דורבן מצוי

דורבן מצוי
מיון מדעי
ממלכה:	בעלי חיים
מערכה:	מיתרניים
מחלקה:	יונקים
סדרה:	מכרסמים
משפחה:	דורבניים
סוג:	דורבן
מין:	דורבן מצוי
שם מדעי
Hystrix indica ‏קר, 1792
תחום תפוצה

דורבן מצוי בסבסטופול

דורבן מצוי בגן החיות של מינכן

דורבן אוכל בגן הזואולוגי באוניברסיטת תל אביב

דורבן מצוי בישראל

דורבן בעת סיור לילה בשכונת נווה גרנות בירושלים.

בול קזחי שעליו דורבן.

דָּרְבָּן מצוי או דָּרְבָּן הודי (שם מדעי: Hystrix indica) הוא המכרסם הגדול ביותר ביבשת אסיה והיחיד מבני משפחת הדורבניים המצוי באופן טבעי בישראל. הוא נקרא כך בשל הדָּרְבָּנוֹת (קוצים ארוכים) המכסים את גופו.

תיאור כללי

אורך הדורבן הוא כ-60–70 סנטימטרים, ובמקרים חריגים הוא יכול להגיע גם לאורך של מטר ויותר. משקלו של זכר בוגר הוא כ-17 קילוגרמים. זנבו קצר, ואורך קוצי גבו כ-30 סנטימטרים.

בצדי גופו ועל גבו של הדורבן נמצאים שני סוגי קוצים, ארוכים גמישים וקהים, וקצרים קשיחים וחדים. על זנב הדורבן ישנם קוצים רחבים וחלולים. צבעו של הדורבן הוא חום עד שחור, וקוצי הגב שלו הם שחורים ולבנים. קוצי הזנב לבנים ומשמשים להרתעת אויב על ידי פריסתם ונענוע בהם ליצירת מראה גדול, רועש ומאיים. הקוצים שעל גוף הדורבן עשויות קרטין והם למעשה שערות שהתפתחו לקוצים (בדומה לקרן הקרנף). בתחתית גבו של הדורבן ישנו פס לבן המסתיים בקוצי הזנב הלבנים, ובצדי צווארו יש פס לבן רחב. החוש המפותח ביותר של הדורבן, חוש הריח, משמש לו להגנה. כשיריח אדם, גם ממרחק - ינוס בחזרה למאורתו. תוחלת החיים של הדורבן בטבע היא 12–14 שנים ועד 20 שנים בשבי.

תחום מחיה

הדורבן המצוי נפוץ באסיה: מטורקיה ומזרח הים התיכון דרך עיראק וחצי האי ערב ועד הודו. הדורבן נפוץ בכל רחבי ישראל, אם כי האוכלוסייה בדרום הנגב דלילה למדי. צפיפות האוכלוסייה עולה בקרבת אזורים חקלאיים. הדורבנים חיים בשטחים פתוחים, בחולות, ביישובי אדם, ביערות ובמדבריות. הם חיים לרוב בזוגות, ועם צאצאיהם שעוד לא בגרו. הדורבן חי במערכת מחילות שאורכן יכול להגיע עד ל-17 מטרים ולעומק של עד 2.5 מטרים. זוג הדורבנים חופר את מחילתו בהדרגה: תחילה את הפתח, ובהמשך, מדי לילה, עד שמתקבלת מחילה ארוכה. בקצה המחילה נמצא מעין "חדר" מורחב המשמש את ההורים ושני הצאצאים. קצה המחילה נמצא כמעט שני מטרים מתחת לפני האדמה ומשמש כמבודד מפני פגעי הסביבה (חום או קור, גשם ורוח). בדרך כלל, על כל קילומטר רבוע בממוצע (בין 0.5–2 קמ"ר, בהתאם לכמות המזון הזמינה, עונת השנה והמצב החברתי) חי זוג אחד של דורבנים עם צאצאיו, ולעיתים, גם דורבן רווק המחפש בת-זוג לחיים. הדורבן (בעיקר הזכר) טריטוריאלי ואת נחלתו הוא מסמן על ידי שתן וגללים. שני בני הזוג מטילים גללים באתר קבוע המרוחק עד כ-300 מטרים מפתח המחילה.

פעילות

זמן הפעילות העיקרי של הדורבן הוא בלילה. בכל לילה, משעת השקיעה ועד עלות השחר, יוצא הזוג ממאורתו לחפש מזון. לרוב, הנקבה היא המובילה. אם יש גורים, הם מצטרפים לזוג הבוגרים והמשפחה כולה נעה ביחד כקבוצה. בקיץ, הלילה הקצר מנוצל כולו לאיסוף מזון, ואילו בחורף מסתפק הדורבן בכ-7 שעות ליליות. בלילות של ירח מלא היציאה מתאחרת וחיפוש המזון מסתיים מוקדם מהרגיל, כשהטמפרטורה עדיין נמוכה.

הדורבנים אוכלים עשבים, פקעות, שורשים ובצלים (כגון עירית וסתוונית), ואף צמחים כגון תפוח אדמה. לעיתים הדורבן אוכל גם מגידולי מטעים וגינות ירק, לכן הוא נמנה עם המזיקים לחקלאות. לדורבן חוש ריח מפותח, דחף חפירה גבוה וציפורניים עבות וארוכות (טפרים). אחרי שזיהה את המזון, חפר והגיע אליו (בעזרת שערות בין האצבעות המגרפות את הקרקע החוצה), רובץ הדורבן ליד החפירה ואוכל את מזונו בעזרת שיניו ולשונו המחוספסת.

באזורים שבהם הקרקע עניה בסידן (כגון ברמת הגולן), הצמחים אינם מספקים את צורכי הסידן של הדורבנים והם נאלצים להשלים צורך זה באמצעות אכילת עצמות. מסיבה זו אוכלים הדורבנים באזורים אלו עצמות של בעלי חיים הפזורות בשטח, אך גם עצמות בני אדם הקבורות בעומק לא רב.

במחקר שערך פרופ' צבי סבר נמצא שהדורבנים שוכנים במשך היום במחסות הנמצאים מתחת לפני הקרקע (מחילה, מאורה, סבך צמחייה או מערה), ואחרי שקיעת השמש יוצאים לעבר האזור שבו יאכלו במשך הלילה. לפני הזריחה מקפידים הדורבנים לחזור אל מקום המחסה הקבוע, אלא אם התגלו על ידי טורף, שאז יברחו אל מחסה חלופי כדי שלא לגלות את מיקומו של המחסה הקבוע. זכר ללא בת זוג נוהג לשוטט בחופשיות, כשהוא מחפש נקבה להקים עמה משפחה.

רבייה וצאצאים

הדורבנים הם מונוגמיים וחיים בזוגות קבועים לאורך כל חייהם (במקרים מסוימים ניתן למצוא שתי נקבות במחילה אחת). הקשר בין בני הזוג מתבטא גם בתקשורת ריח ומגע. הדורבנים מרבים ללקק זה את זה בעורף (שם השיער רך), בפנים ובבטן, להתכרבל יחד ולרבוץ צמודים.

נקבת הדורבן ממליטה פעם או פעמיים בשנה, בדרך כלל באביב ובסתיו. משך ההיריון של נקבת הדורבן הוא כשלושה חודשים. לרוב נולדים שני גורים בכל המלטה, אך לעיתים נולדים יותר. ההמלטות מתבצעות במחילות. נקבת הדורבן מיניקה את הגורים בעודה שוכבת על גחונה, באמצעות שתי הפטמות שעל כתפיה, אחת על כל כתף. במקרה של המלטת שלישייה, גורלו של השלישי, שהוא לרוב החלש יותר, נחרץ כמעט מראש: שני אחיו יהרגו אותו בנשיכות כחצי שעה לאחר ההמלטה, כיוון שאימם מסוגלת להיניק רק שניים. כל אחד מהגורים תופס צד אחד מגופה של הנקבה, ויונק רק ממנו במהלך שלושת חודשי היניקה.

הגורים נולדים מפותחים – בתחילה שערותיהם רכות, ואחר כך מתקשים הקוצים במהירות ומשמשים להגנה. כבר בגיל 20 דקות הגורים הם בעלי כושר תנועה, עיניים פקוחות ודחף לשוטט סביב אזור ההמלטה. הגור מגיע לבגרות מינית כשהוא בן פחות משנה ומשקלו כ-10 קילוגרמים. בימים הראשונים נותרים הגורים במאורה, כאשר הוריהם יוצאים עם שקיעה לאכול על פני השטח. בהמשך מצטרפים הגורים להוריהם בחיפוש אחר מזון. בין בני-הזוג מתקיים שוויון מלא בכל הנוגע לטיפול והגנה על הצאצאים. הזכר שותף פעיל בטיפול בצאצאים, והוא נמצא איתם מחצית מהזמן – תופעה יוצאת דופן אצל היונקים. כשאחד הגורים בוכה, הוא הראשון שירוץ אליו להרגיעו. כאשר זוגתו יוצאת ללקט מזון – הוא יישאר לשמור עליהם.

בהגיעו לגיל שמונה חודשים, עוזב הגור הזכר את הקן ויוצא לחפש לעצמו בת-זוג לחיים. כל לילה, יוצא הרווק הצעיר לצעדה של כשמונה קילומטרים, וכשהוא מוצא בת-זוג, הוא נשאר איתה בטריטוריה שלה. גורה נקבה עוזבת את בית ההורים כשהיא בת עשרה חודשים עד שנתיים, ובוחרת לעצמה תחום מחיה חדש, הקרוב לאזור בו גדלה. לתחום מחיה זה יחלו להיכנס דורבנים רווקים, שמהם תבחר לה בן-זוג לחיים. הדורבנית (ולא הדורבן הזכר) היא זו המחליטה מי יהיה בן-זוגה. מרגע תחילת החיים המשותפים, הזוג הצעיר אינו נפרד. הדורבן והדורבנית קובעים את ביתם במערה נטושה, או במחילה שחפרו.

אויבים

בארץ ישראל האויבים הטבעיים של הדורבנים הבוגרים הם הזאבים והנמרים. גורי דורבנים נטרפים לרוב על ידי שועלים וצבועים. באזורים אחרים בעולם חומדים את בשרם גם האריות והטיגריסים.

הטורפים הכלביים נושכים את הדורבן באפו, פעולה הגורמת לו זעזוע מוח. לעומתם, הטורפים החתוליים סוטרים לדורבן באפו. הגנתו של הדורבן היא קוציו הקשים והארוכים – הדָּרְבָּנוֹת, אולם כאשר הוא הפוך על גבו הוא אינו מוגן עוד הואיל ובטנו נעדרת קוצים.

הדורבן הוא יצור חששן, ולמרות האגדה הוא לא משלח או יורה את דורבנותיו בשעת צורך. כשהוא חש בסכנה, זוקף הדורבן את קוציו הקדמיים וכך הוא נראה גדול יותר מממדיו האמתיים. במקרים קיצוניים יותר הוא מפתיע את רודפיו בהסתערות פתאומית עליהם, כדי לאיים עליהם או כדי לתקוף את אפם השלוח קדימה בקוציו האחוריים הקצרים והעבים. רוב הטורפים תלויים בחוש הריח שלהם ולא יסתכנו בפציעה העלולה להוביל גם לסיבוכים דלקתיים באפם. אז, מנצל הדורבן את ההלם הזמני של התוקף ונמלט למאורתו. ידועים מקרים שבהם נמרים וטיגריסים מתו כתוצאה מתקיפת דורבנים.^{[דרוש מקור]} על קוציו אין ארס. האויב העיקרי של הדורבן, זה שממיט עליו סכנת כליה, הוא האדם. הציידים פולשים בלילה לתחום המחיה של הדורבנים, ברכבי שטח, מצוידים בזרקורים ובכלבי ציד. הכלבים מאתרים את הדורבנים ואז, בעזרת מקלות, מבריחים הציידים את הדורבנים שיצאו לחפש מזון מבין השיחים, דולקים אחריהם (הדורבן הוא חיה איטית), ומרוצצים את גולגולתם במכות אלה. בחלק מהמקרים, יורים הציידים בדורבן בנשק חם. הדורבן הוא חיה גדולה וכאשר בשטח נעה משפחה שלמה, המונה ארבעה פרטים, קל לציידים לזהות אותם ולחסלם. ישנם ציידים החופרים לתוך המאורות, שולפים את הדורבנים החוצה ואז הורגים אותם.

הדורבן נצוד על ידי שבטים בדואים וערבים לבנוניים המשתמשים בדם דורבנים טרי כתרופת אליל עממית נגד מחלת האסתמה או כתרופה לעקרות אצל נשים, וכן על ידי החקלאים, הרואים בדורבן בעל-חיים מזיק, ועושים מאמצים להיפטר ממנו. הדורבן מזיק לחקלאות מאחר שהוא מכרסם ירקות ופירות מתחת לפני הקרקע או מעליה, כמו גם צינורות פלסטיק. כיום, נשקפת לדרבנים החיים באזורים רבים בישראל סכנת הכחדה של ממש, ובאזורים מסוימים הם כבר הוכחדו. במישור החוף, לדוגמה, אזור המאופיין בבנייה אורבנית רצופה ובפעילות ציד אינטנסיבית, נותרו דורבנים רק בכיסים קטנים מאוד. כך גם בחבל צור ובכרמל. לעומת זאת, בשטחים טבעיים בגליל (אזור נחל קדש) ובהרי יהודה וירושלים מצבם עדיין טוב יחסית, ובנגב – בלאו הכי צפיפותם נמוכה (זוג על כל 1.2 עד 2 קמ"ר, לעומת זוג על כל שליש קמ"ר בשטחים חקלאיים) בגלל דלות אמצעי המחיה הטבעיים. יחסית ליונקים אחרים (בעיקר גדולים), הפיתוח האורבני בישראל לא הסב נזקים משמעותיים לדורבנים, משום שאלה גילו גמישות אקולוגית ולמדו להסתפק בתחומי מחיה מצומצמים, להתפרנס ממוצרי החקלאות בשולי השדות ואף לשכון בשולי הערים. לפיכך נראה כי אלמלא הציד המכוון, הייתה אוכלוסיית הדורבנים משגשגת בישראל.

אין הערכה מדויקת לגבי מספרם של הדורבנים בארץ, אך עם זאת ברור שמצבם אינו שפיר. הוכחה נוספת לכך מספקים הציידים: ציידי הדורבנים הגרים באזור הכרמל נאלצים לנסוע לצורך הציד עד ים המלח. בתחילת המאה ה-21 אסרה רשות הטבע והגנים את ציד הדורבנים, אך ברור כי לא די בכך כדי להגן על קיומו של בעל חיים זה בארץ.

גלריה

• 
  שני דורבנים זכרים בחי רמון, מצפה רמון
• 
  דורבן בחי רמון
• 
• 
  דורבן מצוי בגן החיות של מינכן
• 
  דורבן בגן החיות בורוצלב

לקריאה נוספת

• הבריטניקה החדשה לנוער, ידיעות אחרונות - ספרי חמד וכתר הוצאה לאור. עמוד 159.
• אנציקלופדיית החי והצומח של ארץ ישראל, כרך 7 - "יונקים", הוצאת משרד הביטחון, תל אביב. עמ' 141-145.

• בני שלמון, מדריך היונקים בישראל, הוצאת כתר, עמ' 112.
• סבר, צ. 1986. דרבנים בשולי הכרך. טבע וארץ, כ"ח/4: 33-35.
• שנדר, נ. 1989. הנאמנות המין והדרבנים. מדע, ל"ג-1: 40-41.
• סבר, צ. 2003. הדרבנים- הורים טובים אך לא מתערבים. טבע הדברים, 98: 52- 71.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא דורבן מצוי בוויקישיתוף

• דרבן, באתר הספרייה הווירטואלית של מט"ח
• דרבנים מחשבים את קוציהם לאחור, באתר הספרייה הווירטואלית של מט"ח
• דורבן מצוי, באתר עמותת מן השדה

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

32590269דורבן מצוי