הסנאט של קנדה

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
(הופנה מהדף הסנאט הקנדי)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הסנאט של קנדה
Senate of Canada
Sénat du Canada
מדינה קנדהקנדה קנדה
סוג בית עליון של הפרלמנט הקנדי
הרכב
מספר מושבים 105
בחירות
שיטת בחירות מינוי על ידי המושל הכללי, בהמלצת ראש הממשלה
מנהיגים
יושב ראש ג'ורג' פוריי, לא מזוהה
נציג הממשלה פיטר הארדר, לא מזוהה
מנהיג האופוזיציה לארי סמית', המפלגה השמרנית
משכן
קובץ:Canadian Senate Chamber.jpeg

הסנאט הקנדי או הסנאט של קנדהאנגלית: Senate of Canada ובצרפתית: Le Sénat du Canada) הוא הבית העליון של הפרלמנט של קנדה. הסנאט הוא אחד משלושת הגופים המרכיבים את הפרלמנט (יחד עם המלוכה הקנדית ובית הנבחרים הקנדי).

הרכב

בסנאט הקנדי חברים 105 סנטורים הממונים על ידי המושל הכללי של קנדה על פי עצתו של ראש ממשלת קנדה. מושבי הסנאט ניתנים על בסיס אזורי, כאשר כל אחד מארבעת האזורים העיקריים של קנדה מקבל 24 מושבים בסנאט, והיתרה ניתנת לאזורים הקטנים.

ארבעת האזורים העיקריים של קנדה להם 24 מושבים הם:

האזורים הקטנים הם: ניופאונדלנד ולברדור וכן טריטוריות קנדה: יוקון, הטריטוריות הצפון מערביות ונונאווט.

סנטורים מכהנים עד הגיעם לגיל 75.

"בית עליון" למול "בית תחתון"

הסנאט של קנדה נקרא אמנם "הבית העליון" של הפרלמנט, ובית הנבחרים הקנדי נקרא "הבית התחתון", אולם לא מוענקת עדיפות בסמכויות או בחשיבות לבית העליון על התחתון, אף שלצורכי הפרוטוקול באירועים קודמים בחשיבותם חברי הסנאט לחברי בית הנבחרים. מבחינת סמכויות חקיקה וסמכויות ביקורת, לבית התחתון סמכויות רבות יותר והשפעה רבה יותר על הפוליטיקה והשלטון בקנדה. אף שהסכמת שני בתי המחוקקים נדרשת על מנת לחוקק חוק, לרוב הסנאט מאשר את החוקים שנחקקו על ידי הבית התחתון, ורק לעיתים נדירות דוחה או משנה אותם. יתרה מכך – ממשלת קנדה חבה חובת דיווח לבית התחתון בלבד, ושרי הממשלה וראשה חייבים להתייצב בבית התחתון ולענות על שאלות חברי הבית, ואינם להם מחויבות כזו כלפי הסנאט. כמו כן, קבלת אי אמון בבית התחתון משמעה נפילתה של הממשלה והחלפתה או הקדמת בחירות – ולסנאט אין סמכויות מעין אלו. סמכות נוספת הנתונה רק לבית התחתון היא הסמכות ליזום חקיקה בנושאי מס. הסנאט אינו רשאי ליזום חקיקה בנושאי מסים ותקציב, ויכול רק לאשר חקיקה של הבית התחתון בעניין זה.

אולם הסנאט

הסנאט (כמו גם בית הנבחרים) ממוקמים במבנה המרכזי שעל גבעת הפרלמנט באוטווה שבאונטריו. הסנאט ממוקם באולם המכונה "החדר האדום" ( la chambre rouge / the red chamber) בשל צבע עיטורי הקיר שבו, וכן בשל צבע כס המלכות הנמצא בו. הצבע האדום המעטר את החדר מקורו במסורת העיטורים של אולם בית הלורדים בפרלמנט הבריטי (ובהתאם, אולם בית הנבחרים הקנדי מעוטר בצבע ירוק בדומה לאולם בית הנבחרים הבריטי שבארמון וסטמינסטר).

בדומה לאולם בית הלורדים שבארמון וסטמינסטר גם המושבים בחדר הסנאט ממוקמים משני צידי החדר, כאשר במרכז החדר מעבר מרכזי. בקצה המעבר ממוקם כיסאו של יושב ראש הסנאט, ולפניו שולחן מזכיר הסנאט.

סנאטורים ממפלגת השלטון יושבים מימין ליושב ראש, וחברי האופוזיציה משמאלו (אף שלרוב, בשל מספרם הרב, הם יושבים גם במושבים המרוחקים מימין ליושב ראש).

היסטוריה

הסנאט של קנדה הוקם בשנת 1867 במסגרת חוק צפון אמריקה הבריטית שנחקק על ידי הפרלמנט הבריטי. חוק זה איחד למעשה את פרובינציית קנדה (שחולקה במסגרת הוראות החוק לשתי פרובינציות: קוויבק ואונטריו) עם הפרובינציות נובה סקוטיה וניו ברנזוויק. הפרובינציות המאוחדות הפכו למדינה פדרלית אחת מסוג דומיניון (היינו, המדינה הייתה כפופה לממלכה המאוחדת והייתה חלק מהאימפריה הבריטית).

החוק הקים בדומיניון מערכת פרלמנטרית המבוססת על שיטת וסטמינסטר ובה שני בתים – בית נבחרים הדומה לבית הנבחרים הבריטי ובית עליון – הסנאט, בדומה לבית הלורדים.

תפקידו של הסנאט, על פי החוקה הקנדית, לאפשר "מחשבה נוספת" על החוקים שנחקקו על ידי הבית התחתון (כדברי ראש הממשלה הראשון של קנדה – סר ג'ון מקדונלד. סמכויות הסנאט נקבעו בהתאם לגישה זו – ולכן סמכויותיו מוגבלות, והוא יכול בעיקר לרסן את בית הנבחרים, ופחות ליזום חקיקה עצמאית. משיקולים אלה נקבע גם אופן בחירת הסנאטורים לסנאט (בחירה על ידי המושל הכללי ולא בחירות כלליות) – וכך יכול המושל הכללי לבחור אנשים אשר ישמשו גורם ממתן ומרסן להחלטות בית הנבחרים הנבחר בצורה דמוקרטית.

הסנאטורים

שולחן המזכירות במרכזו של אולם הסנאט

המושל הכללי של קנדה ממנה את הסנאטורים. על פי המוסכמה החוקתית, מינוי הסנאטורים מבוצע על פי המלצת ראש ממשלת קנדה. בעת שהוקם הסנאט בעקבות חקיקת חוק צפון אמריקה הבריטית, מונו הסנאטורים לכל ימי חייהם. חוק החוקה 1965 שינה כלל זה, ומאז ממונים חברים הסנאט לכהונה הנמשכת עד להגיעם לגיל 75 (בהתאם לחוק, מי שמונה קודם לחקיקת החוק, ימשיך לשבת בסנאט עד ליום מותו, או עד התפטרותו).

ראשי ממשלת קנדה נוהגים לרוב להמליץ למושל הכללי למנות סנאטורים שהם חברי מפלגתם (אף שאירעו מקרים בהם המליצו ראשי הממשלה למנות חברי מפלגה אחרת). בפועל, מרבית חברי הסנאט הם שרים לשעבר של הפרובינציות השונות, או ראשי ממשלה בדימוס של הפרובינציות השונות.

כאמור לעיל, בהתאם לחוקה לכל מארבעת אזורי קנדה מספר קבוע של סנאטורים:

אזור מספר סנאטורים הערות
אונטריו 24
קוויבק 24
קנדה הימית 24 10 סנאטורים מטעם נובה סקוטיה
10 סנאטורים מטעם ניו ברנזוויק
4 סנאטורים מטעם אי הנסיך אדוארד
המערבי 24 6 סנאטורים מטעם מניטובה
6 סנאטורים מטעם קולומביה הבריטית
6 סנאטורים מטעם ססקצ'ואן
6 סנאטורים מטעם אלברטה

ניופאונדלנד ולברדור הייתה דומיניון עצמאי, והפכה לפרובינציה רק בשנת 1949 ולכן אינה שייכת לאף אחד מהאזורים, ומיוצגת על ידי 6 סנאטורים. כמו כן, טריטוריות קנדה (יוקון, נונאווט והטריטוריות הצפון מערביות) מיוצגות כל אחת על ידי סנאטור אחד.

רק הסנאטורים מקוויבק משויכים לאזורי בחירה בתוך קוויבק (כלל זה נקבע במקורו על מנת להבטיח שאזורים דוברי אנגלית ואזורים דוברי צרפתית בקוויבק ייזכו לייצוג יחסי נאות בסנאט).

חלוקה זו של מושבים הביא לכך שהפרובינציות בעלות מספר התושבים הגבוה (אונטריו, קולומביה הבריטית ואלברטה) נמצאות בתת-ייצוג למול אזורים פחות מיושבים בקנדה. כך, לדוגמה, בעוד שבקולומביה הבריטית 4 מיליון תושבים, היא זכאית לשישה סנאטורים בלבד, בעוד שנובה סקוטיה בה מיליון תושבים בלבד זכאית ל-10 סנאטורים. רק לקוויבק מספר סנאטורים פרופורציונלי למספר התושבים בפרובינציה. כלל זה למעשה דומה למצב בסנאט ארצות הברית ונועד לשמר את האינטרסים האזוריים, ולשמור על האיזון האזורי, ולא להוות ייצוג הייחסי למספר התושבים בכל אזור.

פרובינציה או טריטורייה מספר סנאטורים תושבים לכל סנאטור (2006)
קולומביה הבריטית 6 685,581
אלברטה 6 548,391
אונטריו 24 506,678
קוויבק 24 314,422
מניטובה 6 191,400
ססקצ'ואן 6 161,359
נובה סקוטיה 10 91,346
ניופאונדלנד ולברדור 6 84,244
ניו ברנזוויק 10 72,999
הטריטוריות הצפון מערביות 1 41,464
אי הנסיך אדוארד 4 33,962
יוקון 1 30,372
נונאווט 1 29,474
סה"כ/ממוצע 105 301,075

מאז שנת 1989 נערכים באלברטה בחירות בהם נבחרים מועמדים לסנאט מטעם הפרובינציה. בחירות אלה אינן מתבססות על חקיקה או מוסכמה חוקתית, וראש ממשלת קנדה אינו מחויב לתוצאותיהם. למעשה רק שני סנאטורים שנבחרו בבחירות אלה מונו לסנאט. במאי 2008 הכריזה ממשלת ססקצ'ואן על כוונתה לבצע בחירות מעין אלה גם בשטחיה[1].

מינוי סנאטורים נוספים

בהתאם לסעיף 26 לחוק החוקה 1867, רשאית מלכת קנדה למנות ארבעה עד שמונה סנאטורים נוספים. סנאטורים נבחרים אלה חייבים להיות מחולקים לפי האזורים של קנדה ולייצגם באופן יחסי. גם במינויים אלה, המינוי מבוצע על ידי המושל הכללי (בהיעדרו של המונרך), לפי המלצת ראש ממשלת קנדה. בשיטה זו נעשה שימוש בשנת 1990 עת שראש ממשלת קנדה בריאן מלרוני מינה מספר סנאטורים על מנת להבטיח העברת חוק חדש בעניין מס על שירותים וסחורות. בקשה קודמת של ראש ממשלת קנדה אלכסנדר מקנזי בשנת 1874 למנות סנאטורים נוספים סורבה על ידי המלכה ויקטוריה בעצת ממשלת בריטניה.

הפסקת כהונה

רואים בסנאטור אשר נעדר משני מושבים רצופים של הסנאט כאילו ויתר על מושבו. כמו כן, סנאטור שהורשע בעבירות של בגידה או "פשע ראוי לשמצה" ( "crime infâme" / "infamous crime" – המקביל ל"עבירה שיש עימה קלון" במשפט הישראלי) או פשט רגל מאבד את מושבו בסנאט. סנאטור שמפסיק לעמוד בתנאי הסף לבחירה (ראו בהמשך) מאבד את מושבו בסנאט.

משכורות

משכורתו של חבר סנאט, נכון לשנת 2006 עומדת על 122,700 דולר קנדי. חברי הסנאט רשאים לקבל משכורת נוספת בגין משרות נוספות בהן הם נושאים (כך, לדוגמה, יושב ראש הסנאט הקנדי מקבל משכורת נפרדת בגין תפקידו זה). משכורתם של הסנאטורים גבוהה מזו של חברי בית הנבחרים הקנדי, וזאת על מנת להדגיש את חשיבותם.

דרישות מוקדמות לבחירה

חוק החוקה, 1867 קובע את תנאי הסף להיבחר כחברי הסנאט. מועמד לחברות בסנאט חייב להיות בן למעלה מגיל 30, וכן חייב להיות אזרח קנדה על מנת להיות מועמד לחברות בסנאט. כמו כן, חברי הסנאט חייבים להתגורר בפרובינציה או בטריטוריה אותה הם מייצגים.

חוק החוקה, 1867 דורש שבבעלותו של סנאטור תהיה אדמה בשווי של לפחות 4,000 דולר קנדי בפרובינציה או בטריטוריה אותה הוא מייצג. שווי זה, כיום זהה לסכום של 175,000 - 200,000 דולר קנדי, וזאת מעל לחובותיו (היינו הקרקע אינה יכולה להיות ממושכנת, או שוויה צריך להיות בסך האמור מעל לחובות שבגינם הוטל המשכון).

תנאים אלה נקבעו במקור על מנת להבטיח שרק האליטה החברתית תהיה זכאית לשבת בסנאט, אף שכיום, מעמד הרבה יותר גדול יכול לשבת בסנאט מאחר שלא רק המעמד העליון, אלא גם מעמד הביניים של קנדה עומד בתנאי הסף של החוק.

כיום, תנאים אלה נראים ארכאיים, ולכן, על מנת למנוע בעיות בבחירת מועמדים לסנאט, הסכום אינו משוערך ונדרש סך מינימלי של 4,000 דולרים לפי שווים כיום (ולא לאחר הצמדת הסכום המקורי). אולם גם סכום זה עורר בעיה כאשר, בשנת 1997, רצו למנות את הנזירה הקתולית פגי באטס לסנאט. באטס, מהיותה נזירה, ויתרה על כל רכושה לטובת המנזר ולכן לא עמדה בתנאי הסף. על מנת להבטיח את קבלתה לסנאט, העביר המנזר בו הייתה חברה שטח אדמה בשווי 4,000 דולרים על שמה[2].

זכותן של נשים לכהן בסנאט

חוק החוקה משנת 1867 לא אסר על נשים להיות חברות בסנאט. בפועל, לא מונו נשים לסנאט, ורק בשנת 1927 פנו חמש נשים לבית המשפט העליון של קנדה בדרישה שבית המשפט יקבע כי נשים רשאיות לכהן בסנאט. החוק משנת 1867 דן ב"אישים" (Persons) הזכאים לכהן בסנאט, והנשים דרשו מבית המשפט העליון לקבוע כי "אישה" היא בגדר אותם "אישים". בפסק הדין בעניין אדוארדס נגד התובע הכללי של קנדה[3] קבע בית המשפט העליון פה אחד שנשים אינן בגדר "אישים" ואינן זכאיות לכהן בסנאט. בית המשפט העליון הסתמך בהחלטתו על כוונתם המקורית של מנסחי החוקה, אשר לא צפו מינוי נשים לסנאט, וכן תוך הסתמכות על המונח "הוא" (he) בסעיפים רבים בחוק בהתייחסות לסנאטורים. הנשים ערערו על פסק הדין לוועדה השופטת של מועצת המלך בממלכה המאוחדת ששימשה כבית משפט עליון לערעורים של האימפריה הבריטית וזו קבעה כי אין כל מניעה שנשים יכהנו בסנאט, וכי "אישים" כולל גם "נשים". בעקבות קביעה זו המליץ ארבעה חודשים מאוחר יותר, ראש ממשלת קנדה דאז ויליאם ליון מקנזי קינג, למלך קנדה למנות את קיירין וילסון מאונטריו לסנאט הקנדי.

נושאי משרה

יושב ראש הסנאט ("speaker" - ה"דובר" / "Président" - ה"נשיא") עומד בראש הסנאט. היושב ראש ממונה על ידי המושל הכללי של קנדה בעצת ראש ממשלת קנדה. ליושב ראש מסייע "יושב ראש זמני" (Speaker pro tempore -"דובר לעת מצוא") הנבחר על ידי חברי הסנאט בראשית כל מושב פרלמנטרי. בהיעדרו של היושב ראש משמש "יושב ראש הזמני" כיושב ראש הסנאט. כמו כן, בהתאם לחוק פרלמנט קנדה משנת 1985 רשאי היושב ראש למנות את אחד הסנאטורים כממלא מקומו באופן זמני. היושב ראש מכהן בראש הדיונים הנערכים בסנאט וקובע את סדר הדיון ואת סדר הדוברים. בדומה לבית הלורדים ליושב ראש אין עדיפות על יתר חברי הסנאט, וכל אחד מחברי הסנאט יכול להגיש הצעה לסדר ( Rappel au Règlement / point of order) בה הוא טוען שיושב ראש טעה בהחלטתו. היושב ראש מכריע בהצעה זו, אולם כל סנאטור יכול לערער על ההכרעה בפנייה ליתר חברי הסנאט שיכריעו בהצעה יחדיו. אף שיושב ראש שייך למפלגה מסוימת (לרוב, למפלגת הממשלה), הוא שומר על נייטרליות ולרוב אינו מצביע בהצבעות, אלא במקרה של שוויון (ראו בהמשך). כיום מכהן בראש הסנאט נואל א. קינסלה.

מנהיג הממשלה בסנאט הוא סנאטור המשמש כנציג הממשלה, ותפקידו להעביר את החקיקה שהממשלה מנסה לחוקק בסנאט. מנהיג הממשלה בסנאט ממונה על ידי ראש ממשלת קנדה מבין הסנאטורים, ומשמש למעשה שר בממשלת קנדה. תפקידו של מנהיג הממשלה בסנאט הוא לנווט את סדר היום של הסנאט ולהביא לקבלתם של חוקים, וכן לנסות ולהשיג את הסכמתם של חברי האופוזיציה לחוקים (לרוב, בקנדה, מכהנות ממשלות מיעוט ולא ממשלות קואליציוניות).

בראש האופוזיציה בסנאט עומד מנהיג האופוזיציה בסנאט – הנבחר על ידי חברי הסנאט שאינם שייכים למפלגה הנמצאת בממשלה. תפקיד זה מקביל לתפקיד מנהיג האופוזיציה הנבחר על ידי חברי בית הנבחרים.

ייתכן מצב בו מנהיג האופוזיציה בסנאט הוא חבר מפלגה אחרת ממנהיג האופוזיציה בבית הנבחרים, בשל הרכב מפלגות שונה בין הבתים (כך היה בין 19932003.

נושאי משרה נוספים שאינם חברי סנאט הם:

  • מזכיר הסנאט (the clerk);
  • המשנה למזכיר הסנאט (the deputy clerk);
  • המזכיר לענייני חקיקה (the law clerk).

תפקידם של מזכירים אלה, לסייע לחברי הסנאט בענייני פרוצדורה ונהלים.

נושא משרה נוסף בסנאט הוא השליח נושא המוט השחור של סנאט קנדה, האחראי על הסדר והביטחון בחדר הסנאט. נושא משרה זה אוחז את השרביט השחור המסורתי (העשוי עץ הבנה שחור, המכונה "המוט השחור"). מקורו של תפקיד מסורתי זה הוא באנגליה שם משמש המוט השחור חלק בלתי נפרד מטקס פתיחת הפרלמנט. תפקיד זה הוא תפקיד ייצוגי מסורתי בעיקרי, כאשר ראש משטרת מחוז הפרלמנט אחראי בפועל לביטחון ולאבטחה של בניין הפרלמנט כולו.

נוהלי עבודה

ברקע - כס המלוכה הקנדית, וכס בן זוגה של המלכה או המלכה הרעיה. בקדמת התמונה - כס יושב ראש הסנאט. בטקס פתיחת הפרלמנט יושבת על כס המלוכה מלכת קנדה ובן זוגה, ובהיעדרם, יושבים על כס המלוכה המושל הכללי של קנדה ובן זוגה או בת זוגו ומקריאים את הנאום מן הכס.

באולם הסנאט נערך טקס פתיחת הפרלמנט. טקס רשמי זה נערך מדי שנה בתחילת כל מושב של הפרלמנט הקנדי. במהלך הטקס מתכנסים באולם חברי שני בתי הנבחרים, והמונרך, או בהיעדרו, המושל הכללי של קנדה, נושא את הנאום מן הכס הקובע את סדר היום של הממשלה למושב המתחיל.

על פי כללי נוהלי העבודה של הסנאט, מתכנס הסנאט בימים שני - שישי. דיוני הסנאט פתוחים לקהל הרחב, והפרוטוקולים מפורסמים. בניגוד לבית הנבחרים הקנדי, דיוני הסנאט אינם משודרים דרך קבע בטלוויזיה.

חוק החוקה, 1867 קובע קוורום (מספר חברים מינימלי) של 15 סנאטורים, על מנת לקיים דיון בסנאט. יושב ראש הסנאט נספר כאחד מאותם 15 חברים. בהיעדר קוורום, מורה יושב ראש הסנאט על צלצול בפעמוני בית הנבחרים על מנת לקרוא לסנאטורים לדיון, ואם לא מתייצבים חברים נוספים, נדחה הדיון ליום המחרת.

במהלך הדיונים, עם סיום דבריו של אחד הדוברים, הסנאטור הראשון שנעמד במקומו מקבל את זכות הדיבור. במקרה שיש מחלוקת בין שני סנאטורים, קובע יושב ראש הסנאט למי זכות הדיבור, אולם סנאטור שאינו מסכים להחלטה יכול לבקש הצבעה של חברי הסנאט בעניין.

הדיונים בסנאט נערכים באחת משתי השפות הרשמיות של קנדה: אנגלית או צרפתית.

חברי הסנאט פונים בדבריהם לכל חברי הבית (במשפט "סנאטורים נכבדים" - "honorables sénateurs" / "honourable senators") ולא ליושב ראש (כפי שקורה בבית התחתון). כמו כן, בהתייחסם לחבר סנאט אחר על הסנאטורים לפנות אליו בגוף שלישי ולא בגוף שני (בדומה לכללים החלים בבית הלורדים).

כל סנאטור יכול לנאום בעניין מסוים פעם אחת בלבד, למעט סנאטור שמציע הצעה לסדר, או מבקש לפתוח בחקירה, היכול לנאום פעם אחת בעת הצגת הצעתו, ופעם נוספת בסיום הדיון ולפני ההצבעה.

נוהלי הסנאט קובעים הגבלת זמן לנאומי הסנאטורים, כתלות בסוג הדיון – ולרוב כל סנאטור יכול לנאום במשך 15 דקות. המנהיג מטעם הממשלה בסנאט ומנהיג האופוזיציה בסנאט אינם מוגבלים בזמן בעת נאומיהם.

דיון בסנאט יכול להיות מוגבל בזמן, אם התקבלה החלטה על כך. כמו כן ניתן לעצור דיון קודם לסיומו באמצעות הצעה לסיום הדיון ולפתוח בהצבעה. דיון מסתיים אם אף אחד מהסנאטורים אינו רוצה לנאום (אף אם טרם חלף הזמן המוקצב לדיון).

בסיום הדיון נערכת הצבעה. היושב ראש מציג את השאלה הנדונה, וחברי הסנאט עונים יחדיו "אכן" ("yea") או "לאו" ("nay"). היושב ראש מכריז על תוצאות ההצבעה לפי התשובות שנאמרו, אולם שני סנאטורים או יותר יכולים לדרוש קיום הצבעה על ספירת קולות. אם הצעתם מתקבלת (לאחר הצבעה של חברי הסנאט) נערכת ספירה של הקולות על ידי מזכירי הסנאט. ספירת הקולות נערכת כאשר קודם עומדים במקומם התומכים להצעה ונספרים, ולאחר מכן עומדים במקומם המתנגדים להצעה, ובשלישית נספרים הנמנעים.

שוויון בין התומכים והמתנגדים משמעו שההצבעה נכשלת.

ועדות

בסנאט הקנדי פועלות מספר ועדות קבועות. הוועדות דנות בחוקים המוצעים ויכולות לערוך בהם שינויים.

הגדולה בוועדות הסנאט היא "ועדת כל הבית" ("comité plénier" / "Committee of the Whole") שבה חברים כל חברי הסנאט. כללי הדיון בוועדה זו שונים מכללי הדיון בסנאט (לדוגמה: אין הגבלה על מספר הנאומים שיכול חבר סנאט להשמיע בעת דיונים בוועדה). בראש הוועדה יושב "יושב ראש הוועדה" (chairman).

בוועדה קבועה של הסנאט חברים בין תשעה ל-15 סנאטורים. חברי הוועדה בוחרים את היושבי ראש של כל ועדה וועדה.

הוועדות הקבועות של הסנאט[4]
  • אבוריג'ינים (אינדיאנים)
  • חקלאות וייעור
  • בנקאות ומסחר
  • ניגוד עניינים בין סנאטורים
  • אנרגיה, איכות הסביבה ומקורות טבעיים
  • האוקיינוסים והדגה
  • ענייני חוץ
  • זכויות אדם
  • כלכלת פנים, תקציב ומנהל
  • חקיקה וחוקה
  • אוצר המדינה (במישור הפדרלי)
  • ביטחון לאומי והגנה
  • שפות רשמיות
  • כללים, נהלים וזכויות הפרלמנט
  • ועדת בחירה
  • עניינים סוציאליים, מדע וטכנולוגיה
  • תחבורה ותקשורת

ועדות אד הוק מוקמות על מנת לטפל בנושאים ספציפיים. מספר חברי ועדות אלה משתנה בהתאם לענייני הציבורי בוועדה, אולם מספר החברים והרכב הוועדה ישקף את ההרכב הפוליטי של חברי הפרלמנט.

ישנן שתי ועדות קבועות המשותפות לסנאט ולבית הנבחרים – ועדה לעניין ביקורת וועדה לעניין ספריית הפרלמנט. כמו כן ועדות משותפות לשני הבתים מוקמות על מנת לדון בנושאים מיוחדים.

סמכויות חקיקה

אף שהליך חקיקת חוק יכול להתחיל הן בבית התחתון והן בבית העליון (למעט חקיקה בתחום המס אותה ניתן להתחיל רק בבית התחתון), בפועל מרבית החקיקה מתחילה בבית התחתון. בשל העובדה שסדרי הדיון בסנאט פחות נוקשים, לעיתים מעדיפה הממשלה להתחיל בהליך חקיקה של דבר חוק שנוי במחלקות, או מורכב, דווקא בסנאט.

שני בתי המחוקקים שווים במעמדם בהליך החקיקה, למעט שני יוצאים מן הכלל:

  • בדומה לפרלמנט הבריטי ולסנאט ארצות הברית, לא ניתן להתחיל הליך חקיקה בתחום המס או חוק הנוגע לחלוקת כספי הציבור בסנאט, והליך חקיקה של חוקים מסוג זה צריך להתחיל בבית התחתון. בעוד שבארצות הברית ובממלכה המאוחדת נוהג זה הוא נוהג חוקתי בלתי כתוב, בקנדה הדבר נקבע מפורשת בחוק החוקה 1867.
  • במקרה בו הסנאט מסרב לאשר תיקון בחוקת קנדה, יכול בית הנבחרים לעקוף את הסנאט בחלוף 180 יום.

בפועל הסנאט נוטה לאשר חקיקה של הבית התחתון, ונוטה להיות פחות פוליטי מאשר הבית התחתון. הסנאט נוטה להקדיש יותר זמן לדיון בדברי החקיקה, ואף שמועטים השינויים שהסנאט מציע לחוקים, בשל ניסיונות הסנאט להגיע לקונצנזוס, מקבל לרוב הבית התחתון את השינויים שמציע הסנאט.

היחס בין הסנאט והממשלה

בשונה מבית הנבחרים, לסנאט אין השפעה על תקופת הכהונה של הממשלה או של ראש הממשלה, ולא ניתן להעביר הצבעות אמון או אי אמון בסנאט. כמו כן, הממשלה אינה חבה חובת דיווח לסנאט. מסיבות אלה מידת הביקורת של הסנאט על הממשלה מועט ביותר. מרבית חברי הממשלה הם חברי הבית התחתון ולא חברי הסנאט. כמו כן, למעט ג'ון טרנר, מאז שנת 1896 כל ראשי ממשלת קנדה היו חברי בית הנבחרים ולא חברי הסנאט.

לרוב, בממשלת קנדה חבר סנאטור אחד בלבד – מנהיג הממשלה בסנאט, אולם קיים נוהג בו, במקרה בו למפלגה השולטת אין חברים מפרובינציה או טריטוריה מסוימת, נהוג למנות שר מאותו אזור מבין חברי הסנאט מאותו אזור, וכך לשמור על המאזן בין האזורים בממשלה.

הרפורמה בסנאט

מאז חקיקת החוקה של קנדה בוצעו שינויים מעטים בסמכויות הסנאט. בשנת 1965 שונתה החוקה ונקבע כי גיל הפרישה לסנאטור יהיה גיל 75, ובשנת 1982 הסנאט קיבל זכות וטו על תיקונים לחוקת קנדה.

הצעות להפוך את הסנאט לגוף נבחר לא זכו לפופולריות רבה בקנדה (למעט תקופה קצרה בשנות ה-80 בתקופת כהונתו של ראש הממשלה פייר אליוט טרודו, ותוך התנגדות לחוק האנרגיה שחוקק).

מאז סוף שנות ה-70 הוצעו 28 הצעות לשינוי מבנה הסנאט, אף הצעה לא הגיעה לסופו של הליך החקיקה (לרוב מאחר שלא התקבלה הסכמת ממשלות הפרובינציות, לרוב בשל התנגדות אונטריו וקוויבק אשר יפסידו את המעמד המועדף שלהן בסנאט אם ייערכו בחירות על בסיס גודל האוכלוסייה).

מפלגת הבלוק קוובקואה והמפלגה הדמוקרטית החדשה קוראות לביטול הסנאט, ופרובינציות אלברטה וססקצ'ואן מנהלות בחירות בהם בוחרים תושבי הפרובינציה את הסנאטורים המוצעים מתוכן (אף שבחירה זו אינה מחייבת כיום את ראש הממשלה).

ב-30 במאי 2006 הוגשה הצעת חוק שמציעה להגביל את תקופת הכהונה של סנאטור ל-8 שנים, אולם הליך החקיקה לא הגיע לידי סיום.

ב-22 ביוני 2006 הציעו הסנאטורים לוול מוריי וג'ק אוסטין הצעה לשנות את הרכב הסנאט, ולהגדיל את הסנאט ל-117 חברים (בכך לתת יותר סנאטורים לפרובינציות המערביות ולהגדיל את מספר אזורי קנדה לחמש. ההצעה הועברה לוועדה מיוחד של הסנאט, אשר תמכה בה, אולם הליכי החקיקה טרם הסתיימו.

הרכב נוכחי

נכון לשנת 2006:

שיוך מפלגתי[5] סנאטורים
שמרנים1 38
  ליברלים2 56
  פרוגרסיבים קונסרבטיבים 3
  מועמדים עצמאיים
5
  כיסאות פנויים4
3
 סה"כ
105

ראו גם

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

22419438הסנאט של קנדה