגי המרד הבינו כי הקרב הוכרע לטובת צבא הקיסר והתאבדו.
במזרח ניצל ספטימיוס אודינטוס את העלמות יריביו הפרסים מהזירה ופנה לנקות את מוקד ההתנגדות מצד הרומאים, הוא פעל לכאורה תחת הסכמת הקיסר והדף את הכוחות המורדים במזרח אל בין חומות העיר אמסה, במהלך המצור הרגו תושבי העיר את קוינטוס ומסרו את בליסטה לידי אודינטוס שהוציא את השבוי להורג.
מרד פוסטמוס
- ערך מורחב – האימפריה הגאלית
מותו של ולריאנוס והתפוררות השלטון במזרח שלח גלי הלם ברחבי האימפריה הרומית ומעבר לגבולות. גליאנוס איבד הלכה למעשה את השליטה על בריטניה, ספרד חלקים גדולים מגרמניה. גאליה שהייתה אחד ממוקדי הכוח של הקיסר הוחזקה על ידי בנו סלונינוס וקצין צבא בשם סילבנוס ממקום מושבם בקלן. אחד ממפקדי הלגיונות על גבול הריין פוסטומוס ניצל את הכאוס באימפריה ופרק את עול השלטון המרכזי תוך שהוא מכריז על עצמו כקיסר בעימות בינו לבין סלונינוס נדחק הקיסר הצעיר אל העיר קלן ומצא את מותו במהלך המצור, ככל הנראה נמסר על ידי תושבי העיר לידי הלגיונות שרצחו אותו.
תיארוך מדויק של אירועים אלו איננו אפשרי, כתובת שנתגלתה בשנת 1992 בעיר הגרמנית אאוגסבורג מראה שפוסטומוס הוכרז כקיסר בספטמבר 260. בניגוד לשאר המורדים נראה שפוסטומוס הסתפק בהכרזה על האימפריה הגאלית כשטח תחת שליטתו ולא ניסה לעלות על רומא או להדיח את גליאנוס.
גליאנוס שנלחם במקביל במספר חזיתות נאלץ להתמודד עם האיום המיידי על שלטונו מצד מקריאנוס והמורדים ממזרח, לא יכול היה לבוא לעזרת בנו סלונינוס והכוחות הנאמנים לו בקלן. עם הניצחון על המורדים במזרח הפנה גליאנוס את תשומת לבו לפוסטומוס ובשנת 265 נשלחו לגיונות ויחידות פרשים בפיקודו של אאורלוס (לטינית: Aureolus), בסדרת עימותים הצליח פוסטמוס למרות מעמדו הצבאי הנחות לשמור על מעמדו ועמדותיו. מקורות רומאיים מאוחרים מצביעים על אירועים אלו כנקודת התחלה בתהליך שבסופו נדחק אאורלוס ממעמדו והפך למורד בקיסרות בשלב מאוחר יותר. מאמץ שני של גליאנוס כנגד הישות הגאלית העצמאית ופוסטמוס הסיימה אף היא ללא תוצאות, לגיונות הקיסר הצליחו ללכוד את פוסטמוס במצור על אחד מהערים הבצורות בגאליה אך במהלך המצור נפצע גליאנוס ונאלץ לסגת. פוסטמוס נותר לטפח את ממלכתו ונותר שליט ללא עוררין בגאליה עד למותו בשנת 268, האימפריה הגאלית נותרה כיישות עצמאית עד לשנת 274.
מרד אאורלוס ומותו של גליאנוס
חלקים גדולים ממהיסטוריה של האימפריה הרומית בתקופת משבר המאה השלישית נותרו לוטים תחת ערפל, מקורות מאוחרים וכיסוי חלקי מונעים אפשרות של תיעוד היסטורי רציף ומוסכם תקופת שלטונו של גליאנוס לא יוצאת דופן מבחינה זו אך השלב האחרון לשלטונו לוטה בערפל כבד. אי הוודאות גדולה במיוחד לגבי הלחימה מול השבטים הגותיים ולגבי קרב נאיסוס ( Naissus) שאירע בסמוך למותו של גליאנוס והניצחון בו מיוחס במקורות היסטוריים אחדים גם לו אך במקורות היסטוריים אחרים גם ליורשו קלאודיוס השני.
ידוע כי שבטים גותיים ערכו סדרת פשיטות שתיארוכן לא ידוע במדויק ככל הנראה בין 267 עד 269, המקורות הרומאיים מוסרים מידע סותר על היקף הפלישות האזורים שנפגעו והשבטים הפולשים וייתכן ומדובר בפלישה אחת של מספר גדול של ברברים ששטפו את האימפריה או שתי פלישות בתאריכים נפרדים. הפעימה הראשונה של הפלישה הגותית החלה בשנת 267, לוחמים משבט ההרולי (לטינית: Heruli) יצאו מנמלים בצפון הים השחור על סיפון של צי גדול יחסית - המקורות הרומאיים נוקבים במספר של 500 ספינות, הם פשטו על החופים הדרומים של הים השחור ומשם ביצעו פשיטות כושלות על העיר ביזנטיון, הפושטים המשיכו אל הים האגאי ופשטו על איים וערים לאורך החוף בהם אתונה וספרטה. הפושטים הגותים נמנעו מלהיכנס לעימותים עם חילות המצב והמילציות המקומיות ומשנתקלו בהתנגדות פנו צפונה. צבא רומאי ככל הנראה בהנהגת גליאנוס הצליח להגיע למגע עם הפושטים ייתכן והקרב אירע על גדות נהר נסטוס על גבול מקדוניה ותרקיה, בקרבות נהרגו אלפים מספר מקרב הברברים, מנהיג הפושטים משבט ההרולי הגיע להסכם עם הרומאים והפשיטה נעצרה. המחקר ההיסטורי עדיין חלוק בנוגע לשאלה האם הקרב בנסטוס וקרב נאיסוס הם שתי קרבות נפרדים או שני שמות לקרב אחד, המחלוקת ממשכה גם לגבי המשקל ההיסטורי של קרבות אלו שבסופם הוכרעו הגותים ופרובינציות הבלקן זכו בשקט לדורות.
משהוכרע הקרב יצא גליאנוס אל צפון איטליה, שם הכריז הקצין הנאמן לשעבר אאורלוס על מרד כנגד הקיסר תוך שהוא מביע את תמיכתו בפוסטמוס. הכוחות נפגשו בקרב בסמוך למילאנו ואאורלוס נדחק אל בין חומות העיר, משהוברר לו כי מצבו נואש וכי פוסטמוס לא יבוא לעזרתו הוא הכריז על עצמו כקיסר.
בשלב זה החליטו הקצינים הבכירים בצבאו של גליאנוס למרוד כנגדו, המקורות ההיסטוריים אינם מסבירים את הסיבה אך ככל הנראה מדובר במאבקי כוח על כס השלטון שגליאנוס לא הצליח, למרות מאמציו, להבטיח. הם הצליחו בתואנת שווא לפגוש בו ללא ההגנה של שומרי ראשו ורצחו אותו. המקורות חלוקים על זהות הרוצחים ועל חלקו של הקיסר החדש קלאודיוס השני גותיקוס ברצח עצמו. ונראה שהמקורות מנסים להרחיק אותו מההפיכה והרצח, סיבה אפשרית לכך היא העובדה שהקיסר הרומאי קונסטנטינוס, בחר בקלאודיוס השני כדמות האב הקדמון של משפחתו. קלאודיוס היה קצין בכיר בצבאו של גליאנוס, איש אמונו ויד ימינו אך בבוא הרגע ניצל קלודיוס את ההזדמנות לסלק את גליאנוס בין עם במו ידיו או על ידי שליחים ועם מותו של גליאנוס הוא נבחר על ידי חיילי הלגיונות להיות הקיסר של האימפריה הרומית. על פי ההיסטוריונים הרומאיים על פי מצוות הסנאט רומי הוצאו בני משפחתו של גליאנוס להורג, למרות בקשתו לכאורה של קלאודיוס השני.
מורשתו
- ערך מורחב – הצבא הרומי בתקופת הקיסרות המאוחרת
גליאנוס מוצג בספרי ההיסטוריה הרומאית באור לא מחמיא ובביקורתיות רבה הסיבה העיקרית לכך היא ככל הנראה בגלל אבדן הפרובינציות במזרח לאימפריה של תדמור ובמערב לאימפריה הגאלית. עם זאת עומדות לזכותו רפורמות חשובות שהשפעתן על המשטר והצבא הרומאי היו מרחיקות לכת.
גליאנוס ערך רפורמות מרחיקות לכת בצבא הרומאי. עיקרו של השינוי נגע לשימוש הטקטי בפרשים. הצבא עצמו חולק לשני חלקים, לגיונות, בעיקר חיילים רגלים, שהוצבו בפרובינציות ובדרך כלל היה מוצב באזורי הספר כמגן כנגד פלישה וכנגד התקוממות של האוכלוסייה המקומית, כוח זה היה תחת פיקודו של הנציב המקומי. החידוש של גליאנוס היה הקמת יחידות צבא השדה הקומיטאטנסס (לטינית:comitatenses) שעיקרן יחידות פרשי עילית ניידים שלא היו מרותקים לפרובינקיה מסוימת אלא היווה כוח צבאי תחת פיקודו של האוגוסטוס או הקיסר יחידות אלו נועדו לשמש כדי להגיב במהירות למקרי חירום בטחוניים שהתעוררו ברחבי האימפריה.
רפורמה מהותית ומרחיקת לכת נוסף היה העברת שדרת הפיקוד על הלגיונות, שבעבר היה נתון בידי בנים למשפחות סנאטוריות שראו בו חלק מן הקריירה הפוליטית שלהם במסלול המשרות, לידיהם של פרשים שתפקדו כמפקדים מקצועיים במשרה מלאה. שינוי זה חתר וערער תחת בסיס הכוח העיקרי של משפחות האצולה הסנטוריות, עובדה שתרמה לעוינות כלפי גליאנוס בעמדות הכוח המסורתיות ברומא, מהלך שעם הבשלתו סייע לקיסר אאורליאנוס להציל את האימפריה מהמשבר בו היתה.
רפורמות אלו, ביחד עם הרפורמה השלטונית שגליאנוס היה שותף לה עם אביו ולריאנוס ולפיה האימפריה נשלטת על ידי שני קיסרים במזרח ובמערב שאיפיינה את תקופת הדומינט שוכללה על יד קונסטנטינוס ועיצבה את עתיד מערכת השלטון הרומאי.
גליאנוס והדת הנוצרית
גליאנוס היה הקיסר הראשון שגילה סובלנות כלפי הדת הנוצרית והוציא צו קיסרי לפיו הנוצרים יכולים לקיים טקסים דתיים בגלוי, הצו הבטיח לא רק חופש דתי אלא אף הבטיח את זכותם של הנוצרים להקים בתי תפילה ובתי קברות.
מהלך זה החל תקופה הידועה בשם "החופש הקטן של הכנסייה" נחשב בדברי ימי הכנסייה הנוצרית כהקדמה לתקופת קבלת הנצרות כדת מדינה על ידי קונסטנטינוס שזכתה לשם "שלום הכנסייה" וסימנה את הכרזת הנצרות כדת המדינה. תקופת החופש הקטן נמשכה 40 שנה בערך, עם הכרזת גליאנוס ובמהלכה פרחה הנצרות ללא דיכוי ותוך שיתוף עם מוסדות האימפריה הרומית.
קשת גליאנוס
קשת גליאנוס הוא שם שניתן לפורטה אסקווילינה (Porta Esquilina) – שער בחומת סרוויוס על גבעת האסקווילין שנותר עד ימינו. בתקופה מאוחרת יותר ככל הנראה ימי אוגוסטוס קיסר נבנה השער מחדש בסגנון מונומנטלי ובשנת 262 שולב השער בקשת שעליו נקבעה כתובת הקדשה לגליאנוס ולאשתו. שער זה הוביל לויה לביקנה ולויה פראנסטינה.
לקריאה נוספת
- היסטוריה אוגוסטה: הקיסרים החיילים. תרגם מלטינית, הוסיף מבוא והערות דוד גולן. ירושלים, הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, 2014. מבוא: משוא פנים שלילי לגליאנוס, עמ' 7–13, גליאנוס, עמ' 35–43; גליאנוס האב, עמ' 170–196.
- משה עמית, תולדות הקיסרות הרומית, ירושלים: הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, 2002
- אדוארד גיבון, שקיעתה ונפילתה של הקיסרות הרומאית, עברית: אריה ענבי, הוצאת "ספרי זהב", תל אביב, 1955.
- The Cambridge Ancient History Volume 12: The Crisis of Empire, AD 193-337, 2nd editionEdited by Alan Bowman, University of Cambridge 2005
- Lukas de Blois. The policy of the emperor Gallienus, Brill, Leiden, 1976, מסת"ב 90-04-04508-2
קישורים חיצוניים
26108185גליאנוס