הרעיון להקמת החי בר הועלה על ידי אורי דאן ממשרד החקלאות בשנת 1961. בתחילת 1963 הוחלט שהשמורה תהיה ליד יטבתה[1] באתר שיועד לשמורת טבע עוד בשנת 1962[2]. בתחילת 1965 כבר הוקצה שטח לשמורה[3].
חי-בר יטבתה הוקם ב-1968 על ידי אברהם יפה, מנהלה הראשון של רשות שמורות הטבע. הקמתו סימנה את תחילת תהליך השבתם לטבע של בעלי חיים שנעלמו מנופי ארץ ישראל. לצורך כך הוקמו שני גרעיני הרבייה, אחד לבעלי חיים שחיו בחורש הים תיכוני ואחר לבעלי חיים מדבריים. מטרת החי-בר היא ליצור סביבה טבעית מוגנת ומבוקרת, שתאפשר להגדיל את אוכלוסיותיהם של בעלי החיים שנבחרו ולהחזיקם עד להשבתם לטבע.
באמצע שנות ה-80 של המאה ה-20 גודרו עוד כ-6000 דונם ממערב לכביש 90 כדי להגן על האוכלוסייה האחרונה בעולם של צבי השיטים – תת-מין של צבי מצוי בסכנת הכחדה בעולם – והיא במעקב שוטף לשם שמירה על מין זה.
צבי הנגב - כיום האוכלוסייה גדולה ומשמעותית מאוד בטבע.
צבי השיטים - נמצאת האוכלוסייה האחרונה בעולם בתחום מגודר.
יען מצוי - בשנות האלפיים נעשה ניסיון ראשון בעולם להשיב לטבע יענים, אולם ללא הצלחה לעת עתה, אך עדיין יש כוונה להשיבם לטבע בארץ בעתיד. כיום (2023) יש יענים בחי בר על אף הקושי בהחזרתם לטבע.
דישון מקראי - החזקתם היא חלק ממאמץ בינלאומי להגן עליהם בשבי, והם אינם מיועדים להשבה לטבע בישראל. כיום (2023) יש בשמורה 4 פרטים.
ראם לבן - הושבו לטבע החל מ-1996 בערבה הצפונית ובנחלים הגדולים, ואוכלוסיית הבר מוערכת בכ-100 פרטים. כיום (2023) יש בשמורה כ-120 פרטים[4].
ראם סהרה - החזקתם אלו היא חלק ממאמץ בינלאומי להגן עליהם בשבי, והם אינם מיועדים להשבה לטבע בישראל.
פרא פרסי - הפראים הושבו לראשונה לטבע בארץ ב-1982 באזור מכתש רמון, והתבססו במרחב ניכר בהר הנגב.
ערוד - החזקתם אלו היא חלק ממאמץ בינלאומי להגן עליהם בשבי, והם אינם מיועדים להשבה לטבע בישראל.
צמחים:
שיטה סלילנית - עצי השיטים הם בסיס המערכת האקולוגית בשמורה. הם מושכים אליהם הן אוכלי עשב גדולים הן שפע חרקים ובעלי חיים אחרים
מרכז הטורפים:
בעבר היה במקום מרכז טורפים שבו היו נמצאים מיני בעלי חיים כמו טורפים, עופות, זוחלים, מכרסמים וכדומה. אך מכיוון שהחי-בר נועד לטיפול, שיקום והשבה לטבע את בעלי החיים ולא להחזיקם בכלובים, וכן להקים גרעיני רבייה לבעלי חיים בישראל, נסגר מרכז הטורפים.
הערבה, ישראל
פרא פרסי בחי בר
.jpg)
