ג'ון אבוט
 | |||||
| Sir John Joseph Caldwell Abbott | |||||
| לידה |
12 במרץ 1821 סנט-אנדרה-ד'ארג'נטיי, קוויבק, קנדה | ||||
|---|---|---|---|---|---|
| פטירה |
30 באוקטובר 1893 (בגיל 72) מונטריאול, קנדה | ||||
| מדינה |
 קנדה | ||||
| מפלגה | המפלגה השמרנית של קנדה | ||||
| בת זוג | מרי מרתה אבוט | ||||
| |||||
סר ג'ון ג'וזף קלדוול אבוט (באנגלית: Sir John Joseph Caldwell Abbott; 12 במרץ 1821 - 30 באוקטובר 1893) היה עורך דין ופוליטיקאי קנדי, שכיהן כראש ממשלת קנדה, השלישי במניין מאז איחוד קנדה בין השנים 1891 – 1892. אבוט כיהן בתפקיד זה כמנהיגה של המפלגה השמרנית.
אבוט נולד בעיירה שקרויה כיום סנט-אנדרה-ד'ארג'נטיי (Saint-André-d'Argenteuil) שבקוויבק. הוא למד באוניברסיטת מקגיל והיה לאחד מעורכי הדין הידועים במונטריאול ומאוחר יותר שב לאוניברסיטת מקגיל כפרופסור למשפטים וקיבל גם תואר דוקטור במשפט אזרחי. התיק המשפטי המפורסם ביותר שהוא טיפל בו היה הגנתם המוצלחת של מבצעי פלישת סנט אלבן (אנ'). אבוט עצמו היה מעורב בפוליטיקה כבר מגיל צעיר, חתם על גילוי הדעת של מונטריאול לסיפוח קנדה על ידי ארצות הברית – צעד שלימים הוא התחרט עליו – וניצח בבחירות לאספה המחוקקת של פרובינציית קנדה ב-1860. בתהליך שהתנהל לקראת איחוד קנדה הוא היה תומך נלהב למען זכויות דוברי האנגלית בקוויבק.
ב-1867 נבחר אבוט כחבר בית הנבחרים של קנדה מטעם המפלגה השמרנית. מברק שהודלף מלשכתו היה מסמך מרכזי ב"שערורייה הפסיפית" (אנ') ב-1873 שגרמה לנפילת ממשלתו הראשונה של ג'ון אלכסנדר מקדונלד. ב-1887 מונה אבוט כחבר הסנאט הקנדי והיה למנהיג סיעת הממשלה בסנאט. ביוני 1891, בעקבות מותו של מקדונלד, הוא מונה כראש הממשלה. אבוט היה אז בן 70 וכיהן רק עד נובמבר 1892, עת פרש עקב בריאותו הלקויה. שנה לאחר מכן הוא הלך לעולמו.
ראשית חייו
אבוט נולד בסנט אנדרוז שבקנדה התחתונה (כיום סנט-אנדרה-ד'ארג'נטיי (Saint-André-d'Argenteuil) שבקוויבק) לאמו, הרייט (לבית ברדפורד) ולאביו, הכומר ג'וזף אבוט, שהיה מיסיונר אנגליקני. ב-1849 נשא אבוט לאישה את מרי מרתה בת'ון, קרובת משפחתו של דר' נורמן בת'ון (אנ'), רופא וחוקר ידוע (1939-1890), בתו של הכומר האנגליקני והנשיא בפועל של אוניברסיטת מקגיל, ג'ון בת'ון ונכדתו של הכומר הפרסביטריאני, ג'ון בת'ון. לזוג נולדו ארבעה בנים וארבע בנות, רבים מהם הלכו לעולמם מבלי להעמיד צאצאים.
קריירה משפטית
אבוט סיים ב-1847 לימודי תואר ראשון במשפט אזרחי בקולג' מקגיל (כיום אוניברסיטת מקגיל) שבמונטריאול וב-1867 קיבל תואר דוקטור במשפט אזרחי. רוב פעילותו המשפטית הייתה בתחום דיני התאגידים. עם זאת, התיק הבולט ביותר שניהל בבית המשפט היה הגנתם של 14 ואחר כך, עם שחרורם ומאסרם מחדש, של ארבעה סוכני הקונפדרציה שפלשו לסנט אלבנס שבורמונט מתוך אדמה קנדית במהלך מלחמת האזרחים האמריקנית. אבוט טען בהצלחה שאנשים אלו היו לוחמים חוקיים ולא פושעים ולפיכך לא ניתן היה להסגירם. פרשה זו הביאה את המתחים שבין קנדה לבין ארצות הברית לסף עימות מזוין. אבוט נחשב כאחד מעורכי הדין המצליחים ביותר בקנדה במשך שנים רבות, כפי שמשתקף בהכנסתו הכספית. ב-1853 הוא החל להרצות במשפט מסחרי ובמשפט פלילי באוניברסיטת מקגיל וב-1855 הוא היה לפרופסור ולדקאן בפקולטה למשפטים של האוניברסיטה, שם אחד מתלמידיו היה וילפריד לורייה, לימים גם הוא ראש ממשלת קנדה. הוא המשיך להחזיק במשרה זו עד 1880. ב-1862 הוא מונה להיות "פרקליט הכתר" (Queen's Counsel).
ראשית הקריירה הפוליטית
ב-1849 חתם אבוט על "גילוי הדעת של מונטריאול" (Montreal Annexation Manifesto) שקרא לצירופה של קנדה לארצות הברית, צעד שלימים הוא התחרט עליו וראה בו משוגת נעורים. בסופו של דבר הוא הצטרף ל"לשכת אורנג' הנאמנה של צפון אמריקה הבריטית" (Loyal Orange Lodge of British North America), ארגון פרו-בריטי. אבוט התמודד לראשונה בבחירות לאספת המחוקקים של פרובינציית קנדה ב-1857 במחוז הבחירה של ארג'נטיי, מצפון-מערב למונטריאול. כשהובס בבחירות הוא ערער על תוצאותיהן על בסיס טענה על אי-סדרים ברשימות הבוחרים ובסופו של דבר הוא קיבל את המושב שעליו התמודד ב-1860. הוא שימש כ"פרקליט הראשי" (solicitor general) של קנדה התחתונה (לימים קוויבק) וייצג את הממשל הליברלי של ג'ון אלכסנדר מקדונלד ושל לואי סיקוט בין השנים 1862 – 1863. באי רצון הוא תמך באיחוד קנדה מתוך חשש מפגיעה במעמדם הפוליטי של דוברי האנגלית בקנדה התחתונה. ב-1865 הוא עבר לשורות המפלגה השמרנית. הצעתו להגן על הגבולות של 12 מחוזות הבחירה של דוברי האנגלית בקוויבק שולבה בסופו של דבר בחוק צפון אמריקה הבריטית שנתן תוקף לאיחוד קנדה.
פוליטיקה ארצית
ב-1867 נבחר אבוט לבית הנבחרים של קנדה מטעם מחוז הבחירה של ארג'נטיי. ב-1874 הוא איבד את מושבו בפרלמנט בעקבות מעורבותו ב"שערוריה הפסיפית". בבחירות של 1878 הוא הפסיד על חודם של קולות בודדים ובפברואר 1880 הוא ניצח, אך ניצחונו בוטל עקב חשדות לשוחד. באוגוסט 1881 הוא ניצח בבחירות ביניים. ב-1887 מינה אותו מקדונלד כחבר הסנאט הקנדי. הוא שימש כראש סיעת הממשלה בסנאט ממאי 1887 ועד אוקטובר 1893 (כולל במשך תקופת כהונתו כראש הממשלה) וכשר בלי תיק בממשלתו של מקדונלד. במקביל, הוא כיהן בין השנים 1887 – 1889 כראש עיריית מונטריאול.
אבוט היה מעורב בקידומם של כמה מיזמיי רכבת, כולל קו הרכבת הקנדית הפסיפית (שבחברה שסללה אותה הוא שימש כנשיאה). הוא פעל לאחד ולארגן את המימון לסינדיקט הראשון של הרכבת הקנדית פסיפית. כיועץ המשפטי למשקיע הראשי שלה, סר יו אלן, היה אבוט הנמען של המברק הידוע לשמצה שנשלח מראש הממשלה מקדונלד במהלך מערכת הבחירות הכלליות של 1872 שבו נכתב: "אני חייב לקבל עוד 10,000; זו תהייה הפעם האחרונה; אל תכשיל אותי; השב היום". מברק זה נגנב ממשרדו של אבוט ופורסם. כך פרצה "השערורייה הפסיפית" שגרמה לנפילת ממשלת מקדונלד. לאחר מכן היה אבוט מי שעמד במרכז ארגון הסינדיקט השני שבסופו של דבר ב-1885 השלים את סלילת קו הרכבת הטרנס-יבשתי הראשון של קנדה. הוא שימש כיועץ המשפטי של הסינדיקט בין השנים 1880 – 1887 וכמנהלו בין השנים 1885 – 1891.
ראש ממשלת קנדה
ב-1891, כאשר מת מקדונלד בעת כהונתו, תמך אבוט בג'ון תומפסון כיורשו, אך באי-רצון הוא קיבל את בקשת המפלגה השמרנית המפולגת שהוא ייקח על עצמו את התפקיד, אף על פי שהוא ראה את עצמו כממלא מקום במהלך תקופת כהונתו בת ה-17 החודשים. הוא היה אחד משני ראשי ממשלת קנדה לדורותיהם (השני היה ויליאם ליון מקנזי קינג) שכיהנו בתפקיד בעודם משמשים כחברים בסנאט ולא בבית הנבחרים.
זמן קצר לאחר שמונה לתפקיד ב-1891, שקעה קנדה בשפל כלכלי. מאוחר יותר באותה שנה הוא התמודד עם אתגר נוסף כאשר שערוריית מק'גריווי-לנגווין יצאה לאור ובה נחשף שהקטור-לואי לנגווין, לשעבר השר לעבודות ציבוריות בממשלת השמרנים, רקם קנוניה יחד עם הקבלן תומאס מק'גריווי להונות את הממשלה.
על אף המחיר הפוליטי הכבד ששילמה מפלגתו, אבוט טיפל בעומס העבודה שהיה מנת חלקה של הממשלה לאחר מותו של מקדונלד, כולל ביצוע רפורמות בשירות הציבורי ותיקונים בחוק הפלילי. ב-1892 הוא ניסה לשאת ולתת על הסכם הדדי חדש עם ארצות הברית, אך כשל במשימתו זו.
במהלך תקופת כהונתו כראש הממשלה, נערכו 52 מערכות של בחירות ביניים, שמתוכן ניצחו השמרנים ב-42, והגדילו את הרוב שלהם בבית הנבחרים ב-13 מושבים, עדות ליעילותו כראש הממשלה.
שנותיו האחרונות
ב-1892 החלה התדרדרות במצבו הבריאותי של אבוט עקב שלבים מוקדמים של סרטן המוח. הוא פרש מהחיים הפוליטיים ובמקומו התמנה תומפסון כראש הממשלה. ג'ון אבוט מת פחות משנה לאחר מכן בגיל 72 הוא נקבר בבית הקברות מאונט רויאל במונטריאול.
מורשתו
קולג' ג'ון אבוט, שבסיינט-אן-דה-בלוויו, שבקוויבק, ליד אחוזתו הכפרית של אבוט, נקרא על שמו.
ב-1938 הוא הוכנס לרשימת האישים בעלי משמעות לאומית היסטורית של ממשלת קנדה.
הערתו הפוליטית הזכורה ביותר היא "אני שונא פוליטיקה". הציטוט המלא היה: "אני שונא פוליטיקה ואת כל מה שנחשב קשור אליה. אני שונא פרסום, אספות פומביות, נאומים ציבוריים, הצבעות וכל דבר שידוע לי שהוא ככל הנראה חיוני לפוליטיקה – למעט ביצוע עבודה ציבורית כמיטב יכולתי".
קישורים חיצוניים
25533254ג'ון אבוט