מרוקו הצרפתית
| |||
 | |||
| ממשל | |||
|---|---|---|---|
| עיר בירה | רבאט | ||
| היסטוריה | |||
| הקמה | הסכם פאס | ||
| הקמה | 30 במרץ 1912 | ||
| פירוק | עצמאות מרוקו | ||
| פירוק | 7 באפריל 1956 | ||
| ישות קודמת | השושלת העלווית | ||
| ישות יורשת | מרוקו | ||
| דמוגרפיה | |||
| דת | נצרות קתולית, יהדות, אסלאם סוני (רוב) | ||
| כלכלה | |||
| מטבע | פרנק | ||
.svg)
מדינת החסות הצרפתית במרוקו, (בצרפתית: Protectorat français au Maroc, בערבית: الحماية الفرنسية في المغرب) ידועה גם בקיצור מרוקו הצרפתית הייתה מדינת חסות צרפתית ברוב שטחי מרוקו של היום ששלטה באזור מ-1912 עד 1956 אף על פי ששלטון מלא על כלל מרוקו הושג רק בתוך שנות ה-30.
היסטוריה
הקדמה
במסגרת המירוץ לאפריקה מרוקו הייתה בעיניה של צרפת הקולוניאלית, משנות ה-80 של המאה ה-19 החלו קרבות כיבוש של צרפת על מרוקו. הכוחות המרוקנים אשר נלחמו ממזרח בצרפתים ומצפון בספרדים החזיקו מעמד זמן רב יחסים עד הסכם פאס בו שושלת העלווית הסכימה להפוך למדינת חסות של צרפת. עקב ההתנגדות להחלטת בית המלוכה, הכוח של הממשלה התפרק בין שבטים שהמשיכו להילחם עד שנות ה-30 של המאה ה-20 כאשר הכוחות האחרונים נכנעו בדרום לצרפתים. הכוחות החזיקו זמן רב בין לבין עקב התמיכה הגרמנית בהם שגרמה למשבר המרוקאי הראשון והשני.
בתור מדינת חסות
כמו כל מדינות החסות הצרפתיות השפה הצרפתית נכנסה לתוך מערכת החינוך ועד היום במרוקו לומדים צרפתית בבתי הספר.
במלחמת העולם השנייה
עם מלחמת העולם השנייה כוחות השחרור של צרפת החופשית בראשות שארל דה-גול שחררו את מרוקו מכוחות וישי. בשנת 1943 הצבא הצרפתי החופשי פעל למען גיוס אנשי ההרים החזקים של מרוקו מהאטלס תמורה ל-600 פרנק לקילו אחד של בן אדם, הרעיון עבד והוחל גיוס המוני ממרוקו לתוך המלחמה באיטליה שם רוב החיילים נהרגו.
אהדתו הכללית של הסולטאן ללאומנים התבררה בסוף המלחמה, כשהוא עדיין קיווה לראות עצמאות מוחלטת מושגת בהדרגה. לעומת זאת, התושבים הצרפתיים, הנתמכים על ידי אינטרסים כלכליים צרפתים ומגובים במרץ על ידי מרבית המתיישבים, סירבו בשקיקה לשקול אפילו רפורמות למען עצמאות. העקשנות הרשמית תרמה להגברת האיבה בין הלאומנים והמתיישבים והרחיבה בהדרגה את הפילוג בין הסולטאן לתושב הכללי[1].
כלכלה
חקלאות
למידה מההתנסויות באלג'יריה, המרשל המושל על מרוקו, הוברט ליאוטי שיבץ קבוצה נבחרת של 692 "אדונים-חקלאים" - במקום מה שכינה "ריף-ראף" של דרום אירופה - במטרה שזה יהיה מרכז הפיתוח החקלאי של מרוקו. המטרה הייתה להבטיח אספקה קבועה של תבואה לצרפת ולהפוך את מרוקו ל"גן החקלאי" למרות העובדה שהאזור נוטה לבצורת.
לאחר תקופה של רווחים מינימליים ונחיל ארבה מסיבי בשנת 1930, הייצור החקלאי עבר לכיוון גידולים מושקעים בעלי ערך גבוה יותר כמו פירות וירקות הדרים. התיעוש של החקלאות דרש הון שלא היו לרשות חקלאים מרוקאים רבים, מה שהוביל ליציאה כפרית מכיוון שרבים פנו למצוא עבודה בעיר[2].
משאבים טבעיים
ה-Office Chérifien des Phosphates) OCP) נוצר בשנת 1920 למען כריית ברזלים תחנות התעשייה חוברו לנמל קזבלנקה באמצעות קו רכבת ישיר. בשנת 1921 חולצו 39,000 טונות פוספט ואילו בשנת 1930 חולצו כמעט 2 מיליון טונות. הפועלים המרוקאים העובדים במוקשים לא נהנו משום הגנה חברתית, נאסר עליהם להתאגד, והרוויחו חלק זעיר ממה שהרוויחו האירופאים.
תעשייה
התעשייה בתקופה המוקדמת של הפרוטקטורט על עיבוד מוצרים חשובים באופן ממוקד לצריכה מקומית כללו: בתי מרקחת, בית זיקוק לסוכר, חברת בישול וטחנות קמח. עם זאת, התעשייה והתעשייה הכבדה לא גדלו במיוחד מחשש להתחרות עם מטרופולין צרפת.
דיכוי
המרשל המושל הוברט ליאוטי הקים את מועצת המדיניות הילידית (Conseil de politique indigène), שפיקחה על השלטון הקולוניאלי בפרוטקטורט.
תחת החסות נמנעו מרוקאים מלהשתתף במפגשים פוליטיים גדולים. הסיבה לכך הייתה שכוחות קולוניאליים העריכו שהם עשויים "לשמוע דברים שמעבר ליכולתם להבין."
הרשויות בצרפת אסרו גם על עיתונים בשפה הערבית לסקר פוליטיקה, מה שעורר טענות על צנזורה[3].
חידושים
דואר
סוכנות דואר צרפתית שלחה דואר מטנג'יר כבר בשנת 1854, אך תחילתה הרשמית של המערכת הייתה בשנת 1891, כאשר הוקמו סניפי דואר צרפתים ברחבי הסולטנות. המשרדים הוציאו חותמות דואר של צרפת המופעלות בערכים בפסטות וצנטימטרים, תוך שימוש בשתי ההנפקות מסוג "Sage", ואחרי 1902, גיליון מופלון חתם "MAROC" (עקב שמעולם לא הייתה עליו רשמיות הונפק ללא התוספת). בשנת 1911 הודפסו עיצובים מופלוניים בערבית; באותה שנה נוצר הדואר השריפי לטיפול בדואר מקומי, באמצעות בולים מיוחדים.
רכבת
במרוקו היו בשנים 1912–1935 אחת מרשתות מידות הרכבות הגדולות באפריקה של 600 מ"מ באורך כולל של יותר מ-1,700 ק"מ. לאחר הסכם תעשייתי בין המושבות הצרפתיים שבו נציגי המעצמות הגדולות הסכימו שלא לבנות שום רכבת רגילה במרוקו עד לסיום הרכבת המדד המרכזי בין פאס לטנג'יר.
מאבק לעצמאות
בסוף שנת 1955 ניהל מוחמד החמישי את משא ומתן לשחזור הדרגתי של עצמאות מרוקו במסגרת תלות הדדית צרפתית-מרוקאית. הסולטאן הסכים להנהיג רפורמות שיהפכו את מרוקו למונרכיה חוקתית עם צורת ממשל דמוקרטית. בפברואר 1956 רכשה מרוקו שלטון בית מוגבל.
המשא ומתן המתמשך לעצמאות מלאה הגיע לשיאו בהסכם הצרפתי-מרוקאי שנחתם בפריז ב-2 במרץ 1956. ב-7 באפריל של אותה שנה ויתרה צרפת רשמית על חסותה במרוקו. העיר הבינלאומית טנג'יר שולבה מחדש בתוך מרוקו עם חתימתו של פרוטוקול טנג'יר ב-29 באוקטובר 1956. לביטול הפרוטורטורט הספרדי מדרום והכרה בעצמאות מרוקו על ידי ספרד נוהל משא ומתן בנפרד והפך לסופי בהצהרה המשותפת מאפריל 1956.
באמצעות הסכמים אלה עם ספרד בשנת 1956 ו-1958, הוחזרה השליטה המרוקאית באזורים מסוימים בשליטת ספרד, אם כי הניסיונות לתבוע רכוש ספרדי אחר באמצעות פעולה צבאית היו פחות מוצלחים. בחודשים שלאחר העצמאות המשיך מוחמד החמישי לבנות מבנה שלטוני מודרני תחת מונרכיה חוקתית בה הסולטאן ימלא תפקיד פוליטי פעיל. הוא פעל בזהירות, בלי להתכוון לאפשר לגורמים רדיקליים יותר בתנועה הלאומנית להפיל את הסדר הקבוע. הוא גם התכוון למנוע ממפלגת איציקל לבסס את שליטתה ולהקים מדינה של מפלגה אחת. באוגוסט 1957, מוחמד החמישי קיבל את תואר המלך.
הערות שוליים
- ^ Robin Bidwell, Morocco Under Colonial Rule, 2012-11-12 doi: 10.4324/9780203061411
- ^ Miller, Susan Gilson., A history of modern Morocco, New York: Cambridge University Press, 2013, מסת"ב 978-1-139-62469-5
- ^ Miller, Susan Gilson., A history of modern Morocco, New York: Cambridge University Press, 2013, מסת"ב 978-1-139-62469-5
28413600מרוקו הצרפתית