משלי בלעם

משלי בלעם הם הדיבורים הנבואיים אותם השמיע בלעם כלפי עם ישראל כפי שד' שם בפיו, כאשר בלק מלך מואב הזמינו לקללם. הדברים מופיעים בפרשת בלק.

הרקע

בפרשת חוקת מתואר כי אחרי שסיחון ועוג נוצחו בידי ישראל בשנת הארבעים ליציאת מצרים, פחד בלק מלך מואב שארצו תותקף אף היא, ולכן פנה, בשיתוף פעולה עם המדינה היריבה מדין, אל בלעם בן בעור שיבוא לארצו בכדי לקלל את עם ישראל בתקווה כי בכך יצליח להודפם. אחרי כמה דחיות והתעקשות מצד בלעם, ד' מאפשר לו ללכת אל עם ישראל, אך במטרה לברך ולא לקלל. בלעם משוכנע שימצא את הרגע בו יצליח לעורר את כעס ד' נגדם ולקללם, ולכן מגיע לארץ מואב. בלעם מורה לבלק להכין שבעה מזבחות פרים וכבשים במאמץ ליצור מצב שיוכל לקלל, אך בסוף ד' שם בפיו מילות ברכה.

ברכות בלעם

שלשה פעמים מנסה בלעם לקללם וד' שם בפיו ברכות, כמופיע בתחילת דבריו:

מִן אֲרָם יַנְחֵנִי בָלָק מֶלֶךְ מוֹאָב, מֵהַרְרֵי קֶדֶם; לְכָה אָרָה לִּי יַעֲקֹב, וּלְכָה זֹעֲמָה יִשְׂרָאֵל. מָה אֶקֹּב, לֹא קַבֹּה קל; וּמָה אֶזְעֹם, לֹא זָעַם ד'.

— ספר במדבר, פרק כ"ג, פסוקים ז'-ח'

הברכות הראשונות

אחרי הקרבת הקרבנות, בלעם מתבודד כדי לקבל את דבר ד'. ד' שם את הדברים בפיו בשובו, מציין בלעם את שלושת האבות, שזכותם מעניקה להם ייחודיות ונצחיות כלפי עמים אחרים, כמו כן מזכיר את ריבוי העם. ולבסוף מאחל לעצמו: ”וּתְהִי אַחֲרִיתִי כָּמֹהוּ”. בין ברכה לברכה מתנהל דיאלוג חוזר ונשנה בין בלק לבלעם, בו מתלונן בלק על ברכותיו של בלעם את ישראל, ובלעם מתנצל ומזכיר שהוא הודיע מראש שרק מה שישים ד' בפיו אותו יוכל לדבר.

הברכות השניות

בלק לוקח את בלעם אל "שדה צופים" - נקודת תצפית אחרת שם יוכל לראות את קצה המחנה. גם הפעם הקרבת הקרבנות חוזרת על עצמה, ובשובו מקניטו בלק ושואל: ”מַה דִּבֶּר ד'?”, כאומר: אינך ברשות עצמך. בלעם מבהיר לבלק שד' אינו חוזר בו, ולכן גם הפעם ציווהו לברך.

בתחילה מציין את אהבת ד' לעמו שהוציא ממצרים, הגורמת להתייחסות נוחה יותר מצידו לחטאיהם, ומדבר על הקשר הקרוב בין הבורא לעם ישראל מה שמייתר אצלם את הצורך להשתמש בכישוף וניבוי עתידות. בלעם מסיים בפסוק ”הֶן עָם כְּלָבִיא יָקוּם, וְכַאֲרִי יִתְנַשָּׂא; לֹא יִשְׁכַּב עַד יֹאכַל טֶרֶף, וְדַם חֲלָלִים יִשְׁתֶּה”.

הברכות השלישיות

הפעם בלעם אינו מצפה שיצליח לקללם, אך הביט לעבר העם, בצפייה שיקבל נבואה. כאן מופיע הציטוט המפורסם מדבריו:

מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב, מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל. כִּנְחָלִים נִטָּיוּ, כְּגַנֹּת עֲלֵי נָהָר; כַּאֲהָלִים נָטַע ד', כַּאֲרָזִים עֲלֵי מָיִם.

— במדבר, כ"ד, ה'-ו'

בדבריו אלה משבח את צורת בניית האהלים במחנה ישראל ש”שאין פתחי אהליהם מכוונין זה לזה” בשל צניעות הפרט. בהמשך צופה את העתיד לבוא עליהם ואת נצחונם המוחץ על אויביהם, ומסיים בפסוק ”מְבָרֲכֶיךָ בָרוּךְ, וְאֹרְרֶיךָ אָרוּר”. משפט סיום זה ששומט את הקרקע תחת כל קללה, הבעיר את חמתו של בלק אשר הבריח את בלעם חזרה אל מקומו.

וַיִּחַר אַף בָּלָק אֶל בִּלְעָם, וַיִּסְפֹּק אֶת כַּפָּיו. וַיֹּאמֶר בָּלָק אֶל בִּלְעָם: לָקֹב אֹיְבַי קְרָאתִיךָ, וְהִנֵּה בֵּרַכְתָּ בָרֵךְ זֶה שָׁלֹשׁ פְּעָמִים. וְעַתָּה בְּרַח לְךָ אֶל מְקוֹמֶךָ; אָמַרְתִּי כַּבֵּד אֲכַבֶּדְךָ, וְהִנֵּה מְנָעֲךָ יְהוָה מִכָּבוֹד.

— במדבר, כ"ד, י'-י"א

, ובלעם חוזר על התנצלותו כי איננו יכול לשנות מדברי ד' אף אם היה נותן לו בלק ”מְלֹא בֵיתוֹ כֶּסֶף וְזָהָב”.

בטרם לכתו מייעץ לו בלעם להחטיא את ישראל בחטא בעל פעור, ומנבא את עתיד עמו ועתיד כמה עמים נוספים.

משלי בלעם בראי חז"ל

חז"ל אומרים: ”אמר רבי יוחנן: מברכתו של אותו רשע, אתה למד מה היה בלבו.”. ומביאים לכך מספר דוגמאות. אחת מהם ש ”ביקש לומר, שלא יהו להם בתי כנסיות ובתי מדרשות: מה טובו אהליך יעקב”.