משלי בלעם

משלי בלעם הם הדיבורים הנבואיים המופיעים בפרשת בלק, אותם השמיע בלעם על עם ישראל כפי שד' שם בפיו, כאשר בלק מלך מואב הזמינו לקללם.

הרקע

בשנת הארבעים ליציאת מצרים אחרי המלחמה נגד סיחון ועוג אשר נוצחו בידי ישראל כמתואר בפרשת חוקת, פחד בלק שמא ארצו תותקף אף היא, ולכן בשיתוף פעולה עם המדינה היריבה מדין פנה אל בלעם בן בעור שיבוא לקלל את עם ישראל ובכך אולי יצליח להודפם. אחרי כמה דחיות והתעקשות מצד בלעם, ד' מאפשר לו ללכת אל עם ישראל, אך במטרה לברך ולא לקלל. בלעם משוכנע שימצא את הרגע בו יצליח לעורר את כעס ד' נגדם ולקללם, ולכן מגיע לארץ מואב, ומורה לבלק להכין שבעה מזבחות פרים וכבשים במאמץ ליצור מצב שיוכל לקלל, אך בסוף ד' שם בפיו מילים של ברכה.

ברכות בלעם

שלשה פעמים מנסה בלעם לקללם ולבסוף ד' שם בפיו ברכות, כמופיע בתחילת דבריו:

מִן אֲרָם יַנְחֵנִי בָלָק מֶלֶךְ מוֹאָב, מֵהַרְרֵי קֶדֶם; לְכָה אָרָה לִּי יַעֲקֹב, וּלְכָה זֹעֲמָה יִשְׂרָאֵל. מָה אֶקֹּב, לֹא קַבֹּה קל; וּמָה אֶזְעֹם, לֹא זָעַם ד'.

— ספר במדבר, פרק כ"ג, פסוקים ז'-ח'

הברכות הראשונות

אחרי הקרבת הקרבנות, הולך לבלעם ומתבודד, כדי לקבל את דבר ד'. ד' שם את הדברים בפיו בשובו בלעם מציין את שרשי העם משלושת האבות, מה שמעניק להם ייחודיות ונצחיות כלפי עמים אחרים, כמו כן מזכיר את ריבוי העם. ולבסוף מייחל לעצמו : ”וּתְהִי אַחֲרִיתִי כָּמֹהוּ”. כאן מתנהל דיאלוג בינו ובין בלק החוזר על עצמו כל פעם שבלק מתלונן על כך שהוא מברך במקום לקלל, ובלעם מתנצל ומזכיר את העובדה שהוא הודיע מראש שרק מה שישים ד' בפיו אותו יוכל לדבר.

הברכות השניות

בלק לוקח את בלעם אל "שדה צופים" - נקודת תצפית אחרת שם יוכל לראות את קצה המחנה. גם הפעם הקרבת הקרבנות חוזרת על עצמה, ובשובו מקניטו בלק ושואל: ”מַה דִּבֶּר ד'?”, כאומר: אינך ברשות עצמך. בלעם מבהיר לבלק שד' אינו כאדם החוזר בו, ולכן גם הפעם הביא איתו ברכות.

בתחילה מציין את אהבת ד' לעמו שהוציאם ממצרים הגורמת להתייחסות אחרת לחטאים שלהם, ומדבר על הקשר הקרוב בין הבורא לעם ישראל מה חוסך מהם את הצורך להשתמש בכישוף וניבוי עתידות. בלעם מסיים בפסוק ”הֶן עָם כְּלָבִיא יָקוּם, וְכַאֲרִי יִתְנַשָּׂא; לֹא יִשְׁכַּב עַד יֹאכַל טֶרֶף, וְדַם חֲלָלִים יִשְׁתֶּה”.

הברכות השלישיות

הפעם בלעם אינו מצפה שיצליח לקללם, אך הביט לעבר העם, בצפייה שתתגלה אליו הנבואה. כאן מופיע הציטוט המפורסם מדבריו:

מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב, מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל. כִּנְחָלִים נִטָּיוּ, כְּגַנֹּת עֲלֵי נָהָר; כַּאֲהָלִים נָטַע ד', כַּאֲרָזִים עֲלֵי מָיִם.

— במדבר, כ"ד, ה'-ו'

בדבריו אלה משבח את צורת בניית האהלים ש”שאין פתחי אהליהם מכוונין זה לזה” בשל צניעות הפרט. בהמשך צופה את פני העתיד ואת נצחונם המוחץ על אויביהם, ומסיים בפסוק ”מְבָרֲכֶיךָ בָרוּךְ, וְאֹרְרֶיךָ אָרוּר”. משפט סיום זה ששומט את הקרקע תחת כל קללה, הבעיר את חמתו של בלק אשר הבריח את בלעם חזרה אל מקומו.

וַיִּחַר אַף בָּלָק אֶל בִּלְעָם, וַיִּסְפֹּק אֶת כַּפָּיו. וַיֹּאמֶר בָּלָק אֶל בִּלְעָם: לָקֹב אֹיְבַי קְרָאתִיךָ, וְהִנֵּה בֵּרַכְתָּ בָרֵךְ זֶה שָׁלֹשׁ פְּעָמִים. וְעַתָּה בְּרַח לְךָ אֶל מְקוֹמֶךָ; אָמַרְתִּי כַּבֵּד אֲכַבֶּדְךָ, וְהִנֵּה מְנָעֲךָ יְהוָה מִכָּבוֹד.

— במדבר, כ"ד, י'-י"א

, ובלעם חוזר על התנצלותו כי איננו יכול לשנות מדברי ד' אף אם היה נותן לו בלק ”מְלֹא בֵיתוֹ כֶּסֶף וְזָהָב”.

בטרם לכתו מייעץ לו בלעם להחטיא את ישראל בחטא בעל פעור, ומנבא את עתיד עמו ועתיד כמה עמים נוספים.

משלי בלעם בראי חז"ל

חז"ל אומרים: ”אמר רבי יוחנן: מברכתו של אותו רשע, אתה למד מה היה בלבו.”. ומביאים לכך מספר דוגמאות. אחת מהם ש ”ביקש לומר, שלא יהו להם בתי כנסיות ובתי מדרשות: מה טובו אהליך יעקב”.