עדות (הלכה)

בהלכה, עדות היא הכלי הראייתי החזק ביותר, וכאשר שני עדים מעידים על בית-הדין לקבל את דבריהם, ובלשון התורה: "על פי שני עדים או על פי שלשה עדים יקום דבר".

על פי ההלכה, עד הוא אך ורק אדם שראה במו עיניו או שמע במו אוזניו את העניין עליו הוא מעיד. אין אפשרות להעיד על דבר ששמע מעד אחר (עד מפי עד), למעט במקרים בודדים (כגון בעדות על אדם נשוי שמת). כמו כן, ניתן לקבל עדות רק כאשר העד עצמו נמצא כאן ולא על פי עדות שכתב, למעט חתימת עד בשטר ("מפיהם ולא מפי כתבם"). בנוסף, קובעת ההלכה, שעד שהעיד אינו יכול לחזור בו ולהתחרט ("כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד"), ועדותו נשארת על כנה עד שיפסל מהסיבות המובאות בהמשך.

שני עדים

מקור בתורה

כתוב בתורה (בספר דברים פרק י"ט פסוק ט"ו):

"לא-יקום עד אחד באיש, לכל-עון ולכל-חטאת, בכל-חטא, אשר יחטא: על-פי שני עדים, או על-פי שלשה-עדים--יקום דבר"

מפסוק זה לומדים שבית הדין מחויב לקבל עדות מפי שני עדים, ולפסוק על פי עדותם.   ישנם דינים שבהם שום הוכחה אינה נחשבת מלבד עדות של שנים.

• בדיני ממונות- שני עדים הם המחייבים ממון באופן מוחלט, ואי אפשר להוציא ממון מאדם אחר בלי שני עדים, שני עדים יכולים גם לפטור אדם מלשלם ממון, אבל ניתן להפטר גם על ידי ראיות אחרות כגון: רוב, חזקה ואומדנא.  
• בדיני נפשות - רק שני עדים מסוגלים להביא להריגתו של אדם שחטא.  
• בדבר שבערוה, אין נאמנות לעד אחד כשאר איסורים, וכדי לדון בדינים אלו צריכים בית הדין לקבל עדות מפי שנים.

כל מספר של עדים הוא כמו שני עדים, ולכן, שניים מול מאה - העדות מוכחשת וצריך ראיה חדשה כדי לפסוק את הדין. אם אחד מן העדים נפסל, כל העדים נפסלים עמו.

חקירת העדים

ערך מורחב – דרישה וחקירה

בעת מסירת העדות בבית הדין נדרשים העדים לעבור הליך של דרישה וחקירה, הליך זה נדרש רק בדיני נפשות ולא בדיני ממונות.

בדיני ממונות חקירת העדים אינה חמורה, ובקלות מקבלים את עדותם. לעומת זאת, בדיני נפשות מחמירים מאוד עם העדים, מאיימים עליהם באיומים רבים (עיין במשנה מסכת סנהדרין פרק ד') ,חוקרים אותם חקירות רבות ובקלות רבה מבטלים את עדותם (לפעמים אפילו מסיבות שייראו לא הגיוניות). כל זאת על מנת שלא להרוג אדם שלא על פי דין, דבר שאי אפשר להחזירו למצבו הקודם.

עדות לקיום דבר

ישנם מקרים בהם נוכחות העדים נצרכת בכדי לתת תוקף לפעולה המתבצעת ולא רק כראיה לעתיד, כגון קידושין או גירושין, שאם אין שני עדים שראו את הקידושין או הגירושין, אינם חלים.

עדות בקרבן

נחלקו התנאים אם יכולים שני עדים לחייב אדם להביא קרבן, כגון שנים אומרים אכלת חלב והוא אומר לא אכלתי, רבי מאיר מחייב וחכמים פוטרים, בגמרא נאמרו שני טעמים לשיטת חכמים:

1. אדם נאמן על עצמו יותר ממאה איש. כלומר בדבר שנוגע לאדם באופן אישי בינו לבין קונו כמו קרבן שאדם מביא לכפרתו, אין עדים יכולים לחייבו.
2. כיון שיכול לטעון מזיד הייתי, כלומר בגלל שיכול בכל רגע לטעון שעשה את העבירה במזיד, ואי אפשר להכחישו בזה, לכן גדול כוחו לענין קרבן יותר מעדים.

הדרכים לבטל כח של שני עדים

עדות, כאמור, היא הסמכות המוחלטת והחזקה ביותר בתורה, עם זאת במספר מקרים בטלה העדות:

• הכחשה- שני עדים או יותר המעידים הפוך מהעדים הראשונים, במקרה כזה בי"ד לא יכריע לשום כיוון עד שיהיו ראיות נוספות.

• הזמה- שני עדים המעידים שבשעה עליה העדים הראשונים מעידים הם היו עמם ולא במקום עליו הם מעידים, במקרה כזה העדות הראשונה מתבטלת לגמרי ובתנאים מסוימים חלים עליהם דיני עד זומם.
• פסול קורבה- הצד שכנגד יכול להביא ראיה (כגון על ידי עדים) שהעדים המעידים קרובים ביניהם או קרובים לאחד הנידונים, במקרה כזה העדות בטלה לגמרי.
• פסול עדות- הצד שכנגד יכול לפסול את העדות על ידי שיביא ראיה לכך שאחד או יותר מן העדים הוא פסול לעדות, כגון שנתפס משקר בבית דין או שנתפס בגנבה וכדומה. במקרה כזה העדות בטלה לחלוטין.
• ראייה חזקה יותר- במידה והוכח באופן ברור וידוע לכל שהעדות היא שקרית. הדוגמה הבולטת היא כשבא הרוג ברגליו (עדים העידו על אדם שמת והוא הגיע), מקרה כזה נחשב סוג של הכחשה, אלא שבו אין ספק שהעדים שיקרו (בניגוד להכחשה רגילה).
• הודאת בעל דין- אדם נאמן על עצמו יותר ממאה עדים, ולכן אם הלווה עצמו הודה בחוב, צריך לשלם, אפילו אם ישנם עדים שפרע את החוב, דין זה הוא רק לגבי מה שנוגע ללוה עצמו, אבל אין המלוה יכול לגבות נכסים משועבדים מלקוחות, על סמך הודאת בעל דין, בנוסף, דין זה אינו קיים בקנס או בעונשים.

לעומת זאת, עד המונע מרגשי שנאה או אהבה אינו נפסל לעדות.

עד אחד

עד אחד אינו יכול להעיד בדיני נפשות, גם בדיני אישות עד אחד אינו נאמן ואין לעדותו שום משמעות. גם בדיני ממונות כוחו של עד אחד הוא חלש ומוגבל.

שבועת עד אחד

ואמנם בדיני ממונות עד אחד יכול לחייב את הצד שכנגד להישבע שעדות העד אינה נכונה, ואם אינו רוצה להישבע יהיה חייב לשלם. אך אם נשבע- עדות העד חסרת משמעות.

ונחלקו הראשונים האם עד אחד יכול גם לפטור את המחויב שבועה. לדוגמא, מודה במקצת שחייב שבועה מן התורה, ובא עד עחד והעיד לטובתו.

ישנם דברים מסוימים שבהם עד אחד כן נאמן:

• איסורים - יהודי נאמן לומר על מאכל מסוים שהוא כשר או טרף, וכן אישה נאמנת על איסורי נידה. (עיינו עד אחד נאמן באיסורים)
• מיתה - בעדות על אדם נשוי שמת, התירו לקבל עדות של יחיד כדי שהאשה הנשואה לו לא תישאר עגונה.
• להוציא ממון "דעבידא לגלויי" - חז"ל קבעו שיהודי יכול להעיד בחלק מדיני ממונות, אם כל האמת עתידה להתגלות (לכן לא יעיז לשקר).
• מידק דייק - ישנם עדויות שהאמינו חז"ל לעד אחד, משום שעליו מוטלת החובה לברר את האמת, ולכן הוא מדייק בדבריו, לדוגמא: המביא גט ממדינת הים, צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם, ונאמן אפילו ביחיד, וכך גם מוכר נאמן לומר לפלוני מכרתי, כשהמקח בידו.

פסולי עדות

ערך מורחב – פסולי עדות

על פי ההלכה, עדות של חרש, שוטה וקטן וכן עדות של אישה לא מתקבלות בבית דין כלל, למעט מצבים מסוימים שבהם מקבלים עדותם (ברוב המקרים שמקבלים עדות של יחיד מקבלים גם עדות של פסולים).

גם מי שנתפס בעבירה שיש בה חמדת ממון (שביצע עבירה עבור בצע כסף) נפסל לעדות.

ישנם פסולים נוספים המפורטים במשנה במסכת סנהדרין.

כל הקרובים (המפורטים במשנה) פסולים לעדות, בין אם הם קרובים לאחד מבעלי הדין, ובין אם הם קרובים אחד לשני.

הכרעה על פי שכנוע פנימי (אומדנא)

ערך מורחב – אומדנא

הרמב"ם כותב שעל פי שורת הדין על הדיין להכריע על פי שכנוע פנימי ללא צורך בעדים, אולם, כאשר יש שני עדים אין צורך בשכנוע פנימי (רמב"ם סנהדרין כד, א-ו):

"יש לדיין לדון בדיני ממונות, על פי הדברים שדעתו נוטה להן שהן אמת, והדבר חזק בליבו שהוא כן, אף על פי שאין שם ראיה ברורה; ואין צריך לומר אם היה הוא יודע בוודאי שהדבר כן, שהוא דן כפי מה שיידע...

וכן אם יצא שטר חוב לפניו, ואמר לו אדם שסומך עליו, אפילו אישה או קרוב, זה פרוע הוא - אם סמכה דעתו על דבריו - יש לו לומר לזה, לא תיפרע אלא בשבועה; או אם היה עליו שטר חוב לאחר, ייתן לזה שלא נפגם שטרו כלל, ויניח זה שנפגם שטרו בדברי האחד, או ישליך השטר בפניו ולא ידון בו כלל: כפי מה שיראה...

אם כן למה הצריכה תורה שני עדים: שבזמן שיבואו לפני הדיין שני עדים--ידון על פי עדותן, אף על פי שאינו יודע אם באמת העידו או בשקר.

כל אלו הדברים, הן עיקר הדין. אבל משרבו בתי דינין שאינן הגונין, ואפילו יהיו הגונים במעשיהם, אינן חכמים כראוי ובעלי בינה - הסכימו רוב בתי דיני ישראל שלא יהפכו שבועה אלא בראיה ברורה."

לשיטת הרמב"ם, ניתן להגיע לשכנוע פנימי גם על סמך דבריה של אישה או של קרוב משפחה. הרמב"ם עצמו כותב שמהלך הדורות הוחלט שלא לפסוק על פי שכנוע פנימי.

אולם, הרא"ש כותב שהדבר אפשרי כאשר ישנו "אומדנא דמוכח", דהיינו, שכנוע המבוסס על ראיות (למשל, על ראיות נסיבתיות), וכך נפסק בספר פתחי תשובה (חו"מ טו, ט), וכך הוחלט ברשת בתי הדין ארץ חמדה גזית.

לקריאה נוספת

• משפט העדים הרב עובדיה יוסף טולידאנו, דיני העדים בזמננו.
• עדות איש הרב איל שרגא, ג' כרכים, ה'תשפ"א.

ראו גם

• עדות שקר
• עדים זוממים
• דרישה וחקירה
• שבועת העדות
• כיוון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד
• אין עד נעשה דיין
• עדים בצד אסתן ותאסר
• אין דבר שבערווה פחות משניים
• עדות מיוחדת

קישורים חיצוניים

• עדות (הלכה), ב"אנציקלופדיה יהודית" באתר "דעת"
• עדים באתר "ויקישיבה", מתוך הספר "חקירה ודרישה".
• ירון זילברשטיין, רועי בקר בהליך עיבור השנה וכדיינים: פרק נשכח במאבק על ההגמוניה השיפטית הפנים-יהודית בתקופת חז"ל, מאזני משפט ח (תשע"ג), עמ' 217-236
• עדות בשבועה, בתוך: שלטון החוק, מאת נחום רקובר, ירושלים תשמ"ט, שער שישי

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

30178619עדות (הלכה)