המצור על יודפת

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
המצור על יודפת
הגבעה עליה הייתה בנויה יודפת בימי המרד הגדול
הגבעה עליה הייתה בנויה יודפת בימי המרד הגדול
מערכה: מרידות יהודה ברומא
מלחמה: המרד הגדול
תאריכים 24 במאי 67 – 2 ביולי 67 (5 שבועות ו־5 ימים)
קרב לפני התקפתו של קסטיוס גאלוס
קרב אחרי קרבות טריכאי
מקום יודפת, פרובינקיה יודיאה
תוצאה ניצחון רומאי: יודפת מוחרבת ותושביה נטבחים
הצדדים הלוחמים

האימפריה הרומית

יהודים גליליים

מפקדים

אספסיאנוס
טיטוס
פלאקידוס

יוסף בן מתתיהו

כוחות

60,000 חיילים בשלושה לגיונות וכולל צבאות עזר

42,000 כולל אזרחים

אבדות

לא ידוע

40,000 הרוגים
1,200 שבויים

המצור על יודפת היה מצור שנערך במהלך המרד הגדול על העיר יודפת שבגליל התחתון, על ידי הצבא הרומאי.

המצור נפתח בכ"א באייר, ג'תתכ"ז, 24 במאי 67 לספירה, כאשר כוחות גדולים של הצבא הרומאי בפיקודו של אספסיאנוס הקיפו את העיר והשתמשו באסטרטגיית מצור רומאית קלאסית שלא צלחה, עקב שימוש היהודים הנצורים בפיקודו של יוסף בן מתתיהו בלוחמת גרילה ובתחבולות מזדמנות.

העיר הוכנעה לאחר כשישה שבועות מצור, בא' בתמוז, ג'תתכ"ז, כאשר השתמשו הרומאים בתחבולה לא שגרתית של החדרת חיילים מעבר לחומות בשעת לילה, על מנת שיפתחו להם את שערי העיר מבפנים. מפקד המרד בגליל, יוסף בן מתתיהו, שהיה בתוך העיר בזמן המצור ופיקד עליה, נכנע לידי הרומאים לאחר סיום הכיבוש, ומכאן ואילך פעל למענם בדרכים שונות.

נפילתה של יודפת, החשובה בערי הגליל, סימנה את תחילת סופו של המרד הגדול בגליל, לאחר מכן, התמקדו הרומאים בירושלים, ופתחו את המצור על ירושלים.

רקע

פרוץ המרד ותבוסת גאלוס

לאחר שפרץ המרד הגדול בט"ו באב, ג'תתכ"ו (66 לספירה), אסף קסטיוס גאלוס צבא של כ-30,000 חיילים שהורכב מלגיונות רומאיים ומצבאות קטנים ששלחו אליו מלכים מקומיים הכפופים לרומא. צבאו של גאלוס כבש מספר ערים, ולאחר שהתחלק לשניים, נע במקביל במישור החוף ובגליל, תוך שהוא זורע הרס רב בכל מקום אליו הגיע.

לאחר שהכניע את הגליל ומישור החוף, עלה צבאו של גאלוס לירושלים, ולמרות שספג אבידות קשות בדרכו דרך בית חורון, הצליח לקרב את צבאו לירושלים, להקיף אותה, ולפתוח עליה במצור. אולם תוך זמן קצר, נסוג לחלוטין מירושלים, תוך שהוא סופג אבידות כבידות במהלך נסיגתו, עד הגיעו לאנטיפטריס. הסיבה לנסיגתו של גאלוס נותרה לא ברורה, ויוסף בן מתתיהו שיער שעקב מחסור חמור במודיעין, איבד גאלוס כל תקווה ללכוד את ירושלים.

ההכנות לקראת בוא צבא רומאי נוסף

לאחר תבוסתו המוחצת של גאלוס, הצטרפו למרד גם המתונים אשר קודם הבסת גאלוס התנגדו למרד, והוכרזו בחירות, שבסיומן השתלטו המתונים על מוקדי הכוח והממשל בירושלים ובגליל וסילקו את הקנאים לעמדות שוליות. אז מינו שרי צבא שהופקדו על הגנת חבלי הארץ השונים. כמפקד הגליל מונה יוסף בן מתתיהו. מאחר שהיה ברור שבמהרה יישלח צבא רומאי חדש, חזק וגדול מקודמו, שקד יוסף במרץ על הגנת הגליל.[1]

בספרו "תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים", מתאר יוסף את מעשיו, ומונה בין השאר את ביצורן של ערים רבות בגליל, השלטת היררכיה בצבא המורדים המאולתר, ואימון מאומץ בטקטיקות ובדרכי הלוחמה הרומאיות. באותה עת, עמד מספר החיילים בצבאו של יוסף בגליל, על פי דיווחו, על למעלה מ-60,000 רגליים, 350 רוכבים, 4,500 "שכירי מלחמה", שהיוו כנראה את בסיס הצבא, ו-600 שומרי ראש[2].

בתקופה שלאחר גירוש צבאו של גאלוס, נאבק יוסף בן מתתיהו פעמים מספר באויבים מקומיים בגליל, ביניהם יוחנן מגוש חלב, אולם כאשר הגיע לבסוף צבא המשלוח הרומאי החדש לקיסריה, מוכן להתקדם לפנים הארץ, הוקהו מלחמות-האחים מעוצמתן, והיהודים החלו להתמקד יותר בכוח הרומאי שאיים ישירות על הגליל.

בואו של אספסיאנוס לגליל

אספסיאנוס. מנהל דיכוי המרד בגליל

הצבא הרומאי שנאסף מצפון ומדרום לארץ ישראל, חבר לבסוף בעכו, עם הלגיון החמישי העשירי והחמישה עשר, ויחד עם 23 קוהורטות נוספות, ומספר צבאות קטנים ששלחו מלכים מקומיים לעזרת הרומאים, הגיע למספר של כ-60,000 חיילים, רגליים ורוכבים[3]. בזמן שנותרו אספסיאנוס וטיטוס בעכו על מנת לארגן ולסדר את הצבא (ועוד לפני כן), החל פלאקידוס לפשוט על הגליל בהתקפות לא מסודרות על כפרים ויישובים קטנים וחסרי הגנה בסיסית, כערים המבוצרות. כאשר נוכח לראות שפעמים רבות בורחים הלוחמים בו אל הערים הבצורות, החליט לכבוש את יודפת בהתקפת פתע מהירה. יודפת הייתה העיר החשובה ביותר בגליל, וכיבושה, כך סבר פלאקידוס, יביא במהרה לכניעת יתר ערי הגליל.

אך למגיני יודפת נודע על תוכניתו של פלאקידוס, וכאשר הגיע לשם יחד עם צבאו, המתינו לו הלוחמים מחוץ לחומות, והתקיפו אותו. הצבא הרומאי נסוג במהירות, ותוצאות הקרב היו קטנות: 7 הרוגים רומאיים; 3 יהודים. פלאקידוס הבין שלא יוכל לכבוש את יודפת במתקפה חזקה ומהירה, ותידרש התקפה ארוכה יותר[4].

בינתיים, החליט אספסיאנוס לעלות ולכבוש את הגליל בראשונה, ועלה עם כל צבאו לעבר הגליל. בתחילה, כבש בקלות את גברה שהייתה חסרת הגנה, ערך שם טבח כללי שלא הבדיל בין בחור ומבוגר, ולבסוף, העלה את העיר באש. כך המשיך ועשה אספסיאנוס בכפרים ובעיירות בסביבתו: העלה באש את הבתים, ומכר את התושבים לעבדים[5]. בפחדם מצבאו העצום של אספסיאנוס, ברחו רבים מאנשיו של יוסף בן מתתיהו, והימלטותם העצימה את חששותיו מפני הפסדים גורפים גם בהמשך המלחמה. הוא נמלט לטבריה, ומשם שלח למנהיגות המרד בירושלים מכתב בו הוא מתאר את הסכנה הנשקפת מצבאו של אספסיאנוס, ומבקש הוראות נוספות[6].

עם הימשכות פשיטות הצבא הרומאי על הגליל, הבין אספסיאנוס את חשיבותה האסטרטגית של יודפת עבור תושבי הגליל, והחליט לכבוש בעצמו את יודפת. עד מהרה, החל בהכנות מעשיות לשם כך[7].

מיקומה הטופוגרפי של יודפת וביצוריה

העיר נבנתה על תל בגובה 419 מ' מעל פני הים, מוקפת בשרשרת פסגות הגבוהות ממנה. ממזרח ומצפון מזרח מקיף אותה נחל יודפת ויובל שלו מקיף אותה ממערב, מדרום ומצפון מערב. אלו יוצרים מדרונות תלולים משלושת צדי הגבעה כך שזו נגישה רק מצד צפון, שם נמצא אוכף טופוגרפי המחבר אותה להר מימין[8].

בהבינו סכנה ברורה זו, ביצר יוסף בן מתתיהו את צידה הזה של העיר, כאשר הוא בונה שם חומה, על מנת לחסום כל ניסיון לעלות דרך הצלע על מנת לכבוש את ההר. בנוסף, היה ראש הגבעה של יודפת מוקף חומות ומבוצר.

בנוסף לתכונות המבצר הטבעיות של יודפת, ניחנה זו בדבר נוסף: מכיוון שהרים רבים הקיפו את העיר - הסתירו הללו את העיר לחלוטין, כך שאף אדם לא יכול היה לראותה, עד הגיעו אליה[9].

תחילת המצור

הקפת העיר והתחלת המצור

בי"ז באייר, לאחר שהחליט אספסיאנוס לכבוש את יודפת, שלח חיילים רגליים ופרשים על מנת לתקן וליישר את הדרך, שהייתה בלתי כשירה למעבר הצבא. לאחר ארבעה ימים של עבודה, פתחו החיילים דרך בפני כל הצבא, ואספסיאנוס התכונן לעלות ליודפת. ביום שלאחר מכן, בכ"א באייר, החליט יוסף בן מתתיהו, שלא היה מודע לתוכניותיו של אספסיאנוס, להגיע ליודפת מטבריה, על מנת לעודד את אנשיה.

לאחר שעריק יהודי הגיע לאספסיאנוס וסיפר לו על הימצאו של יוסף בן מתתיהו ביודפת, החליט להטיל מצור על העיר עוד באותו יום, על מנת שיוכל גם ללכוד את יוסף בן מתתיהו, שהיה מפקד הגליל כולו. הוא שלח 1,000 פרשים תחת פיקודם של פלקידוס והדקוריון איבוטויוס, והורה להם להקיף את העיר, על מנת למנוע דרך בריחה מיוסף.

בכ"ב באייר, כבר הגיע אספסיאנוס ליודפת יחד עם כל צבאו. לאחר מסע של יום היה יכול רק לחזק את המצור, ולהתכונן להתקפה על העיר.

שיחזור מכונת מלחמה ששימשה את הרומאים במערך המצור

ההתקפות הראשונות, והקמת סוללות המצור

למחרת, החל בהתקפה ישירה על העיר, תוך שהחיילים מנסים לטפס על החומות. ההתקפה נבלמה לאחר שהיהודים יצאו מהחומות בפתאומיות והתקיפו את הרומאים. הקרב נמשך עד הלילה, והתחדש לאחריו. הקרבות נמשכו עד כ"ו באייר, כאשר כל צד אינו מצליח להשיג יתרון משמעותי על אויבו. לאחר שהבין שלא יוכל לכבוש את העיר בהתקפות כאלו, שנהדפו שוב ושוב על ידי מעשי גבורה יהודיים, כינס אספסיאנוס אספה של מפקדיו, ובה הוחלט על הקמת סוללות מצור.

הצבא החל בבניית הסוללות, תוך הפרעות מצד היהודים שזרקו על בוני הסוללות כל מה שהיו יכולים, דבר שכמעט ולא הפריע בפועל לרומאים, עקב הסככות שהגנו עליהם.

לבסוף, הועמדו 160 מכונות ירי, שהחלו לירות יחדיו, והבריחו את היהודים מהחומות. היהודים, שכבר לא היו יכולים להילחם מעל החומה, קיימו פשיטות פתע על סוללות המצור, הרסו חלקים מהסוללות, והרגו את אלה שלא יכלו להגן על עצמם. אספסיאנוס בתגובה, הידק את ההגנות על הסוללות, והוסיף עוד חיילים להגנתן, דבר שמנע את פשיטות היהודים.

הרעבת העיר והשהיית הלוחמה

בינתיים, הגיעה הסוללה לגובה ראש החומה, ויוסף בן מתתיהו החליט להגביה את החומה, תוך שהוא משתמש בעורות כהגנה מפני הירי הרומאי. בסיום העבודה, הוגבהה החומה בכעשרים אמה (כ-10 מטרים), ואספסיאנוס החליט לעצור את ההתקפות על יודפת, ולהמשיך במצור הדוק עד שייכנעו היהודים מרעב, או לפחות יחלשו, דבר שיקל עליו בהרבה את כיבוש העיר.

ליודפת היה מזון בשפע מספק, אך לא מים רבים, ועוד מתחילת המצור קבע יוסף חלוקה במשורה של מים. עתה, כאשר הבין יוסף את התקווה שהדבר מעניק לרומאים, החליט להשתמש בלוחמה פסיכולוגית: הוא ציווה על אנשיו לטבול את בגדיהם במים, ולתלותם על החומה, דבר אשר גרם לרומאים לאבד את תקוותם להכניע את העיר על ידי מניעת מזון ומים.

כתוצאה מכך, שב אספסיאנוס להתקפותיו על העיר, שקיומם היה כעת אף אינטרס של היהודים: הם ידעו את המצב לאשורו, והבינו שמצבור המים והמזון לא יספיק להם לזמן רב, על כן, העדיפו רבים למות בקרב ולא ברעב[10]. בהמשך מצא יוסף מקום בו היה ניתן לצאת את העיר. הוא שלח משם שליחים שאפשרו לנהל קשר עם גורמים מחוץ לעיר; שליחים אלו גם הבריחו מזון לתוך העיר, אולם עד מהרה הבחינו הרומאים במקום זה, וגם הוא נחסם לתנועה[11].

החרפת הלוחמה

יוסף מתכונן לעזוב, אך נשאר ומחריף את ההתקפות

יוסף בן מתתיהו, בהבינו כעת שגורלה של יודפת כבר נחרץ, התכונן לברוח מהעיר יחד עם שאר שליטיה, אך כאשר נודע הדבר לתושבי העיר, עצרו אותו בתחנונים לבל יעשה זאת, מכיוון שכך תאבד כל תקווה לניצחון. משהבין יוסף את נחרצותם של אנשי יודפת בעניין זה והסיק שלא יהססו אלו לעצור בעדו בכוח מבריחה, החליט להישאר, והחל לחדש את התקפות הפתע שלו מתחילת המצור[12].

בימים הבאים ערך יוסף גיחות קטנות של התקפה על הרומאים, ותוך זמן קצר – הימלטות חזרה אל מעבר לחומות העיר. יוסף מציין פעמים מספר את הייאוש הרב שאחז באותה עת את אנשי יודפת, יאוש שחיזק את עוז רוחם, ומשלא נותר להם דבר להפסיד, הסבו הללו בגיחותיהם, סבל רב לרומאים[13].

בשלב זה, ציווה אספסיאנוס להפעיל את איל הברזל כנגד חומות העיר[14]. יוסף בתגובה, הכין שקים מלאים במוץ ששולשלו לעבר המקומות בחומה בהם הכה האיל, וכך ריכך את עוצמת המכה שספגה החומה. הרומאים כנגדם, הכינו מוטות ארוכים שבקצה כל אחד היה מגל וכך חתכו את החבלים הקשורים לשקי המוץ[15].

כאשר ראה יוסף שהחומה קרובה כעת מתמיד לבקיעה, החליט להעלות באש את המכונות. הוא ציווה לאסוף חומרי בעירה, ובהתקפה פתאומית פרצו לוחמיו מן החומה והעלו באש את מכונות המצור. עוד לפני שהיו יכולים הרומאים להצילם, עלו המכונות באש[16]. עד מהרה הביאה מתקפת הפתע לקריסת שורות הצבא הרומאי, והחלה נסיגה, שלאחריה העלו לוחמיו של יוסף את מתקניהם של הלגיונות החמישי והעשירי באש[17]. בנוגע להתקפה זו מציין יוסף לשבח את גבורתם של כמה מלוחמיו, בהם אלעזר מסאבא שבגליל ושני אחים, נטירס ופיליפוס מהכפר רומה, גם הוא בגליל[18].

לקראת הערב, התאוששו הרומאים וחזרו לעמדותיהם, והציבו את איל הברזל מחדש כנגד החומה. באותו זמן, נפגע אספסיאנוס ברגלו מחץ שירה לעברו אחד מהלוחמים היהודים. למרות שהחץ לא הסב למצביא נזק רב, הדבר יצר בהלה בקרב הצבא הרומאי עקב פגיעת מצביאם, ויצר בהם רצון עז לנקמה[19]. הקרב התחדש במהרה והמשיך בלילה, במלוא העוצמה, כאשר הרומאים יורים ירי עז ממכונות המצור שלהם, והיהודים נופלים כזבובים, תוך הגנה על החומה.

פריצת החומה, והתקפה רומאית טקטית

באשמורת הבוקר של כ' בסיון נפרצה החומה, והיהודים מיהרו לבצר את קטע החומה הפגוע מחדש, ולהגן עליו[20]. הקרב נפסק לזמן קצר, כשהצבא הרומאי פנה לנוח, על מנת להתכונן להתקפה מחודשת על העיר.

אספסיאנוס ערך את צבאו במערך טקטי מחושב היטב: על מנת להדוף את ההגנה המיוחדת ששמו היהודים על קטעי החומה הפרוצים, הטיל למערכה זו בקדמת הקרב, את מובחרי הפרשים שלו, ללא סוסיהם, על שריונם כשרומחיהם מכוונים לפנים. בו בזמן, על מנת להכריח את היהודים להפחית ממידת ההגנה שהקצו לקטעים הפרוצים, ציווה על שאר החיילים להציב סולמות לאורך החומה, בכל המקומות בהם לא נפרצה החומה. מאחורי חיל הפרשים שניצב כראש חץ בקדמת שורת הקרב, ניצבו המובחרים שבחיל הרגלים, מאחוריהם קשתים, ולבסוף, פרשים נוספים, שיסיירו במורדות ההר ויעצרו כל בריחה מהעיר[21].

שחזור מודרני של טסטודו

יוסף בן מתתיהו, שהבין את הטקטיקה בה נקט אספסיאנוס, שלח את החלשים שבחייליו לקטעים הרגילים שבחומה, מכיוון שידע ששם לא תהיה ההתקפה העיקרית. כנגד עיקר צבאו של אספסיאנוס, העמיד את החזקים שבחייליו, כשהוא מעלה בגורל את אלו שיצטרכו להילחם ראשונים. הוא פקד על הלוחמים לחכות עד שיגמרו הקשתים את אשפתותיהם, ואז להסתער על הרומאים. בנוסף, ציווה על לוחמיו לפעול מתוך נקמה על הרס העיר העתיד לבוא, ולא מתוך תקווה להצילה[22]. על מנת שזעקות נשות העיר לא יחלישו את מגיניה, פקד עליהם להסתגר בבתיהם[23].

הקרב פרץ, ולמרות גבורה רבה שהפגינו הלוחמים היהודים, לא יכלו לעמוד בפני מבנה הטסטודו (הצב) הרומאי, בו צמודים החיילים זה לזה, ומגנים בעזרת מגיניהם מכל צדדיהם, אף מלמעלה. הטסטודו היה בלתי חדיר, ואט-אט, נהדפו היהודים, כשהרומאים כמעט ונכנסים מבעד לחומה[24].

כאשר ראה יוסף את חומרת המצב, ציווה לשפוך שמן רותח  על שורות החיילים. השמן, שחדר מבעד למגינים, פרק את מבנה הצב, והקל על היהודים להורגם[25]. בינתיים, הגו היהודים תחבולה נוספת: הם שפכו שחת שלוקה (שיוצרת ריר חלקלק) על קרשי מכונות ההעפלה, וגרמו להחלקתם של רבים מהחיילים הרומאים. משראה אספסיאנוס את גודל אבידותיו, ציווה לקראת ערב לעצור את ההתקפה. בקרב גבורה זה מתו מלוחמי יודפת שישה בלבד, אולם שלוש מאות לוחמים נפצעו[26].

הגבהת הסוללות והקמת המגדלים

אספסיאנוס החליט על שיטה אחרת, איטית יותר: הוא ציווה להגביה את הסוללות, ולהכין שלושה מגדלים המצופים בברזל, כך שלא יהיו ניתנים לשריפה, ולהעמידם מעל הסוללות. מעל המגדלים, הציב את מובחרי הקשתים, הקלעים וזורקי החניתות, בנוסף למכונות מצור. התוצאה הייתה קטלנית: היהודים היו טרף קל לעומדים בראש המגדלים שנישאו מעליהם, והפעם, כבר לא יכלו להעלותם באש. כך אבדו מדי יום רבים מלוחמי יודפת, כשהם מחזיקים מעמד בקושי[27].

כיבוש העיר

לאחר התקפותיו האחרונות, אשר נחלו כישלון חרוץ למרות חוזקם, עצר אספסיאנוס את התקפותיו, והמשיך באסטרטגיית הרעבה ובלוחמה ממגדלי המצור ומכונות המצור. אך למעשה, הייתה ההגנה של יודפת מידלדלת ונחלשת מיום ליום, ואספיאנוס היה חסר במודיעין על המתרחש בתוככי העיר. לבסוף, הגיע עריק מיודפת, וגילה לו את מצבה האמיתי של יודפת. בנוסף, גילה לו ששומרי החומות לא מצפים להתקפות בסוף הלילה, ובשעה זו הם נרדמים. אספסיאנוס, למרות שלא שם את מבטחו בעריק, החליט לנסות את המידע[28].

בא' בתמוז בלילה, עלו בשקט יחידות רומאיות מועטות[29] מעבר לחומה והרגו את שומריה. אלו פתחו את הדרך בפני שאר הצבא, וכאשר עלה השחר ובני העיר קמו משנתם, היה עיקר הצבא הרומאי בתוך העיר, ואף המצודה על ראש הגבעה נפלה לידי הרומאים[30].

החיילים הרומאים הדפו את הלוחמים היהודים מהמצודה בראש הגבעה למדרונות התלולים, תוך כדי הרג רב. הרומאים שטפו את העיר בשני גלים עיקריים, מהמצודה, ומשערי העיר, ומחמת מבנה העיר הצפוף, והמדרון הטבעי עליו נבנתה, כמעט לא יכלו היהודים להשיב מלחמה שערה. רבים, בראותם שאינם מצליחים להילחם כלל, התאבדו[31]. לוחמים מעטים הצליחו להימלט מעיקר ההתקפה, עלו לאחד ממגדלי השמירה בצפון העיר, והצליחו להתגונן לזמן מה, אך נהרגו לבסוף, לאחר שהוקפו בידי המוני חיילים רומאיים.

בכיבוש העיר היה הרוג אחד בלבד לצבא הרומאי, הקנטוריון אנטוניוס שנהרג כאשר יהודי שהתחבא במערה הושיט לו את ידו על מנת שיעזור לו לצאת מהמערה. כאשר אחז אנטוניוס בידו, דקרו היהודי במפשעתו, והרגו[32].

עם כיבוש העיר הרגו הרומאים את כל מי שנתקלו בהם, ובימים שלאחר מכן, המשיכו וחיפשו אחר יהודים שהסתתרו, והרגו את כולם, למעט הנשים והתינוקות. מספר השבויים שנלקחו היה 1,200, ומספר ההרוגים, מתחילת המצור, הגיע ל-40,000. לאחר סיום הקרבות, ציווה אספסיאנוס להחריב את העיר עד היסוד, ולהעלות אותה על כל ביצוריה באש[33].

לכידתו של יוסף בן מתתיהו

פסל רומי המציג, על פי השערה ספקולטיבית, פרוטומה של יוסף בן מתתיהו.[34] (ראו גם: מבט מהצד, מבט מקדימה)
(מוצג במוזיאון המדע Ny Carlsberg Glyptotek, קופנהגן, דנמרק)

לאחר סיום כיבוש העיר החלו הרומאים בחיפושים מדוקדקים אחר יוסף בן מתתיהו, עד כדי בדיקת גוויות המתים. במהלך הכיבוש, הצליח יוסף לקפוץ לבור אשר היה מחובר למערה שנסתרה מעיני העוברים. הוא הצליח להיחבא שם יומיים אשר בהם ניסה לצאת את העיר ללא הצלחה, עקב משמרות החיילים הקפדניות. ביום השלישי, אישה ששהתה איתו במערה, הסגירה את מקום מחבואו לרומאים. ברצותו ללכוד את יוסף חי, שלח אספסיאנוס את הטריבון ניקנור שהכיר את יוסף עוד לפני המרד, ובפיו הבטחת חנינה[35].

לאחר שכנוע ממושך, הסכים יוסף להיכנע, אך משהבינו היהודים שהתחבאו עמו במערה את כוונתו, איימו לרוצחו אם יסגיר את עצמו. למרות ניסיונות השכנוע של יוסף, לא התרצו הללו ודרשו התאבדות כללית[36].

לבסוף, הצליח יוסף לשכנעם לא להרוג עצמם, כי אם להפיל גורלות שעל פיהם יהרוג אחד את זולתו הקרוב אליו. את תוצאות הגורלות, מתאר יוסף כך: ”לאחרונה נשאר אך יוסף עם חברו לבד, - אולי היה זה מקרה ואולי אצבע אלקים, - והוא לא רצה להִלכד בגורל ולמות, וגם לא לטמא את ידו בדם אחים, אם ישאר האחרון, ועל-כן פִתה את חברו לכרות ברית עם הרומאים ולחיות”.[37]

כאשר הובא יוסף בן מתתיהו לאספסיאנוס, לימד עליו טיטוס זכות, ושכנע את אביו שלא להורגו. אספסיאנוס הטיל על יוסף שמירה הדוקה, והתכוון לשולחו לנירון קיסר לרומא, אולם בינתיים החל יוסף למצוא חן בעיניו בעקבות נבואותיו של יוסף שתיארו את אספסיאנוס וטיטוס עולים לכס קיסר רומא. בין כך ובין כך, מת נירון קיסר, ולאחר מלחמת אזרחים בהשתתפות ארבעה טוענים לכתר, היה אספסיאנוס לקיסר רומא בעצמו[38].

ארכאולוגיה

יד זיכרון למגיני יודפת
שלט הדרכה בתל יודפת

זיהוי מיקומה של יודפת נעשה לראשונה בשנת 1847 על ידי החוקר הגרמני ארנסט גוסטב שולץ שכיהן כקונסול ראשון של פרוסיה בירושלים. סקרים שונים נערכו באתר וסביבתו במהלך המאה ה-20, וב-1990 התבצעה חפירה ראשונה במקום, שהייתה מוגבלת בהיקפה לבית בד באחת המערות. בין השנים 1992 ו-1999 נערכו באתר שמונה עונות חפירה מטעם רשות העתיקות ואוניברסיטת רוצ'סטר בניהולו של מרדכי אביעם[8].

בחפירות במקום נמצאו כ-1600 ראשי חצים רומאים, אבנים שנורו מבליסטראות, וחלקי שריון של חייל רומאי. כמו כן נמצאו שרידי עצמות אדם שנטבחו ונשרפו, ככל הנראה של התושבים במקום, מה שמוכיח כי הרומאים הרגו את התושבים לאחר הפריצה לעיר.

במקום ישנו יד זיכרון למגיני יודפת במרד הגדול, ושלטי הדרכה.

הקרב בתרבות

  • זאב ז'בוטינסקי ראה ביודפת סמל להמשכיות המאבק הלאומי היהודי. בפתיחתו של "שיר ביתר", המנון תנועת הנוער בית"ר וארגון האצ"ל, מופיעה השורה הבאה: ”ביתר הנלכדה, יוֹדֶפֶת, מסדה, תרומנה בהוד והדר”. ההמנון מסתיים במילים: ”למות או לכבוש את ההר - יוֹדֶפֶת, מסדה, ביתר”.
  • בפרק השלישי של סדרת הטלוויזיה "רומא העתיקה: עלייתה ונפילתה של אימפריה" (Ancient Rome: The Rise and Fall of an Empire) מתואר המרד הגדול. מקום מרכזי בפרק תופס תיאור המצור על יודפת.

לקריאה נוספת

מקורות עתיקים

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים, ספר ב, פרק כ, סעיפים ג-ד.
  2. ^ מלחמת היהודים, ספר ב, פרק כ, סעיפים ו-ח.
  3. ^ מלחמת היהודים, ספר ג, פרק ה, סעיף ב.
  4. ^ מלחמת היהודים, ספר ג, פרק ו, סעיף א.
  5. ^ מלחמת היהודים, ספר ג, פרק ז, סעיף א.
  6. ^ מלחמת היהודים, ספר ג, פרק ז, סעיף ב.
  7. ^ מלחמת היהודים, ספר ג, פרק ז, סעיף ג.
  8. ^ 8.0 8.1 אביעם מ. 1999. יודפת – חשיפתה של עיר יהודית בגליל מימי הבית השני והמרד הגדול. קדמוניות לב, עמ' 92 – 101
  9. ^ מלחמת היהודים, ספר ג, פרק ז, סעיף ז.
  10. ^ מלחמת היהודים, ספר ג, פרק ז, סעיף יג.
  11. ^ מלחמת היהודים, ספר ג, פרק ז, סעיף יד.
  12. ^ מלחמת היהודים, ספר ג, פרק ז, סעיפים טו-יז.
  13. ^ מלחמת היהודים, ספר ג, פרק ז, סעיפים יז-יח.
  14. ^ מלחמת היהודים, ספר ג, פרק ז, סעיף יט.
  15. ^ מלחמת היהודים, ספר ג, פרק ז, סעיף כ.
  16. ^ מלחמת היהודים, ספר ג, פרק ז, סעיף כ.
  17. ^ מלחמת היהודים, ספר ג, פרק ז, סעיפים כא-כב.
  18. ^ מלחמת היהודים, ספר ג, פרק ז, סעיף כא.
  19. ^ מלחמת היהודים, ספר ג, פרק ז, סעיף כב.
  20. ^ מלחמת היהודים, ספר ג, פרק ז, סעיף כג.
  21. ^ מלחמת היהודים, ספר ג, פרק ז, סעיף כד.
  22. ^ מלחמת היהודים, ספר ג, פרק ז, סעיף כה.
  23. ^ מלחמת היהודים, ספר ג, פרק ז, סעיף כו.
  24. ^ מלחמת היהודים, ספר ג, פרק ז, סעיף כז.
  25. ^ מלחמת היהודים, ספר ג, פרק ז, סעיף כח.
  26. ^ מלחמת היהודים, ספר ג, פרק ז, סעיף כט.
  27. ^ מלחמת היהודים, ספר ג, פרק ז, סעיף ל.
  28. ^ מלחמת היהודים, ספר ג, פרק ז, סעיף לג.
  29. ^ יוסף בן מתתיהו כותב שבראש יחידת החלוץ עמד טיטוס עצמו, אולם לא סביר שמפקד לגיון בעצמו יטפס על החומה, לכן משער פרופסור ישראל שצמן (בהערותיו ל"מלחמת היהודים") שיוסף זקף זאת לזכותו של טיטוס למרות שטיטוס אומנם לא עשה זאת.
  30. ^ מלחמת היהודים, ספר ג, פרק ז, סעיף לד.
  31. ^ מלחמת היהודים, ספר ג, פרק ז, סעיף לד.
  32. ^ מלחמת היהודים, ספר ג, פרק ז, סעיף לג.
  33. ^ מלחמת היהודים, ספר ג, פרק ז, סעיף לו.
  34. ^ ראו: Robert Eisler, "Deux sculptures de l'antiquité classique représentant des Juifs", Aréthuse (26, 1930; New ser.: v. 7), ISSN 0004-0975 pp 29-37.
    וראו גם: Plagnieux, P. "Les sculptures Romanes", Dossiers d'Archéologie (January 2001), pg 15.
  35. ^ מלחמת היהודים, ספר ג, פרק ח, סעיפים א-ב.
  36. ^ מלחמת היהודים, ספר ג, פרק ח, סעיפים ב-ו.
  37. ^ יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים, תרגום יעקב נפתלי שמחוני, ספר ג, ח, ז
  38. ^ מלחמת היהודים, ספר ג, פרק ח, סעיפים ח-ט.


המרד הגדול
מסעו של קסטיוס גאלוס • המצור על יודפת • קרבות טריכאי • המצור על גמלא • קרב הר תבור • המצור על ירושלים • המצור על מכוור • המצור על מצדה
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=המצור_על_יודפת&oldid=2096879"