חוזה מרסן
חוזה מרסן (בצרפתית: Traité de Meerssen, בגרמנית: Vertrag von Meerssen) נחתם ב-8 באוגוסט 870 בכפר מרסן הסמוך למאסטריכט (בתחומי הולנד של ימינו), ובמסגרתו חולקה לותרינגיה, עם מותו של לותאר השני (אנ'), בין דודיו, לודוויג הגרמני מפרנקיה המזרחית ושארל הקירח מפרנקיה המערבית.
רקע
החלוקה של שנת 843
ערך מורחב – חוזה ורדן
בהתאם לתנאי חוזה ורדן, חולקה ב-843 האימפריה הקרולינגית, בה שלט לואי החסיד, בנו של קרל הגדול, לשלושה חלקים[1]. ככל הנראה, נועדה הדרך בה נחלקה האימפריה להבטיח לכל ממלכה גישה שווה לנכסים כלכליים, כגון המישורים לחוף הים הצפוני, אשר שימשו כשטחי מרעה וגידול סוסים, האזור המרכזי, ששימש לגידול דגנים, והחלקים הדרומיים, בהם ניתן היה לגדל עצים וגפנים לשמן זית וליין, ולכריית מלח בישול[2]:
- בנו הבכור, לותאר הראשון (אנ'), קיבל את תואר הקיסר ואת פרנקיה התיכונה.
- לודוויג הגרמני, בנו השני, קיבל את פרנקיה המזרחית (שתתפתח מאוחר יותר לממלכת גרמניה). כפיצוי על היעדר גישה לחופי הים התיכון, קיבל לודוויג לידיו שטח ממערב לריין, בו גדלו גפנים.
- שארל הקירח, אחיהם למחצה, קיבל את פרנקיה המערבית (שתתפתח מאוחר יותר לממלכת צרפת), אם כי פפין השני מאקיטן קרא תיגר על שלטונו ודרש לעצמו חלק ממנה, עד ללכידתו ב-852.
החלוקה של שנת 855
עם מותו הקרב של לותאר הראשון ב-855, חולקה ממלכתו, פרנקיה התיכונה, בין בניו, בהתאם לתנאי הסכם פרום(אנ'):
- לואי השני, בנו הבכור, קיבל את תואר הקיסר ואת ממלכת איטליה.
- לותאר השני(אנ'), בנו השני, קיבל את אזור אוסטרזיה (החלק המרכזי נשלט עדיין על ידי אביו גם לאחר חוזה ורדן), פריזיה ובורגונדיה עילית. ממלכה זו נקראה לאחר מכן לותרינגיה
- שארל, בנו הצעיר, הפך למלך פרובאנס (בורגונדיה התחתונה ופרובאנס עצמה), אשר חולקה מאוחר יותר בין לואי השני ללותאר השני (אנ')
פרנקיה המזרחית ופרנקיה המערבית נותרו ללא שינוי:
- לודוויג הגרמני שלט בפרנקיה המזרחית
- שארל הקירח שלט בפרנקיה המערבית
לותאר השני ויתר על השליטה בחלקים הדרום-מזרחיים של בורגונדיה עילית לטובת אחיו, כאשר שארל מפרובאנס קיבל לחזקתו את הבישופויות של בֶּלֶה וטראנטז, ב-859, ולואי השני קיבל את הבישופויות של ז'נבה, לוזאן וסיון, בשנה שלאחר מכן.
החלוקה של שנת 863
פרנקיה המזרחית
פרנקיה המערבית
ממלכת איטליה
לותרינגיה
שארל מפרובאנס סבל מאפילפסיה ומת ללא יורשים ב-863. ממלכתו חולקה בין אחיו; לותאר השני קיבל את חלקיה המערביים של בורגונדיה תחתית (בישופויות ליון, ויאן, ויווארה, ואיזס), בעוד לואי השני קיבל לחזקתו את ממלכת פרובאנס.
חוזה מרסן
פרנקיה המזרחית
פרנקיה המערבית
ממלכת איטליה
ב-869 מת לותאר השני ללא צאצאים חוקיים וליורשו הפך אחיו, הקיסר לואי השני מאיטליה. מכיוון שבאותו הזמן ניהל לואי מערכה כנגד אמירות בארי, נטלו אחיו, לודוויג הגרמני ושארל הקירח, את ירושתו של לותאר לעצמם. שארל הכתיר עצמו לקיסר במץ בהמשך אותה שנה, אך בלחצו של אחיו לודוויג נאלץ לחלוק עמו את ממלכת לותרינגיה קצרת הימים, יחד עם האדמות שקיבל לותאר עם מותו של שארל מפרובאנס, כפי שהוסכם על ידי השניים במץ עוד ב-868.
החוזה שנחתם במרסן החליף את זה שנחתם בוורדן, כאשר לאחריו חולקה שנית האימפריה הקרולינגית לשלושה חלקים. באמצעות חלוקת שטחה הצפוני של פרנקיה התיכונה מעמק נהר הרון ועד לים הצפוני אוחדו למעשה הטריטוריות המתפוררות שהשתייכו לפרנקיה אל תוך שתי ישויות מדיניות של מזרח ומערב. עם זאת, באותה תקופה היו מרבית אזורי החוף של פריזיה בשליטת הוויקינגים, כך שהחלוקה באזור זה הייתה "על הנייר" בלבד. כללית, עבר קו הגבול לאורך הנהרות מז, אוּרט, מוזל, סון ורון.
בצפון, קיבל לודוויג לידיו את מרבית שטחה של אוסטרזיה שהייתה בשליטתו של לותאר, כאשר חלקה המזרחי כלל את אאכן, מץ ורוב פריזיה. בדרום, בעוד לודוויג קיבל את מרבית שטחה של בורגונדיה עילית בה שלט לותאר (לאחר שוויתר על חלקה הדרומי לאיטליה), קיבל שארל את בורגונדיה תחתית (כולל ליון) וחלק קטן ממערב בורגונדיה עילית. התוספת האחרונה פתחה בפני שארל את הדרך לאיטליה. לודוויג צירף את השטח החדש של מרכז אוסטרזיה לתת-הממלכה בה שלט בנו, לודוויג הצעיר, במזרח אוסטרזיה, בעוד בנו הלא-חוקי של לותאר, יו, קיבל לידיו את דוכסות אלזס.
מורשת
ההסכם לא החזיק מעמד יותר מעשר שנים. עם מותו של לודוויג הגרמני ב-876, תקף שארל הקירח, שאז כבר שלט על איטליה והוכתר לקיסר, את מזרח לותרינגיה אך הובס על ידי לודוויג הצעיר בקרב אנדרנך (אנ'). עם מותו של שארל, בזמן שיורשיו נאבקו לגבש את שלטונם בפרנקיה המערבית, יצא לודוויג הצעיר למערכה לכיבוש מערב לותרנגיה. נכדיו של שארל נאלצו לוותר ללודוויג על לותרנגיה כולה, שבמסגרת ההסכם שנחתם ב-880 בריבמון (במחוז אן של ימינו), הפכה לחלק אינטגרלי מפרנקיה המזרחית.
השינויים הטריטוריאליים בחוזה ורדן ובחוזה מרסן קבעו את זהותן העתידית של הישויות המדיניות של מערב אירופה. פרנקיה המזרחית, שמרבית תושביה היו גרמאנים, התפתחה לגרמניה המודרנית. פרנקיה המערבית, שתושביה היו ברובם ממוצא גאלי, התפתחה לצרפת המודרנית. ממלכתו של לואי בחלקו הצפוני של חצי האי האיטלקי, שלתושביה לא הייתה אחידות אתנית או לשונית, נותרה מפוצלת במאות הבאות ושימשה שדה קרב בין שכנותיה החזקות. חלק קטן מאזורי הגבול הפכו למדינות שווייץ, הולנד ובלגיה, ואזור נוסף, אלזס-לורן, נותר סלע מחלוקת בין גרמניה לצרפת, עד המאה ה-20[3].
קישורים חיצוניים
- Chisholm, Hugh, ed. (1911). "Mersen, Treaty of" . Encyclopædia Britannica (11th ed.). Cambridge University Press
- Charles West, "From Meerssen To Maastricht – A Thousand Years Of European Treaties". History Matters, the Department of History, University of Sheffield. August 8, 2016
הערות שוליים
- ^ Rosenwein, Barbara H. A Short History of the Middle Ages, Fifth Edition. University of Toronto Press, 2018. מסת"ב 144263622X. עמודים 102-103
- ^ de Planhol, Xavier. Claval, Paul. An Historical Geography of France. Cambridge University Press, 1994. מסת"ב 0521322081. עמודים 90-93
- ^ Webster, Hutton. Early European History. Library of Alexandria, 1920. מסת"ב 1465533788
חוזה מרסן30337008Q160205