אלכסנדר מילראן

אלכסנדר מילראן
Alexandre Millerand

לידה	10 בפברואר 1859 פריז, הקיסרות השנייה
פטירה	6 באפריל 1943 (בגיל 84) ורסאי, אזור הכיבוש הגרמני בצרפת
מדינה
השכלה	סורבון
עיסוק	עורך דין, פוליטיקאי, עיתונאי, מדינאי
מפלגה	המפלגה הרדיקלית המפלגה הסוציאליסטית המפלגה הסוציאליסטית-הרפובליקנית פוליטיקאי עצמאי
בת זוג	ז'אן לאבייה מילראן
שר המלחמה 14 בינואר 1912 – 12 בינואר 1913 (52 שבועות) תחת נשיא צרפת ארמאן פלייר → אדולף מסימי אלבר לברן ←
26 באוגוסט 1914 – 29 באוקטובר 1915 (שנה ו־9 שבועות) תחת נשיא צרפת ריימונד פואנקרה → אדולף מסימי ז'וזף גליאני ←
ראש ממשלת צרפת 20 בינואר 1920 – 21 בספטמבר 1920 (35 שבועות ויום) תחת נשיא צרפת פול דשאנה → ז'ורז' קלמנסו ז'ורז' לייגוס ←
נשיא צרפת 23 בספטמבר 1920 – 11 ביוני 1924 (3 שנים ו־37 שבועות) → פול דשאנה גסטון דומרג ←
סנאטור צרפתי 6 באפריל 1925 – 14 בינואר 1927 (שנה ו־40 שבועות) תחת נשיא צרפת גסטון דומרג
31 באוקטובר 1927 – 10 ביולי 1940 (12 שנים) תחת נשיא צרפת גסטון דומרג, פול דומר, אלבר לברון

מילראן ב-1900.

אלכסנדר מילראן (בצרפתית: Alexandre Millerand;‏ 10 בפברואר 1859 – 6 באפריל 1943) היה פוליטיקאי, עיתונאי, עורך דין ומדינאי צרפתי בכיר בתקופת הרפובליקה השלישית, יהודי במוצאו. ראש ממשלת צרפת ב-1920 ונשיא צרפת בין 1920 ל-1924.

מילראן, יליד פריז, למד משפטים והיה לתובע במקביל לעבודתו כעורך בעיתון "ז'סטיס" ("צדק") של ז'ורז' קלמנסו. הוא החל בדרכו הפוליטית כחבר באספה הלאומית ושירת במספר משרות קבינט כגון שר המסחר, התעשייה, התשתיות הציבוריות והטלגרפים. הוא נודה מהמפלגה הסוציאליסטית הצרפתית ועם הזמן החל לנוע ימינה במפה הפוליטית. בין 1912 ו-1913 כיהן כשר המלחמה ושב למשרה זאת בתחילתה של מלחמת העולם הראשונה. ב-20 בינואר 1920 ירש את קלמנסו בראשות הממשלה ומשרד החוץ ונשא בתפקיד ראש הממשלה עד ל-23 בספטמבר, עת נבחר לנשיא הרפובליקה לאחר התפטרותו של פול דשאנה אשר כיהן מאז ינואר.

כנשיא ניסה להתערב במנהל המערכת הפרלמנטרית ולהוריד מהשפעתה של האספה הלאומית. ב-1922 קיים משלחת ראשונה מסוגה לביקור במושבות של מרוקו, אלג'יריה ותוניסיה בצפון אפריקה. בבחינה פוליטית הזדהה עם 'הסיעה הלאומית' השמרנית. מעורבותו הרבה בפוליטיקה על אף היות משרד הנשיא סמלי ברובו, הובילה לשערוריות ולהדחתו מהנשיאות והחלפתו בגסטון דומרג ב-1924 בידי הממשלה הסוציאליסטית החדשה. ב-1925 נבחר לסנאט וכיהן בתפקיד עד לכיבוש צרפת בידי גרמניה הנאצית. מילראן נפטר ב-1943 בורסאי.

ביוגרפיה

רקע, לימודים, משפטים וחיי משפחה

מילראן נולד ב-10 בפברואר 1859 בפריז, הקיסרות הצרפתית השנייה. אביו היה בן למשפחת בעלי קרקעות שאיבדו את רוב הונם במהלך המהפכה הצרפתית ואמו הייתה יהודיה, בת למשפחה בורגנית. הוריו הכירו בעבודתם במסחר בדים ואלכסנדר נולד מחוץ לנישואים. הוריו נישאו ב-1861, עת היה בן שנתיים, והוא הוכר כבנם החוקי ולא כממזר. לאלכסנדר היו שתי אחיות צעירות ממנו, אמיליה ילידת 1862 ומרתה ילידת 1864 שנפטרה בגיל שש. אלכסנדר למד תחילה בתיכון מיכלת שברמות הסן ובהמשך בתיכון לואי הגדול שברובע החמישי של פריז ובתיכון אנרי הרביעי. לאחר שכשל בהשגת תואר ראשון במדעים השלים תואר ראשון באומנויות ב-1877. לאחר מכן למד בפקולטה למשפטים בפריז לצד רמון פואנקרה. ב-1879 השלים תואר שני במשפטים וב-1881 היה לעורך דין מוסמך. בין 1879 ל-1880 השלים שירות צבאי ברגימנט חי"ר ה-48, המוצב בגנגאן. הוא סיים שירות חובה בדרגת סמל, אך דרך שירות מילואים עלה לדרגת לוטננט (Lieutenant) עד לשנת 1903.

ב-1886 התארס עם לורן דונה, בתו של חבר במועצת העיר של פריז, אך ביטל את שבועת האירוסין בתוך שבועיים בלבד. בהמשך החל בפרשת אהבים עם ז'אן לאבייה, בתו החורגת של הפוליטיקאי הרדיקלי ז'אן דה בוטלר, אשר היה מקורב למילראן. ב-1889 עברו להתגורר בדירה משותפת במקביל למינויו של מילראן לתובע של בית החולים "תמיכה ציבורית" בפריז. הזוג נישא לבסוף ב-1898 ונולדו להם ארבעה ילדים: ז'אן (1899–1972) - לימים תעשיין ומהנדס, אליס (1902–1980), ז'אק (1904–1979) - הלך בצעדי אביו והיה גם הוא לעורך דין ומרתה (1909–1975) - אשר נישאה לפרופסור למשפטים.

ב-16 במאי 1881 הושבע מילראן לעורך דין בבית המשפט לערעורים בפריז. בתוך שנה התמנה למזכיר משרד עורכי הדין של פריז ולסגן נשיא ישיבת עורכי הדין מולה-טוקוויל (Molé-Tocqueville). מילראן היה מקורב לעורך הדין ז'ורז' ל'גר והתייעץ עמו במספר תיקים. הוא ייצג פעמים רבות מיעוטים ופועלים אשר שבתו. הוא נטה לייצג עמדה סוציולוגית בכך שהצדיק את השביתות של הפועלים בתנאים הקשים שבהם עליהם לעבוד. גם לאחר שנבחר לפרלמנט הצרפתי המשיך לייצג פעילים סוציאליסטים כגון ז'יל גֵד ופול לפארג במשפטים. ב-1890 ייצג חברים בארגון הטרור הרוסי נרודניה ווליה, האחראי לרצח אלכסנדר השני, קיסר רוסיה. במקביל, עוד מ-1882, החל לכתוב במדור המשפטים של העיתון "הצדק" (La Justice) שברשות ז'ורז' קלמנסו. מילראן היה לעורך בעיתון עד 1889, ועסק בעיקר בתיקים שנגעו לפעילים סוציאלים ולמעורבות הכנסייה הקתולית בחברה, לה התנגד בחריפות. לאחר נפילת ממשלת פייר ולדק-רוסו ב-1902 פרש באופן זמני ממעורבות פוליטית ונטה להתעסק במשפטים עסקיים. נכון ל-1914 היו 8 עובדים במשרד עורכי הדין שלו. בערוב ימיו שב למעורבות במשפטים אך בקנה מידה קטן יותר מאשר עשה בצעירותו.

פוליטיקה מוקדמת: סוציאליסט

מילראן בעת היותו סוציאליסט עצמאי.

במפלגה הרדיקלית

מילראן הביע לראשונה את טעמו הפוליטי ב-1870, כאשר התמרמר מאי-העמדתו לדין של נפוליאון השלישי והתלהב מהקמתה של הרפובליקה הצרפתית השלישית. עמדותיו כפי שהביע אותם כעורך עיתון תחת קלמנסו הציבו אותו בשמאל הקיצוני של המפה הפוליטית, בפלג הסוציאליסטי של הסיעה הרדיקלית. ב-1880 הצטרף לתנועה פוליטית שקראה לשינוי חוקתי. מילראן קידם את תדמיתו הציבורית דרך רישום אודות שערוריית בחירות מקומיות בפריז, קידום אוטונומיה עירונית ברובעי העיר ועמידה בראש איגוד הנוער הרפובליקני. ב-1884 התחרה בבחירות המחוזיות למועצה העירונית מטעם מחוז לה מואט ברובע השישה-עשר של פריז. הוא קרא להעצים את השירותים הציבוריים של הבירה ואת המעורבות הממשלתית וניצח לבסוף עם 50.7% מהקולות.

מילראן הצטרף למועצה העירונית של פריז במקביל לבחירתו לחבר האספה הלאומית של הפרלמנט הצרפתי. בעוד החינוך הוא נושא המעורבות העיקרי שלו, הוא פעל למימון ציבורי של בתי ספר עירוניים וליצירת בית ספר על-יסודי לנערות. הוא גם הציע להשיק מאפיות שיתופיות על מנת לאפשר למעמדות הנמוכים גישה רבה יותר ללחם, תמך באמצעים לטובת עסקים קטנים ומתן סכום התחלתי לכל עסק מתחיל מטעמה של המועצה העירונית.

מילראן התחרה ב-1885 בבחירות המוניציפליות לאספה הלאומית, אך פרש לנוכח התוצאות המוצלחות של המועמדים הרפובליקנים בסיבוב הבחירות הראשון. חודשיים מאוחר יותר התקיימו בחירות חוזרות בהם ניצח ונבחר בגיל 26 לחבר האספה הלאומית מטעם הסיין. מילראן התיישב בספסלי הסיעה הקיצונית של הרדיקלים ותקף ממשלות מתונות בשיתוף פעולה עם הימין. לקראת הבחירות לנשיאות ב-1887 תמך מילראן בבחירתו של מארי פרנסואה סדי קארנו. מילראן הצביע בעד "חוק הגלות" שאסר על ישיבת בני שושלות ששלטו בצרפת להישאר במדינה וזאת על רקע החנינה הנשיאותית של קארנו לאנרי, דוכס אומאל, שאפשרה לו לשוב ולהתגורר בצרפת. מילראן תמך בחילון המוחלט של כל מוסדות החינוך. במהלך שביתת עובדי הכורים ב-1887 האשים את הממשלה ב"התערבות מגושמת". עוד באותה השנה התמנה לוועדת התקציבים של ממשלת מוריס רובייה, אך עקב האידיאלים הקיצוניים שלו לא הוענקו לו סמכויות בפועל.

מרדיקלי לעצמאי

קרע פרע בין מילראן והמפלגה הרדיקלית לראשונה עם עלייתו של ז'ורז' בולנז'ה להנהגת המפלגה. זה האחרון נטה לתמיכה בתנועה המלוכנית וקידם הצעות חקיקה שנועדו לצמצם את חופש העיתונות. מילראן התנגד בתוקף לכל פגיעה בזכויות אזרחיות. ב-10 במאי 1889, בכנס פוליטי במקון, הביע מילראן את עמדותיו הפוליטיות והרחיק עצמו מקלמנסו ומבולנז'ה. הוא פרסם רישומי תעמולה שתמכו בממסד הפרלמנטרי הקיים, פרש מהעיתון "הצדק" והקים את העיתון "הקול" (La Voix). ב-1889 התחרה מטעם הרפובליקנים-הסוציאליסטים במחוז הבחירה הראשון של הרובע השנים-עשר של פריז וניצח את המתחרה הרדיקלי עם 55% מהקולות. ב-1890, לאחר ירידתו הפוליטית של בולנז'ה, הכריז על עצמו כסוציאליסט ונטש את המפלגה הרדיקלית. הגורם הישיר לפנייתו הפוליטית היה אירוע הירי של שוטרים על פועלים שובתים שהפגינו עבור יום עבודה בן 8 שעות. עקב הכישלון המסחרי של "הקול", סגר מילראן את העיתון ופנה להיות עורך בעיתון "לה פטיט רפובליק" (La Petite République).

במהרה לקח מילראן את ההנהגה על הסוציאליסטים העצמאיים ודגל בסוציאליזם רפורמי, אשר הבדיל עצמו מהתנועה המרקסיסטית. ב-1893 פנה למועמדות לבחירות מטעם מחוז בחירה בעל רוב תמיכה סוציאליסטי, וניצח ברוב מוחץ מול מועמד הסתדרות העובדים הסוציאליסטית הצרפתית. מילראן היה מתנגד חריף של הנשיא ז'אן קזימיר-פרייה אותו האשים בהיותו: ”צאצא גאה של השודדים ה'חוקתיים' הגדולים ששדדו את אבותינו באמצעות רוע.” בינואר 1895 השפיע על נפילת ממשלת שארל דופוי שבעקבותיה ירד קזימיר-פרייה מהנשיאות והוחלף בפליקס פור. הוא תמך בממשלה הרדיקלית החדשה שהוקמה, ובעיקר הביע תמיכה נלהבת בהצעתו של השר פול דומר להציג מס הכנסה. כל אותה העת השתתף מילראן במספר דו-קרבות.

ביחד עם רנה ויויאני ייסד בשנת 1893 את הפדרציה הסוציאליסטית הרפובליקנית של נהר הסיין. מילראן נודע באותה העת כאחד הסוציאליסטים הקולניים ביותר בצרפת, לצד ז'אן ז'ורס. מילראן פעל לאחד את הפלגים הסוציאליסטים הרבים של הפוליטיקה הצרפתית לכדי זרם פוליטי אחיד. עמדתו הפוליטית בקרב הסוציאליסטים נחלשה כאשר תקף את המהפכנים הקיצוניים, קידם התמתנות פוליטית עבור השגת קולם הרחב יותר של בני מעמד הביניים ולא נקט בעמדה תקיפה כאשר נשאל לעמדתו בעניין שביתה כללית. לבסוף מצא עצמו ז'ורס בהנהגת התנועה הסוציאליסטית הצרפתית.

אף על פי כן, מילרן ניצח ברוב גדול במחוז הבחירה שלו בבחירות הפרלמנטריות ב-1898 ונותר מנהיג הסוציאליסטים הפרלמנטרים. הוא נטש את העיתון "לה פטיט רפובליק", בטענה שלא ניתן לו חופש ביטוי כנדרש ועבר לערוך בעיתון "לה לנטרן" (La Lanterne) אשר נוהל בידי אריסטיד בריאן. בכתיבתו שם הטיף מילראן לסוציאליזם פטריוטי והתנגד למהפכנות. בהתחשב בקריאה להתכנסות מחדש של הסיעות הפוליטיות הרפובליקניות מתחילת שנת 1899, נראה כי מילראן הניח בצד הדרך את פעילותו לאיחוד סיעות הסוציאליסטים וזאת עבור ייחוס רב יותר בעבור דיאלוג עם הרדיקלים.

ממשלת ולדק-רוסו ופרשת דרייפוס

ב-23 ביוני 1899, לאחר שהוסדרה פשרה בין המחנות הסוציאליסטים, מילראן הצטרף לממשלת ולדק-רוסו בתור שר המסחר, התעשייה, הדואר והטלגרף. היה זה המינוי הראשון של סוציאליסט מובהק למשרת קבינט ברפובליקה השלישית. רבים מחבריו הסוציאליסטים נטשו אותו וגינו אותו בעקבות מעורבותו ב"ממשלה הבורגנית" בטענה שנטש את מלחמת המעמדות. גורם נוסף לקרע שנוצר בין מילראן ושאר התנועה הסוציאליסטית היא העובדה שסירב להכפיש את גסטון אלכסנדר אוגוסט, מרקיז דה גאליפה. היקף מחלקת המשרדים של מילראן כללה תעשייה, סחר פנימי, מכס, חינוך ימי, טכני, תעשייתי ומסחרי כמו גם תערוכות. הוא ריכז את פעילותו בניסיונות מניעת סכסוכים חברתיים והגנה על מעמד הפועלים. הוא תמך בהקמת בית דין תעשייתי והעדיף צווים זמניים על חקיקות ארוכות בפרלמנט.

ב-30 במרץ 1902 נקרא על שמו חוק שסבסד זמן עבודה מרבי בכל צרפת ולפיו הזמן המרבי היה 10 שעות עבודה ביום במקום 12. באופן יוצא דופן הצליח להביא לתמיכת הסנאט הצרפתי בחקיקה זאת, וזאת על אף שהסנאט צידד כמעט תמיד במעסיקים. מילראן קבע את זמן העבודה היומי בן שמונה שעות ברוב מגזרי הדואר והטלגרף ואישר הקמת איגודי עובדים. בעוד שארגונים מקצועיים עדיין לא התפתחו, הוא דגל בפיתוח איגודי עובדים המוניים כדי למסגר את פעולות העובדים ולקדם משא ומתן בין מעסיקים לעובדים, מהלך שפגע בהתפתחותם של האיגודים הקטנים והכפיף את האיגודים הגדולים לממשלה. האגף המתון של הקואליציה, שתמך ביוזמה פרטית וצמצום הוצאות, הוביל את מילראן לנטוש את שאיפותיו להצעת חוק על פנסיה נרחבת לעובדים.

מחוץ למחויבויותיו המשרדיות היה מילראן מעורב פעיל בפרשת דרייפוס. תחילה היה אדיש לפרשה, בהמשך הצטרף לערוך עיתון אנטי-דרייפוזרי ובקיץ 1898 פנה לתמוך במחנה דרייפוס והאשים בעיקר את המערכת המשפטית ולא את הצבא במשבר שנוצר. ב-1899 הוא שכנע את מתייה דרייפוס לנסות ולהשיג חנינה נשיאותית. בנקודה מסוימת איים מילראן להתפטר מהממשלה אלמלא הנשיא אמיל לובה יעניק לאלפרד דרייפוס חנינה. לובה לבסוף העניק חנינה עבור דרייפוס, ובכך הביא את הפרשה לסופה. במהלך הבחירות לאספה הלאומית ב-1903, גורמים סוציאליסטים האשימו את מילראן על היותו מקורב למעסיקים. מעורבותו בטקס קבלת הפנים של ניקולאי השני, קיסר רוסיה ב-1901 פגעה גם היא במעמד שלו בקרב הסוציאליסטים. הוא ניצח בהפרש זעום וזאת לאחר פרישת שני מתמודדים סוציאליסטים אחרים. על אף ניצחונו לא נכלל במשרה ממשלתית בממשלתו החדשה של אמיל קומב.

הנטייה לימין המתון

הפנייה הפוליטית

מילראן (מימין) לצד הנשיא ארמאן פלייר בריימס ב-1909.

מילראן (שני משמאל) צופה בתרגיל צבאי ב-1912.

מילראן נקט בעמדות שונות אשר סתרו את המצע המאוחד של הסיעה הסוציאליסטית. עוד ב-1902 הקים ביחד עם ז'ורס את המפלגה הסוציאליסטית המאוחדת, אך שנה מאוחר יותר נזפה בו הנהגת המפלגה על התנהלותו ועל כך שהוא לא עומד בקו אחד עם מצע המפלגה. לערך מחצית מחברי המפלגה צידדו בהדרתו של מילראן ובראשם גוסטב אֶרוֶוה, אך ז'ורס נותר תומך במילראן. מילראן — שמונה ליו"ר ועדת הרווחה - המשיך במקביל לבקר את ממשלת קומב על סירובה להעביר חוקים חברתיים, ומתבטא נגד מצע סוציאליסטי שמטרתו לגנות את המדיניות ההתקפית של הצבא בדבר הפציפיזם. בינואר 1904, על אף תמיכתו האדוקה בהפרדת הדת מהמדינה (שהייתה ערך יסוד של המפלגה), מילראן הודר מהמפלגה הסוציאליסטית.

הוא הודר לאחר שנכנס ליריבות מול ז'ורס בעניין שאלת התמיכה או ההתנגדות לממשלת קומב. האידיאלים ה"סותרים" של מילראן כללו התנגדות לגיל פרישה בגיל 60 אך תמיכה בקצבאות העובדים ובסמכות האזרחית של איגודים. במהלך הבחירות לנשיאות ב-1906 תמך במועמד הימין פול דומר במקום במועמד גוש השמאל, ארמאן פלייר (אשר ניצח בסופו של יום). בבחירות הפרלמנטריות באותה השנה התחרה מול פול לפראג על מושב נאנט אשר בפיי דה לה לואר. בסופן של הבחירות ניצח, ועל אף שקוטלג רשמית כסוציאליסט עצמאי, העניק את תמיכתו למספר מועמדים מטעם הימין המתון. לאחר שסירב להצעה לתפקיד שר המשפטים בממשלת קלמנסו, נשאר בספסלי האופוזיציה. בשנת 1907 הצטרף למפלגה הסוציאליסטית העצמאית (PSI), אך הוא היה מעורב מעט מאוד בהתנהלות הפנימית של המפלגה, שכן לדבריו היא הייתה נטויה יותר מדי שמאלה.

שר בממשלת בריאן

כאשר ניצח הסוציאליסט העצמאי בריאן בבחירות ב-1909 והיה לראש הממשלה, הוא מינה את מילראן לשר התשתיות הציבוריות, הדואר והטלגרפים. במשרד הדואר והטלגרפים קידם מילראן האצה בפיתוח בעוד ביטל את משרת תת-מזכיר המשרד בטענה כי היה לבזבוז בירוקרטי שאין בו צורך. בבחינה חברתית פעל לשנות את הלך הרוח הקודר מהשביתות הנרחבות שהתרחשו באביב 1909 בכך שהשיב לעבודתם את כל עובדי הדואר שפוטרו במהלך השביתות. כדי לחזק את האטרקטיביות של צרפת, הוא החליט להקים את משרד התיירות הלאומי (ONT), אמצעי חדשני ברמה העולמית.

בתגובה להלאמת מסילות הברזל המערביות של צרפת בידי הממשלה, הוא קידם הפרטה של כורי פחם וברזל רבים עבור חברות פרטיות, וזאת על אף התנגדות נחרצת מצד גורמים באספה הלאומית. לאחר שיטפון 1910 בפריז קידם בניית תקן חדש עבור בתים אשר יעמדו בפני הצפות עתידיות מסוג זה והעניק לנמלי מסחר פעילות אוטונומית מההתערבות של הממשלה, עבור קידום פיתוח פרטי של צי סוחר. לקראת הבחירות לאספה הלאומית ב-1910 הציע בריאן לדחות את מועד הבחירות בכדי להשלים את תהליך ההחלפה של מערכת הבחירות המחוזית במערכת בחירות לפי הצבעות לאומיות ורישום חברי מפלגות, הצעה שמילראן היה תומך נלהב שלה. בעוד רוב הוויכוחים בפרלמנט פנו נגד ראש הממשלה, לא נפלה האחריות על מילראן, דבר שהוביל למתיחות בינו לבין בריאן. המתיחות בין השניים גדלה כאשר האחד האשים את השני שהוא לא פתוח מספיק למשא ומתן בעת שביתת אוקטובר 1910.

שביתת עובדי הרכבות של אוקטובר 1910 נסובה סביב שאלת שכר המינימום ובמהלכה גינו השובתים את מילראן, שר התשתיות הציבוריות, כ"גנב". מתוך רצון להקים ממשלה חדשה, החליט בריאן להתפטר ולקדם את הבחירות במספר חודשים. מילראן ספג ביקורת על התנהלותו במהלך השיטפון בפריז והיה נתון בלב שערורייה שנסובה אודות מעצרו של עורך דין אשר הוריד את הכנסייה מרכושה. לבסוף נבחר מילראן עם 48% מהקולות בלבד כאשר התחרה מול מועמד הימין הלאומני. לאחר הבחירות השביתות המשיכו. בריאן רצה שמילראן יהיה חלק מהקבינט החדש שלו על מנת להקל על אימוץ חקיקה שלו האוסרת על שביתות בשירותים הציבוריים, אך מילראן ראה בכך אמצעי קיצוני מדי, והעדיף הכנסת בוררות מדינה, וסירב להתמנות מחדש לאחר הבחירות. הוא נמנע במהלך הצבעת אי-האמון מול בריאן.

שר המלחמה לראשונה

לאחר שסירב להיכנס אל ממשלתו השנייה של בריאן פעל מילראן להקים מפלגה חדשה שנועדה להפגיש את אלו שסירבו להצטרף אל האינטרנציונל הסוציאליסטי, המפלגה הרדיקלית ולברית הדמוקרטית-רפובליקנית. בכך השיק את המפלגה הרפובליקנית-סוציאליסטית (PRS) ביולי 1911 שכללה בין חבריה את רנה ויויאני ופול פנלבה. הייתה זאת "ברית עובדים ומעסיקים" שקראה ל"סולידריות בין המעמדות". בפועל מילראן היה מרוחק מהמפלגה החדשה, ולא היה מעורב בוועידה הלאומית הראשונה שלה בדצמבר 1911. מטרתו העיקרית הייתה להפיץ בתוכה את התמיכה בהסדר מערכת בחירות חדשה.

לאחר התפטרות ממשלת ז'וזף קיילו, חזר מילראן לממשלה בהיותו שר המלחמה בקבינט שהקים רמון פואנקרה ב-14 בינואר 1912. את המינוי הזה קיבלו בברכה לאומנים כמו שארל פגי, שהיה מקורב למילראן מאז תחילת המאה ה-20. משתפי הפעולה העיקריים של השר החדש היו הגנרל פרדריק אדמון בורדרי והגנרל ראול פרסיל. עם הגעתו לתפקיד, על מנת להימנע מכל דואליות, ביטל מילראן את מינויו של הגנרל אוגוסט דובאי לתפקיד ראש המטה הכללי של צבא כדי לשמור על התפקיד בידי ז'וזף ז'ופר, מתכננה העיקרי של תוכנית XVII; החלטה זו של מילראן ספגה ביקורת על ידי הגנרל גוסטב פדויה, אשר ראה בכך ריכוז מוגזם של סמכויות בידי אדם יחיד.

ראש הממשלה רמון פואנקרה העניק לשר המלחמה שלו חופש פעולה רחב. מודאג מהחיזוק של המערכת הצבאית הגרמנית, מילראן קידם הגדלה של תקציב הצבא וחיזק את כוח האדם הצרפתי בכמה אמצעים: תחייה של חברות הכנה צבאיות פרטיות, הפועלות במורד ההתאגדות המקצועית, העלאת השכר המוענק לחיילים בצרפת מעבר לים המסכימים להאריך את שירותם ברחבי האימפריה הקולוניאלית, ועוד. מילראן היה סבור לפיכך כי אין צורך להאריך את שירות החובה משנתיים לשלוש שנים, כפי שיועץ לו מצידו של סגן אמיל דריאן, אך נראה כי הוא שינה את עמדתו בשאלה זו בסוף 1912. מבחינת ציוד, הוא שואף לפתח אווירונאוטיקה, אותה הוא ראה כזרוע צבאית עתידית, על ידי העברת חוק ההתארגנות של ה-12 במרץ 1912 אשר קידם את העצמאות הארגונית של חיל האוויר הצרפתי (שהוקם עוד מ-1909) מצבא היבשה של הכוחות המזוינים הצרפתים.

המדיניות הלאומנית שלו בממשלה המשיכה להרחיב את הפער בינו לבין השמאל הפוליטי. החלטתו להחזיר את הקולונל ארמאן די פאטי דה קלאם, האחראי על החקירה המוקדמת של פרשת דרייפוס, זיכתה אותו בהאשמות חדשות באנטי-רפובליקניות וקריאות להתפטרות. לאחר מכן המועמד לבחירות לנשיאות, פואנקרה קרא לו להתפטר בינואר 1913. על אף הדחתו ממשרד המלחמה, מילראן תמך בפואנקרה במהלך הבחירות לנשיאות ותקף את השמאל הקיצוני הפוליטי ללא הרף. לנוכח הבחירות לאספה הלאומית ב-1914, הצטרף לקואליציית המרכז הפוליטי של איגוד השמאל, מתוכה הפך לאחד מסגני ראש הממשלה הנבחר, ויויאני. מילראן נבחר מחדש כחבר פרלמנט בסיבוב הראשון של הבחירות, כשהוא עומד מול סוציאליסט מהפכני שכבר נאם נגדו בשנת 1910.

לקראת מלחמת העולם הראשונה היה מילראן פסימי בעניין המחויבות של בריטניה לברית ההסכמה הלבבית וב-1912 אמר על חיל הרגלים הבריטי: "המכונה ערוכה ומוכנה: האם היא תופעל? אין כל ודאות."

מלחמת העולם הראשונה

מילראן וז'ורז' קלמנסו בסוקרים חיילים בקלן, 5 בנובמבר 1919.

מילראן (יושב אמצעי) ביחד עם עוד חמישה חברי הסיעה הלאומית שנבחרו בבחירות לאספה הלאומית ב-1919.

כהונה שנייה במשרד המלחמה

ב-26 באוגוסט 1914, זמן קצר לאחר הקמתה של ממשלת ויויאני השנייה ופרוץ מלחמת העולם הראשונה, התמנה מילראן בשנית לשר המלחמה, וזאת על אף שביקש את תיק החוץ. מחשש מכיבוש פריז בידי צבא הקיסרות הגרמנית לקראת הקרב הראשון על המארן, החל פינוי משרדי הממשלה לבורדו ומושב משרדו של מילראן הועתק לפקולטה לספרות בעיר. מטעמי ביטחון נשאר שם עד לינואר 1915 קודם ששב לפריז. מילראן עמד בין הצבא והממשלה ופעל להעניק לצבא חופש פעולה רחב והיה לשופר של ז'ופר בפני הממשלה. באופן פרטי העלה מולו פואנקרה את האפשרות שז'ופר יקדים דיקטטורה צבאית. ז'ופר, דרך מילראן, הצליח לקדם את סמכות בית הדין הצבאי ולהעלות את הצנזורה על המתנגדים למלחמה. מילראן עצמו זעם על הטענות שהופנו נגדו לאחר מערכת גליפולי.

בפרוץ המלחמה, כאשר צרפת הייתה במחסור חריף של כוח אדם ונשק, הורה מילראן לחברות פרטיות לייצר 100,000 תותחי 75 מ"מ מודל 1897 מדי יום ^{[דרוש מקור]} וקרא לעובדים להתגייס בהמוניהם. הוא סירב להטיל סנקציות נגד פועלים ותעשיינים על אף האפשרות שישבתו. כאשר החלה להופיע מלחמת חפירות עלה הצורך בנשק כבד. מילראן נותר רוב הזמן במפקדתו בבורדו ובהמשך שוב בפריז, והמעיט בביקורים בחזית הקרבות עצמה. הוא קיצר את הליך בדיקת הקשירות של מגויסים חדשים בכדי לייעל אותה.

בחודשיו הראשונים בממשלה, הוא לא היה צריך להצדיק את פעילותו בפני ועדות פרלמנטריות עקב דחייתן. לאחר מכן הוא ביקש לצמצם את השליטה בפרלמנט, שבכוונתו להפעיל את זכות הבדיקה והאכיפה שלו כמעט בכל השאלות הקשורות לניהול הלוגיסטי של הצבא ולאסטרטגיה. חברי פרלמנט מחו כי הצווים והמסמכים שניתנו ופורסמו על ידי משרד המלחמה, בפרט מבחינת אספקה, בוצעו בחיפזון מסוים והובילו להוצאות גבוהות מאוד. בשאלה הדתית, בלחץ הסוציאליסטים והרדיקלים, נאלץ מילראן להפוך את החלטתו לאשר קפלות בבתי חולים ולמתן את החוזר המשפיע על אנשי הכמורה בשירותי הבריאות של הצבאות, שנתפס כטיפול מועדף הניתן על ידי הכנסייה. שר המלחמה, שגם ספג ביקורת נרחבת בתוך מועצת השרים, נאלץ להשיב את משרד תת-המזכיר. ב-29 באוקטובר 1915, לאחר נפילת ממשלתו של ויויאני, בריאן הקים ממשלה חדשה אשר לא הכלילה את מילראן בתוכה. גורמים מן השמאל הפוליטי ביקרו את מילראן על "התמיכה העיוורת" שהעניק לגנרל ז'ופר. פעיל התנועה הלאומנית המיליטנטית - אקסיון פראנסז, ז'אק בנוויל, הביע תמיכה בהקמתה של מועצה מנהלית חדשה שיינתנו לה סמכויות מיוחדות ואשר תורכב מהגנרל ז'ופר, אלכסנדר מילראן והפוליטיקאי הרדיקלי תאופיל דלקאסה, שר החוץ לשעבר תחת ויויאני בתחילת המלחמה.

המשך המלחמה ואחריתה

לאחר נפילת ממשלת ויויאני, נותר מילראן מעורב בפוליטיקה הצרפתית אך במקביל חידש את פעילותו בעריכת דין. באוקטובר 1916 ערך מספר "ועידות פטריוטיות" שבמהלכן הביע תמיכה נחרצת ב"איחוד הקדוש" (Union Sacrée), לפיו תנועות השמאל בצרפת לא הלהיטו את קהילות המצביעים שלהן למחאות ולשביתות כל עוד המשיכה מלחמת העולם הראשונה. בסוף 1917 קרא למינויו של קלמנסו, האדם החזק בפוליטיקה הלאומית, לראשות הממשלה מחדש. במקביל לכל זאת, מילראן התמנה לנשיא מועצת המנהלים של הקונסרבטואר הלאומי לאומנויות ולמקצועות, נשיא הליגה הימית הצרפתית וחבר באקדמיה למדעי המוסר והפוליטיקה.

במרץ 1919, לאחר סופה של המלחמה ולאחר שניסה ליישב את העברתה של אלזס-לורן חזרה לצרפת רק דרך פריז, החליט ראש הממשלה קלמנסו לשלוח את מילראן, תומך פטריוטי נלהב של השלמות הטריטוריאלית הצרפתית אשר קרא להשבת אלזס-לורן, לשטרסבורג, איפה שהיה לנציב העליון של הרפובליקה לאחר כיבוש הרפובליקה הסובייטית של אלזס. מילראן ניהל בפועל את אלזס-לורן דרך שטרסבורג והיה עליו לשחזר את הסדר המנהלי הצרפתי שהוחלף בגרמני לאחר מלחמת צרפת–פרוסיה. הותר לאוכלוסייה הגרמנית בחבל לקבל אזרחות צרפתית דרך הליך התאזרחות אך כל עובדי המדינה ונושאי המשרות הציבוריות הגרמנים פוטרו מתפקידם.

אלזס-לורן לא נחשבה צרפתית כדין צרפת לפני כניסתו של חוזה ורסאי לתוקף, ועל כן מילראן הקים משטר מנהלי זמני אשר הסדיר מחדש את החקיקה הצרפתית בחבל באופן הדרגתי. העיתון "לה פטיט פאריזיאן" (Le Petit Parisien) טען כי "הנציב העליון מאשר את המדיניות הריכוזית בה דגלו לואי הארבעה עשר, מלך צרפת ונפוליאון בונפרטה." מילראן רצה לשמר את האופי התרבות המעורב של אלזס-לורן ועל כן שימר את המבנים הגרמנים והאדריכלות המקומית. בנושאים כלכליים, הוא השיק תוכנית ענפה לבנייה מחדש של התשתיות הציבוריות אשר נעצרו לנוכח המלחמה ונאלץ להתמודד עם שביתות גדולות במגזר התחבורה.

מעבר לאלזס-לורן, מילראן ניצב לבחירות לאספה הלאומית של נובמבר 1919 מטעם הסיעה הלאומית, קואליציה שמרנית שהייתה מבוססת על הימין המתון הפוליטי, קראה להמשך האיחוד ה"קדוש" ונעה בין רדיקלים מתונים ועד הפדרציה הרפובליקנית ואפילו כללה כמה פוליטיקאים לאומנים. חלוקה מחוזית מחודשת הוצגה לקראת הבחירות לפי חוק הבחירות החדש ומילראן התחרה מטעם הרובע הראשון של פריז, מול רשימה של כמה פוליטיקאים ימניים קיצוניים, כולל הלאומני מוריס בארס שזכה במקום השני. מילראן ניצח במושב שעליו התחרה ב-1919 וייצג ביחד עם שאר חברי הגוש הלאומי את התנועה לאחדות לאומית ולסולידריות מעמדית בין פוליטיקאים יריבים.

1920: ראשות הממשלה

ראש הממשלה מילראן לצד הנשיא פול דשאנה בכרכרה, פברואר 1920.

בהתחשב בגילו המתקדם ובהפסדו לפול דשאנה בבחירות לנשיאות בינואר 1920, התפטר קלמנסו מראשות הממשלה. הנשיא היוצא פואנקרה התעקש, שמילראן יחליף את קלמנסו ויקים ממשלה חדשה. ב-20 בינואר הקים מילראן ממשלה חדשה המורכבת מ-15 שרים ו-10 תת-מזכירי משרדים. ממשלתו של מילראן התבססה על רוב נוח. ב-18 בפברואר, בהתאם לנוהל הפוליטי, התפטר מילראן מראשות הממשלה ומיד לאחר הכרזת ההתפטרות שלו ופיזור הממשלה שלו מינה אותו הנשיא דשאנה מחדש, וממשלת מילראן שבה עם שינויים קלים. בנוסף להיותו ראש ממשלה ירש מילראן את קלמנסו גם במשרד החוץ.

מילראן היה מרוכז בעיקר בנושאים חברתיים בממשלתו. בניגוד למצע הפלג הימני שבממשלתו, מילראן קידם חיזוק הסמכויות של התאגדויות הפועלים והתיר מעורבות של נשים. מילראן כשל בניסיונו להעביר חקיקה אשר נועדה להסדיר כי שביתות לא יצאו לפועל לפני פסק דין בוררות וזאת עקב התנגדות לחקיקה מימין ומשמאל. בסוף פברואר 1920 פעל בחריפות נגד שביתת עובדי רכבות כאשר השתמש במעצרים המוניים, הגבלת תנועה וגישה לספקה ועוד. אולם מילראן סירב לתקוף את הזכות להתאגדות, ארגן מחדש את מערכת הרכבות, העניק מענקים לעובדי הרכבת והוציא מהפעילות גורמים חשודים בפעילות מהפכנית.

ברמה התקציבית, למרות התרומה של פיצויי המלחמה, ההוצאות על השיקום, הפיצויים והתרומות עבור אלזס-לורן הביא לגירעון של כ-30 מיליארד פרנק. על פניו, מילראן ניסה לגייס הלוואות ממדינות שנותרו נייטרליות במהלך העימות, אך לבסוף ויתר על מדיניות זאת לטובת מדיניות צנע, שנתמכה בידי שר האוצר, פרדריק פרנסואה-מרסל. באלזס-לורן וצפון-מזרח המדינה סבל מילראן מחוסר פופולריות עקב איטיות הפעילות הממלכתית. ראש הממשלה הכיר בפומבי בחסרונות המערכת הביורוקרטית, בפרט בבעיות התיאום בין משרד האוצר ובין "האזורים המשוחררים". בהקשר זה, הוא הכריז על השקת חברות שיאכלסו משפחות עובדות עם סיוע ממלכתי, האיץ את הליכי הערכת נזקי המלחמה וסירב לתת מענה נוח לבקשתו של פרנסואה-מרסל לצמצם את תקציב ההוצאות על האזורים. ברמה המנהלית ניסה מילראן לשוב למצב שלפני המלחמה על ידי ביטול ועדת המלחמה, מהלך שגרר אחריו קשיים ביורוקרטים אותם לא הספיק לפטור בזמן כהונתו.

בבחינת מדיניות חוץ ראה מילראן בבריטניה את בעלת הברית הגדולה ביותר של צרפת וזאת על אף חילוקי דעות עם ראש ממשלתה דייוויד לויד ג'ורג' בעניין שאלת גרמניה. מספר פעמים הביע מילראן צער על מדיניות ההתבודדות של ארצות הברית. עבור מניעת התפשטותן של רפובליקת ויימאר וברית המועצות הוא פנה לחיזוק היחסים עם פולין, צ'כוסלובקיה רומניה, אך שמר על מרחק מהונגריה. עלייתו של מילראן לשלטון הגיעה עם תחילת החלת חוזה ורסאי, בעוד גרמניה התקשתה למלא אחר ההוראות שהוכתבו לה, אך מילראן סירב להתערב ב"ענייני הפנים של גרמניה." רק לאחר הפוטש של קאפ וחדירת כוחות גרמנים לאזור המפורז של חבל הרוהר הורה מילראן על כיבוש צבאי של חמש ערים גרמניות ורק בלחץ שאר מדינות ההסכמה שב למשא ומתן עם גרמניה.

מילראן שנא קומוניזם וקרא להתערבות נרחבת יותר במלחמת האזרחים ברוסיה. עם מינויו לראשות הממשלה כבר הייתה התנועה הלבנה על רגלה האחורית, ומילראן זעם על נטישת אלכסנדר קולצ'ק, ממנהיגי הלבנים במלחמה, בידי חיל המשלוח הצרפתי. באוגוסט הניע חיל משלוח לתמיכת כוחותיו של פיוטר וראנגל והכיר בממשלת דרום רוסיה. במטרה הכפולה לשמור על שלמותה הטריטוריאלית של פולין ולהחליש את רוסיה הסובייטית, צרפת עסקה במלחמה הסובייטית-פולנית. "נס הוויסלה", נקודת המפנה של המלחמה בה השתתף הגנרל מקסים וייגאן, נזקפת לזכותו של אלכסנדר מילראן, המוצג כ"מציל הפולנים." במזרח התיכון יצאה צרפת מקיליקיה וממעורבותה הישירה במלחמת העצמאות של טורקיה והציתה את מלחמת הממלכה הערבית של סוריה–צרפת שבסופה הסדירה את שלטון קולוניאלי על סוריה.

עם התמתנות היחס לקתולים, מילראן תכנן לשקם את היחסים הדיפלומטיים עם הכס ה"קדוש" כדי להקל על חזרת אלזס-לורן בבחינה הדתית - וכדי להגן על הנוצרים המזרח-תיכוניים. במרץ 1920 החל משא ומתן עם קריית הוותיקן דרך מזכיר המדינה שלה. במהלך המשא ומתן, מילראן הסכים לקח שלא ישלח נונציו במיידית לצרפת, בעוד שהאפיפיור בנדיקטוס החמישה עשר נראה מוכן להכיר בעמותות דתיות מקומיות. אך הוויתורים שנשא מילראן במשא ומתן נתקלו בהתנגדות עזה מצד המפלגה הרדיקלית, בעוד רבים מאנשי הדת הצרפתים היו עוינים כלפי דרישות האפיפיור. בנובמבר 1920, האספה הלאומית הצביעה להסדיר את היחסים הדיפלומטיים עם הכס ה"קדוש".

נשיא הרפובליקה

ספטמבר 1920: הבחירות לנשיאות

‹ ינואר 1920 1924 ›
הבחירות לנשיאות צרפת ספטמבר 1920
23 בספטמבר 1920
מועמד	אלכסנדר מילראן	גוסטב דלורי
מספר הקולות	695	69
אחוזים	88,4 %	8,8 %

הנשיא מילראן (עומד במרכז) בעת ביקור בליל ב-1921.

הנשיא מילראן בעת טקס צבאי באקדמיה הצבאית סן-סיר ב-1922.

הנשיא מילראן בביקור במחוז פוי-דה-דום ב-1923.

בתחילת נשיאותו, פול דשאנה רצה לחזק את סמכויותיו של ראש המדינה. אבל, עקב היותו קורבן של דיכאון, הוא היה מעורב מעט בענייני הציבור ולמעשה הותיר מרחב פעולה פתוח לראש הממשלה, שאותו הוא לא אהד במיוחד אבל עמו ניהל יחסים אדיבים. ביולי 1920, חודשיים לאחר נפילתו מהרכבת ובעוד השמועות על מצבו הבריאותי מתרבות, דשאנה הודיע שלא יתפטר, כפי שהתבקש על ידי מילראן. ככל שמצבו החמיר, לבסוף ביקש ממילראן להודיע על התפטרותו למועצת השרים ב-17 בספטמבר.

מילראן סירב בתחילה להתחרות לנשיאות עקב סמכויותיו המוגבלות של נשיא הרפובליקה. בלחץ של חברי פרלמנט מרכזיים וימניים, הוא הכריז בסופו של דבר על מועמדותו ב-20 בספטמבר. ההתנגדות העיקרית כלפי מינויו לנשיא התגבשה ברצונו לשנות את חלוקת הסמכויות ברשות המבצעת, בפרט להגדיל את סמכויותיו של הנשיא, בעוד שהנוהג הנובע מהתיקונים לחוקה מ-1875 קבעו כי ראש המדינה (הנשיא) נושא משרה סמלית בעיקרה ולא מעבר לכך.

ב-23 בספטמבר 1920, לאחר שמונה קודם לכן מונה למועמד לנשיאות של הקבוצות הרפובליקניות הנושאות בכמעט שני שלישים מהקולות, נבחר אלכסנדר מילראן לנשיא הרפובליקה עם 695 תומכים (88.4%), מול המועמד שהציגו הסוציאליסטים, גוסטב דלורי (69 תומכים, 8.8%). מספר לא מבוטל של רדיקלים שהעדיפו את ראול פרט ולאון בורז'ואה במהלך פגישת ההכנה התגייסו להצביע יחדיו למועמדותו של מילראן, והוא נבחר עם האחוז הגבוה ביותר שהושג אי פעם בבחירות לנשיאות, כמו גם עם מספר קולות גבוה מאוד.

התערבות במדיניות הפנים

מילראן בחר ביוג'ין פטיט, אנטי-קומוניסט שלצידו עבד מאז 1899, כמזכיר הכללי של הנשיאות. יום לאחר מינויו לנשיאות והתפטרותו מראשות הממשלה, מינה מילראן את ז'ורז' לייז'ה לראש הממשלה החדש. ראש הממשלה החדש הקים ממשלה הדומה בהרכבה לזאת שקדמה לו, מה שהוביל לחשד ראשוני כי מילראן עדיין שומר על סמכויות פנים מסוימות דרך מעונו הנשיאותי אשר בארמון האליזה. בנאומיו אימץ מילראן נימה פוליטית על אף הצורך של הנשיא להישאר נייטרלי ממעורבות פוליטית. הוא קרא לאורך נשיאותו לחברי הפרלמנט לאמץ את "הרגע הנכון" עבור שינויים חוקתיים, בכוונתו לשינוי הרכב סמכויות הנשיאות, דגל במרדף אחר רפורמות חברתיות, הגן על זכויות האישה והביע הסתייגות מפעולה של חבר הלאומים במקרה והיא לא תפעול בקו אחד עם מדיניותה של צרפת.

עבור הרחבת סמכויות הנשיא, ניסה מילראן להעביר בפרק 3 לתיקוני החוקה של 1875 לפיה ביכולתו לתת את הדעת במועצת השרים (הממשלה) באופן קבוע, לשנות הרכבים אלקטורליים ולזרז חקיקות. מטעם האופוזיציה נשמעו קריאות נגד מילראן על כך שהוא פועל מסביב לממשלה, כפי ששלח באפריל 1923 דיפלומט ללונדון ללא ידיעת ראש הממשלה. בינואר 1921, איבד ראש הממשלה לייז'ה את תמיכת המפלגה הדמוקרטית-רפובליקנית שקראה לממשלה ימנית יותר. לייז'ה סירב לנקוב באישיות מרכזית כמו פואנקרה ליורשו, ומינה את בריאן להחליפו. מילראן הסכים לחזור לשיטת הרכב הממשלה הקודמת על ידי עריכת התייעצויות ארוכות בין פוליטיקאים למען הקמת הממשלה. במהלך השפל הכלכלי של 1924, קידם מילראן הלוואה מדינית בסך 100 מיליון פרנק מהתעשיין האמריקאי ג'יי. פי. מורגן ועשה זאת מחוץ לגדר סמכויותיו הנשיאותיות.

דם רע שרר בין מילראן ובריאן, שהיו ליריבים פוליטיים מאז סוף העשור הראשון של המאה ה-20, ובריאן כינס ועידות שרים והעביר מסרים לשרים דרך טלגרפים במכוון ללא ידיעתו של מילראן. מילראן לבסוף פנה לפואנקרה בתקווה שיקים ממשלה חדשה ובידיעה שיקבל תמיכה מהמפלגה הדמוקרטית-הרפובליקנית על התנגדותו העזה לגרמניה ומדיניותו השמרנית. בין מילראן ופואנקרה שרר דם קר גם כן מאז פרשת פאטי דה קלאם. מילראן סירב להעניק לפואנקרה את תיק החוץ לצד ראשות הממשלה. פואנקרה מצידו קיים יותר ישיבות קבינט מאשר ישיבות מועצה, שכן בישיבות קבינט אין הנשיא נוכח. מילראן ופואנקרה שניהם תמכו בכיבוש חבל הרוהר אך היו חלוקים בשאלת הניצול שלו עבור האינטרסים של צרפת. כאשר מילראן כפה על פואנקרה לקיים ישיבות מועצה בהן היה נוכח גם כן, התפרצו ויכוחים חריפים בין השניים שנסובו בשאלת דרכי הבחירה, חלוקה מנהלית ועוד. בכמה הזדמנויות איים פואנקרה בהתפטרות והאשים את מילראן במסירת מידע מסווג לעיתונות. במרץ 1924 לא אישר מילראן את פיזור ממשלת פואנקרה ושכנע את פואנקרה להקים ממשלה חדשה בלב משבר כלכלי. ביוני הפסיד בבחירות הכלליות וממשלתו החדשה, בת שלושה חודשים בלבד, התפזרה גם כן.

מסעות ומשלחות

מילראן היה פטריוט נחרץ, וב-19 בנובמבר 1920 חנך את קבר החייל האלמוני הצרפתי למרגלות שער הניצחון בפריז, בחגיגות יום השנה החמישים להקמתה של הרפובליקה השלישית. במהלך אירועי הטקסים ב-14 ביולי 1922, בפינת שדרות מריני ושדרת שאנז אליזה, הפעיל האנרכיסטי גוסטב בובה ירה לעבר מילראן במטרה להתנקש בחייו, אך הוא פגע ברכב הנשיאותי. מילראן מעולם לא נסע למשלחת דיפלומטית לחו"ל במהלך כהונתו הנשיאותית, אך אירח מספר רב של מנהיגי מדינות בארמון האליזה ועמד בראש משלחות רשמיות ברחבי צרפת לרגל אירועים הקשורים בהיסטוריה של המדינה או בהליך השיקום שלה. במהלך ביקורים אלה ברחבי המדינה, הוא הציג את תפיסתו לגבי תפקידו של נשיא הרפובליקה לאוכלוסייה האזרחית המקומית אשר התכנסה לכבודו, הזהיר מפני הסיכון לאי תשלום פיצויים גרמניים וקרא לפעולות נוקשות עבור שימור האזור המפורז. באפריל ובמאי 1922, הוא קידם מסע ראשון מסוגו של ראש מדינה צרפתי ברחבי מושבות צפון אפריקה של האימפריה הקולוניאלית, במרוקו, אלג'יריה ובהמשך גם תוניסיה, וזאת על אף התסיסה הלאומנית בה. הוא דגל בהתאחדות קולוניאלית ולא בהטמעה תרבותית, עמדה שהייתה אז במיעוט תמיכה בתוך המעמד הפוליטי.

כל אותה העת הוא המשיך להתרחק מהתבטאויותיו ומדעותיו האנטי-דתיות הקיצוניות מתחילת דרכו הציבורית, והוא נהג לקבל נציגים דתיים בכל אחת מנסיעותיו, כדי לשים קץ למאבקי הדת במדינה. במאי 1923, בשטרסבורג, הוא גינה שלושים שנה של "מאבק מוגזם וחסר טעם" בין המדינה והכנסייה, וטען כי הוא רואה שהקתדרלה היא "ביתם של האנשים וביתה של צרפת." שנתיים קודם לכן, כשהסנאט עדיין לא הכריז על חידוש היחסים עם הוותיקן, הוא קיבל את מינויו של הנונציו המיועדים ובעת היה לנשיא אנשי דת רבים קראו להסדר טקסים דתיים רשמיים המיועדים לכבודו של נשיא הרפובליקה.

מדיניות חוץ

הטקסטים החוקתיים המכירים במפורש בכשירותו של נשיא הרפובליקה בתחום מדיניות החוץ, פעולתו של מילראן בתחום זה נתונה לפחות ביקורת מאשר ברמת מעורבותו במדיניות הפנים, אם כי התעוררו מחלוקות תכופות עם ראשי הממשלה בריאן ופואנקרה. בשאלת גרמניה תמך בחודשים הראשונים לנשיאותו במדיניות של פיוס. עם זאת, הוא הודאג מהרצון לגישור שהציג בריאן. במהלך ועידת קאן, מחשש לנטישת זכויות האכיפה של צרפת ומתן מורטוריום לברלין, לחץ מילראן על בריאן באמצעות מברקים מאיימים וקרא למועצת השרים להתכנס ללא ראש הממשלה. מול מבוי סתום במשא ומתן, התפטר בריאן מתפקידו.

מילראן ופואנקרה זעמו על יחסה המתון של בריטניה כלפי אי תשלום הפיצויים של גרמניה ובפגישה בין השניים בנובמבר 1922 בארמון האליזה הוסכם להוציא לפועל את כיבוש חבל הרוהר. נכון לסתיו 1923, מילראן ופואנקרה שניהם היוו מיעוט פוליטי בתמיכתם בכיבוש חבל הרוהר. כאשר ויתרה גרמניה על מדיניות ההתנגדות הפסיבית שלה מילראן אז רצה לפתוח במשא ומתן ישיר עם ברלין, עמדה שפואנקרה סירב לקבלה. בהתחשב בכך שכיבוש הרוהר התברר כחסר תועלת, מילראן ויתר בכל זאת על הדחת ראש הממשלה פואנקרה, אשר עדיין היה פופולרי למדי ברוב צרפת.

הנשיא מילראן גם התנגד תמיד לכל הסדר יחסים דיפלומטיים עם רוסיה הסובייטית, קיים קשר עם תומכיו של הגנרל וראנגל ותמך בסיוע הכספי שסיפקה צרפת לכוחות הלבנים הנסוגים בחצי האי קרים. אך בעוד הבולשביקים מחזקים את עמדתם והופכים למאיימים יותר, הממשלה שקלה דווקא להגיע לדיאלוג עם ברית המועצות. המשטר הסובייטי יוכר לבסוף על ידי ממשלת ארריו, לאחר עזיבתו של מילראן. בנוגע למזרח התיכון, הוא תמיד הביע תמיכה ברפובליקה הטורקית בהנהגת מוסטפא כמאל אטאטורק ללא קשר לעמדת בריטניה. מילראן האמין בניצחון הטורקים במלחמת יוון–טורקיה, הערכה עליה חלק המרשל פרדיננד פוש אך התגלתה לבסוף כנכונה. קרע במדיניות של צרפת ובריטניה פרע בעניין טורקיה במהלך משבר צ'נקלה.

שאלת החוקה, שערורייה והדחה

מילראן תמך בשימוש הסיעה הלאומית בשלטון בעיקר בכדי לשמר את "האיחוד הקדוש" מתקופת המלחמה אשר מנע שביתות רבות. במסגרת שאיפותיו להגדלת סמכויותיו של הנשיא קרא להרחבת בעלי זכות ההצבעה לנשיאות למלומדים רבי תארים מהחברה הכללית, לאפשר לנשיא לפזר את הפרלמנט ללא התייעצות עם הסנאט ולהגדיל את הסקירה החוקתית עבור הגבלת סמכות הממשלה. ב-14 באוקטובר 1923, באוורה, חודשים ספורים לפני הבחירות לאספה הלאומית שבגינן נפל פואנקרה מהשלטון ועמו גם הסיעה הלאומית, נשא מילראן נאום המציין את תחילתו של עימות שיוביל להתפטרותו כעבור שמונה חודשים. למרות ההסתייגויות שהביעו יועציו, הוא פגע בנייטרליות הנשיאותית כאשר הכריז על תמיכתו בסיעה הלאומית. הוא הזכיר את המאמצים להשיג תקציב מאוזן, כיבוש הרוהר וחידוש היחסים עם הוותיקן לשבחי הסיעה. בהתייחסו למצע השמאל, הוא ביזה את הפציפיזם, האינטרנציונל וההוצאות הציבוריות הגוברת. נאום זה התקבל בחיוב על ידי הרוב, מכיוון שלא הפר כל הוראה חוקתית מפורשת. מפלגת 'הפדרציה הרפובליקנית' ראתה במילראן את ההשראה למדיניות של פואנקרה אשר תבוטא בידי נשיא רב סמכויות. תיקון חוקתי זה לא נתמך בידי רוב, ולא עלה לכדי הצעה באספה הלאומית בהמשך נשיאות מילראן. מצידה של האופוזיציה בשמאל הפוליטי היו שהשוו את מילראן לפטריס דה מק-מהון על ההתנהלות הסמכותנית שניסה להפגין דרך המוסד הנשיאותי. בסופן של הבחירות, סיעת 'קרטל השמאל' השיגה רוב מושבים על אף הפסדה בבחינת ההצבעה הלאומית. בכדי להוביל להתפטרותו של מילראן, סירבו חברי הסיעה לתמוך בכל ממשלה שתאושר בסמכותו באשר היא, ומכיוון שקולם נדרש עבור הרכבת ממשלה, נתקלה המערכת הפוליטית הצרפתית במבוי סתום בעוד מילראן סירב להתפטר מהנשיאות.

מקרב מפלגות ימין ומרכז שונות רבים טענו כי דבר אינו מחייב את מילראן להתפטר וכי פועל סיעת 'קרטל השמאל' אינו חוקי ולמעשה מעורר חששות מפני ניסיון "הפיכה". פואנקרה מצידו סירב לנסות ולהקים ממשלה דרך התפייסות עם מפלגות מרכז-שמאל שונות. ב-5 ביוני 1924 הציע מילראן את מנדט הרכבת הממשלה לאדואר ארריו הרדיקלי. בלחץ סיעת 'קרטל השמאל' ניסה להעלות את שאלת נשיאותו של מילראן בפני האספה הלאומית, הנשיא סירב וארריו בתגובה סירב גם כן לקחת על עצמו את מנדט הרכבת הממשלה. לבסוף, לאחר התדיינויות ממושכות, הצליח פרנסואה-מרסל, שר האוצר בממשלתו של מילראן מ-1920, להתעלות על המשבר הפוליטי ולהקים ממשלת מיעוט. באותו היום, ב-8 ביוני, פגש מילראן במעונו הנשיאותי בגנרל אנרי גורו, פגישה שהובילה להאשמות נגד הנשיא בדבר תכנון הפיכה צבאית. כאשר ממשלת המיעוט של מרסל לא הצליחה להעביר חקיקות, פנתה לסיעת 'קרטל השמאל' בתקווה לפיוס. הסיעה סירבה להיכנס לממשלה כל עוד מילראן נשיא ועקב כך ממשלת מרסל התמוטטה במהרה.

לאחר ויכוחים ומאבקים ממושכים, הודיע מילראן ב-11 ביוני, בהצהרה רשמית לשני בתי הפרלמנט, על התפטרותו מנשיאות צרפת. ממשלה חדשה הוקמה במהרה בהנהגת 'קרטל השמאל' בעוד גסטון דומרג נבחר לנשיא החדש. באותה הצהרה בה הודיע על התפטרותו מהנשיאות, הכריז מילראן כי הוא עומד להמשיך בקריירה הפוליטית שלו בלי שום קשר.

סנאטור ומנהיג בימין הפוליטי

קדנציה ראשונה בסנאט

מילראן נואם בפני כנס תנועת "הפטריוטים הצעירים" באפריל 1925.

לאחר ההפסד בבחירות לאספה הלאומית ב-1924, נותרו מפלגות הימין-מרכז ללא הנהגה אחידה בהתחשב בנסיגתו (הזמנית) של פואנקרה מהפוליטיקה. מילראן שב לרשות המחוקקת במטרה לאחד מפלגות אלו לכדי גוש פוליטי אחיד. בסוף 1924 ייסד את הליגה הרפובליקנית הלאומית (LRN). בגלל ההיקשרות שלו לחילוניות ולמערכת הפרלמנטרית, נאלץ הנשיא לשעבר למתן את הצעותיו עבור חקיקות ולאמץ נימה פוליטית מדודה יותר מבעבר. בשם תנועתו, הוא תקף את ממשלת ארריו במדיניות המפייסת יתר על המידה עם גרמניה, בהכרה בברית המועצות, בהמשך הגירעון התקציבי ובהחייאת הפילוגים בנושא השאלה הדתית. הוא התנגד בתוקף לכל מדיניות פירוק נשק, צמצום משך השירות הצבאי, חנינה לעריקים, סיום חפוז של כיבוש הרוהר, וכן רפורמה בתקן המשמעת של הצבא.

בתחילת 1925 מילראן, שהחל בשורה של טיולים ברחבי צרפת, הצליח בשובו לפריז במטרתו להפגיש את מתנגדי 'קרטל השמאל', ואף קיבל תמיכה מעבר לחוגים פוליטיים מסורתיים. יחד עם זאת, בתור התחייבות לרצונו להתאחד, הוא נפגש עם הסביבה של הפוליטיקה הלאומנית ועם לפול דרולר ומוריס בארס. באפריל נרצחו מספר פעילים של ארגון ימני מחמיר בידי פעיל קומוניסטי. בעת הלוויתם תקף מילראן בחריפות את חוגי השמאל הקיצוני, אשר בתגובה האשימו אותו בהיותו ריאקציונר, ואף הואשם בפשיזם ותמיכה במוסוליני. בהמשך השנה, בשביל לחזור לעמדת השפעה דרך משרה בפלטפורמה לאומית השתכנע להתמודד בבחירות לסנאט וניצח בהתמודדותו מטעם מחוז סיין. הוא ניצח עם 51% מכלל הקולות כאשר התמודד מול מספר פעילי שמאל ונהנה בעיקר מתמיכת הרדיקלים המתונים.

הסנאטור החדש הצטרף לסיעת האיחוד הרפובליקני, שנשיאו אנרי שרון רואה את ניצחונו כ"צעד המסמל את התחדשות הצדק", ביחס להתפטרותו הכפויה מנשיאות הרפובליקה. ראש המדינה לשעבר הצטרף לוועדת החוץ, שם התנגד למדיניות ממשלת הקרטל. בשנת 1926, לאחר שלא זכה לצפות בהתחלת הרפורמה של הרשויות המקומיות במהלך נשיאותו, הוא הביא יחד עם רוברט בורז'ואה הצעת חוק בנושא הבחירות המקומיות. ההצעה קראה לכך שבאזור - אשר יקבע לפי הגדרה משפטית - תהיה אספה נבחרת שתשמש לרמה הניהולית הבסיסית, במקום המחלקה המנהלית הקיימת. יחד עם זאת, בעוד ממשלת ארריו הופלה ושש ממשלות נוספות בחסות הקרטל החליפו זו את זו תוך חמישה עשר חודשים, הוא גינה את פעילותן של הממשלות המתחלפות.

מילראן המשיך לקרוא לכינונה של ממשלת אחדות לאומית ולרפורמות חברתיות, מה שמשך יותר תמיכה לעבר הקמת פדרציה הרפובליקנית מאשר לברית פוליטית ימנית יותר הקרובה יותר למעסיקים. מילראן העלה גם לכדי שאלת חקיקה את עניין התיקון החוקתי מתקופת נשיאותו. כאשר היה על מילראן להתמודד עם מאבקים במחנה הפנימי מול מנהיגי ימין נוספים, הוא הצטער על החלל הריק שהשאיר פואנקרה בעוזבו. מפלגתו של מילראן התקשתה באיחוד סיעות הימין והחלה לאבד תמיכה, כך שבבחירות-אמצע של 1926 השיגו מפלגות השמאל רוב מושבים פעם נוספת. בקיץ 1926 נפלה האחרונה שבסדרת ממשלות 'קרטל השמאל' ופואנקרה שב לעמוד בראשה של ממשלה חדשה. לנוכח הממשלה החדשה התקשה מילראן להציג את כל הסתייגויותיו וזאת בכדי לשמר את אחדות הימין הפוליטי. בבחירות לסנאט בינואר 1927 הפסיד מילראן במועמדותו מטעם מחוז הסיין ואיבד את מושבו בסנאט הצרפתי.

קדנציה שנייה בסנאט

בעקבות הפסדו הפוליטי של מילראן בבחירות לסנאט בינואר 1927, ירד מהנהגת הליגה הרפובליקנית, והתנועה עצמה התמוססה זמן קצר לאחר מכן. מילראן לא פרש מהחיים הפוליטיים, וכאשר נפטר הסנאטור רוברט לנבו בהמשך השנה מיהר להתחרות על מושבו בסנאט מטעם אורן, אשר בנורמנדי. חוגים קתולים ומלוכניים בעיקר תמכו במילראן בשם פעולתו באלזס-לורן ומעורבותו בעצמאות פולין. באוקטובר ניצח מילראן בבחירות ושב לכהונה נוספת בסנאט, הפעם מטעם מחוז אורן במקום סיין. פעם נוספת חבר עם סיעת הסנאט של האיחוד הרפובליקני, והקדיש את רוב נאומיו לדבר מדיניות חוץ. עם זאת, הוא דאג להתקשר עם קהל הבוחרים דרך ביקור באופן קבוע בהתכנסויות חקלאיות ושיבוח פעילות האיכרים. בתקופת השפל הגדול, שפגע קשות באזורים הכפריים, הוא קם כשופר פוליטי של רועים וחקלאים.

הוא נטה ימינה יותר מקודם לכן, קרא לממשלת פואנקרה לצמצם את ההוצאות בצורה משמעותית יותר (בפרט על ידי צמצום מספר עובדי המדינה), גינה פעולה לא מספקת נגד מונופולים, התנגד להשתתפות רדיקלים במנהל, ודרש קידום חינוך חינם. לאחר מכן תמך בממשלת אנדרה טרדיה, שקידמה מדיניות צנע והשיק תוכנית לבניית תשתיות ולחשמול האזורים הכפריים של המדינה, אך ביקר את החלטתו להוציא את הכוחות הצרפתים ממיינץ אשר בגרמניה. מילראן היה סבור כי בתקופה 1924 - 1934 נרשם רצף של כשלים פוליטיים במערכת הפוליטית כולה אשר נגרמה בעיקרה מפעילות 'קרטל השמאל'. בשנת 1935 הוא תמך בפייר לאוול, שביקש לשקם את האיזון התקציבי ולקדם את הדפלציה. לדברי מילראן, המשבר הכלכלי העלה את הנחיצות בשינוי החוקתי בו הוא דגל, מתוך אמונה כי מנהל יציב בעל סמכויות רחבות יותר יהיה יעיל יותר. הוא התנגד יותר ויותר למערכת המנהל של הרפובליקה השלישית, וביקר את "הדיקטטורה הפרלמנטרית", שגררה עמה חוסר שקט ואי-סדרים.

בעקבות משבר ה-6 בפברואר 1934, כשממשלת דומרג החליטה לפתוח ברפורמה ממלכתית, ישב מילראן בוועדה הסנאטורית שהוקדשה לשאלת הרפורמה. דו"ח הוועדה קרא להגביל את הזכות הפרלמנטרית מבחינת ההוצאה הציבורית. הרדיקלים, שהסתייגו מהצעדים שהוצעו, הפילו את הממשלה לפני העלאת ההצעות שהועלו מהדו"ח לדיון בפרלמנט. הממשלות הבאות התנערו מכל תיקון חוקתי. בהקשר לפריצת הדרך של המפלגה הנאצית בגרמניה עם עלייתה לשלטון ב-1933 והקמתה של דיקטטורה אבסולוטית במות הנשיא הינדנבורג, מילראן גינה את פירוק הנשק של ממשלת בריאן, את תוכנית יאנג וסיום כיבוש הריין אשר בוצעו עוד תרום עליית הנאצים. מתחילת 1933 הוא הביע את חששותיו מהאיום הנאצי, שלדבריו אינו מוערך די כנדרש, במיוחד בשל ההשפעות המתמשכות של הפציפיסטים בשני המחנות הפוליטיים. הוא התנגד ללא הצלחה לבקשתו של אדואר דאלאדיה לצמצם את ההוצאה הצבאית. עם רצח לואי בארטו, שר החוץ, בשנת 1934, איבד את אחד מבני בריתו הפוליטיים.

לרגל הבחירות הסנאטוריות של 1935, הוא התייצב ברשימת האיחוד הרפובליקני לתקופת כהונה חדשה באורן, למרות השערות שטענו כי יפרוש בגילו (76). על אף ההשערות התחרה מילראן וניצח באורן פעם נוספת. בינואר 1936, נערך אירוע בפריז לרגל יום השנה החמישים לבחירתו הראשונה לפרלמנט. הוא התנגד לחזית העממית במהלך בחירות האספה הלאומית ב-1936, מתוך אמונה כי צרפת לא תוכל להכיל את התנועה הקומוניסטית עם ינצחו. לאחר ניצחון החזית, הוא עודד את הקמת המפלגה הסוציאלית הצרפתית והצביע נגד תשתית הבוררות הממשלתית של סכסוכי עבודה. בשנת 1938 גינה את הפרות הסכמי מינכן וחזה כי צרפת תנקוט בעמדה לקידום ברית עם ברית המועצות או עם המדינה הספרדית. לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה בפלישת גרמניה הנאצית לפולין הוא התנגד לכל משא ומתן עם גרמניה. עדיין, הוא תמך בדאלאדיה בשם האחדות הלאומית והודה לו על כך שהפיל את החזית העממית. ב-10 ביולי 1940, הוא לא השתתף בדבר העברת סמכויות רודניות לידי פיליפ פטן לנוכח המערכה על צרפת ועל ארצות השפלה ולאחר מכן התלונן, במכתב שנשלח לנשיא הסנאט, ז'ול ז'אני, על כך שלא זומן להצבעה. הוא נותר סנאטור רשמית עד מותו, אך הוא כבר לא פעל דה פקטו לאחר הגעתו לשלטון של המרשל פטן, אשר לא כינס את הפרלמנט ולו פעם אחת בעת שלטונו.

שנים אחרונות ומוות

לאחר התבוסה של 1940, אלכסנדר מילראן פרש מהחיים הציבוריים ולעיתים רחוקות עזב את ביתו בורסאי בבלוק 10, רחוב מנסרט. עם זאת, הוא נשאר נשיא אגודת החברים של ורסאי והציג את אחת מהופעותיו האחרונות בפומבי ב-20 במאי 1941, במלאת שישים שנה לרישומו בלשכת עורכי הדין של פריז. הוא החל לכתוב ספר זיכרונות אך נפטר קודם הספיק לסיימו כאשר מצבו הבריאותי הקשה עליו בתהליך הכתיבה. בתגובה לכיבוש הנאצי שתחתיו חי את שנותיו האחרונות בורסאי ביקר את הסכם שביתת הנשק בין גרמניה הנאצית וצרפת.

לאחר יום הולדתו ה-84 התדרדרה בריאותו במהרה. ב-6 באפריל 1943, לאחר שבילה עשרה ימים במיטה ועבר ניתוח יום לפני כן, מת בביתו בורסאי. סיבת המוות המדויקת לא נחשפה, אך ידוע כי חלה במחלת פרקינסון. מותו לא זכה לסיקור תקשורתי רב בגלל הקשר המלחמתי והצנזורה שהטיל המשטר הצבאי הנאצי על העיתונאות הצרפתית. הלווייתו התקיימה ב-9 באפריל 1943 בכנסיית סנט-ז'אן-ד'ארק בורסאי, בנוכחות נציגי מרשל פטן וממשלת פייר לבל, בהם פרנאן דה ברינון. לאחר טקס ההלוויה, נקבר מילראן בבית הקברות של פאסי, ברובע השישה-עשר של פריז.

לקריאה נוספת

• Anthony Clyne, ALEXANDRE MILLERAND, PRESIDENT OF FRANCE, Current History (1916-1940) - Vol. 19, No. 5 (FEBRUARY, 1924), pp. 768-771 (4 pages) - Published By: University of California Press
• Marjorie M. Farrar, Politics versus Patriotism: Alexandre Millerand as French Minister of War, French Historical Studies - Vol. 11, No. 4 (Autumn, 1980), pp. 577-609 (33 pages) - Published By: Duke University Press
• Marjorie M. Farrar, Victorious Nationalism Beleaguered: Alexandre Millerand as French Premier in 1920, Proceedings of the American Philosophical Society - Vol. 126, No. 6 (Dec. 17, 1982), pp. 481-519 (39 pages) - Published By: American Philosophical Society
• Frieda Fuchs, Historical legacies, institutional change, and policy leadership: the case of Alexandre Millerand and the French factory inspectorate, Theory and Society - Vol. 39, No. 1 (January 2010), pp. 69-107 (39 pages) - Published By: Springer

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא אלכסנדר מילראן בוויקישיתוף

• 
  שגיאות פרמטריות בתבנית:בריטניקה
  פרמטרי חובה [ 1 ] חסרים
• אלכסנדר מילראן, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
• אלכסנדר מילראן, באתר Geni (באנגלית)
• אלכסנדר מילראן, באתר מלחמת העולם הראשונה (באנגלית)
• אלכסנדר מילראן, באתר מי הוא מי במלחמת העולם הראשונה (באנגלית)
• אלכסנדר מילראן, באתר הערות אוקספורד (באנגלית)

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

32238341אלכסנדר מילראן