התיקון ה-16 לחוקת ארצות הברית

התיקון השישה-עשר לחוקת ארצות הברית

התיקון השישה-עשר לחוקת ארצות הברית הוא הבסיס החוקי לפיו נגבה מס הכנסה בארצות הברית, מאז אשרורו ב-3 בפברואר 1913.

תוכן התיקון

מקור

"The Congress shall have power to lay and collect taxes on incomes, from whatever source derived, without apportionment among the several States, and without regard to any census or enumeration."

תרגום

"בסמכותו של הקונגרס להטיל ולגבות מס-הכנסה, מכל מקור שהוא, מבלי לחלקו בין המדינות החברות בברית, ובלי להתחשב בכל מפקד או ספירת אוכלוסים."

הרקע לחקיקה

קודם לקבלת התיקון, הסמיכה החוקה את הקונגרס לגבות מסים ישירים, בתנאי שייגבו מכל מדינה ומדינה ביחס הזהה לחלקה באוכלוסיית ארצות הברית, על פי מפקד האוכלוסין הקבוע גם הוא בחוקה. מסים עקיפים (excises בלשון כותבי החוקה), לעומתם, לא היו נתונים למגבלה זו. הדרישה היחידה לגביהם הייתה שייגבו בשיעורים אחידים בכל האיחוד.

מה שלא נאמר בחוקה, הוא מה בדיוק נחשב מס ישיר. עד 1895 מקובל היה לחשוב ולפרש, שרק מס גולגולת ומס רכוש המחושב לפי שווי קרקע ונגבה מבעליה, נחשבים למסים ישירים. כל סוגי המסים על הכנסה (תקופתית), מכל מקור שהוא, נחשבו לעקיפים וממילא נגבו על ידי הקונגרס בלי התחשבות בהתפלגות האוכלוסייה. מצב עניינים זה נותר בעינו עד שבא בית המשפט העליון של ארצות הברית והפכו, בפסק דין פולוק נגד החברה להלוואות ונאמנות לחקלאים.

פסק דין פולוק

ב-1894 העביר הקונגרס חקיקה שהטילה, למשך חמש שנים, מס חדש של 2% על הכנסה, שנועד להחליף מכסים מסוימים. פולוק עתר לבתי המשפט, על מנת למנוע מהחברה שבה היה בעל מניות, מלשלם את המס על רווחיה. ב-1895 פסק בית המשפט העליון לטובתו, וקבע שמסים על הכנסה שמקורה ברכוש דינם כמסים ישירים על הרכוש עצמו, ואין לגבותם אלא בנאמנות להתפלגות האוכלוסייה, כפי שדורשת החוקה. בכך יצר בית המשפט הבחנה בין הכנסה ממקורות שונים: מס על הכנסה מעבודה נותר מס עקיף, אך מס על הכנסה מריבית, דיבידנד או רנטה הוגדר כמס ישיר.

משמעותה של החלטה זו מבחינה מעשית הייתה ביטול מס ההכנסה: גביית מס על הכנסה מרכוש, מחד, לא הייתה מעשית, מאחר שלא ניתן היה באופן מעשי לגבות אותה כך שסך כל התשלומים של תושבי כל מדינה ומדינה יתאמו בדיוק לחלקם באוכלוסייה; מאידך, לא היה מוכן הקונגרס להטיל מסים על הכנסה מעבודה בלבד, על אף שאת אלה ניתן היה לגבות כמקודם. על כן לא נגבה מס הכנסה בארצות הברית בתקופת הביניים שבין מתן פסק הדין ב-1895 לאישורו של התיקון ב-1913.

חקיקת התיקון ואישורו

נושא מס ההכנסה הפדרלי עלה שוב ב-1909 כאשר הקונגרס דן ברפורמה על המכסים, ונוצר צורך לגבות את הכסף שנגרע בשל הרפורמה ממקורות אחרים. בקונגרס היה רוב בעד הטלת מס הכנסה, שהורכב מהדמוקרטים ומהפלג הפרוגרסיבי במפלגה הרפובליקנית. אולם תומכי הנהגת מס ההכנסה התפלגו בשאלה האם לשם כך יש לתקן את החוקה או לא. מי שהכריעו את הכף היו דווקא אנשי הפלג השמרני במפלגה הרפובליקנית, בראשות יושב ראש ועדת הכספים של הסנאט נלסון אולדריץ', שעל מנת להוריד את הנושא מסדר היום לפחות זמנית, ואולי אף בתקווה שהצעת התיקון תיכשל ותוריד את הנושא מסדר היום לתמיד, שכנעו את הנשיא ויליאם טאפט להטיל את כל כובד משקלו הפוליטי לטובת פשרה שתכלול גביית מס בדרכים אחרות, ופתיחת הליכים לתיקון החוקה.

הצעת התיקון התקבלה ללא התנגדות בסנאט וברוב גדול בבית הנבחרים ביולי 1909, ועברה לאישור המדינות. ב-3 בפברואר 1913 הייתה ניו מקסיקו למדינה ה-36 לאשר את התיקון, ובכך הוא התקבל. שש מדינות נוספות אישרו אותו לאחר מכן, אף שהרוב הדרוש של שלושה רבעים מבין המדינות כבר הושג.

על ידי תיקון החוקה, עקף הקונגרס את החלטת בית המשפט העליון והשיב לעצמו את היכולת הגורפת למסות הכנסה מכל מקור שהוא. פסקי דין מאוחרים יותר תמכו בפרשנות מרחיבה, אשר לפיה יכול הקונגרס כיום למסות כל הכנסה שהיא, פרט להכנסות שהוא עצמו מצא לנכון להעניק להן פטור מיוחד, כגון תשלומי ביטוח חיים לשארים ומלגות מסוימות.

סרבני מס חזרו וניסו לתקוף סמכות זו בטיעונים מטיעונים שונים. בעיקר נסובו התקפותיהם על הליך אישורו של התיקון בבתי המחוקקים של המדינות השונות: יש שטענו שהנוסח שהעבירו חלק מהמדינות אינו זהה בדיוק למה שהעבירו אחרות (עד כדי סימני פיסוק ואותיות גדולות או קטנות); אחרים תקפו את הליכי האישור בבתי המחוקקים של מדינות מסוימות, שכביכול הפרו נהלים בדרך להחלטת האישור. כל הטענות הללו ושכמותן נדחו באופן עקבי על ידי בתי המשפט.

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0