אמנות הטלאים היא מלאכת יד, בה תופרים פיסות בד קטנות ושונות לכדי יצירה גדולה יותר. עבודה זו מתבססת על תבניות חוזרות, מרקמי בד שונים ובצבעים שונים. צורות אלו נמדדות ונחתכות בזהירות ודיוק כדי שניתן יהיה לחברן בקלות.
יצירות הטלאים, משמשות להכנת שמיכות וכיסויים, תיקים, תמונות, פריטי לבוש, כריות ועוד. אמנים רבים העוסקים במלאכת הטלאים משלבים בעבודתם רקמה וסוגים שונים של תכי תפירה. מלאכת הטלאים כוללת שלושה שלבים: הכנת החלק העליון של השמיכה ובו באה לידי ביטוי היצירתיות של האומן, השלב השני הוא המילוי שעשוי לרוב מכותנה, והשלב השלישי הוא החלק האחורי של העבודה.
כדי לייצב את המילוי בין החלק העליון של העבודה לחלק התחתון תופרים את שלושת החלקים במכונת תפירה, או לחלופין בתפירה הנעשית ביד. לאחר חיבור שלושת החלקים תופרים תפר עליון כדי להדגיש את הצורות הגאומטריות של היצירה ב"תפר רץ" שמשמש גם כתפר קישוט.
טכניקות
בקתת קורות- טכניקה ליצירת קווילט העשויה מריבוע מרכזי אחד, שמסביבו תופרים רצועות בדים בגדלים שונים. כיוון שהתוצאה הסופית מזכירה קורות של בקתת עץ, הטכניקה נקראת בקתת קורות אווזים מעופפות, Flying geezePaper piecing - שימוש בנגזרות נייר הנתפרות על בד כדי ליצור צורות גאומטריות, לדגם הקווילט.
אווזים מעופפים[1] - טכניקה זו שתוצאתה הסופית מזכירה אווזים מעופפים מורכבת ממשולשי בד הנתפרים יחד ליצירת מלבן. ויוצרים את מוטיב האווז המעופף. טכניקה זו חסכנית בבד, כיוון שניתן להשתמש בשאריות בד קטנות מאוד שנשארו מפרויקטים אחרים.
קווילט "משוגע" (Crazy quilt)(אנ') - טכניקה זו נקראת כך על שם פיסות בד הגזורות בצורות שונות וביד חופשית ( אין תבנית חוזרת) ,ונתפרות ישירות על מילוי העבודה והחלק האחורי שלה. לאחר שכל החלקים נתפרים, הם מודגשים בתפר קישוט המבליט את הצורות הבלתי גאומטריות של הדגם ותורמות ליופיו.
בלוק 9 טלאים (Nine block patch)[2] - טכניקה זו מתאימה למתחילים, ומורכבת מתשעה ריבועים קטנים שבונים ריבוע אחד גדול הנקרא "בלוק". בעזרת חיבור "בלוקים" אלו ניתן ליצור כיסויי מיטה, מפות ועוד.
היסטוריה
עדויות לעבודות טלאים, חיבור פיסות קטנות של בד אחת לשנייה ליצירת מוצרים שונים, נמצאו לכל אורך ההיסטוריה. הדוגמה הקדומה ביותר נמצאה בקברים במצרים ובסין לפני 5000 שנה, ובהמשך בימי הביניים כאשר הכיסויים שימשו לחימום השריון של הלוחמים. טכניקה זו שימשה בתי אב רבים בין המאות ה– 11 עד המאה ה – 13, כאשר האקלים באירופה התקרר באותה תקופה. בתקופה זו החלו להשתמש בכיסויי מיטה עשויים טלאים, וכן החלו לעצב כיסויי מיטה באמצעות תבניות ודוגמאות. המסורת להכנת קווילט באופן זה הובאה לאמריקה על ידי חלוצי המתיישבים מאירופה.
אמנות הטלאים בארצות הברית
The quilting Bee
קבוצות עבודה של נשים היוצרות קווילטׁ[3] התפתחו באמריקה באמצע התקופה התעשייתית, בעת גלי ההגירה ליבשת. עיון ביומני משק הבית של נשים במאה ה-18 מלמד שהן עסקו בעבודות טקסטיל בצוותא מתוך צורך ומתוך הנאה, וכחלק מהתמודדותן עם קשיי ההגירה. בתחילת המאה ה-19 העיסוק באמנות הטלאים גבר. בסוף מלחמת האזרחים באמריקה ייצרו בדי כותנה במרקמים שונים להכנת קווילט. בעיתונים היומיים ובעיתוני הנשים התפרסמו דגמים של קווילט, כשאליהם מצורף שרטוט של הדגמים. לכל דגם ניתן שם ומשמות הדגמים אנו יכולים ללמוד על חיי היום יום של התושבים: טבעת נישואין,[4] סל דובדבנים, מאכל חמוץ וכו'. שמות נוספים ניתנו על בסיס אירועים פוליטיים ודמויות היסטוריות (כמו אברהם לינקולן) וכן מוטיבים מן הטבע כגון גלי האוקיינוס ועץ האורן. אנו עדים גם לקבוצות עבודה שהתאגדו לצורך תפירה משותפת בחסות הכנסייה.
במאה ה-20 וה-21 הוקמו גילדות.[5] היצירה בקבוצה שרתה מגוון מטרות כגון זירוז העבודה ומתן ביטחון כלכלי. הגילדות יצרו תחושת שייכות, מתן ביטחון, עזרה הדדית ותמיכה. אגודות הקווילט תרמו לקהילה אליה הן שייכות, מתגייסות לעזור לילדים בבתי חולים ותורמות את עבודותיהן לצדקה. לגילדות תפקיד חשוב בהעברת מסורת מלאכת הקווילט, בתמיכה במורים העוסקים בהוראת המלאכה והן יוצרות זהות נשית ומסורתית.
אמנות הטלאים זכתה ל"תחייה מחודשת" בתקופת השפל הגדול באמריקה, על ידי מיחזור בגדים חמים שהתבלו וכבר אי אפשר היה לתקנם, לכיסויים (קווילט), כאשר אפילו לפיסות בד קטנות ומרופטות נמצא שימוש בעבודת טלאים. כיום העוסקים במלאכה זו משתמשים בבדים איכותיים העשויים 100% כותנה. בארצות הברית העיסוק במלאכה דעך אחרי מלחמת העולם השנייה, אך חודש בשנות ה-70 של המאה ה-20. שנות ה-70 סומנו כחזרה של העיסוק בקווילט. ראויה לציון היא תערוכה שהתקיימה באמריקה ב-1971 ושמה היה "דגמים אבסטרקטיים בקווילט האמריקאי". תערוכה זו הוצגה במוזיאון האמנות בניו יורק ויוצגה על ידי יוצרים כגון: מיכאל ג'יימס, ננסי קראו, ג'אן מאיירס ואחרים. עבודות קווילט אלו חרגו מדגם הקווילט המסורתי והציגו פן יותר אבסטרקטי של אמנות הקווילט. העבודות הוצגו בתחרויות לאומיות ובינלאומיות בארצות הברית ובעולם ובכך העלו את המודעות למלאכה זו.
הטלאה כחלק מהמאבק לאיכות הסביבה
בשלהי המאה ה-20 גברה המודעות לאיכות הסביבה והובן שהאופנה המהירה גורמת לזיהום סביבה. שימוש בכל פיסת בד ליצור משהו שימושי או אמנותי נהיה חלק מהמאבק נגד זיהום הסביבה. תיקוני בגדים בצורות שונות כולל הטלאתם[6] בצורה נאה, כבר לא נראית כסימן לעוני ומעמד חברתי נמוך, אלא כאכפתיות סביבתית. יותר ויותר אנשים משביחים את בגדיהם כדי שיוכלו ללבשם זמן רב יותר.[7]
כתבי עת ייעודיים
בשנת 1969 נוסד המגזין של בוני ליימן[8] שעסק בנושא הקווילט והיווה את התשתית לקיומם של מגזינים מסוג זה. אחריו יצאו מגזינים נוספים בתחום זה כגון: American patchwork and quilting magazine ,American quilter society magazine[9] וכולי.
בישראל אליה הגיע העיסוק באמנות הקווילט מאוחר יחסית, אין עדיין מגזינים בתחום אמנות הטלאים פרט למגזין "בד ועוד".[10]
תעשיית הטלאים
ב-2003 נערך סקר בארצות הברית, שהעריך את שווי תעשיית הקווילט לכדי 2.7 מיליארד דולר[דרוש מקור]. תערוכות בנושא אמנות הטלאים משכו אלפי מבקרים, כאשר תערוכות קטנות יותר נערכות במחוזות שונים. ספרים ומגזינים מתפרסמים מדי שנה, וכן מתקיימים קורסים ללימוד המלאכה. "אמנות הטלאים" היא אמנות העומדת בפני עצמה ויש גלריות רבות המציגות עבודות אלו ומוכרות אותן. היסטוריונים ומעריכי עבודות קווילט בוחנים עבודות קווילט עתיקות הנמכרות במחירים גבוהים ביותר למוזיאונים ולאספנים.
קהילות מקוונות
כיוון שבמאה ה-20 פחות אימהות וסבתות העבירו את מסורת עשיית הקווילט לבנות שלהן, היה צורך בהקמת קבוצות וקהילות מקוונות ללימוד המלאכה. התפתחות הטכנולוגיה והדיגיטציה שינו את עולמם של יוצרי הקווילט. קהילה הפכה מילת המפתח לאינטראקציה, שיתוף ותמיכה בין יוצרי הקווילט. האומנים פיתחו נוכחות מקוונת ברשת,[11] דרך הקמת אתרים והפצה של ניוזלטר. נעשה שימוש בכלים מקוונים כדי לקדם את האמנות, לחלוק ולשתף מידע, היסטוריה ושיטות עבודה, וללמד אחרים את האמנות.
האגודה הישראלית למעשה טלאים
האגודה הישראלית למעשה טלאים[12] נוסדה בשנת 1992, כדי לקדם אמנות זו בארץ. חברות בה כ-340 חברות מכל רחבי הארץ העוסקות במלאכה כתחביב לשעות הפנאי, ולחלקן אמנות זו משמשת כמקצוע. פעילות האגודה מתמקדת במספר תחומים: קיום הרצאות, ארגון סדנאות, תערוכות והפקת עיתון. האגודה מפיקה אירועים כגון: תערוכות למטרות צדקה וכן מציגה יצירות של אומניות ישראליות בישראל ומחוצה לה. הנציגות הישראליות זכו בפרסים.
אומניות קווילט ישראליות
שם האומנית
על האומנית
בלה קפלן
משתתפת פעילה בתערוכות בישראל ובעולם ומתמחה בעיקר בצביעת בדים.
בלה מקבלת השראה מהסביבה, מהטבע, משריפות ומלחמות. זכתה בפרסים רבים.
דנית רופא
מתמחה באמנות קווילט בשיטות מסורתיות, כדי לבטא רעיונות חדשניים.
חוה קציר
זכתה במקום ראשון בתערוכת "ניגודים" של האגודה הישראלית למעשה טלאים.
אריאלה ברין בינימיני
יצרה שיח פוליטי דרך עבודת הקווילטינג.
שולה ליס
כתבה מאמרים רבים בנושא עבודות הקווילטינג, זכתה בפרסים בישראל ומחוצה לה.
זכתה בפרס "הרמן שטרוק" לאומנויות פלסטיות בחיפה, ובפרסים נוספים על תערוכות שהציגה בחיפה.
חגית מולגן
אמנית קווילט דתיה, המקשרת את עבודותיה לנושאים הלכתיים הנוגעים לנשים ובכך מביעה את דעותיה ותחושותיה לגביהן.
