לבנון בתקופת הקאימקאמיות
עם הסתלקות אבראהים פאשא מהאזור והגלייתו של אמיר ההר, בשיר ה-II, ב-1840 בעקבות לחץ חמש מעצמות אירופה, חזר לשלוט שלטון ישיר הסולטאן העות’מאני בהר הלבנון. אך היה ברור לכל כי הסדר הקודם לא ישוב. פירמאנים (כתבי זכויות באימפריה העות'מאנית) שונים פורסמו והכריזו כי המארונים - נוצרי הלבנון שווי זכויות לכל תושב אחר.
ברור היה כי הדרוזים (ושאר משפחות השייח'ים) אשר שלטו עד אז ירצו לחזור ולשלוט, אך המארונים התנגדו. הם חשו בהתעצמותם הן מבחינה מספרית והן מבחינת הפוליטיקה הבין-עדתית (במיוחד בזכות תמיכת צרפת ואוסטריה בהם).
פתרונות ביניים רבים נמצאו לכאורה מתאימים לסיפוק המאוויים של כל הצדדים, אך רק מעטים יצאו לפועל. במציאות, רוב הפתרונות - שנוסו אחד לאחד - היו בעייתיים, כל פתרון ביקש לצאת מנקודת המוצא של הפתרון הקודם, להרחיבו ולשפרו. כך התגבשה בשלבים, צורת שלטון מיוחדת המסמלת את השינויים והתמורות המהותיים ביחסי העוצמה הדמוגרפית בהר-הלבנון, באותה עת. להלן הפתרונות שנוסו על פי סדר יישומם:
השבת "הפתרון הטורקי" הקיים באימפריה העות'מאנית
נקודת המוצא הייתה ניסיון ליישם את "הפתרון הטורקי" הנפוץ, כלומר: שלטון אוטונומי בעוד השליט מחויב בהעברת מס ל"שער העליון". הטענה הייתה ש"השיטה עובדת" כהלכה, מאז ימי הזוהר של הקמת האימפריה. ולפיכך יש לדבוק בפתרון שהוא בבחינת "מה שהיה הוא שיהיה". ההבדל בין הפתרון המוצג כאן לבין המצב הקודם הוא שבמקרה זה מינוי השולט בפועל אושר גם על ידי חמש מעצמות אירופה. "אמיר ההר" החדש שמונה היה בשיר קאסם לבית שהאב, שנקרא בשם בשיר ה-III (הידוע גם כבשיר "הקטן"). הסיבה למינויו הייתה חולשתו - היותו איש קל לתמרון. בשיר התאים לצורכי המעצמות ואפשר להן לשלוט "מגבוה" בנעשה בהר-הלבנון.
בנוסף לכך הועלה כאן, לראשונה, הרעיון להקמת מג'לס (מועצה) לצד האמיר. מועצה שתייצג בייצוג מספרי שווה את כל המיעוטים. הדרוזים דחו הצעה זאת. ניתן לשער כי הדרוזים חששו שמועצה זו אשר תמונה על פי מפתח דמוגרפי, תגדיל את כוחם הפוליטי של המארונים, ומעתה יהיו מעשיהם מגובים בגוף פוליטי.
לעומתם, הפטריארך המארוני, יוּסֵף חוּבֵיכּ, אשר הבין כי הדרוזים מתחמקים מהכרה בעוצמה הדמוגרפית של בני עדתו, ציווה על האיכרים המארונים לא לעבוד יותר את אדוניהם הדרוזים.
בעקבות הודעת הפטריארך, שלמעשה הייתה רק גורם מדרבן הובילה במהירות הבזק לפרוץ מהומות בשטח. בדיעבד נקראו אלו "פרעות 1841". במציאות הייתה זאת מלחמת האזרחים הראשונה בהר-הלבנון.
במהלך המלחמה עקובת הדם לא נקפו העות'מאנים אצבע על מנת למנוע את שפיכות הדמים מתוך הכרה כי זאת רק תחזק את אחיזתם בתור שליטי לבנון. המאבק המזוין המשיך עם יתרון גדול לדרוזים ובתחילת 1842 נעצר האמיר בשיר ה-III, הורד מכיסא האמירות ונשלח לאיסטנבול. וכך הקיץ הקץ על שלטונו רווי הדם של בית שאהב וכלו כל הקיצים על מבנה האמירות הלבנונית המסורתית מזה 850 שנה לערך.
"ייבוא" שליט ישיר
במקביל למלחמת האזרחים הראשונה בהר-הלבנון (1841) מונה באיסטנבול וזיר גדול אשר רצה לשלוט שלטון ישיר על הר-הלבנון על ידי מינוי פאשה. כדי לממש את משאלתו שלח הווזיר מפקד צבא קשוח, עֹמַר פּאשׁה אל-נַמְסַאוִי, קצין אוסטרי במקור, אשר עורר חילוקי דעות בקרב העם. המארונים מחד גיסא, רצו בשליט נוצרי וקראו להחזיר את אמירות ההר. ומאידך גיסא והדרוזים הודיעו כי במקרה שיוחזר שליט נוצרי להר הלבנון, אין להם מה לחפש בארצם וארץ אבותיהם והם יכולים פשוט לעבור אל החוראן. מהומות אלה אמנם לא היו יעילות מבחינה צבאית (בעיקר בזכות יכולת ההסתגלות המדהימה של עמר פאשה), אך ההד הקוסמופוליטי הספיק: חמש המעצמות הפעילו לחץ דיפלומטי והשער העליון השיב את המפקד לאיסטנבול.
הקמת הקאימקאמיות
בשנים 1840–1843, מעט לאחר נסיגתו של אבראהים פאשא מאזור הר הלבנון חלה תמורה גדולה ביחסים בין הדרוזים והמארונים בהר הלבנון ונוצר מתח רב בשטח. על מנת להפיג מתח זה ולהסדיר שלטון בהר ניסח הנסיך האוסטרי, מטרניך, בשנת 1843, במסגרת מאמציה של אוסטריה להשיג שליטה בלבנון, הסדר ייחודי. מטרניך ביקש למנות שני קַאִימַקַאמים (שליטי נפה) שיהיו כפופים לואלי של צידון:
אחד מארוני, האמיר חיידר אבו למע, מבית אבו אל-למע (משפחת נכבדים שהתגוררה בלבנון מאז תחילת האלף השני והתנצרה), שישלוט בקאימקאמיה נוצרית. והשני דרוזי, האמיר אחמד ארסלאן, מבית ארסלאן (בית ארסאלאן, בית נכבדים, הוא צאצא לבית תנוך, השליטים הראשונים בלבנון. למעשה הם הגלגול הנוכחי לפלג היזבקי), שישלוט בקאימקאמיה דרוזית.
"המשפחות הנכבדות", משפחות מרוניות אשר היוו את המרכז השלטוני בלבנון, הביעו אי-שביעות רצון מהמצב החדש, וזאת כיוון שנאלצו לעמוד מול מעמד שליטים חדש אשר עמד מעליהם ולא הייתה להם יכולת לתמרן אותו. אצל הדרוזים המצב היה עוד יותר מורכב בגלל הפילוג בעם והעדיפו שליט מחוץ ללבנון אשר יהיו נטול פניות לגבי הפלגים השונים.
הסדר זה לא נתן מענה לאחת מהקשות שבבעיות הר-הלבנון: היישובים המעורבים בקאימקאמיה הדרוזית. בנוסף לבעיות הפנימיות בהר-הלבנון הוסיפו המעצמות האירופאיות שמן למדורה, הן הוסיפו את הסכסוכים והתחרות שהיו ביניהן, לסכסוך שכבר היה קיים בלבנון ובכך שיתקו למעשה לחלוטין את יכולת התפקוד של הקאימקאמיות.
ייסוד מוסד "הוַכּיל"
מחלוקות רבות צצו סביב אי-ההסכמה על דרך השליטה במקומות המעורבים עדתית בקאימקאמיה הדרוזית. לבסוף, החליטו הטורקים לשלוח בשנת 1844 את אחד מנציגיהם, הקפודאן ח'ליל פאשה, לאזור. משימתו הייתה לגבש פתרון אפשרי ליישום, ביחד עם הואלי ועם הקונסולים הזרים.
הפתרון שגיבש ח'ליל פאשה היה: מינוי שני וַכּילים בכל מקום יישוב מעורב, אחד דרוזי והשני מארוני. הווכילים ייצגו את האיכרים בני עדתם, בפני השייח'ים מן העדה השנייה. הוכילים הם אשר יגבו בשם המשפחות החזקות (המקאטעג'ים), מיסים.
לאחר שנתברר כי בהצעות אלו לא היה כדי לפתור את הבעיה, החריפה המתיחות הקיימת ממילא בהר ובין שתי העדות פרצו מאורעות דמים – מאורעות חמורים בהרבה מקודמיהם בעבר. גם משום שבעידוד תככנים פנימיים בהר, היו מי שליבו את האש.
השייח'ים הדרוזים שלטו רק במרכז ובדרום הר-הלבנון ולכן רק שם מונו וכילים. בצפון הר-הלבנון לקחה הכמורה את תפקיד התיווך.
הקמת המג'לס (המועצה)
כיוון שרגיעה לא הושגה גם לאחר ייסוד מוסד הוכיל, נאלצה האימפריה העות'מאנית לשלוח בדחיפות את מיניסטר החוץ שלה, שֶכִּיבּ אפנדי, להר-הלבנון. אלא שגם הוא, רק לאחר מעורבות צבאית, הצליח להביא את הצדדים לידי הבנה והסכמה זמנית על מבנה שלטוני.
לאחר שחקר את הנושא פרסם שכיב אפנדי את מסקנותיו במסמך שנקרא "הסכם שכיב אפנדי" שעיקריו מובאים להלן:
- החלוקה הנוכחית לשתי קאימקאמיות תישאר
- לצד כל קאימקאם תמונה מג'לס (מועצה) ובה 12 חברים. במג'לס תיוצג כל עדה חשובה בהר-הלבנון על ידי שופט ופקיד שומה.
- כל שופט ישפוט את בני עדתו.
- סמכויות הואלי יורחבו.
לאחר "הסדר שכיב אפנדי" נעשו העניינים בשטח מורכבים אף יותר: השייח'ים הדרוזים בדרום נאלצו לעמוד עכשיו גם מול נציגי הכמורה במג'לס משום שהכנסייה תמכה באיכרים, בני עדתה. כך עמדו ראשי "המשפחות החזקות" מול הווכילים, הקאימקאם, הכנסייה וגם מול האיכרים עצמם. מצבם של השייח'ים במרכז הר הלבנון היה גרוע אף יותר. והוא בא לידי ביטוי בכך שהם נאלצו למכור חלק מאדמותיהם לאיכריהם.
מוסד "הוכיל", שהיווה חידוש, הצליח לעמוד בקאימקאמיה הדרוזית מול "המשפחות", שדיכאו את איכריהן, משום שזכה בתמיכה נרחבת מצד הכמורה המארונית (אשר נמצאה בתהליך מתמיד של התחזקות). גם בקאימקאמיה הנוצרית הגיבו השייח'ים על הסדר שכיב אפנדי בהגברת לחצם על העם. גם כאן תפסה הכנסייה, בפועל, את מקום הווכילים.
כל אלה והמשבר הכלכלי החמור שפקד את "המשפחות החזקות" תרמו לירידה בעוצמתן ובמעמדן "הפוליטי" של "המשפחות" ובראשן השייח'ים, אדוני המוקטעאת. אלו החלו להיאבק לשמירת מעמדן, אבל ללא הצלחה. המאבק החלישן במידה כזו עד שבדרום לא נשאר כמעט זכר לכוחן הפיאודלי ולסמכויותיהן. ובמרכז, חלק אחד מהמשפחה השלטת (בית ח'זאן המארוני) ניסתה להשתמש באיכרים ככלי נגד הקאימקאם. אך בו-זמנית הם לא הבחינו כי האיכרים מארגנים נגדם מרד. חלקה השני של המשפחה תמכה בקאימקאם.
| ההיסטוריה של לבנון | ||
|---|---|---|
|
32147937לבנון בתקופת הקאימקאמיות