רוברט בורדן
 | |||||||
| סר רוברט ליירד בורדן | |||||||
| לידה |
26 ביוני 1854 גראן פרה, נובה סקוטיה, מושבת קנדה, האימפריה הבריטית  | ||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|
| פטירה |
10 ביוני 1937 (בגיל 82) אוטווה, אונטריו, הדומיניון של קנדה, האימפריה הבריטית  | ||||||
| מדינה | קנדה | ||||||
| מפלגה | המפלגה השמרנית | ||||||
| בת זוג | לאורה בורדן | ||||||
| |||||||
סר רוֹבֵּרְט לַיירְד בּוֹרְדָן (באנגלית: Robert Laird Borden; 26 ביוני 1854 – 10 ביוני 1937) היה ראש ממשלת קנדה השמיני, בין 10 באוקטובר 1911 ל-10 ביולי 1920, במהלך חלק מתקופת שלטונו היה ראש ממשלת אחדות. רוב תקופת כהונתו חופפת לתקופת מלחמת העולם הראשונה וממשלו בתקופה זו נוהל כממשלת חירום בעת מלחמה. בורדן היה יו"ר המפלגה השמרנית ויו"ר מפלגת האחדות (שותפות בין המפלגה השמרנית וחלק מהליברלים) עד תום המלחמה. לאחר המלחמה פעל למתן מעמד עצמאי לקנדה בחוזה ורסאי ובין חברות חבר הלאומים, מעמד אותו קנתה קנדה בדם חלליה.
מגיל צעיר היה על בורדן לעבוד כמורה ומאוחר יותר למד והשכיל בקריירה משפטית. דרך מיומנותו בתור עורך דין השיג בורדן פרסום ברחבי נובה סקוטיה ובהמשך נבחר לבית הנבחרים של קנדה בשנת 1896 מטעם המפלגה השמרנית. בורדן החליף בשנת 1901 את צ'ארלס טאפר בהנהגת המפלגה והתחרה במשך סדרת מערכות בחירות נגד ראש הממשלה המכהן באותה העת, וילפריד לורייה מהמפלגה הליברלית. בשנת 1911 ניצח בבחירות הפרלמנטריות ונבחר לראשות ממשלת קנדה. בורדן חיזק את קשריו של הדומיניון הקנדי עם האימפריה הבריטית זמן קצר קודם לפרוץ מלחמת העולם הראשונה. במהלך המלחמה התערבה קנדה לצד בריטניה והממשלה חיזקה את סמכויותיה דרך חקיקת אמצעי המלחמה. זמן קצר מאוחר יותר היה ממשל בורדן אחראי על הקמתו של חיל המשלוח הקנדי שהיה מעורב בחזית המערבית. בשנת 1917, דרך הקמתה של ממשלת אחדות, יכול היה בורדן להעביר חוק גיוס חובה.
בחזית הביתית נודע אירוע פיצוץ הליפקס בסוף שנת 1917. לאורכה של המלחמה עלתה הדרישה להכרה ממשלתית בשוויון זכויות לנשים וממשלת בורדן העניקה זכות הצבעה לנשים. בסופה של המלחמה החלה התערערות כלכלית שגררה אחריה שביתה כללית בויניפג. ממשלת בורדן הזעיקה את יחידות הפיקוח המשטרתי המיוחד מהטריטוריות הצפון-מערביות במטרה להשקיט את השביתה. בשנת 1915 הוענק לבורדן תואר אבירות מידי ג'ורג' החמישי, מלך הממלכה המאוחדת. דרך פועלו של בורדן ניתנה לקנדה אוטונומיה שלטונית נרחבת במסגרת חוזה ורסאי. בשנת 1920 פרש בורדן מהפוליטיקה הקנדית וקבע את ארתור מיין להיות ליורשו בראשות הממשלה. לאחר פרישתו הפוליטית של בורדן ממשלת האחדות של המפלגה היוניוניסטית שהקים התפרקה.
בורדן היה ראש הממשלה הקנדי האחרון מנובה סקוטיה והאחרון שנולד לפני איחוד קנדה. דיוקנו של בורדן מופיע על שטר 100 דולר קנדי. זמן קצר לאחר פרישתו הפוליטית של בורדן שבו הליברלים להנהגת הממשלה תחת ויליאם ליון מקנזי קינג שהפך לאישיות הפוליטית המרכזית בפוליטיקה הקנדית לשני העשורים הבאים. לאחר פרישתו הפוליטית ייצג בורדן את קנדה פעם נוספת במהלך הוועידה הימית בוושינגטון, ארצות הברית. בורדן נפטר בשנת 1937, בעודו עומד בראשות מנהל שני בנקים.
ביוגרפיה
שנים ראשונות ותחילת הקריירה
רוברט בורדן נולד בנובה סקוטיה בשנת 1854[1]. משפחתו היגרה לאמריקה הצפונית מממלכת אנגליה עוד במהלך המאה ה-17 ומזה דורות היו בני המשפחה עובדי אדמה. אביו של רוברט, אנדרו, שנולד בשנת 1816, היה חקלאי בעל אדמות בגראן פרה שחי בדלילות כלכלית. אנדרו בורדן התחתן בנישואים ראשונים עם קתרין סופיה פולר ולזוג היו שני ילדים לפני פטירתה של קתרין בשנת 1847. לאחר שלוש שנים התחתן אנדרו בשנית עם יוניס ג'יין לירד, בתו של מורה בית ספר בעל מוניטין מקומי. רוברט בורדן היה הבכור בבניהם של אנדרו ויוניס. לאחר הולדתו נולדו עוד שלושה ילדים לזוג; ג'ון ויליאם, ג'וליה רבקה והנרי קליפורד. בצעירותו הייתה לאמו של רוברט, יוניס, את ההשפעה החינוכית המרכזית עליו. מאוחר יותר כתב רוברט על אמו שהייתה מסורה לגידול ילדיה. אנדרו השאיר את הטיפול בחווה ליוניס וילדיהם בעוד ניסה ונכשל להיכנס למספר עסקים מקומיים. לבסוף התקבל לניהול תחנת רכבת מקומית.
את חינוכו החל רוברט בורדן בבית הספר הפרסביטריאני היסודי המקומי. בבית הספר נחשף בעיקר לזרמים בנצרות בעוד אמו לימדה אותו באופן עצמאי אוריינות. כאשר היה בן 9, בשנת 1863, שלחו אותו הוריו לבית הספר אקסיה וילה, אשר היה לאקדמיה פרטית[2]. מסגרת לימודיו של רוברט כללה דקדוק, מתמטיקה, ספרות ופילוסופיה. נוסף על כך הוא הצטיין בידע יוונית ולטינית. בהמשך למד גם עברית בעזרת מחנכו, ג'יימס הנרי המילטון. בשנת 1869, בעודו בן 14 בלבד, מונה רוברט מטעם האקדמיה לעוזר מחנך לאחר שהמילטון עבר ללמד בארצות הברית. רוברט הגיע להחלטה שלא יעסוק בחקלאות למחיה. במקום זאת המשיך בעיסוקו כמחנך בפועל באקדמיה אשר עצר את תהליך לימודיו. אי-השלמת לימודיו מנע ממנו לימודים באוניברסיטה מאוחר יותר. בהמשך גילה יכולת אוטודידקטיות הרכש השכלה באופן עצמאי לגמרי במקביל לעבודתו כמחנך. בורדן עסק בהוראה באקסיה וילה במשך 4 שנים עד שקיבל את הצעתו של המילטון להצטרף אליו במוסד החינוכי גלאנווד בניו ג'רזי, ארצות הברית. בין 1873 ל-1874 היה בורדן פרופסור למתמטיקה ולימודים קלאסיים[3]. בורדן היה אמנם רחוק מביתו אך שמר על קשרים עם אחיו-למחצה, תומאס, שעסק בדייג במטרופולין של ניו יורק. נוסף על כך, מספר חברים של בורדן התגוררו ועבדו בברוקלין.
משלא מצא סיפוק בהוראה החל לעסוק בעריכת דין בהליפקס, נובה סקוטיה, ללא הכשרה פורמלית. בורדן העריך כי מכיוון שלא השלים לימודים גבוהים יתקבל רק ללימוד באקדמיות ממדרגה שנייה. תחילה יצר בורדן קשר עם דודו, שהיה עורך דין באונטריו. יוניס, אמו של בורדן, לחצה על בנה שיוכל להשיג משרת עורך דין מספקת בנובה סקוטיה ושאין כל סיבה עבורו לעבור הרחק לאונטריו. ב-1877 עבר את בחינות לשכת עורכי הדין של נובה סקוטיה. בספטמבר אותה השנה הוא החל לעבוד כעורך דין והיה שותף באחד ממשרדי עורכי הדין הבולטים בהליפקס, תחת צ'ארלס היברט טאפר, עורך דין שלמד באוניברסיטת הרווארד. הייתה לו עוד שנת חניכה לפני קבלתו ללשכת עורכי הדין ובחורף שבין 1877 ל-1878 הוסיף ללמוד גם בבית הספר להוראה צבאית בהליפקס. ב-1880 התקבל ללשכת הבונים החופשיים[4]. בורדן עבר בין מספר משרדי עריכת דין לפני שנקרא בשנת 1882 לשוב למשרד של וולאס גרהאם, שותפו של צ'ארלס טאפר. בורדן התחנך תחת גרהאם כשוליה בתחילת לימודי המשפטים שלו בשנת 1874. המשרד אשר נוהל בידי גרהאם וצ'ארלס טאפר נזקק לתמיכה מבורדן לאחר שהקריירה המשפטית של טאפר נקתעה עקב מינויו לבית הנבחרים של קנדה. העבודה של בורדן נסובה בעיקרה בין הצגת תביעות לבית המשפט העליון בנובה סקוטיה לבין ייצוג משפטי בעד ממשלת ג'ון אלכסנדר מקדונלד. קשריו של בורדן עם המפלגה השמרנית של קנדה החלו במהלך הקריירה המשפטית שלו מכיוון שהמשרד של גרהאם היה מקושר להנהגת המפלגה ופעמים רבות ייצג אותה במקרים משפטיים. לבורדן היה חלק מרכזי בייצוג קנדה במהלך משבר דיפלומטי עם ארצות הברית שנגע לזכויות דייג באוקיינוס האטלנטי. התיק המשפטי אל מול ארצות הברית היה גורל מרכזי לכך שבשנת 1888 הוצעה לו משרד סגן שר המשפטים בידי שר המשפטים המכהן, ג'ון תומפסון. לאחר ששקל אותה בכובד ראש, חליט בורדן לסרב להצעה והמשיך לעסוק בעריכת דין בהליפקס. ב-1889 נשא לאשה את לאורה בונד (Laura Bond ;1863-1940), בתו של תומאס הנרי בונד, שהיה סוחר מצליח בהליפקס. בורדן נהג לבקר בכנסייה האנגליקנית העירונית על שם פאולוס הקדוש, איפה שלאורה הייתה נגנית אורגן. כאשר נישאו היה בורדן בן 35 ולאורה הייתה בת 28. בתחילה שכרו בני הזוג בורדן דירה במרכז העיר הליפקס, אך בשנת 1894 רכש בורדן בית גדול, פינאהרסט, על דרך קווינפול שבפרבריה המערביים של העיר. שני בני הזוג היו בעלי מספר גורמים משותפים, כולל אהבה למספר סוגי ספורט. בורדן ולאורה בילו מספר שבועות בקיץ 1891 ו-1893 בטיולים באנגליהממלכה המאוחדת ובאירופה. לזוג לא היו ילדים אך אחיו הצעיר של בורדן, הנרי "האל" קליפורד, היה לעיתים קרובות מתגורר איתם בפינאהרסט בזמן שלמד משפטים בדלהוזי.
בתחילת שנות ה-90 של המאה ה-19 הפך משרד גרהאם ובורדן לאחר מגדולי משרדי עורכי הדין בנובה סקוטיה ועל כך המשרד העסיק עורכי דין נוספים לשירותו. מבין לקוחות המשרד היה הבנק הפרובינציאלי של נובה סקוטיה, חברת קווי הטלפון של נובה סקוטיה, חברת אוניות הקיטור של קנדה ועוד. רוב העבודה של בורדן במשרד נסובה סביב הצגת ערעורים לבית המשפט העליון בהליפקס או באוטווה, בירת אונטריו. בשנת 1893 הופיע בורדן לראשונה להצגת ערעור בפני הוועידה המשפטית של המועצה המלכותית בלונדון. בעת נקרא להצי ערעור באוטווה ביקר בורדן מספר פעמים את ג'ון תומפסון, לשעבר שר המשפטים הקנדי שמונה בשנה קודם לכן לראש ממשלת קנדה. עד 1891 היה חבר המפלגה הליברלית, אולם בשנה זו עבר למפלגה השמרנית בין לבין עקב קשריו המשפטיים עימה. כאשר היה בורדן נקרא לייצג ערעור לבית המשפט העליון באוטווה היה נוהג להשתכן בעיר באופן זמני ובהמשך לרכב על אופניים למושב בית המשפט העליון. מספר פעמים הוא נראה ברחובות אוטווה רוחב לצדו של צ'ארלס היברט טאפר, אשר קודם לכן התחנך במשפטים תחתיו לפני מעברו לאונטריו. עם הזמן התפשט המוניטין של בורדן בתוך נובה סקוטיה ובשנת 1895 התמנה לחבר באגודת עורכי הדין של נובה סקוטיה. בשנה מאוחר יותר היה בורדן לנשיא האגודה. בורדן במקביל תמך במקורבו צ'ארלס סידני הרינגטון בהקמת אגודת המשפטנים של מונטריאול, בפרובינציית קוויבק.
דרכו הפוליטית
ב-27 באפריל 1896, לאחר התפטרותו של ראש הממשלה מקנזי בוול, עמד הפוליטיקאי צ'ארלס טאפר, גם הוא מהמפלגה השמרנית, לרשת את ראשות הממשלה עד לבחירות באותה השנה[5]. טאפר, שהיה מקורב עם בורדן, ביקש מזה האחרון להתחרות לייצג את הליפקס בבית הנבחרים מטעם המפלגה השמרנית לאחר שג'ון פיצויליאם סטאירס, חבר בית הנבחרים הקודם מטעם הליפקס, פרש מתפקידו. בורדן הסכים להצעה של טאפר ובכך החל בקריירה פוליטית. במהלך הבחירות הפרלמנטריות 1896 הציג בורדן עצמו כממשיך מצעה הפוליטי של המפלגה השמרנית לפי מדיניותו של ג'ון אלכסנדר מקדונלד שנפטר בשנת 1891. לבסוף נבחרו שני מייצגים בטעם הליפקס לבית הנבחרים; בורדן השמרן ועורך הדין בנג'מין ראסל הליברלי. לאחר הבחירות עבר בורדן לראשונה לאוטווה כדי להצטרף לפרלמנט הקנדי. עם זאת, הבחירות הפרלמנטריות הסתיימו בהפסד המפלגה השמרנית ובמינויו של וילפריד לורייה הליברלי לראש ממשלה. על כן בורדן החל דרכו הפוליטית באוטווה ביושבו באופוזיציה. בארבע השנים הבאות היה מעורב בורדן בעריכת דין מחד בהליפקס ועסק בפוליטיקה הלאומית באוטווה מאידך. מאוחר יותר רשם על געגועיו לאשתו לאורה שנותרה בביתם בהליפקס. נכון לשנת 1899 השיג בורדן מוניטין פוליטי לאומי ונראה כדמות מפתח עולה בפוליטיקה הפנימית של המפלגה השמרנית.
הנהגת השמרנים באופוזיציה
בשנת 1900 נחלה המפלגה השמרנית הפסד חריף נוסף במהלך הבחירות הפרלמנטריות כאשר זכתה ברוב מושבים באונטריו בלבד. צ'ארלס טאפר עמד לצאת לגמלאות והיו מספר מועמדים לראשות המפלגה השמרנית, בהם צ'ארלס היברט טאפר וג'ורג' אולס פוסטר. לבסוף פנו האב והבן למשפחת טאפר אל בורדן לקחת את הנהגת המפלגה. ב-6 בפברואר 1901 נבחר בורדן ליו"ר המפלגה השמרנית עם פרישתו של טאפר האב. בורדן הנהיג את המפלגה השמרנית במשך עשור מהאופוזיציה. קודמיו בהנהגה השמרנית כגון מקדונלד, ג'ון אבוט, תומפסון וטאפר היו בעלי שנים של ניסיון פוליטי במשרות מפתח לפני שכיוונו לראשות המפלגה. בעוד שכבר מזה זמן רב עלה על חרדותיו דרך הקריירה המשפטית, בורדן מעולם לא נהנה לנאום או לדבר בפומבי. רבים במפלגה השמרנית הצביעו בעד מינויו של בורדן לראשות המפלגה עקב התמיכה של טאפר במינויו. מצב זה הותיר ספקות של רבים מחברי המפלגה בבורדן ונלקחו מספר שנים עד שהשיג את ההכרה והתמיכה מצד רוב חברי המפלגה. במהלך השנים הללו חברים שמרנים התייעצו פעמים רבות עם גופים חיצוניים כגון עסקים לקביעת המדיניות השמרנית.
בעייתו הגדולה ביותר של בורדן הייתה עם חברי המפלגה הצרפתים מקוויבק. במקור היו נציגי קוויבק לעצם היסוד של המפלגה השמרנית אך עם הזמן הפכו למיעוט לעומת נציגי המפלגה הליברלית מטעם הפרובינציה. וילפריד לורייה הליברלי היה עצמו צרפתי מקוויבק ותרם לשינוי הצבעות רבות דרך מצעו הפוליטי. לחיזוק מעמדה של המפלגה בקוויבק, בחר בורדן בחבר פרלמנט צרפתי-שמרני לסגנו בהנהגת המפלגה. אותו חבר פרלמנט, פרדריק דברץ' מונק, נכנס לעיתים קרובות למאבקים פוליטיים עם בורדן. מונק היה כבורדן משפטן מצליח אשר נבחר לפרלמנט בשנת 1896. בורדן, שהשפה הצרפתית הייתה שגורה בפיו, היה חסר סבלנות לעומת תמיכתו של מונק בהעברת זכויות נוספות לאוכלוסייה הצרפתית. למעשה, מונק אף הביע לעיתים תמיכה בתנועה לעצמאות קוויבק מאיחוד קנדה. חברי המפלגה היו מפולגים בין דוברי צרפתית לדוברי אנגלית, בין קתולים לבין פרוטסטנטים ועוד. מונק, שהרגיש מבודד וחסר תמיכה מצד מנהיג מפלגתו, התפטר מתפקידו בינואר 1904. שנה לאחר מכן הוא ובורדן התעמתו סביב נושא בתי הספר באלברטה ובססקצ'ואן. מונק רצה שבורדן יקום לעזרת הקמת בתי ספר נפרדים בין צרפתים ואנגלים במחוזות החדשים. בורדן מצידו, בידיעה שרעיון ההפרדה התרבותית פוגש בהתנגדות מצדם של גורמים מקומיים, תמך בטיעונים לאוטונומיה פרובינציאלית. מונק, בכעס, טען כי מנהיגו החזיר את המפלגה השמרנית בקוויבק 15 שנה אחורה.
בשנת 1903 נכנס בורדן למאבק פוליטי עם לורייה וממשלתו הליברלית. ממשלת לורייה קראה להקמת שתי מסילות ברזל טרנס-יבשתיות, שתיהן נועדו להתחיל במרכזי האוכלוסין בקוויבק ואונטריו. האחת נועדה להתפרס מערבה עד לחופי האוקיינוס השקט בקולומביה הבריטית והשנייה נועדה להתפרס צפונה עד אל אוקיינוס הקרח הצפוני באזורים המבודדים והדלילים מבחינת אוכלוסין בטריטוריות הצפון-מערביות. בורדן הכיר בחשיבות של בניית הרכבות לגישור בין קצוותיה המרוחקים של קנדה אך התנגד להתרת בניין הרכבות לחברה פרטית שתכננה לחלק את שתי המסילות כך שבמשך מאות קילומטרים יהיו במרחק מינורי. בורדן טען כי תהיה זאת הוצאה מיותרת ומכיוון שהכספים שנועדו לבניית המסילות הועברו מידי הממשלה הוא טען כי יהיה זה בזבוז של האוצר המדיני. החלופה שהציע בורדן קראה לבניית שתי המסילות בידי חברה ממשלתית ובכך לשמור על פיקוח ישיר על כל הגורמים בתכנון ובייצור של מסילות הרכבת. בורדן טען כי בבחירות הקרובות של 1904 תהיה לעם אפשרות לבחור: ”רכבת בבעלות ממשלתית או רכבת בבעלות רכבת.” מסע הבחירות של בורדן כשל והמפלגה השמרנית ספגה הפסד מוחץ ליריבתה הליברלית. המפלגה הליברלית זכתה בכל מושבי בית הנבחרים בנובה סקוטיה, כולל מושבו של בורדן עצמו, והשיגה רוב של 64 מושבים על המפלגה השמרנית. בורדן חשב להתפטר לאחר ההפסד החריף אך לבסוף החליט להמשיך בהנהגת המפלגה. מושב פרלמנטרי פנוי נמצא בחיפזון במחוז קרלטון באונטריו ולורייה סידר באדיבות שבורדן ייצג את המחוז ב-4 בפברואר 1905.
בכך שהחליט להישאר בראשות המפלגה קבע בורדן לשם את הקריירה הפוליטית בראש מעייניו. הוא אמר ללאורה ב-9 בפברואר 1905 שהוא בחיפוש אחר קניית בית באוטווה. בני הזוג עברו לביתם החדש בקיץ 1906, בגלנסמיר, ברחוב וורטמבורג. גבו של הבית פנה לנהר רידו. בורדן מילא חלק נרחב מזמנו בראשות האופוזיציה בין 1904 ל-1908 בניסיון לשכתב מחדש את מדיניותה ומצעה של המפלגה השמרנית. המוניטין המפלגתי נפגע קשות לאחר החלפתם של מספר ראשי ממשלה בתוך זמן קצר ממותו של אלכסנדר מקדונלנד ועד לירידתו של צ'ארלס טאפר האב בבחירות ב-1896. ב-20 באוגוסט 1907 הכריז בורדן בחגיגיות על פלטפורמת הליפקס, שהייתה למצע החדש של המפלגה השמרנית. המצע החדש קרא בין היתר לרפורמה בסנאט ובשירות האזרחי, מדיניות הגירה מפוקחת יותר על הקיימת, משלוח דואר כפרי בחינם, והסדרת בעלות ממשלתית (הלאמה) על טלגרפים, טלפונים ורכבות. אידיאלים אלו שהיו בקדמת המצע המפלגתי החדש סטו מהקו המסורתי של המפלגה השמרנית והיו לגורם מרכזי בהפסד המפלגה השמרנית פעם נוספת במהלך הבחירות הפרלמנטריות משנת 1908. במהלך הבחירות התחזקה עמדת השמרנים אשר השיגו רוב במניטובה, קולומביה הבריטית ואונטריו. השמרנים השיגו 14 מושבים חדשים בבית הנבחרים, מה שהוריד את הרוב של לורייה ל-50 מושבים בלבד. פלטפורמת הליפקס גררה אחריה מאבקים פנימיים נגד בורדן מתוך המפלגה השמרנית. בורדן מצידו רצה להביא לרפורמה במפלגה שתסדיר ועידה לאומית לראשות המפלגה ולמועמדות מטעמה לראשות הממשלה כנעשה בארצות הברית.
בשנת 1909 החל לורייה לקדם את הזכות הקנדית לשמירה על ריבונות המים הטריטוריאליים שלה, נושא שהיה להבטחת בחירות מטעם המפלגה הליברלית עוד בשנת 1902 אך לא קודם מאז. במקביל הייתה הממלכה המאוחדת במרוץ חימוש ימי עם הקיסרות הגרמנית. בריטניה קראה לתמיכה קנדית בייצור אוניות מלחמה מסוג דרדנוט, שהיו לאוניות המערכה החזקות ביותר בעולם נכון לאותה העת. לורייה ובורדן יחדיו לא אהדו את הדרישה הבריטית. לאחר לחץ בריטי קידם לורייה הסדר עם המפלגה השמרנית שנועד להביא לייצור אוניות הדרדנוט תחת פיקוח ממשלתי. לורייה המליץ לבית הנבחרים לאשר כל הוצאה נחוצה שנועדה לקדם בצורה ישירה או עקיפה את הצי המלכותי הקנדי (אשר היה בשלבי הקמה מוקדמים באותה העת למען ההגנה על המים הטריטוריאליים) אשר נועד לעבוד בשיתוף פעולה הדוק עם הצי המלכותי הבריטי. בורדן וחברי המפלגה השמרנית תמכו בהמלצה של לורייה ובמרץ 1909 עברה חקיקה לבניית אוניות דרדנוט עבור הציים המשותפים של בריטניה וקנדה. בינואר 1910 הציג לורייה בפני בית הנבחרים תקציב להקמת שירות ימי קנדי שיהווה את הבסיס לצי המלכותי הקנדי. לפי הצעתו של לורייה, התקציב נועד להקים צי ריבוני לקנדה אשר יגן על חופיה לאוקיינוס השקט ולאוקיינוס האטלנטי. כמו כן, במסגרת הצעת התקציב נקבע שהצי יהיה בחסות בריטית ובעיתות מלחמה ישרת לצד הצי המלכותי הבריטי.
בורדן תמך ברעיון של תמיכה ישירה בצי המלכותי הבריטי אך זמן קצר לפני ההצבעה על העברת התקציב החלו חברי המפלגה השמרנית להתפרק לכדי שלושה פלגים בעלי עמדות שונות בעניין התקציב. בורדן לא הצליח להסדיר סמכות ומשמעת בין חברי מפלגתו ועל כן הגיש את התפטרותו מראשות המפלגה בפני המצליף הכללי ב-6 באפריל 1910. למעשה לא הייתה לו שום כוונה לעזוב את התפקיד. במקום זאת, הוא קרא תיגר על שאלת סמכותו על חברי המפלגה השמרנית. הוא התייחס לנושא בנאום בפני בית הנבחרים שנמשך שעה ו-12 דקות וסיים בידיעה שבני בריתו יעצרו את ההתקוממות הפנים-מפלגתית. זמן קצר לאחר הצהריים הועברה הצעה המאשרת את התמיכה של רוב חברי המפלגה בבורדן וזה נשאר בהנהגת המפלגה. בתחילת 1911 הוסדר הסכם מסחר מחודש בין קנדה לארצות הברית שביטל את כל המכסים בין שתי המדינות. ההסכם, אשר הונהג בידי הממשלה הליברלית, עבר בחקיקה בתמיכה מלאה מצד השמרנים בבית הנבחרים.
הבחירות הפרלמנטריות של 1911
ערך מורחב – הבחירות הפרלמנטריות בקנדה 1911
בשנת 1911, לאחר מספר כישלונות מטעם הליברלים להעביר תקציבים והגעה למבוי סתום אל מול השמרנים במספר נושאים מדיניים כגון יחסי מסחר עם ארצות הברית ומעמדו של הצי הקנדי המיועד, הכריז ראש הממשלה לורייה על פיזור הממשלה וקבע מועד להקדמת הבחירות שיועדו תחילה רק לשנת 1912. לקראת הבחירות הפרלמנטריות של 1911 הכינו חברי המפלגה השמרנית מצע אשר נועד לקדם תמיכה נרחבת מכמה שיותר מגזרים חברתיים בקנדה. רוברט רוג'ר, שר התשתיות הציבוריות במניטובה, הציע לבורדן למקד את מצע הבחירות שלו במדיניות הפנים של קנדה ולא ביחסיה עם האימפריה הבריטית בכללותה. התאחדות התעשיינים הקנדית פיתחה במהרה גוף משני שהתערב בפוליטיקה, איגוד שוק הבית הקנדי, שניהל מלחמת תעמולה נגד המדיניות הליברלית. התמיכה התעשייתית בשמרנית החלה עוד תחת אלכסנדר מקדונלד, כאשר הממשלה העניקה תעריפים להגנה על התעשיות. מספר פוליטיקאים ליברלים המקורבים לתעשיינים ואנשי עסקים עברו לשורות המפלגה השמרנית לקראת הבחירות. מנגד, מונק ותומכיו הנהיגו את ההתנגדות לבורדן מפנים המפלגה השמרנית. כאשר איבדה ההנהגה הליברלית את רוב תמיכתה מתוך בית הנבחרים נטשה את תקציב המכס, החלטה שאפשרה למפלגה השמרנית לחזק את תעמולתה הפוליטית לקראת הבחירות. בורדן ובני בריתו לקואליציה ערכו קמפיין בחירות ברחבי קנדה דוברת האנגלית בסיסמה "קנדיות או קונטיננטליזם". הופעותיהם בקוויבק, שהייתה לב התמיכה בלורייה, היו מעטות.
מסע התעמולה של המפלגה בקולומביה הבריטית נערך תחת הסיסמה "קנדה לבנה", תוך נגיעה בחשש המקומי מפני הגירה לא מאוזנת מדרום-מזרח אסיה. בשל כך ובשל חוקי ההגירה המצמצמים שהציג מצע המפלגה נחשבה כנגועה בגזענות[6]. עוד היו בבסיס המצע דבקות בחברות קנדה באימפריה הבריטית, בניגוד לשאיפותיהם של דוברי הצרפתית מקוויבק והלאמה למעשה של שירותי הטלגרף והטלפון. אסטרטגית הבחירות עבדה בצורה מבריקה. ב-21 בספטמבר 1911 השמרנים תפסו את כל שבעת המושבים בקולומביה הבריטית, שמונה מתוך עשרת המושבים במניטובה ושבעים ושלוש מתוך שמונים ושישה מושבים באונטריו. בקוויבק ייצוגם קפץ מאחת עשרה מושבים לעשרים ושבע. המפלגה השמרנית של בורדן זכתה ב-134 מתוך 221 מושבים בבית הנבחרים; הליברלים של לורייה ניצחו ב-87 מושבים בלבד. בורדן מונה לראש ממשלתה האחד עשר של קנדה מאז איחודה וראש הממשלה השמרן הראשון מזה 15 שנים. השמרנים השיגו רוב מושבים בקולומביה הבריטית, טריטוריית יוקון, מניטובה, אונטריו ואי הנסיך אדוארד. 18 מושביה של נובה סקוטיה חולקו שווה בשווה בין הליברלים והשמרנים.
ראש ממשלת קנדה (1911 - 1920)
מדיניות קודם למלחמת העולם
הממשלה החדשה החלה בתקוות גדולות לתוכנית חקיקה פרוגרסיבית. דרך פלטפורמת הליפקס הבטיח בורדן רפורמה נוספת בשירות המדינה - לורייה החל את התהליך עם הקמת נציבות שירות המדינה בשנת 1908 - אך עקף את הרעיונות השנויים במחלוקת יותר של רגולציה ממשלתית או בעלות ציבורית על זיכיונות לאומיים כמו הטלגרף ומערכות טלפון. ראשית העניק בורדן ייחס ממשלתי אל המגזר החקלאי, אשר דרישותיו לא נענו במהלך שלטון הממשלות הליברליות. תחילה הקים בורדן בשנת 1912 את ועידת החיטה דרך חקיקת החיטה[7]. על הוועידה שהורכבה מנציבי תבואה הוטלה הסמכות לפקח על התבואה ולהסדיר את סחר התבואה. הועידה אפשרה לממשל הפדרלי באונטריו להתערב במסחר התבואה במטרה להסדיר שימור תבואה לשנות בצורת ולמנוע פשיטות רגל למיניהן. בהמשך העבירה הממשלה תקציב שנועד לתמוך בפיתוח המגזר החקלאי, בעיקר באזורי הספר המדוללים באוכלוסייתם באזור ארץ רופרט לשעבר ומערבה לה. לאחר מכן פנתה הממשלה החדשה לתמיכה בתעשייה. עם העברת תקציב בשנת 1912 הוקמה ועדה להסדר תעריפים שנועדו להגנת על חברות. התקציב היה מוערך ב-80 אחוז מכלל ההכנסות של הממשלה דרך מיסים, והיה בנוי על בסיס גורם יסודי בפלטפורמת הליפקס.
למרות ההוצאה האדירה על התקציב לתעריפים, היה על הממשלה להעביר באותה השנה תקציב נוסף לקדם את תחילת הבנייה של מערכת מסילות ברזל לאומית ולא פרטית, בשונה ממסילות הברזל שקודמו בידי ממשלת לורייה בשנת 1903. ב-18 במרץ 1912 הודיעה בורדן כי ממשלתו לעקב את תוכנית הצי הקנדי הקיימת ממשלת לורייה במטרה לקדם תוכנית מחודשת אשר נגעה לשינויים במעמדו של הצי הקנדי המיועד בין קנדה ובריטניה. הליברלים, שהיו בעלי רוב עצום בסנאט (הבית העליון בפרלמנט), השיבו לבורדן בכך שהטילו וטו על מספר מהחלטותיו דרך הרוב שאחזו בו. ועדת התעריפים של בורדן נדחתה בשנת 1912 ותקציב הכבישים המהירים שלו נדחו בשנת 1912 ושוב בשנת 1913. באותו היום שהכריז בורדן על עצירת הפיתוח של הצי לפי החלטות ממשלת לורייה הכריז וינסטון צ'רצ'יל, הלורד הראשון של האדמירליות בבריטניה, על תחילת חימוש ימי מחודש כדי למנוע התחזקות יתר על המידה של הצי הקיסרי הגרמני. בדצמבר 1913 העביר בורדן את תקציב התמיכה הימית בבריטניה (Naval Aid Bill) בהתאם לדרישות הבריטיות. התקציב העביר 35 מיליון דולר לבניית אוניות דרדנוט שנועדו לשרת בצי המלכותי הבריטי. בורדן נאבק בחברי פרלמנט ללא הפסק למען מעבר התקציב מכיוון שהאמין שבעזרת התמיכה הקנדית בצי הבריטי תינתן לקנדה מידת החלטה עצמאית על מדיניות החוץ שלה כך ש”שום צעד חשוב במדיניות החוץ לא ייעשה ללא התייעצות עם [...] נציג מטעם קנדה.”
במהלך 1912 הצליח בורדן להעביר חקיקה שהרחיבה את גודלם של פרובינציות קוויבק, אונטריו ומניטובה (גבולות אשר מאז לא השתנו) ואלו העניקו לאונטריו ומניטובה חוף למפרץ הדסון. כל עוד המשיכו המאבקים הפנימיים בתוך הפרלמנט הקנדי השירות הימי של קנדה הושעה, ואפשרות תרומת החירום שלה לצי המלכותי הבריטי לא הייתה קיימת. המבוי הסתום בין הסנאט לבית הנבחרים סטה מנושאי הצי ונמשך לנושאים כגון ייצוג פוליטי. ביוני 1914, כאשר הסנאט דחה הצעת חוק, שהועברה פה אחד בבית הנבחרים, כדי להגדיל את מספר המייצגים בבית הנבחרים כדי להעניק ייצוג הולם לפרובינציות המערביות. ב-22 ביוני 1914 הוענק לבורדן תואר אביר מסדר מיכאל הקדוש וג'ורג' הקדוש מידיו של ג'ורג' החמישי, מלך הממלכה המאוחדת. בורדן היה ראש הממשלה הקנדי האחרון שהוענק לו תואר אבירות. בסוף יולי, בורדן ולאורה יצאו לחופשה מאוטווה למוסקוקה, לחופי ימת יורון. הייתה זאת חופשה קצרת מועד. ביום שישי בבוקר, 31 ביולי, עלה בורדן על רכבת שמיהרה לטורונטו. למחרת הגיע למשרדו באוטווה וביום שלישי בערב, 4 באוגוסט 1914, בשעה 8:55 הגיעה הודעה מלונדון במהלך ישיבת ממשלת חירום שהאימפריה הבריטית הצטרפה למלחמת העולם הראשונה וקנדה איתה.
מלחמת העולם הראשונה
- ערך מורחב – קנדה במלחמת העולם הראשונה
ב-4 באוגוסט 1914 הכריזה האימפריה הבריטית מלחמה על מעצמות המרכז בראשות הקיסרות הגרמנית לאחר שצבאה של האחרונה פלש לעבר צרפת דרך בלגיה (ראו תוכנית שליפן). בריטניה שמרה על הבטחתה לשמור על ריבונות בלגיה ובכך הצטרפה למלחמת העולם הראשונה ולצידה כל מושבותיה הקולוניאליות. המלחמה התקבלה בהתלהבות בקנדה. אנשי ציבור בולטים התחרו על ההכרה בתרומתם למאמץ המלחמתי. המסדר הקיסרי "בנות האימפריה" גייסו כספים לאוניית חולים ששטה לחופי צרפת ביחד עם אוניות המלחמה שהעבירו עליהן את חיל המשלוח הקנדי. וסר ריצ'רד מקברייד, ראש ממשלת קולומביה הבריטית, הפתיע הן את משרד האדמירליות הבריטי והן את הממשלה הקנדית באוטווה כאשר השתמש בכספי האוצר המחוזי לרכישת שתי צוללות שנבנו עבור חיל הים הצ'יליאני בסיאטל והעבירו אותן מעבר לגבול בדיוק כאשר חוקי הנייטרליות של ארצות הברית נכנסו לתוקף. הממשל הקנדי עצמו, כמו קנדה כולה, לא היה מוכן למלחמה. מכל קבינט המלחמה של בורדן היה רק שר אחד בעל ניסיון צבאי, סם (סמואל) יוז, שר ההגנה והמיליציה. לתעשייה הקנדית לא הייתה התפוקה לייצר נשק כבד עבור מאמץ המלחמה הבריטי. ב-9 באוגוסט, חמישה ימים לאחר כניסת קנדה למלחמה, יצא קבינט בורדן בהצהרה רשמית ראשונה בנוגע למדיניות החדשה ובתוך שבועיים הוקמה ועידת מלחמה מטעם הפרלמנט[8].
הממשל מיהר להעביר חקיקה שהעלתה תעריפים על מוצרים בסיסיים ותמכה בשימור הייציבות הכלכלית של מוסדות לאומיים. בהמשך נטל בורדן חלק מרכזי בהעברת חקיקת אמצעי המלחמה אשר הגדילה את סמכויות הרשות המחוקקת ואת יכולתה להתערב בחיי ההפרט למניעת קשרים פנים-מדיניים נגד מדינות ההסכמה. החקיקה כוונה בעיקרה כדי לאכוף סמכות על קהילות מהגרים שהגיעו לקנדה מ"מדינות אויב" או שהיו בעלי מוצא אוקראיני, גרמני או כל עם סלאבי[9]. המאמץ הקנדי בעת המלחמה רוכז בעיקרו בשליחת חיל המשלוח הקנדי אל החזית המערבית באירופה. בורדן הבטיח לעמיתו הבריטי נאמנות קנדית ללא סייג והבטיח גיוס 500,000 חיילים קנדים לשורות הצבא הבריטי (וזאת מתוך אוכלוסייה של כ-8 מיליון קנדים בלבד). בעוד רוב הקנדים דוברי האנגלית ראו צעד זה כפטריוטי ותמכו בו, התנגד לו הרוב המכריע של דוברי הצרפתית. ממשל בורדן הכריז על גיוס התנדבותי לחיל משלוח, שהתארגן עד מהרה ונשלח לחזית. סם יוז סירב לקבל את הצעת הגיוס של ראש המטה הכללי ווילובי גוואטקין וקרא לגיוס מרצון של 200 מיליציות אזוריות שהתארגנו בצורה עצמאית. היה מאבק בין הממשלה והאופוזיציה כאשר יוז קידם חוזה עסקים עם התעשיין ויליאם פרייס לבניית מחנה אימונים עבור מתנדבים בעיירה ליד קוויבק סיטי. מחנה האימונים הוקם בתוך שלושה שבועות ולאחר שאלפי מתנדבים סודרו בתוכו לכדי דיווזית רגלים, בורדן החליט לקראת סוף ספטמבר לשלוח את החיילים הללו לבריטניה.
הדיוויזיה הקנדית הראשונה ראתה פעילות קרבית ראשונה בחזית במהלך קרב איפר השני. היה זה ניסיון של צבא הקיסרות הגרמנית לחדור את מערכת הביצורים של מדינות ההסכמה לתוך צרפת. למרות התקדמות מינורית של הכוחות הגרמנים נותרה החזית קפואה במסגרת מלחמת החפירות. הכוחות הקנדים ספגו אבדות כבדות. לצד זאת, החל להתפתח המוניטין של החיילים הקנדים בתור חיילים אמיצים בחזית. גיוס הדיוויזיה השנייה החל עוד בעת נשלחה הדיוויזיה הראשונה דרך האוקיינוס האטלנטי. מספר החיילים הקנדיים שנשלחו לחזית עלה מדי חודש. 150,000 ביולי 1915; 250,000 באוקטובר 1915 ולבסוף 500,000 בינואר 1916, המספר המובטח. כל המגויסים היו מתנדבים למעורבות במאמץ המלחמתי שכן בורדן הבטיח לאוכלוסייה הקנדית כי לא יעביר חקיקה של גיוס חובה. הגיוס ההתנדבותי הרב החל להאט באמצע 1916, כאשר החל להתגלות מחסור בכוח אדם בתוך קנדה עצמה. נוסף על כך, המלחמה הפכה למלחמת התשה בחזית המערבית מזה יותר משנה באותה הנקודה ומורל החיילים בחזית צנח. בורדן ביקר בחזית במהלך 1916 איפה שנדהם מכמות הפצועים ששהו בבתי החולים. הוא אמר מאוחר יותר כי: ”זיכרון אלו אשר אותם ביקרתי לעולם לא יעלם וישמר כל עוד אני חי.”
בערב העמום והקריר של 3 בפברואר 1916 כמעט ולא היה מניין חברים בבית הנבחרים של אוטווה. לפתע נשמעה מהומה ליד הדלת הראשית של אולם הנבחרים המרכזי. שני שומרים מיהרו פנימה ואחד צעק "אש ... כולם לצאת החוצה!" חברי גלריית העיתונאות שלקחו את זמנם בירידה בגרם המדרגות המפותל התמלאו במהירות בעשן שחור וסמיך. בדרך הם נתקלו בראש הממשלה בורדן, ובמזכירו שעשו את דרכם ליציאה כמעט על הידיים והברכיים. מעורבים שנותרו בתוך האולם הראשי והיססו לצאת ממנו מצאו עצמם לכודים בחושך ובעשן כשהאורות כבו. ג'ורג' אליוט, חבר בית הנבחרים מטעם צפון מידלסקס, קרא לאלו שהתמלאו בעשן לשלב ידיים והוביל אותם למקום בטוח מחוץ לבניין הפרלמנט. בתוך זמן קצר כל הבניין המרכזי היה בלהבות. תאונה הובילה לשרפת הפרלמנט הקנדי[10]. בורדן הצליח לברוח בזמן וביקר בהריסות ביום שלמחרת. השרפה החלה באולם הספרים, איפה שחברי פרלמנט נהגו לעשן למרות האיסור על כך.
בדצמבר 1916 יזם ראש ממשלת בריטניה החדש, דייוויד לויד ג'ורג', שינוי מהפכני ביחסי בריטניה עם הדומיניונים שבחסותה. הוא נזקק נואשות לעוד חיילים לוחמים בחזית אך הבין שהגיע הזמן לתת לדומיניונים ולראג' הבריטי (הודו הבריטית) אמרה בדרכי התנהלותה של המלחמה. "הם נלחמים לא למעננו", דווח כי אמר, "אלא ביחד איתנו." באביב 1917 השתתף בורדן, בתור מנהיג אחד הדומיניונים, בקבינט המלחמה והכנס הקיסרי הראשון. בין ביקורים סדירים לחיילי קנדה בבתי חולים צבאיים, השתתף בורדן בדיונים של הכנס הקיסרי הראשון במגוון רחב של עניינים, כולל תנאי שלום אפשריים. בפגישות הוועידה הוא ויועצו המשפטי הצעיר, לורינג צ'ייני כריסטי, הובילו את מעבר החלטה IX, שקראה לכנס חוקתי לאחר המלחמה "לספק הסדרים יעילים להתייעצות מתמדת בכל הנושאים החשובים שהם בגדר עניינה של האימפריה המשותפת, ועל פעולה מתואמת הכרחית שכזו, המושתתת על התייעצות, כפי שיקבעו מספר ממשלות[11]."
בענף הייצור מינה סם יוז במהרה ועדה שנועדה לפקח על ייצור תעשיית מלחמה כבדה לפי דרישות ממשלות מדינות ההסכמה. החוזים של ממשלת קנדה למילוי הצרכים הרבים של חייליה התפזרו על ידי מחלקת המיליציה וההגנה ומחלקות אחרות במשך עשרות שנים של שקט צבאי. שערוריות קלות בשורות החיילים כבר בתחילת 1915 שכנעו את בורדן להקים את הוועדה להוצאות המלחמה בראשותו של אלברט אדוארד קמף. הוועידה הסדירה את ההוצאות הצבאיות של קנדה ואת כל ההזמנות של בריטניה ובעלות בריתה לייצור אספקת מלחמה מכל סוג שהיא למעט אמצעי לחימה כבדים (דוגמת חיל שריון). באפריל 1917 התקיים קרב רכס וימי שהיה בעל חשיבות מכרעת בתולדות ההיסטוריה הצבאית של קנדה. הקרב, שהיה הראשון בתולדות המלחמה לכלול בתוכו את כל הדיוויזיות הקנדיות, הסתיים בניצחון מכריע של מדינות ההסכמה על הארמייה השישית הגרמנית. הפילדמרשל הבריטי דאגלס הייג פעל להביא לפרצה בחזית ובמהלך הקרב היה ג'וליאן בינג (לימים המושל הכללי של קנדה) המפקד הראשי של כלל חמש הדיוויזיות הקנדיות (הגיס הקנדי) וארתור קורי הקנדי היה למפקד הדיוויזיה הראשונה. הניצחון וכיבוש הרכס היה רב השפעה על המורל הקנדי מבית ועל המהות הלאומית הקנדית אך בפועל לא הוביל לשינוי משמעותי במצב החזית המערבית. במאי 1917 התכנס קבינט המלחמה האימפריאלי שכלל נציגים מכלל המושבות והדומיניונים כולל בורדן עצמו מטעמה של קנדה[12].
הבחירות הפרלמנטריות של 1917
לקראת 1917 התדלדל מאוד הגיוס ההתנדבותי. הן בשל מיצוי הפוטנציאל והן בשל מספר האבדות הכבד והידע לגבי התנאים הלא-אנושיים של מלחמת החפירות. ההתחייבות ל-500,000 חיילים, כמו גם האבדות הכבדות והתנאים שחייבו תחלופה של חיילים בחזית שלא סופקה עקב ירידת קצב הגיוס אילצו את ראש הממשלה להחליט על גיוס חובה. במהלך ישיבת הממשלה במאי הודיע בורדן כי הוא עומד לבקש מוילפריד לורייה להצטרף אליו לממשלת קואליציה כדי לתמוך בגיוס. הוא עשה זאת כעבור שבוע. לורייה היסס, מבחינה אידאולוגית התנגד לכפיית הגיוס, אך היה מודע לכך שכמה מעמיתיו הליברלים דוברי האנגלית כשפת אם תמכו בכך בתוקף. לבסוף, ב-6 ביוני, הוא סירב להצעה. כמה מחברי הקבינט של בורדן הוקלו מאוד. הם סלדו מהרעיון לשתף פעולה עם הליברלים והאמינו שהם יכולים בקלות לנצח בבחירות הקרובות במצע גיוס בלעדיהם. אך בורדן התמיד ועבד במשך חודשים להשגת קואליציה של מפלגתו עם ליברלים תומכי גיוס. הלאומנים דוברי הצרפתית של קוויבק התנגדו כאיש אחד. המפלגה הליברלית נקרעה בין מחייבי הגיוס, שחברו לממשלת אחדות עם השמרנים שהיו בשלטון, לבין מתנגדיו בראשות לורייה. ב-29 באוגוסט 1917 עבר בפרלמנט חוק גיוס החובה שהסמיך את הממשלה לחייב גיוס כראות עיניה.
לאורך הדרך הייתה התנגדות מצד פלגים בפרלמנט שתי הצעות חוק שהיו מקדמות את המצע השמרני לקראת הבחירות. חוק המצביעים הצבאיים איפשר לתפעל את ספירת הקולות בחזית, וחוק הבחירות בזמן המלחמה, שעבר לבסוף בסוף ספטמבר, מנע את זכות הצבעה ממהגרים שנולדו ב"מדינות אויב" והגיעו לקנדה לאחר 1902 והרחיב את ההצבעה לנקבה המיידית נשים של חיילים או קרובי משפחה של חיילים שלא יכלו להצביע קודם לכן[13]. היו אלו הבחירות הראשונות בהיסטוריה הקנדית שבהן ניתנה לנשים זכות הצבעה. התצוגה הגולמית הזו של נחישות מפלגתית הטתה סוף סוף את המאזניים לקואליציה. כדי לשמר את חוק גיוס החובה היה על בורדן להשיג תמיכה מצד פלגים בתוך המפלגה הליברלית. על כן הקים בורדן, מתוך המפלגה השמרנית, את המפלגה היוניוניסטית אשר תמכה בגיוס והניעה לתמיכתה פלגים מתוך המפלגה הליברלית. ליברלים תומכי גיוס כמו ארתור לואיס סיפטון, ניוטון ווסלי רוול ופרנק ברודסטריט קרוול ידעו שזו ההזדמנות האחרונה שלהם להשיג מקום בקואליציה המתקרבת ונרשמו במהירות אל המפלגה היוניוניסטית. המפלגה החדשה הונהגה בידי ההנהגה השמרנית בראשות בורדן וארתור מיין. בורדן הודיע על בחירות בעת מלחמה שהתקיימו ב-17 בדצמבר 1917[14].
הוויכוחים הזועמים שליוו את העברת חוק גיוס החובה, וההאשמות בשתי המפלגות בגין הקואליציה, לא היו אלא פתיחה למרירות מערכת הבחירות שהחלה בנובמבר. העיתונות החופשית של מניטובה (רוכזה בויניפג) הכריזה כי "הצבעה עבור לורייר היא הצבעה עבור הקייזר." העיתון של סר ג'ון ויליסון, כיום 'טורונטו דיילי ניוז', פרסם מפה של קנדה בעמוד הראשון: קנדה דוברת האנגלית נצבעה באדום, קוויבק בשחור. בקוויבק הותקף אלברט סביני, שר פיקוח הכנסות כלכלת הפנים של בורדן, בזריקת אבנים ויריות לאוויר שנועדו לאיום. לאחר שהוא התגלה במקלט בבית מלון, נופצו חלונות הבניין וסביני נאלץ להימלט על ידי התגנבות מהדלת האחורית. מסע ההתחדשות, ההפחדות והאלימות הסתיים ביום ההצבעה, 17 בדצמבר. היוניוניסטים זכו ברוב עצום של 114 שמרנים ו-39 חברים ליברלים לשעבר. הליברלים של לורייה זכו ב-82 מושבים, 62 מהם בקוויבק ורק 2 במערב קנדה. הניסיונות המחפירים לתקן את ההצבעה היו מחיר שבורדן היה מוכן לשלם. כך גם העובדה ששתי המפלגות הלאומיות הגדולות התפצלו - הליברלים עקב הגיוס, השמרנים עקב נחיצות הקואליציה. מבחינת בורדן, הבחירות בשנת 1917 היו אישור לברית החגיגית שקבעה קנדה עם חייליה בחזית המלחמה. בכך זכה בורדן למנדט ציבורי רחב לגיוס החובה, תוך דחיקת דוברי הצרפתית לאופוזיציה שנתפסה כלא פטריוטית שנשמעו בה גם קריאות להפרדות מעל הפדרציה הקנדית. המפלגה השמרנית נמחקה מקוויבק כליל למשך 50 שנה. במקביל לכך, המפלגה היוניוניסטית רשמה ניצחונות מוחצים בקולומביה הבריטית, ססקצ'ואן, אלברטה, מניטובה ואונטריו והשיגה רוב מושבים בניו ברנזוויק ונובה סקוטיה ושוויון מושבים באי הנסיך אדוארד.
פיצוץ הליפקס
- ערך מורחב – פיצוץ הליפקס
במהלך 6 בדצמבר 1917 התרחשה תאונה ימית בין ספינת סוחר נורווגית לספינת תחמושת צרפתית לחופי העיר הליפקס בנובה סקוטיה. שתי האוניות נתקלו במעבר צר והתנגשו אחת בשנייה, מה שהוביל להצטת התחמושת שהייתה על הספינה הצרפתית. הפיצוץ שנוצר היה בעוצמה של 2.9 קילוטון TNT והיה לפיצוץ החזק ביותר שנגרם עקב נשק מייצור אנושי עד לניסוי טריניטי הגרעיני[15]. הפיצוץ פגע באופן חריף בעיר הליפקס עצמה. אוניית התחמושת הצרפתית התפוצצה בשעה 9:04:35 בבוקר, והפיצוץ שלח גל הלם לכל הכיוונים, ואחריו נוצר צונאמי ששטף באלימות את חופי הליפקס ודרטמות'. יותר מ-2.5 קמ"ר מהעיירה ריצ'מונד היו מלאים בעשן סמיך לחלוטין, על ידי הפיצוץ, הצונאמי או סדרת השריפות שנגרמו כשמבנים התמוטטו פנימה על עששיות, תנורים ועוד. מאות אנשים, בניינים, משרדים, כנסיות, מפעלים ועוד הושמדו לחלוטין ישר עם הפיצוץ. גל ההלם הוביל לשבירת חלונות בבניינים שהיו במרחק של יותר ממאה קילומטרים מאירוע הפיצוץ עצמו. כ-1,600 איש מתו באופן מיידי, כולל מאות ילדים. כ-400 נוספים מתו מפצעיהם בימים שלאחר מכן. הפיצוץ והפסולת המתעופפת שנגררה אחריו הובילו לפציעות קשות, לעיתים גרמו לחתך של גפיים והותירו רבים עם כוויות, שברים ופצעים פתוחים. ברישומי האירוע משנת 1918 מופיעים 1,631 הרוגים ידועים או נעדרים - כשליש מהם מתחת לגיל 15. עד שנת 2004 תוקן מספר ההרוגים ל-1,946[16].
בורדן הבטיח כי מלוא המשאבים של הממשלה הפדרלית יעמדו לרשות העיר הליפקס ההרוסה שהיה עליה להתמודד עם יותר מ-20,000 חסרי בית. ההבטחה נתמכה מידי בארי קאהיל, סופר, חוקר וחבר הוועדה המייעצת שחקרה את אירוע הפיצוץ[17]. כמעט 30 מיליון דולר קנדי הוקצו לוועדת הסעד בהליפקס כדי לסייע בטיפול רפואי, לבנות מחדש תשתיות ולהקים פנסיות לניצולים שנפגעו. אחת המורשות המתמשכות של הוועדה היא פרויקט הדיור הציבורי הראשון בקנדה, פיתוח רובע הידרוסטון, לא הרחק מאתר הפיצוץ עצמו. "היה להם ההיגיון הטוב לשמור על מתכנן ערים אנגלי מפורסם, תומאס אדמס," אמר קאהיל. סיום הפיתוח והבינוי של הרובע הושלם בשנת 1920. הלן הרינג מעיירת קייפ טרוורס ליד הליפקס, שהייתה בת שמונה בעת הפיצוץ, הציגה את עדותה על ביקורו של בורדן בעיירה לאחר האירוע. העיירה מאוחר יותר נקראה על שמו של בורדן עצמו. הרישומים הארכיונים של בורדן כוללים הודעות מברק המספקות חדשות על האסון, הודעות הזדהות עם תושבי הליפקס, הצעות סיוע ועוד[18]. נוסף על כך בורדן חש הזדהות אישית עם תושבי העיר הליפקס עקב קשרו לעיר עצמה בה התגורר שנים רבות מחייו.
סוף המלחמה וחוזה ורסאי
ממשלת האחדות החדשה עברה במהירות ליישם את ההתחייבויות החשובות ביותר שלה. בראש ובראשונה הייתה התמיכה במאמץ המלחמתי. הגברים הראשונים שהוזעקו על פי חוק השירות הצבאי נדרשו באוקטובר להירשם לשירות, אם כי בהתאם להבטחתו של בורדן שלא להגיש גיוס עד שייערכו הבחירות, הם לא נשלחו להכשרה צבאית עד ינואר 1918. המשך התהליך הביא למאות אלפי עתירות ברחבי קנדה לפטורים ולהתפרעויות בסוף השבוע של חג הפסחא בקוויבק סיטי בשנת 1918. בבוא העת גויסו מעט פחות ממאה אלף רווקים, בגילאים 20 עד 22. בפרלמנט אושר החוק לניכוס מלחמה, תמורת חצי מיליארד דולר. זכות ההצבעה לנשים, שהוענקה בחלקה בשנת 1917 כתכסיס פוליטי מפלגתי, הורחבה כך שתכלול את כל הנשים הזכאות לצורך הבחירות הלאומיות. חוק שירות אזרחי חדש עבר במהירות כדי להתחיל בתהליך הסרת השירות החיצוני של עובדי ממשל פדרליים המשרתים מחוץ למדינה. הלשכה לסטטיסטיקה של הדומיניון הקנדי אורגנה כדי לספק סוגים של מידע שיטתי על אוכלוסיית המדינה, כולל המבנה החברתי והכלכלי שהיו חסרים כל כך בשנים הראשונות של המלחמה. המושב הפרלמנטרי נסגר במאי בדיון סוער, שיזם ויליאם פולגר ניקל, על ביטול התארים התורשתיים בקנדה. בורדן הסכים: "הם מאוד לא פופולריים לחלוטין ואינם תואמים את המוסדות שלנו," ציין. למעשה, צו מרץ מטעם הקבינט, שנבדק אז על ידי ממשלת בריטניה, קבע לא רק לבטל תארים תורשתיים אלא כי למעט הבחנות צבאיות, לא יינתנו תוארי כבוד לתושבי קנדה ללא אישורו או ייעוצו של ראש ממשלת קנדה המכהן. בכך היה בורדן ראש הממשלה הקנדי האחרון לשאת תואר אבירות. מאוחר יותר, באמצע יולי, הודיעה הממשלה באיחור על מדיניות עבודה מלחמתית האוסרת על שביתות פועלים למשך כל הזמן שהמלחמה נמשכה תוך שהיא מבטיחה לעובדים את הזכות להתארגנות.
ביוני 1918 נסע בורדן ביחד עם מספר יועצים ובכירי ממשל לבקר בלונדון לפגישת הקבינט השנייה של המועצה הקיסרית של האימפריה הבריטית. בורדן זעם על כך שלא היה מעורב בקבלת ההחלטות לפני שליחת הגיס הקנדי לאבדות מרות בקרב פשנדל ואיים בפני ראש הממשלה הבריטי לויד ג'ורג' שלא ישלח חיילים קנדים נוספים לחזית אם מצב שכזה יחזור על עצמו. בורדן בהמשך נהג להתייעץ ישירות עם ארתור קורי מהחזית המערבית לפני שהיו מעורבים חיילים קנדים בקרבות. בורדן האשים את המטה הכללי הבריטי ואת דאגלס הייג בעיקר באשמת פזיזות אסטרטגית והקרבת חיי אדם למרחצי דמים חסרי ערך והישגים. בדעה זאת היה בורדן בדומה ללויד ג'ורג' ממתנגדי האסטרטגיה הצבאית של הייג. ב-27 באוקטובר זימן לויד ג'ורג' את בורדן פעם נוספת לבריטניה לקראת משא ומתן אפשרי עם מעצמות המרכז לסיום המלחמה. לויד ג'ורג' הציע שבורדן ייצג את כלל הדומיניונים של האימפריה הבריטית בכל ועידה אפשרית של משא ומתן לשלום. מקור ההצעה נבע מהעובדה שקנדה הייתה לדומיניון הוותיק ביותר (נוסדה ב-1867) ועל כן הונח כי ביכולתה לייצג את שאר הדומיניונים. בורדן תבע לקנדה מושב נפרד בועידת השלום בפריז (1919) וזאת בזכות השתתפות בניה בלחימה ותרומת לוחמיה לניצחון. בריטניה התנגדה, מתוך ראיית הדבר כשאיפה לעצמאות ואף משלחת ארצות הברית התנגדה, כיוון שראתה בכך קול נוסף המובטח לאינטרס הבריטי. בורדן טען שקנדה הקריבה יותר חללים מארצות הברית ודם חלליה מקנה לה זכות השתתפות. ראש ממשלת בריטניה, לויד ג'ורג' התרצה לבסוף וכך נכנסו לוועידה כל נציגי הדומיניונים של הכתר הבריטי שלחמו בפועל, כלומר נציגי ניו זילנד, אוסטרליה, הודו, ניופאונדלנד, דרום אפריקה וקנדה. קודם להחלטה זאת היה על לויד ג'ורג' לשכנע את נשיא ארצות הברית וודרו וילסון וראש ממשלת צרפת ז'ורז' קלמנסו להשכים לייצוג המושבות.
למרות ההישג, זעם בורדן על הרחבת היריעה והחרים את טקס הפתיחה[19]. אולם בורדן הוביל את השיחות מטעם קנדה ואף דאג לכך שכל אחד מראשי הדומיניונים יוכל לחתום על חוזה ורסאי באופן נפרד ועל ידי כך לקבל מושב נפרד בחבר הלאומים. בורדן טען בפני אשתו לאורה ש”קנדה לא השיגה דבר במלחמה מלבד הכרה.” ב-6 במאי 1919, עם סיום הדיונים על חברות בחבר הלאומים, רשם בורדן במזכרו כי לקנדה, כחברה, צריכה להיות בעלת הזכות להיבחר למועצת ההנהגה של החבר. לויד ג'ורג', וילסון וקלמנסו הסכימו והוסיפו כי על קנדה להיות זכאית לבחירה גם לגוף המנהל של ארגון העובדים הבינלאומי. כעבור חמישה ימים היה בורדן בדרכו הביתה חזרה לקנדה. מטעמה של קנדה חתמו על חוזה ורסאי צ'ארלס דורותי, שר המשפטים ואלברט סביני, שר פיקוח הכנסות כלכלת הפנים.
הפרישה הפוליטית
בשובו של בורדן לקנדה מועידת השלום בפריז מצא את ממשלת האיחוד במשברים פנימיים. החברים השמרנים והליברלים בממשלה היו במאבקים בנוגע לחלוקת התקציב הלאומי של 1919 ובנוגע לדרך ההתנהלות של הממשלה עם השביתה הכללית של הפועלים בויניפג (בירת מניטובה). ב-21 ביוני הופלו השביתות באלימות בידי כוחות משטרה באירועי "שבת העקובה מדם" או "שבת השחורה". יומיים קודם לכן, כאשר הופנה התקציב המוצע הפרו-שמרני בפני הפרלמנט, 12 חברי בית הנבחרים מהמפלגה היוניוניסטית צידדו עם המפלגה הליברלית. שר האוצר וייט התפטר ב-1 באוגוסט לאחר כישלון העברת התקציב ולאחר לחץ כבד עקב הדרישות שהועלו על הכלכלה הקנדית במקביל למלחמה. כאשר מספר חברים ליברלים יוניוניסטים פרשו מהפוליטיקה או צידדו עם המפלגה הליברלית, חברים שמרנים בממשלה החלו להביע התמרמרות והחלו לדון על האפשרות של פירוק ממשלת האחדות. חברים אחרים קראו לשינוי מצעה הפוליטי של המפלגה היוניוניסטית ככזאת שתתאים לשמרנים וליברלים יחדיו וקראו לבורדן להנהיג את אותה מפלגה לאחר הרפורמה שהציעו.
מאז פרוץ המלחמה נאבק בורדן עם משברים רבים שהביאו לסף קריסה מנטלית והיה עליו להסדיר את סמכותו ההנהגתית פעם נוספת כפי שהיה בימיו באופוזיציה בראשות המפלגה השמרנית. חייליו, ארצו ומטרת בעלות הברית היו להבנתו שווים כל גרם מאמץ שיכול היה לתת. לאחר שדן בורדן עם הרכב ממשלתו הכולל באישור חוזה ורסאי בישיבת סתיו קצרה של הפרלמנט, ואחרי שהסדיר מינוי של פוליטיקאי קנדי לטיפול בענייני קנדה בשגרירות הבריטית בוושינגטון, הוא החליט לסיים את הקריירה הפוליטית שלו. "בסוף", צוטט באומרו, "הייתי עייף מאוד." מצבו הבריאותי הקשה עליו ורופאיו המליצו לו להתפטר מתפקידו ומכלל סמכויותיו במהירות האפשרית. באופן לא מושכל, בורדן הסכים להצעת רופאיו לצאת לחופשה שתקל עליו מלחצו. אפילו בהיותו בחופשה בדרום קנדה הוא בכל זאת היה מנהיג הממשלה ולא יכול היה לבטל את האחריות של משרדו. גם עמיתיו לא יכלו להשאיר אותו לבד. הוא חזר לאוטווה במאי והודיע לבסוף על פרישתו מראשות הממשלה ביום הקמת הדומיניון בשנת 1920. בהמשך היה עליו לבחור בארתור מיין ליורשו בהנהגת המפלגה השמרנית. מיין היה קודם לכן מתומכיה הראשיים של המפלגה היוניוניסטית. שתי המפלגות הגדולות החליפו את הנהגותיהן בזמנים קרובים כאשר במפלגה הליברלית מותו של לורייה בפברואר 1919 הביא לקריאת ועידה לאומית, שבחרה את ויליאם ליון מקנזי קינג כמנהיג המפלגה. אבל ממשלת האיחוד לא הייתה משויכת רשמית לאף אחת מהמפלגות וכללה למעשה פלגים של שתיהן. בירידתו הפוליטית של בורדן התפרקה המפלגה היוניוניסטית וארתור מיין התמנה לראש הממשלה ב-20 ביולי 1920.
לאחר הפרישה
חייו בגמלאות והונו הכלכלי
בורדן ולאורה נשארו בגלנסמיר, שם נהגו לארח אנשי ציבור בעלי שם ונודע כי בורדן עצמו נהנה מאוד מהעבודה בגינת פרחי הבר שלו על גדת נהר הרידו. בעונת הקיץ הזוג שיחק בקביעות גולף. היו מסיבות ארוחת ערב תכופות, ערבי גשר, ובשנות העשרים החידוש של שידורי הרדיו. לאורה המשיכה בעבודתה עם עמותות מתנדבות שונות בזמן שבורדן קרא וכתב בספרייה הביתית שלו. מעבודתו האקדמאית המאוחרת פורסמו מחקרים חוקתיים יקרי ערך: הרצאותיו ב'מרפליט' בשנת 1921 באוניברסיטת טורונטו שנקראו מחקרים חוקתיים בקנדה (טורונטו, 1922) וסדרת הרצאותיו בשנת 1927 מרודוס לאוניברסיטת אוקספורד, קנדה ומדינות חבר העמים אחרות אשר נקראו בקובץ סדיר תחת השם מסכסוך לשיתוף פעולה (אוקספורד, 1929). בשנת 1928 החל לכתוב את זיכרונותיו, אשר במותו היו זמן קצר לפני סיום. ספר הזיכרונות פורסם בשני כרכים נכבדים על ידי אחיינו, הנרי בורדן, זמן קצר לאחר מותו. הנרי היה גם העורך והמפרסם של סדרת מכתבים שהתקשרו לבורדן (טורונטו, 1971) וכללו גם את הרהוריו על פוליטיקה, ספרות ושלל נושאים אחרים שכתב בשנות השלושים.
חיי הזוג בורדן באוטווה היו נוחים כמו שהיו שקטים ומאופקים. בשנת 1901, כשהפך למנהיג המפלגה, היו לו הכנסות משמעותיות ממשרד עורכי הדין שלו. הכנסות אלו נמשכו עד 1905 והיו הבסיס למגוון רחב של ניירות ערך בתיק העבודה שלו. בשנת 1922 היו לו נכסים שמנו 800,000 $, סכום גדול לאותה תקופה, והכנסה שנתית ממוצעת של כ-30,000 $; כל הוצאותיו, כולל תמיכה ניכרת בבני משפחה וטיולים שנתיים לדרום בשלהי החורף, עלו בממוצע כ-17,000 $. שכר טרחתו עבור בוררות בסכסוך בין בריטניה לפרו בשנת 1922 השלים את הכנסתו וכך גם קבלתו לנשיאות חברת קראון לביטוח חיים ובנק ברקליס הקנדי בשנת 1928. בשנת 1932 הפך ליו"ר קרן הנאמנות הראשונה של קנדה, קרן ההשקעות הקנדית. "אין שום דבר שמדכא אותי", כתב ללויד ג'ורג'. "ספרים, הפעלת עסק כלשהי, הגן הפרוע שלי, הציפורים והפרחים, מעט גולף, והרבה מאוד חיים בשטח פתוח - אלה יחד מהווים את מלוא ימי".
פטירתו ומורשתו של בורדן
.jpg)
רוברט בורדן נפטר בשעות הבוקר המוקדמות של יום חמישי, 10 ביוני 1937 בגיל 82. אלף יוצאי המלחמה הגדולה עמדו במופתי על קו התהלוכה מגלנסמיר לכנסיית כל הקדושים להלוויה בשבת אחר הצהריים. הוא נקבר בבית העלמין ביצ'ווד באוטווה. ראוי היה שותיקי המלחמה, כולם חברי הדיוויזיה הקנדית הראשונה, מילאו תפקיד בולט בהלווייתו של בורדן. מלחמת העולם הראשונה הייתה האתגר הפוליטי הגדול ביותר שלו. בשנת 1896 הוא לא היה מוכן כאשר סר צ'ארלס טאפר ביקש ממנו להתמודד לפרלמנט. לאחר שנבחר, טאפר ובנו צ'ארלס היברט הדריכו אותו ועודדו אותו כשעבר מאחור לספסלי האופוזיציה הקדמיים. בשנת 1901 הוא לא היה מוכן להנהגת המפלגה. הקריירה שלו כמנהיג האופוזיציה הייתה ארוכה והתנהלה כנגד הסיכויים עם וילפריד לורייה עת היה עליו לטפח מחדש את המפלגה השמרנית לאחר דור הנהגתו של מקדונלד. בשנת 1911 הוא לא היה מוכן להנהגת ממשלה, ושנותיו הראשונות, כראש ממשלה בשלום, היו בסימן מחלוקת עם הסנאט הנשלט על ידי הליברלים וגם עם חסידיו הלאומיים והעמיתים לקבינט מקוויבק. באמצע 1914 בורדן התכונן לבחירות ולא למלחמה.
לאחר שרגש הפטריוטיות הראשוני של אוגוסט 1914 חלפה, בורדן ועמיתיו חששו שחיילי קנדה לא יגיעו לחזית בזמן, ומיהרו לאמן אותם לחורף של אימונים במישור סליסברי. בבית ממשלתו המשיכה בזהירות רבה בבחינת פעילותה, בניסיון, ככל האפשר, לשמור על הסדר בחזית הביתית. חוק אמצעי המלחמה העניק לממשל סמכויות יוצאות דופן אך הוא השתמש בהן במשורה. בורדן התעסק עם שיעורי המכס כדי לגייס הכנסות נחוצות; בעיקר בנושאי חקלאות, וניסה, ללא הצלחה, להשיג השפעה בקבלת ההחלטות המלחמתית. הצלחת הגיוס מצידה נמשכה עד לשנת 1915. היה ברור עד שנת 1916 שהמלחמה לא תסתיים בקרוב: חיילי קנדה, שהיוו באותה העת שתי דיוויזיות, היו שקועים עם בעלות בריתם בתעלות של החזית המערבית. שיעורי הנפגעים של הכוחות הקנדים (כמו גם של חיילי ניופאונדלנד; הדומיניון) היו מחרידים והזעקות הראשונות לכפיית גיוס חובה נשמעו בעורף. בורדן התנגד תחילה, מחשש שכפייה תחלק את מאמץ המלחמה הביתי, שייצר את סחורות המלחמה, ממזון לעגלות ועד תחמושת, בקצב חסר תקדים. הממשלה הציגה את המדד הראשון של מיסוי ישיר ברמה הפדרלית בתולדות קנדה. היא נקטה גם הצעדים הצנועים הראשונים לפתרון הבעיות התחבורתיות ארוכות השנים של מסילות הברזל היבשתיות מהאוקיינוס האטלנטי ועד לשקט. עד שנת 1917 נעלמו שרידי ההיסוס האחרים בהנהגתו של בורדן, אשר נעקרו בידי החלטה נחרצת ולעיתים עקשנית לחייב את כל קנדה בכל דרך אפשרית להביא לניצחון במלחמה הקיימת.
בתמיכת גורמים ליברלים הצליחה הממשלה לבצע רפורמה בשירות המדינה הפדרלי. בהשוואה להפעלת הכוח המדיני במהלך מלחמת העולם השנייה, פעולות ממשלתו של בורדן במלחמת העולם הראשונה היו כמעט חובבניות. תרומתו הגדולה ביותר של בורדן לקנדה נגעה לריבונותה ויכולתה להשיג עצמאות החלטית בנוגע למדיניות החוץ, אפילו אם הייתה סמכות זאת חלקית בלבד. כמו כן, היה לממשלו תפקיד מכריע בהענקת זכות הצבעה לנשים בקנדה. האוטונומיה השלטונית והפיכתה של האימפריה לחבר העמים הבריטי החדש נולדה למעשה עקב מלחמת העולם הראשונה. לויד ג'ורג' סיפק את ההזדמנות ובורדן ויועצו המשפטי, לורינג כריסטי, השתמשו בה. חיילי קנדה, האמין בורדן, העניקו תמורתם למאמץ המלחמה כמו גם לעצמאותה של קנדה. חובתו, אחריותו כלפיהם וכלפי קנדה, הייתה להשיג את הסמכות הריבונית הזאת. ההכרה בזכותה של קנדה לקבוע מדיניות חיצונית משלה, לקבל נציגות דיפלומטית משלה בבירות זרות, לחברות מלאה בחבר הלאומים ולמלא תפקיד מוביל בפיתוח חבר העמים היו התגמול של מסעו המתמשך של בורדן למען מעמד שווה בין הדומיניונים לממשל בלונדון. הגנרל יאן כריסטיאן סמוטס מדרום אפריקה, תומך חזק של ריבונות שלטונית למושבות, טען בפני בורדן בשנת 1927, "ללא ספק היית הגיבור הראשי של מעמד הדומיניונים[20]."
הוקרה והנצחה
דיוקנו מופיע על שטר של 100 דולר קנדי. על שמו מספר בתי ספר תיכוניים, עיירות בססקצ'ואן ובאוסטרליה המערבית, וכן האי בורדן, אחד מני איי המלכה אליזבת.
לקריאה נוספת
- Borden, Robert. Robert Laird Borden, his memoirs edited and with an introduction by Henry Borden
- Brown R. C. Robert Laird Borden: A Biography. 2 vols. Toronto: Macmillan, 1975, 1980.
- Craig Brown and Ramsay Cook, Canada: 1896-1921 A Nation Transformed (1983), standard history
קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 תמונות ומדיה בוויקישיתוף: רוברט בורדן |
- דף ביוגרפי בספרייה הלאומית של קנדה (באנגלית)
- ביוגרפיה בדגש יחסי קנדה-בריטניה (באנגלית)
- רוברט בורדן, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
- רוברט בורדן, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הערות שוליים
- ^ הולדת סר רוברט בורדן - 26 ביוני, 1854 (Birth Sir Robert Borden), באתר חקיקת נובה סקוטיה (Nova Scotia Legislature)
- ^ בית הספר אקסיה וילה (Acacia Villa School), באתר אוניברסיטת אקסיה; ארכיוני אקסיה (Acacia University; Acacia Archives)
- ^ מוסד גלאנווד (Glenwood Institute) מתאוואן, ניו ג'רזי (Matawan, New Jersey), באתר אטלס אובסקיורה (Atlas Obscura)
- ^ אתר לשכת הבונים החופשיים
- ^ אין לבלבל בין ראש הממשלה צ'ארלס טאפר וצ'ארלס היברט טאפר המשפטן אשר תחתיו התחנך בורדן בתחילת הקריירה המשפטית שלו. צ'ארלס טאפר היה אביו של צ'ארלס הירבט טאפר.
- ^ John Boyko, Last Steps to Freedom, מסת"ב 9781896239408 p. 46
- ^ ועידת החיטה הקנדית (CANADIAN GRAIN COMMISSION), באתר האנציקלופדיה של ססקצ'ואן (The Encyclopedia of Saskatchewan)
- ^ תפקידה של קנדה במלחמת העולם הראשונה (Canada's Role in World War I)
- ^ חוק אמצעי המלחמה 1914 (The War Measures Act 1914), באתר מוזיאון קולומביה הבריטית המלכותי (Royal British Columbia Museum), 22 באוגוסט 1914
- ^ שרפת גבעת הפרלמנט בשנת 1916 (The Parliament Hill Fire of 1916), באתר האנצילופדיה הקנדית (The Canadian Encyclopedia)
- ^ קבינט המלחמה הקיסרי | היסטוריה בריטית (Imperial War Cabinet | British history), באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- ^ קבינט המלחמה האימפריאלי, 1 במאי 1917 (THE IMPERIAL WAR CABINET, 1 MAY 1917.), באתר מוזיאון המלחמה האימפריאלי (Imperial War Museum)
- ^ בחירות מהלך המלחמה והצבעתם של נשים בשנת 1917 (The War-Time Elections Act and Women Voters in 1917), באתר היסטוריה אקטיבית; חשיבות היסטורית (Active History; History Matters)
- ^ החיים בבית בזמן המלחמה - גיוס וחיול (Life at Home During the War Recruitment and Conscription) גיוס, 1917 (Conscription, 1917), באתר קנדה ומלחמת העולם הראשונה (Canada and the First World War)
- ^ פיצוץ הליפקס; פיצוץ ספינות, נמל הליפקס, נובה סקוטיה, קנדה - 1917 (Halifax explosion; ship explosion, Halifax Harbour, Nova Scotia, Canada - 1917), באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- ^ פיצוץ הליפקס; הרג והשמד (Halifax Explosion; Death and Destruction), באתר האנצילופדיה הקנדית (The Canadian Encyclopedia)
- ^ השקט שלאחר הפיצוץ: כיצד פיצוץ הליפקס כמעט ונשכח (The silence after the blast: How the Halifax Explosion was nearly forgotten), באתר חדשות CTV (CTV News)
- ^ ולרי קאסבורן (Valerie Casbourn), פיצוץ הליפקס: רשומות בספרייה ובארכיוני קנדה (The Halifax Explosion: Records at Library and Archives Canada), באתר שיח הספרייה והארכיונים של קנדה (Library and Archives Canada Blog)
- ^ MacMillan, Margaret. Peacemakers: Six Months that Changed the World. John Murray, 2003
- ^ באותה העת איחוד דרום אפריקה היה גם כן דומיניון בחסות האימפריה הבריטית בדומה לקנדה.
39880029רוברט בורדן