שבועת העדות

מתוך המכלול
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
שבועת העדות
(מקורות עיקריים)
מקרא ויקרא, ה'
משנה שבועות פרק ד
משנה תורה לרמב"ם שבועות פרק ט

שבועת העדות היא אחת משלוש העבירות שהעובר אותן חייב להביא קורבן עולה ויורד לצורך כפרה.

הדין מתייחס למי שהיה עד להתרחשות כלשהי, וכשהתבקש להעיד על כך בבית דין לטובת אחד הצדדים, שיקר ונשבע שאינו יודע דבר. ההלכה קובעת שלצורך כפרה על עבירה זו, חייב הנשבע להקריב קורבן חטאת לה'. קורבן חטאת רגיל הוא מן הצאן, אך בעבירה זו ובשתי עבירות נוספות נקבע בתורה דין ייחודי, שחוטא עני יכול להסתפק בהקרבת קרבן מן העוף, ואם ידו אינה משגת אפילו לכך, די לו בקורבן סולת[1]. על כן נקרא קורבן זה קורבן עולה ויורד.

שתי העבירות הנוספות שחייבים עליהם קרבן עולה ויורד הן שבועת ביטוי וטומאת מקדש וקודשיו. שבועת העדות ושבועת ביטוי הן שתי עבירות ייחודיות, שחייבים עליהן קרבן חטאת למרות שאין עליהן עונש כרת. שבועת העדות היא ייחודית מכולן בכך שהיא העבירה היחידה שחייבים עליה קרבן חטאת כאשר העבירה נעברה במזיד.

מהות העבירה

מקור הדין הוא במקרא בפרשת ויקרא, וכך מתוארת שם העבירה (ספר ויקרא, פרק ה'):

וְנֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא וְשָׁמְעָה קוֹל אָלָה וְהוּא עֵד אוֹ רָאָה אוֹ יָדָע – אִם לוֹא יַגִּיד וְנָשָׂא עֲוֹנוֹ.

חז"ל למדו מכתוב זה שלוש דרכים שונות בהן ניתן לעבור את העבירה של 'שבועת העדות', שרק אחת מהן היא שבועה ממש:

  1. אָלָה – בפשט הכתוב לא מוזכרת שבועה, אלא 'אָלָה', כלומר: קללה. כך אכן נאמר במשנה: "יככה אלוקים... – זו היא אלה הכתובה בתורה".[2] הכוונה היא שכאשר בעל הדין איים על העד שתבוא עליו קללה (כגון שיכהו האל) אם לא יבוא ויעיד לטובתו, אם העד נמנע מכך – הוא עובר בזאת על האיסור הנאמר כאן בתורה.
  2. מושבע מפי אחרים – חז"ל דרשו שכמו כן ניתן לעבור עבירה זו במקרה שבעל הדין לא איים בקללה, אלא אמר שהוא משביע את העד שאם הוא יודע עדות לטובתו שיבוא ויעיד, והעד בתגובה הכחיש ואמר שאינו יודע עדות, ואפילו אם העד לא נשבע על כך. דרשת חז"ל מבוססת על הפסוקים בפרשת סוטה שבהם מוזכרים יחד שבועה ואלה, וכן על הייתור בכתוב שנאמר כאן "ושמעה קול אלה" במקום "ושמעה אלה" בלבד, ודרשו מכך שיש קול נוסף שחייבים עליו.[3]
  3. מושבע מפי עצמו – חז"ל דרשו שכמו כן גם אם לא השביע אותו בעל הדין, אלא רק תבע ממנו שיבוא ויעיד, אם עמד העד מעצמו ונשבע שאינו יודע עדות – חייב קרבן עולה ויורד. הדין הזה נלמד בגזירה שווה משבועת הפקדון, ששם החיוב הוא בנשבע מעצמו.[4]

החיוב במזיד ובשוגג

חיוב הקורבן בשבועת העדות שונה מכל שאר החיובים בקורבנות חטאת, שבכולן החיוב הוא דווקא כשהעבירה נעברה בשוגג, ואילו כשהעבירה היא במזיד לא ניתן להתכפר על ידי קורבן. בשבועת העדות, הדין הוא הפוך, שהחיוב הוא דווקא כשהעבירה נעשתה במזיד, אבל אם העבירה נעברה בשוגג – פטור מקורבן.[5] זאת, בין אם השגגה היא בכך ששכח שהוא יודע עדות, ובין אם לא ידע את האיסור ההלכתי להישבע על כך לשקר.[6]

עם זאת, יש מקרה מסוים שנחשב מבחינה פורמלית כשוגג לעניין דינים אחרים, ובכל זאת חייבים עליו משום שבועת העדות. המקרה הזה נקרא במשנה 'שגגת השבועה עם זדון העדות',[7] ומבואר בתלמוד שהכוונה היא למקרה שאומר: "יודע אני ששבועה זו אסורה, אבל איני יודע אם חייבין עליה קרבן אם לא".[8] השאלה שעולה מדין זה היא האם יכול להיות מקרה שבו יתחייב הנשבע פעמיים בשבועתו, חיוב אחד מדין שבועת העדות, וחיוב שני מדין 'שבועת ביטוי' – שכל הנשבע לשקר בשוגג חייב קרבן עולה ויורד. האפשרות הזאת מובאת בתלמוד, שבמקרה כזה יהיה חייב שני קרבנות, אך האמוראים אביי ורבא מבהירים שבמקרה כזה חל רק דין שבועת העדות והוא אינו חייב קרבן מדין שבועת ביטוי.[9]

שאלה דומה שעולה, היא האם במקרה שנשבע לשקר במזיד והייתה התראה, האם יתחייב בנוסף לקורבן החטאת, גם בעונש מלקות על שבועת השקר. התלמוד דן בשאלה דומה, האם בשבועת הפקדון ניתן להתחייב בקרבן ובמלקות כאחד, אך אינו דן בשאלה זו בנוגע לשבועת העדות.[10] פרשני התלמוד מסבירים שלגבי שבועת העדות ברור לתלמוד שאין חיוב מלקות, ונותנים לכך הסברים שונים.

תנאים לחיוב

חז"ל דרשו מן הכתוב תנאים רבים, שבלעדיהם אין מתחייבים בשבועת העדות:

  • ראוי לעדות – החיוב הוא רק באדם שכשר לעדות זו, ולא בפסולי עדות. מי שעדותו בלאו הכי לא הייתה מתקבלת – אינו מתחייב אם נמנע מלהעיד. לכן, דין שבועת העדות לא נוהג בנשים שעל פי דין תורה הן פסולות לעדות, בקרובי משפחה של הצדדים שאינם כשרים לעדות, וכדומה.[11] דין זה נלמד ממה שכתוב בפסוק "והוא עד", שמשמע שהוא ראוי להעיד.[12]
  • כפירה בפני בית דין – החיוב הוא רק אם העד בא לבית דין ואמר שם שאינו יודע עדות. דין זה נלמד ממה שכתוב בפסוק "אם לא יגיד", שמשמע שמדובר במקום שראוי להגדת עדות.[13]
  • תביעת ממון – החיוב הוא רק אם העדות היא כזו שיכולה להביא לרווח ממוני, ולא לרווח מסוגים אחרים כגון עדות שאדם הוא כהן, או שאינו פסול חיתון.[14] בתלמוד הובאו כמה אפשרויות למקור דין זה, ורובן מקשרות זאת להשוואה לדין שבועת הפיקדון[15]. במקרי ביניים בהן העדות עלולה להועיל לרווח ממוני באופן עקיף, כגון במקרה שיש רק עד אחד, שאינו מחייב ממון אלא שבועה, או כשהחיוב הוא בתורת קנס שהנתבע יכול להיפטר ממנו אם יודה בו, נחלקו תנאים אם "דבר הגורם לממון כממון דמי".[16]
  • דבר המיטלטל וגופו ממון – החיוב הוא רק כשהעדות נוגעת לתביעה של כסף, בעלי חיים או חפצים כלשהם, ולא בתביעה של מקרקעין, עבדים או שטרות חוב. דבר זה נלמד מדין שבועת הפיקדון שגם שם הדין הוא כזה.[17]
  • שמיעה מפי התובע – החיוב הוא רק במקרה שבעל הדין עצמו ביקש מהעד שיעיד לטובתו, ולא במקרה שאדם זר ביקש שיעיד, או שנשבע העד מעצמו מבלי שנתבקש.[18] דין זה נלמד ממה שכתוב "אם לוא יגיד" עם אות ו' מיותרת, ודרשו חז"ל: "אם לא לו יגיד" – שמופנה כלפי בעל הדין.
  • ייחוד העדים – החיוב הוא רק במקרה שפנה לעדים ספציפיים וביקש מהם לבוא ולהעיד לטובתו, ולא במקרה שפנה לקבוצה של אנשים וביקש שמי מתוכם שיודע עדות לטובתו יבוא ויעיד.[19] דבר זה נלמד ממה שכתוב "והוא עד" – שמשמע שייחד את עדיו.[20]
  • קדימת עדות לשבועה – החיוב הוא רק אם ההשבעה הייתה אחרי שהעדים ראו את העדות, ולא במקרה שרק אמר להם מראש: "אני משביע אותך שאם וכאשר תדע עדות תבוא ותעיד לטובתי".[21] דבר זה נלמד ממה שנאמר "ושמעה קול אלה והוא עד", שמשמע שבזמן האלה כבר ידע את העדות.[22]
  • שבועה בשם ה' – השבועה צריכה להיות בשם ה', ונחלקו תנאים אם זאת דווקא בשם המפורש או גם בשמות אחרים כגון 'אדוני' ו'אלוקים' ואפילו 'חנון ורחום' וכדומה.[23]

הערות שוליים

סמל המכלול גמרא 2.PNG
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רישיון cc-by-sa 3.0