הזירה האווירית במלחמת ששת הימים

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

הזירה האווירית במלחמת ששת הימים היוותה חלק חשוב ומכריע במלחמה. העליונות שהשיג חיל האוויר הישראלי על חילות האוויר של צבאות ערב במבצע מוקד, הייתה גורם משפיע להצלחתה של ישראל במלחמה. מבצע מוקד השבית לחלוטין את חיל האוויר המצרי והירדני ושיבש את הסורי. לאחר מבצע מוקד לחילות האוויר של מדינת ערב נשארו עשרות בודדות של מטוסים, שלא היוו איום על חיל האוויר הישראלי ששלט בכל התחום האווירי.

סדר הכוחות

מרדכי הוד, מפקד חיל האוויר הישראלי

חיל האוויר הישראלי

ערב המלחמה היו לחיל האוויר הישראלי כ-180 מטוסי קרב מתוצרת צרפת, מדגמי ווטור, אוראגן, מיסטר, סופר מיסטר ומיראז' 3. עשרות מטוסי אימון מסוג פוגה מגיסטר הוכשרו לשאת פצצות ומקלעים לשם תקיפת מטרות קרקע. עוד שימשו בחיל 40 מסוקים מדגמי סיקורסקי S-58, סופר פרלון ובל 47 ו-30 מטוסי תובלה מדגמי ‏DC-3 דקוטה ונורד.[1] מטוסי הקרב היו פרוסים בשלושה בסיסי טיסה: רמת דוד, תל נוף וחצור.

מפקדי חיל האוויר הישראלי במלחמת ששת הימים:

חילות האוויר הערביים

נשיא מצרים נאצר, והרמטכ"ל עבד אל עאמר (מימין) עם טייסים מצריים בבסיס אבו סואר, 22 במאי 1967, כשבועיים לפני פרוץ המלחמה

חיל האוויר המצרי כלל 420 מטוסי קרב, בעיקר מדגמי מיג-15, מיג-17, מיג-19, מיג-21 וסוחוי-7, ומפציצים מדגמי טופולב Tu-16, איליושין Il-14 ואנטונוב An-12, ו-42 מסוקים מדגמי מיל מי-4 ומיל מי-6. המטוסים נפרסו ב-18 בסיסי טיסה: ארבעה בסיני, שלושה לאורך תעלת סואץ, שישה באזור הדלתא של הנילוס וחמישה במצרים העליונה.[1]

חיל האוויר הסורי כלל 100 מטוסים, מדגמים דומים לאלה של חיל האוויר המצרי, שנפרסו בשישה בסיסי טיסה. חיל האוויר הירדני כלל 22 מטוסי קרב מדגם הוקר האנטר, שנפרסו בשני בסיסים - מפרק ועמאן, וכן שבעה מטוסי תובלה DC-3 דקוטה וארבעה מסוקי אלואט 3.[2] בחיל האוויר העיראקי פעלו 98 מטוסי קרב.[1]

מבצע מוקד

ערך מורחב – מבצע מוקד

בסוף שנת 1962 הורה מפקד חיל האוויר הישראלי, האלוף עזר ויצמן, לראש ענף מבצעים, סא"ל יעקב נבו, לתכנן מבצע להפצצה של שדות התעופה של מדינות ערב. נבו בחר להיעזר בסרן רפאל סברון, מתכנן זוטר מענף מבצעים. השניים סברו כי תקיפה אפקטיבית של שדות התעופה הערביים צריכה להתמקד במסלולי ההמראה והנחיתה, שתביא ללכידת המטוסים על הקרקע, ובכך תתאפשר השמדתם ביעפי תקיפה נוספים ותמנע נחיתה של מטוסי האויב שבאוויר. לפגיעה במסלולים פותחה פצצת פיצוח מסלולים, שבפגיעתה במסלול תקני יצרה מכתש בקוטר של 5 מטרים ובעומק של כ-1.5 מטר. מלאכת התכנון הסתיימה בסוף שנת 1964, והתוכנית קיבלה את השם "מבצע מוקד". התוכנית עודכנה במהלך השנים בהתפתחויות בחילות האוויר. למחלקת ההדרכה בחיל האוויר, בפיקוד שעיה גזית, הועברה בקשה לביצוע אימוני הפצצה מדויקת לטייסות חיל האוויר. בנגב שופץ מסלול ישן, הוצבו בו מטרות שמדמות מטוסי אויב ובו בוצעו האימונים להפצצת המסלול.

מבצע מוקד יצא לדרך כמתקפת פתע ב-5 ביוני 1967. כ-190 מטוסים יצאו לקרב ורק 12 מטוסי מיראז' 3 נותרו להגן על שמי מדינת ישראל.

שני מפציצים מצריים שהושמדו על הקרקע

התקיפות התרחשו בשלושה גלים:

  • בגל הראשון, שהחל בתקיפת שדות התעופה המצריים בשעה 7:45 (שעון ישראל), הותקפו 11 שדות תעופה מצריים, והושמדו כ-197 מטוסים מצריים, מתוכם כשמונה בלבד בקרבות אוויר. שישה שדות תעופה נפגעו. חיל האוויר הישראלי איבד בגל זה שמונה מטוסים, חמישה מטייסיו נהרגו ושניים נפלו בשבי.
  • בגל השני הותקפו שוב מטרות במצרים שלא הושמדו בגל הראשון, והושמדו 107 מטוסים ומתקנים נוספים של הצבא המצרי.
  • תקיפות הגל השלישי החלו בשעה 12:45. לאחר הצלחת התקיפה נגד חיל האוויר המצרי, הוחלט על תקיפת חיל האוויר הסורי. בקרב זה אמנם לא היה לישראל את יתרון ההפתעה כמו בקרב מול המצרים, ולכן נערכו קרבות אוויר והופעלה אש נ"מ כבדה נגד התוקפים. למרות זאת הושמד כחצי מחיל האוויר הסורי (60 מטוסים). לאחר שמועות על תבוסתה של ישראל במלחמה, שלחה ירדן מטוסים כדי לתקוף את ישראל, בתגובה ישראל תקפה את חיל האוויר הירדני והשמידה את כל מטוסיו ואת תחנת המכ"ם בעג'לון. בסך הכל בוצעו 85 גיחות במצרים, 48 בירדן, 67 גיחות בסוריה וגיחה אחת נגד שדה התעופה H-3 בעיראק. מספר מטוסים ישראלים נפגעו בקרבות אוויר ועל ידי אש מהקרקע וחלק מהטייסים נטשו את מטוסיהם. אחד הטייסים נרצח על ידי המון סורים ואחרים נלקחו בשבי. מטוס אוראגן ישראלי, שמערכת הקשר שלו נפגעה במפגש עם חוטי חשמל שנכרכו סביב גוף המטוס, נפגע בדרכו חזרה, לאחר שסטה מנתיבו, על ידי טיל קרקע-אוויר ישראלי מסוג הוק, שהוצב בהגנה על הקריה למחקר גרעיני - נגב בדימונה[3].

כחצי שעה לאחר יציאת הגל הראשון, יצאו חלק ממטוסי האימון הישראלים מסוג פוגה מגיסטר שהוכשרו לשאת פצצות ומקלעים, כדי לתקוף את תחנות המכ"ם וסוללות תותחים באזור קדמת סיני ולאפשר בכך את שובם הביתה של מטוסי ההפצצה, בלא להתגלות על ידי תחנות המכ"ם[4]. מטוסי הפוגה המשיכו ותקפו סוללות תותחים וריכוזי צבא מצרי בקדמת סיני, עם כניסתם של כוחות הקרקע של צה"ל לסיני לקראת 08:00 בבוקר.

חיל האוויר הישראלי השמיד ביום זה 451 מטוסי אויב (348 מצריים, 60 סוריים, 21 ירדנים, 21 עיראקיים ומטוס לבנוני). מרבית שדות התעופה במצרים, ירדן וסוריה הושבתו כבר ביום הראשון למלחמה ונותרו מושבתים עד לסופה. חיל האוויר הישראלי איבד ביום זה 21 מטוסים, שהיו כ-10% מכוחו.

לאחר המבצע הושבתו לחלוטין חילות האוויר של מצרים וירדן, חיל האוויר של סוריה לא היווה איום משמעותי והאיום הגדול שחששו ממנו בישראל היה מחיל האוויר העיראקי.

המשך הלחימה ב-5 ביוני

החל מהשעה 11:40 החל הצבא הירדני להפגיז את שדות התעופה הישראלים שהיו בטווח תותחיו. תחילה הופגז שדה התעופה רמת דוד ובהמשך הופגזו גם שדה התעופה במחנה סירקין, נמל התעופה הבינלאומי בלוד ושדה התעופה עקרון. בשדה התעופה של עקרון נפגע מההפגזה זנבו של מטוס תובלה מסוג DC-3 דקוטה.

במקביל להתפשטות ההפגזות גם המטוסים הירדניים יצאו להתקפה. שני מטוסי הנטר תקפו את נתניה, שניים אחרים תקפו את נהלל ועוד שניים תקפו את שדה התעופה סירקין והעלו באש מטוס תובלה מסוג נורד וכמה חיילים נפגעו. שני מטוסי מיראז' ישראלים יצאו ליירוט שני האנטרים שהמריאו מירדן בדרכם לישראל והפילו אחד מהם.[2]

בשעה 11:50 יצאו 12 מטוסי מיג סוריים לתקיפת מטרות בישראל. ניסיון לפגוע במפקדה צבאית הסתיים בפגיעה בכפר החורש הסמוך. המטוסים הסורים ניסו לפגוע גם במנחת מגידו, באשד-כינרות, בדגניה א' ובסכר על הירדן, אולם בקרבות אוויר ובאש נ"מ הופלו חלק מהם וההתקפה נהדפה.

פחות ממחצית השעה אחרי התקיפות הסוריות והירדניות יצאו מטוסי חיל האוויר הישראלי, בגל השלישי של מבצע מוקד המתואר לעיל, להפצצת שדות התעופה מהם יצאו ההתקפות.

ב-5 ביוני, בשעה 14:30, תקף מבנה של מטוסי הנטר של חיל האוויר העיראקי את מושב נהלל. למחרת בבוקר תקף מבנה של מטוסי הנטר את חטיבת ברק ופצע חמישה חיילים.

לקראת שקיעה החל חיל האוויר הישראלי ליטול חלק חשוב בקרבות בחזית הירדנית, בכך שמנע מספר פעמים, בשלבים קריטיים בלחימה, הגעת תגבורות שריון ירדניות לעזרת כוחות הלגיון באזור ירושלים. פעילות זו נמשכה גם ביומיים הבאים, ונפגעו בה 254 טנקים ורק"ם, 22 תותחים וכ-560 כלי רכב.[5]

בלילה תקף מטוס ווטור ישראלי סוללת תותחי "לונג טום" באזור קלקיליה, שהפגיזה את תל אביב.[6]

מסוקי חיל האוויר הישראלי עסקו ביום זה בחילוץ טייסים שנטשו, בפינוי פצועים מהלחימה הקרקעית, ובהמשך בהטסת כוחות של אוגדת שרון בקרב אום-כתף.[7]

המשך הלחימה

מבט אווירי על הכביש העובר דרך מעבר המיתלה עם כלי רכב מצריים שנפגעו מתקיפת חיל האוויר הישראלי
מטוס סיור ישראלי קל טס מעל יחידות ישראליות ברמת הגולן.

מטוס טופולב 16 עיראקי חדר לשטח ישראל ב-6 ביוני 1967, יומה השני של המלחמה, הפציץ את נתניה, מנחת מגידו ואת שדה התעופה הצבאי רמת דוד. המטוס הופל על ידי צה"ל, אך התרסק על בסיס צה"ל מחנה עמוס, וכתוצאה מההתרסקות נהרגו 14 חיילי צה"ל וכן צוות המטוס העיראקי. אזרחית אחת נהרגה בהפצצה בנתניה. שני חיילים נהרגו לאחר ההתרסקות כשנגעו באחת הפצצות שהיו במטוס.

ב-7 ביוני נשלחו רביעיית מטוסי ווטור ורביעיית מיראז' ישראלים לתקיפת שדה התעופה H-3 העיראקי, שהיה היחיד שהיו יכולים לתקוף ממנו את ישראל. ההתקפה לא צלחה וחיל האוויר העיראקי הפיל שלושה מטוסים ישראלים, טייס ונווט נהרגו ושני טייסים נפלו בשבי והוחזרו בסוף החודש.[8]

בקרבות אוויר שהתקיימו בהמשך הלחימה הפיל חיל האוויר הישראלי 60 מטוסי אויב. אלוף ההפלות היה סגן גיורא רום, שהפיל חמישה מטוסי אויב.

ב-7 וב-8 ביוני תקף חיל האוויר הישראלי סוללות טילי קרקע-אוויר מצריות בסיני.[9] בלחימה הקרקעית בסיני עסק חיל האוויר הישראלי בסיוע לכוחות הקרקע ובתקיפת שיירות שריון וארטילריה מצריות.[10] במסגרת התוכנית לכיבוש שארם א-שייח' הובילו מסוקי חיל האוויר הישראלי כוח של 170 צנחנים, בפיקודו של אל"ם אהרון דוידי, לשארם א-שייח', ועוד 400 צנחנים הובלו במטוסי נורד. הכוחות שהגיעו גילו שחיל הים הישראלי הקדים אותם בהשתלטות על האזור, שננטש על ידי המצרים.[11] ב-9 ביוני הנחיתו מסוקי חיל האוויר הישראלי כוח צנחנים בפיקודו של סא"ל משה לוי באזור ראס סודר.[12]

בימים הראשונים של הלחימה הקרקעית בחזית הסורית, עסקו שני הצדדים בהרעשות ארטילריות, וחיל האוויר הישראלי הפציץ מטרות ברמת הגולן. החל משעות הבוקר של 9 ביוני תקף חיל האוויר הישראלי את רמת הגולן במתקפה אווירית מרוכזת ומתמדת, והמשיך למחרת במתן סיוע אווירי לכוחות היבשה של צה"ל שפרצו לרמת הגולן.[13] מסוקים הובילו צנחנים לעומק רמת הגולן, ואלה כבשו את צומת בוטמייה שבדרום רמת הגולן והרחיבו את השטח שכבשה ישראל.[14]

שימוש במטוסי "פוגה מגיסטר" כמטוסי תקיפה

אריה בן-אור, מפקד טייסת 147, והרמטכ"ל, יצחק רבין

בעת התכנונים למלחמה התברר שכוחות צה"ל, שיתחילו לתקוף את מתחמי הצבא המצרי ברפיח בבוקר היום הראשון למלחמה, ייאלצו לפעול ללא סיוע אווירי, משום שמטוסי חיל האוויר יהיו עסוקים במבצע מוקד. מפקד חיל האוויר הציע לדחות את תחילת מתקפת היבשה, אך מפקדי כוחות הקרקע החליטו שההתקפה תתחיל בשעות הבוקר. בשל כך הוחלט ש-44 מטוסי הפוגה מגיסטר יוקצו לסיוע אווירי קרוב לכוחות אלה.[15]

לצורך הפעלת המטוסים הוקמה מחדש טייסת 147 ("האיל הנוגח"), שהוקמה לראשונה ערב מבצע קדש ונסגרה לאחריו. הטייסת הוקמה בבסיס חצרים וכללה בוגרים טריים של קורס טיס ולצידם טייסים ותיקים כמו אלי איל, מטייסי מלחמת העצמאות. המטוסים חומשו בשני מקלעי בראונינג 0.3 אינץ' (7.62 מ"מ) בחרטום ובכוורות רקטות. משימתו הראשונה של המטוס בתחילת המלחמה הייתה משימת הטעייה: בבוקר 5 ביוני, כאשר רוב מטוסי החיל היו בדרכם למצרים עם תחילת "מבצע מוקד", המריאו כמה רביעיות של מטוסי פוגה מגיסטר לטיסת אימונים שגרתית, כדי להטעות את מאזיני האויב ולהציג רושם של בוקר שגרתי.[16]

במלחמה עסקה הטייסת בתקיפת מטרות קרקע ברקטות, בפצצות ובמקלעים. ביום הראשון למלחמה הטייסת תקפה יעדים בחזית המצרית, בתחילה ברפיח ובהמשך בחאן יונס ועמדות מצריות אחרות בגבול רצועת עזה. בהמשך היום הופנו מטוסי הטייסת לתקיפת יעדים בעזה, אל עריש, ג'בל ליבני, קוסיימה ואום כתף. גיחות נוספות הופנו לאזור ירושלים, עם תחילת המערכה באזור זה.[17] במבצעים אלה נהרגו ארבעה טייסים.[18]

ביום השני למלחמה התרחקה חזית הלחימה המצרית אל תוך סיני ויצאה מטווח הפעילות של מטוסי הפוגה, ועל כן החל מהיום השני הופנתה הטייסת לסייע בחזית הירדנית. לאור העובדה שמטוסים רבים נפגעו ביום הראשון מאש מנשק קל הוחלט על תקיפות מגובה רב יותר. במהלך התקיפות ביום זה תקפה הטייסת בעיקר כוחות שריון ירדניים, בין השאר בציר ירושלים-יריחו ובצפון מערב השומרון. ביום זה נהרג טייס אחד ליד מנזר מאר אליאס, מדרום לירושלים.[19] גם ביום השלישי תקפה הטייסת כוחות שריון בחזית הירדנית, בהם כוחות של דיוויזיית שריון עיראקית שהגיעה ממזרח לסיוע.[16]

היקף פעילותה של הטייסת הצטמצם בימים השלישי והרביעי של המלחמה, בשל יכולתו של חיל האוויר להפנות מספר רב יותר של מטוסים למשימות אלו. ואולם, בלחצם של מפקד בסיס חצרים, אלוף-משנה ג'ו אלון, ומפקד הטייסת, רב-סרן אריה בן-אור, הועברה הטייסת ביומה החמישי של המלחמה לבסיס רמת דוד, כדי שתוכל לצאת לגיחות סיוע לכוחות הקרקע בחזית הסורית. ואולם, בגיחה הראשונה הופל מטוסו של מפקד הטייסת, והגיחה הופסקה. בסך הכל איבדה הטייסת במלחמה שישה מטוסים וטייסים. שני טייסים זכו בציונים לשבח, שהומרו מאוחר יותר לעיטור העוז: מפקד הטייסת, אריה בן אור[20] וסרן יעקב מורגן.[21] שיעור האבידות הגדול יחסית לגודל הטייסת, יחד עם היעדר כיסא מפלט במטוסי הפוגה מגיסטר ומהירותם האיטית, הוביל להפסקת השימוש המבצעי במטוסים אלה, והטייסת נסגרה לאחר המלחמה.[22]

תקרית "ליברטי"

ערך מורחב – תקרית ליברטי
"ליברטי" לאחר ההתקפה (תצלום: הצי השישי)

ב-8 ביוני בשעות הצהריים גילה צה"ל בים התיכון, מצפון לאל-עריש, אונייה שנחשדה כמשחתת מצרית שמפגיזה את כוחות צה"ל. מפקדת חיל הים הישראלי שלחה מנמל אשדוד שלוש טרפדות ליירוט האונייה. הספינות התקרבו וקלטו במכ"ם מטרה מתרחקת. חישוב מהירות המטרה היה שגוי (מעל 28 קשר) חיזק את ההערכה כי מדובר במשחתת. מפקד פלגת הטרפדות העריך שלא יצליח להשיג את המשחתת המתרחקת וביקש סיוע אווירי.

המטוסים שהוזנקו דיווחו על אוניה צבאית בצבע אפור בעלת שני תרנים, ארובה אחת ושלושה תותחים. תיאור זה מתאים למשחתת תוצרת בריטית מדגם Z שנמכרה למצרים. על סמך זיהוי שגוי זה אישר יצחק רהב במפקדת חיל הים לתקוף את האוניה. בשעה שתיים אחר הצהריים תקפו את האונייה שני מיראז'ים בירי תותחים וברקטות. לאחר מכן הפציצו אותה מטוסים אחרים בפצצות נפל"ם.

יפתח ספקטור, הטייס שהוביל את התקיפה האווירית הראשונה, סיפר[23] שהוא ובן זוגו לתקיפה לא הצליחו להבחין בדגלים מתנפנפים על הספינה. בקר הטיסה דיווח לו בקשר שזו אוניית מטען מגויסת של המצרים שתקפה את כוחות צה"ל באל-עריש, והורה לו לתקוף ולעצור אותה.[24]

בהמשך תקפו את האונייה גם הטרפדות שנשלחו אליה. רק לאחר מכן הניפה האונייה את דגל ארצות הברית, והתברר שזו אוניית ביון אמריקאית, "ליברטי". מתוך 294 ימאים אמריקאיים בצוות ה"ליברטי", נהרגו 34 ונפצעו 171.[25]

לאחר המלחמה

לאחר המלחמה שיקמו חילות האוויר הערביים את ציי המטוסים באמצעות רכש נרחב בעיקר מתוצרת סובייטית. מאחר שמעט טייסים ערביים נהרגו במלחמה, הצליח חיל האוויר המצרי לחזור לגודלו הקודם כבר ביוני 1968 (כשנה לאחר המלחמה). חיל האוויר הסורי השלים את אבדותיו באמצע שנת 1968 כשנה לאחר המלחמה. לאחר השיקום החל בישראל תכנון מבצע חדש להשמדת חילות האוויר הערביים שנקרא מבצע לפיד שנמסר לטייסות ב-17 ביולי 1968.

עיטורים בחיל האוויר הישראלי

לשישה מטייסי חיל האוויר הישראלי הוענק עיטור העוז על גבורתם במלחמת ששת הימים:

  • סרן בן-ציון זהר טס במבנה שתקף שדה תעופה באזור תעלת סואץ ב-5 ביוני. בעת התקיפה הופיעו מטוסי "מיג 21", וסרן זהר נשאר מעל לשדה ותמרן מול ה"מיגים", כדי להסיט אותם מעמיתיו התוקפים. אחר כך נכנס בעצמו לתקיפת השדה ובדרכו חזרה הצטרף למבנה בתקיפת סוללת טילים SA 2, אף על פי שחסר לו דלק.[26]
  • ב-5 ביוני הוביל סרן יעקב מורגן רביעיית מטוסי "פוגה-מגיסטר" לתקיפת מטרות קרקע באזור רפיח-אל־עריש. הגה הגובה של מטוסו נפגע בצאתו מהתקיפה הראשונה, אך הוא הוביל את הרביעייה מחדש לתקיפת המטרה, ורק אחר כך הנחית את מטוסו, בעוד הגה הגובה לא פועל.[27]
  • ב-7 ביוני 1967, במהלך גיחת תקיפה של מטוסי פוגה מגיסטר נגד טנקים ירדנים ממזרח לירושלים, חג רס"ן אריה בן-אור במטוסו לאחר שתחמושתו אזלה והנחה שתי רביעיות מטוסים נוספות לשטח התקיפה, למרות אש אויב שנורתה נגד מטוסו. בפעולה זו השמידו מטוסיו שבעה טנקי אויב.
  • כטייס פייפר ערך סרן אמנון גלעד טיסת תצפית בסיני ב-7 ביוני. הוא משך אליו ארבעה מטוסי מיג מצריים שניסו לתקוף שיירה של צה"ל והרחיק אותם מהשיירה, ובהמשך חילץ טייס ישראלי שמטוסו הופל..[28]
  • ב-7 ביוני 1967 נפגע המסוק שהטיס רס"ן כוכב הס מצפון לים המלח. למרות זאת המשיך רס"ן הס במשימת חילוץ של טייס שצנח בשטח, ועשה זאת בהצלחה תחת אש מרגמות ומקלעים, שנורתה עליו בעת שנחת ליד הטייס שצנח.[29]
  • ב-7 ביוני 1967 הוזנק סרן יהודה פרי (פריצקר) לחילוץ טייס שנטש מטוסו בשטח אויב. כשהגיע למקום נורתה עליו אש מהקרקע ומטוסו נפגע. הוא המשיך לחוג באזור במשך 25 דקות בתנאים קשים של אור אחרון ובתוך ואדיות עד שירדה החשכה, בעוד מטוסו חוזר ונפגע מנשק קל.[30]

לקריאה נוספת

  • דני שלום, כרעם ביום בהיר - מבצע מוקד, 2002.
  • אליעזר (צ’יטה) כהן וצבי לביא, השמים אינם הגבול: סיפורו של חיל-האוויר הישראלי, ספריית מעריב, 1990, הפרק "מלחמת ששת הימים", עמ' 261–340.
  • יוסי עבודי וזאב לכיש, "מבצע 'מוקד' - השמדת חילות האוויר הערביים במלחמת ששת הימים", בספר: אריה שמואלביץ' (עורך), זירת קרב - קרבות הכרעה בארץ ישראל, משרד הבטחון - ההוצאה לאור, 2007..
  • אהוד יונאי, עליונות אווירית : סיפורו של חיל-האוויר הישראלי, הוצאת כתר, 1993, עמ' 162–202.
  • גדעון אביטל-אפשטיין, 67' ירושלים, מלחמה, הוצאת מטר, 2017, חלק שביעי - "כנפי הכסף", עמ' 475–486.

קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה
ויקישיתוף תמונות ומדיה בוויקישיתוף: הזירה האווירית במלחמת ששת הימים

הערות שוליים

  1. ^ 1.0 1.1 1.2 אליעזר (צ’יטה) כהן וצבי לביא, השמים אינם הגבול: סיפורו של חיל-האוויר הישראלי, ספריית מעריב, 1990, עמ' 272
  2. ^ 2.0 2.1 גדעון אביטל-אפשטיין, 67' ירושלים, מלחמה, הוצאת מטר, 2017, עמ' 476
  3. ^ גל התקיפה השלישי והרביעי, באתר חיל האוויר הישראלי, 5 ביוני 1967
  4. ^ מטוסי הפוגה תוקפים, באתר חיל האוויר הישראלי, 5 ביוני 1967
  5. ^ גדעון אביטל-אפשטיין, 67' ירושלים, מלחמה, הוצאת מטר, 2017, עמ' 486
  6. ^ אליעזר (צ’יטה) כהן וצבי לביא, השמים אינם הגבול: סיפורו של חיל-האוויר הישראלי, ספריית מעריב, 1990, עמ' 306–309
  7. ^ אליעזר (צ’יטה) כהן וצבי לביא, השמים אינם הגבול: סיפורו של חיל-האוויר הישראלי, ספריית מעריב, 1990, עמ' 309–315
    בעורף האויב, באתר חיל האוויר הישראלי
  8. ^ תקיפה נוספת בעיראק, באתר חיל האוויר הישראלי
  9. ^ תוקפים את הטילים, באתר חיל האוויר הישראלי
  10. ^ שת"פ בסיני, באתר חיל האוויר הישראלי
  11. ^ כיבוש אווירי, באתר חיל האוויר הישראלי
  12. ^ צנחנים ומסוקים, באתר חיל האוויר הישראלי
  13. ^ שת"פ בגולן, באתר חיל האוויר הישראלי
  14. ^ אהוד יונאי, עליונות אווירית : סיפורו של חיל-האוויר הישראלי, הוצאת כתר, 1993, עמ' 201.
  15. ^ דני שלום, 50 שנות עליונות אווירית, עמ' 122, 124.
  16. ^ 16.0 16.1 16.2 דני שלום, 50 שנות עליונות אווירית, עמ' 124.
  17. ^ הפוגות בולמות, באתר חיל האוויר הישראלי
  18. ^ הטייסים שנהרגו הין רב-סרן ארנון לבנת, סגן מתי בירנבוים, שניהם בתקיפות באזור אל עריש; רב-סרן רפאל אלישע, במהלך קרב אום-כתף; וסרן שבתאי בן-אהרון, באזור מעלה אדומים. בן אהרון הצליח לנטוש את מטוסו ולצנוח בשלום, אך נרצח על הקרקע על ידי חיילים ירדניים.[16]
  19. ^ סגן דן גבעון.
  20. ^ עיטור העוז של אריה בן-אור, באתר הגבורה
  21. ^ עיטור העוז של יעקב מורגן, באתר הגבורה
  22. ^ דני שלום, 50 שנות עליונות אווירית, עמ' 125.
  23. ^ אמיר אורן, "אתה תשיג את המטוסים, אנחנו נטפל בקונגרס", באתר הארץ, 21 בספטמבר 2007
  24. ^ יפתח ספקטור, רם וברור עמ' 111.
  25. ^ אהוד יונאי, עליונות אווירית : סיפורו של חיל-האוויר הישראלי, הוצאת כתר, 1995, עמ' 200–201
  26. ^ עיטור העוז שהוענק לבן-ציון זֹהר, באתר "בעוז רוחם" של צה"ל;
    בן-ציון זֹהר, באתר הגבורה
  27. ^ עיטור העוז שהוענק ליעקב מורגן, באתר "בעוז רוחם" של צה"ל;
    יעקב מורגן, באתר הגבורה
  28. ^ עיטור העוז שהוענק לאמנון גלעד, באתר "בעוז רוחם" של צה"ל;
    אמנון גלעד, באתר הגבורה
  29. ^ עיטור העוז שהוענק לכוכב הס, באתר "בעוז רוחם" של צה"ל;
    כוכב הס, באתר הגבורה
  30. ^ עיטור העוז שהוענק ליהודה פרי (פריצקר), באתר "בעוז רוחם" של צה"ל;
    יהודה פרי (פריצקר), באתר הגבורה
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

25214616הזירה האווירית במלחמת ששת הימים

אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=הזירה_האווירית_במלחמת_ששת_הימים&oldid=1384093"