סוציאליזם

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
(הופנה מהדף סוציאליסטים)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

סוֹצְיָאלִיזְם (בעברית: חֶבְרָתָנוּת[1]) הוא שם-אב לקבוצת אידאולוגיות כלכלית, פוליטית ופילוסופית, שמאופיינות בבעלות ציבורית על אמצעי ייצור וניהול עצמי של העובדים. הבעלות המשותפת יכולה להיות במסגרת מדינית, דבר שייקרא "סוציאליזם מדיני", או במסגרת עממית, מה שייקרא "סוציאליזם חירותני".[2]

התנועה הסוציאליסטית החלה את דרכה בעולם המודרני מתוך תנועת מעמד הפועלים בסוף המאה ה-19. בתקופה זו, המונח "סוציאליזם" היה מקושר בראש ובראשונה למבקרים חברתיים אירופיים, אשר מתחו ביקורת על הקפיטליזם ועל מושג הרכוש. לפי קרל מרקס, שהגדיר ועיצב את התנועה הסוציאליסטית בעידן המודרני, סוציאליזם הוא השלב הסוציואקונומי לאחר המהפכה של הפרולטריון ולאחר העברת אמצעי הייצור לבעלות משותפת. לפי מרקס, החברה תתקדם משלב זה לשלב של קומוניזם.

קיים מספר רב של זרמים שונים שמכונים "סוציאליסטים" על ידי תומכיהם או אחרים. מאז המאה ה-19, לא קיימת הסכמה בתנועה הסוציאליסטית לגבי הדוקטרינה או האסטרטגיה להשגת מטרות התנועה. תומכי התנועות הסוציאליסטיות השונות משתייכים לעיתים לזרמים מנוגדים, ובייחוד ניתן להבחין בין רפורמיסטים לבין קומוניסטים. חלק מן הסוציאליסטים מאמינים בהלאמה של אמצעי הייצור, בעוד שאחרים, למשל סוציאל-דמוקרטים, תומכים בהלאמה של מספר מצומצם של תעשיות מפתח, בתוך מערכת כלכלית משולבת. חלק מן המרקסיסטים תומכים בתכנון מרכזי של הכלכלה, שיבוצע על ידי המדינה, בדומה לדגם הסובייטי. אחרים, כולל הקומוניסטים ביוגוסלביה והונגריה (החל משנות ה-70 של המאה ה-20), הרפורמיסטים בסין וחלק מן הכלכלנים המערביים, תומכים בשילוב של סוציאליזם וכלכלת שוק, תוך ניסיון לנצל את יתרונותיה של כלכלת השוק לטובת העקרונות הסוציאליסטיים (ראו סוציאליזם שוק[3]). אנרכו-סינדיקליסטים וחלק מתומכי השמאל החדש תומכים בהקמת "מועצות עובדים" וניהול אמצעי הייצור דרכן. קיימים זרמים נוספים, כמו מודל הקיבוץ והמודל הסקנדינבי.

זרמים בסוציאליזם

הסוציאליזם הוא שם כללי לתנועות שמטרתן היא העקרונות לעיל (בניית מערכות כלכליות וחברתיות המאופיינות בבעלות חברתית ופיקוח דמוקרטי על אמצעי הייצור). תחת שם זה ניתן למצוא תנועות רבות, השונות ביניהן בדרך אותה הן מציעות ליישום מטרה זו, ולעיתים אף שינויים משניים במטרה עצמה.

פרשנויות מוקדמות

המונח "סוציאליזם" נטבע בשנות השלושים של המאה התשע עשרה, ושימושו דאז התייחס למשמעות פילוסופית או מוסרית יותר מאשר השקפה פוליטית כלשהי. התאולוג השוודי אלכסנדר וינט, למשל, טען שהוא היה האדם הראשון שהשתמש במונח, והגדירו בפשטות כ"ההפך מאינדיבידואליזם".

מספר התנועות והגישות המשתייכות לסוציאליזם גדול, אך ניתן להבחין בארבע גישות מרכזיות, מבחינת הפופולריות שלהן:

  • קומוניזם – תנועה הדוגלת בביטול כליל של הרכוש הפרטי למען בעלות ציבורית ולמען מילוי צרכיו של האדם ללא קשר לתרומתו הכלכלית, והיא מאמצת את התאוריה של קרל מרקס. על פי גישה זו מעמד הפועלים יעלה לשלטון באמצעות מהפכה, ואז יקים דיקטטורה של הפרולטריון שתבטל את המשטר הקפיטליסטי ותקים חברה סוציאליסטית כשלב ביניים. דיקטטורת הפרולטריון תהיה רק שלב מעבר, אשר יתפתח אט-אט לעבר מיסוד חברה קומוניסטית אמיתית, על ידי הרגלה הדרגתית של ההמון לפרקסיס חופשי.
  • סוציאליזם דמוקרטי – בניגוד לקומוניזם, גישה שמגדירה את הסוציאליזם כאידיאל האולטימטיבי, ולא שלב ביניים בדרך לקומוניזם. הם כוללים גם את רעיונות הדמוקרטיה, פלורליזם וזכויות המיעוטים, וכלל לא מגדירה אותה כדיקטטורה של הרוב. למרות זאת, חלק מהמפלגות הדמו-סוציאליסטיות התמזגו או רצות במשותף עם המפלגה הקומוניסטית (לדוגמה החזית השמאלית של צרפת). הם תומכים בכלכלת שוק חופשית, ומתן שירותים של בריאות, חינוך, דיור ותחבורה ציבוריים על ידי המדינה.
  • סוציאל-דמוקרטיה – גישה הדוגלת בשימוש באמצעים דמוקרטיים לרפורמות חברתיות. בעבר סוציאל-דמוקרטיה היה כינוי גם למפלגות סוציאליסטיות. הסוציאל-דמוקרטיה דוגלת בעיקר בחיפוש דרכים לשילוב בין שוק חופשי לבין הבטחת קיום מערכת רווחה מפותחת, והיא קרובה ברוחה למדינת הרווחה. בתוך הסוציאל-דמוקרטיה יש מספר זרמים. אחדים דוגלים בבעלות ציבורית מלאה או חלקית על חלק מהמשאבים הטבעיים והשירותים החיוניים לאזרח, אחרים מחפשים בעיקר איך לרסן את הקפיטליזם ולהבטיח את קיומה של מדינת הרווחה.
  • אנרכיזם[4] – גישה המתנגדת לשימוש במנגנון המדיני כדרך להשגת סוציאליזם ושמה לה למטרה מאבק עממי בקפיטליזם ובמוסדות המדינה. באנרכיזם זרמים רבים כגון אנרכו-קומוניזם, אנרכו-סינדיקליזם ואנרכו-פרימיטביזם. בין הזרמים יש חפיפה חלקית וסתירות חלקיות.

רקע פילוסופי

ההנחה העומדת בבסיס הסוציאליזם היא כי האדם הוא יצור חברתי שטבעו להתקיים ולחיות בצורה שיתופית. הסיבה לכך שקיימים מקרים כה רבים של התנהגות הנראית כמוכיחה את ההפך, טמונה לטענת ההוגים הסוציאליסטים במוסדות החברתיים הקיימים בחברה הקפיטליסטית. הניצול הכלכלי המובנה בשיטה גורם, לטענת הסוציאליזם, לניכור (על פי הטרמינולוגיה של קרל מרקס) של האדם מתוצרי עבודתו, וכתוצאה מכך לניכור מהמשפחה, מהקהילה ולמעשה מהחברה כולה. ניכור זה גורם לאדם להיות עצלן, א-סוציאלי ושאר "תחלואים", עליהם מצביעים מתנגדי הקפיטליזם ככשל שיגרום לכישלונו.

היסטוריה

ערך מורחב – היסטוריה של הסוציאליזם

את המונח עצמו החדיר ככל הנראה הסוציאליסט הרפובליקני הצרפתי פייר לרו במאמר בו הוא הציב את הסוציאליזם מול האינדיבידואליזם. נראה כי המונח היה קיים קודם באיטליה והגיע דרך גולים איטלקים, אולם לא ברור עדיין עד כמה לרו שינה את משמעות המונח. עבור לרו האינדיבידואליזם היה התנערות של האדם ממחויבויות חברתיות כלפי האחר למען הנאות אישיות, בעוד הסוציאליזם היה בעצם התגייסות למען הזולת. זרם סוציאליסטי אחר ברשות אישים כגון פורייה וקאבט דגלו בהקמת קומונות משותפות שבהן תבוטל החלוקה המעמדית וכל האנשים יעבדו יחד למחייתם ויתחלקו בתפוקתם עם יתר בני הקהילה מתוך מחויבות הדדית.

סוג אחר של סוציאליזם מוקדם התפתח בקרב תלמידי הפילוסוף הצרפתי סן-סימון, שהקימו מסגרות חיים שיתופיות ברמה קיצונית, עד כדי כך שהיו לבושים בצורה כזאת שיכול להוריד בגדים רק בעזרת הזולת. הסנט סימוניסטים האמינו בחיים משותפים אולם גם בכלכלה מתוכננת, במיוחד בגרסה המאוחרת יותר שלהם בניהול של אנפטין. סוציאליזם מסוג אחר היה זה של פרודון. פרודון הוא זה שכבר ב-1838 טבע את הסיסמה "הרכוש הוא הונאה". אולם בהמשך הטיף לכלכלה המבוססת לא על תכנון כי אם על עבודה עצמית וקואפרטיבים של עובדים.

בין חברי הקבוצות הללו היו חילוקי דעות מהותיים, בעיקר לגבי היחס למשטר המלוכני. חלקם, כגון פרודון ולרו, הוו רפובליקנים פעילים, שהאמינו גם בהרחבת זכות הבחירה וביטול המלוכה. אחרים תמכו במשטר המלוכני המתון יחסית.

לצד הוגי הדעות הללו קמו גם שורה של אנשי רפורמה שניסו לשפר את גורלם של העובדים שנפגעו מהמהפכה התעשייתית. החברה באירופה לאחר המהפכה התעשייתית הייתה מאופיינת במצוקה של מעמד הפועלים. מעמד הפועלים היה רוב החברה באירופה המערבית והמרכזית. הפועלים עבדו בתנאי ניצול, והועסקו בתנאים, שנחשבו לבלתי נסבלים, על ידי הבורגנות ושרידי האצולה. על רקע זה של ניצול פועלים וכתגובה לו קמה תנועת הסוציאליזם, אשר ברובה שויכה לסוציאליזם הלא-אלים, בביטויו כהתאגדות מקצועית וכמפלגות סוציאליסטיות. ידוע תעשיין הטקסטיל רוברט אוון שבנה בית ספר לילדי פועלים, גרם לפועלים להשכיל ושילם להם שכר גבוה יותר.

ארגוני פועלים (איגודי עובדים) קמו על מנת להילחם למען זכויות הפועל, כשנשקם העיקרי מבחינה היסטורית היה נשק השביתה, והשיגו מספר הישגים משמעותיים. קשרים שנוצרו בין איגודי עובדים ומפלגות פוליטיות, שהתחייבו לייצג את האינטרסים של הפועלים הביאו להקמת התנועות הסוציאליסטיות.

ב-1848 נכתב "המניפסט הקומוניסטי" על ידי קרל מרקס וידידו פרידריך אנגלס, מסמך שחשיבותו רבה בעיצוב הסוציאליזם. במניפסט מוצג ניתוח היחסים בין המעמדות – שלטון הבורגנות המנצלת את הפרולטריון. מרקס כתב מתוך ביקורת על סוציאליסטים צרפתים כגון פוריה, פרודון ובושז ששמו דגש על התארגנות וולונטריות ורפורמות פוליטיות תוך אמונה בהתפתחות הטבעית של האדם. מרקס יצא כנגד הסוציאליסטים שקדמו לו וטען כי מדובר בעצם בסוציאליזם אוטופי, חסר סיכוי להצלחה.

מרקס טען שכדי לממש את עקרונות הסוציאליזם ולהביא לחברה על-מעמדית יש להיאבק נגד הבורגנות, לאחר שזו דחקה את המעמדות הפאודליים (האצולה, הכמורה וכו'), במטרה ליצור שיטה כלכלית-מדינית חדשה, בה לא ייתכן ניצול בני האדם. הוא האמין כי ההיסטוריה היא התפתחות של מלחמת מעמדות וכי מעמדו הכלכלי של האדם קובע במידה רבה את תפיסתו הפוליטית והחברתית. לדעתו רק אנשים נדירים יכולים להשתחרר מהמגבלות שכפה עליהם מוצאם. מרקס קרא למהפכה נגד המעמדות השליטים, והתנגד לניסיונות לתת לפועלים זכויות מעטות נוספות, בטענה שזכויות אלו יספקו את העובדים וימנעו מהפכה אמיתית.[5]

ביקורת

לסוציאליזם קמו מתנגדים רבים מעולם הכלכלה (כגון פרידריך האייק, מילטון פרידמן) והפילוסופיה (כגון איין ראנד, ליאו שטראוס).

הביקורת ניתנת לחלוקה לשלשה אספקטים עיקריים: כלכלי, פוליטי, ומוסרי.

רובד פוליטי

ריכוז הסמכות והכסף בידי הממשלה יביא לשלילת החירות הפוליטית, כיוון שהממשלה לא תרשה פעילות חתרנית תחתיה. לדוגמה, היא לא תאפשר שידור ברדיו (השייך לממשלה הסוציאליסטית) שתומך בקפיטליזם, לא תממן קמפיינים כאלה וכו'. לעומת זאת במדינה קפיטליסטית הרדיו נמצא בידיים פרטיות ויפרסם מה שירצה בהתאם לצורכי השוק.[6]

רובד כלכלי

בבסיס הרעיון הסוציאליסטי אדם עובד עבור רווחת הכלל ולא רק עבור עצמו (עובד עבור הטבה לכלל והכלל דואג לו חזרה), אך לשיטת המתנגדים לרעיון הסוציאליסטי, האדם לא ישקיע מאמצים אם לא יתוגמל בהתאם לתרומתו בפועל. למרות זאת ברוב המדינות המנהלות כלכלה המבוססת על גרסת הסוציאל-דמוקרטיה, קיים מנגנון מוסכם מבחינה חברתית ופוליטית לחלוקה מסוימת של העושר בדמות מס הכנסה פרוגרסיבי.

התייחסה לכך איין ראנד בספרה "מרד הנפילים" כשכינתה ממשלות שהלאימו נכסים בשם "בוזזים". ספרה רואה את היצירתיות האישית של הפרט כעמוד תווך של החברה, וממחיש כיצד כוחה של החברה ושגשוגה נובעים בזכות פרטים בעלי יכולת וכוח יצירתי, וכי חברה שפרטים אלה ינטשו אותה – תיחלש, תשקע ואף תתמוטט לחלוטין.

רובד מוסרי

בנוסף, רבים רואים במאפיינים סוציאליסטים כגון הלאמה ולקיחת סמכויות בידי המדינה ככפיה וכעוול מוסרי - ושסוציאליזם פירושו לא עזרה לאחר, אלא כפיית ההתנהלות של הפרטים כפי שנראה לשלטון - זאת מתוך ההנחה (הלא מבוססת) שלשלטון יש את הסמכות המוסרית לקבוע בשביל הפרט במה יושקע כספו. במדינה קפיטליסטית אין כל איסור על מתן עזרה או שירותים ביוזמה פרטית ומרצון. בניגוד לכך - במדינה סוציאליסטית המימון לתחומים הרבים עליהם הממשלה אחראית הוא חובה. לפי הכלכלן וולטר וויליאמס, כפי שלקיחת כסף מאדם אחד במטרה לסייע לאחר זו עדיין תחשב גנבה (לא מוסרית), אם המדינה לוקחת כסף למטרות אלו זה נחשב עוול.[7]


ניסיון אמפירי

מדינות סוציאל-דמוקרטיות (כמו למשל נורווגיה, שוודיה, דנמרק, פינלנד, צרפת ועוד) הצליחו לצמצם את אי השוויון ולשמור על כלכלה מתפתחת. עם זאת, יש הטוענים שמדינות אלה נוטות לקפיטליזם יותר מאשר לסוציאליזם (לדוגמה בן שפירו, לארס לוקה רסמוסן, ראש ממשלת דנמרק לשעבר).[8]

פערי ההכנסות במדינות סוציאל-דמוקרטיות קטנים בהרבה מהמדינות הקפיטליסטיות יותר (26.6 נקודות במדינות סוציאל-דמוקרטיות לעומת 41.08 במדינות הקפיטליסטיות יותר).

התנועה הקואופרטיבית בעולם שהיא תנועה שדוגלת באימוץ צורת הבעלות הציבורית של העובדים על מפעלים וחברות שהיא אחת הצורות של בעלות בכלכלה סוציאליסטית, נחשבת לתנועה מוצלחת מאוד ברחבי העולם, כשכיום מיליארד בני אדם חברים בקואופרטיבים לעומת 268 מיליון ב-1971 והדוגמה המוצלחת ביותר למפעל שהפירמות שלו בבעלות העובדים הוא התאגיד הקואופרטיבי מונדרגון בחבל הבסקים בספרד. בקואופרטיב זה פערי ההכנסות נמוכים בהרבה מבפירמות קפיטליסטיות מקבילות, השכר המינימלי בקואופרטיב גבוה ב-13 אחוזים מהשכר הממוצע בספרד (32000 דולר בשנה, קרוב ל-2700 דולר בחודש) כאשר רוב העובדים בספרד משתכרים מתחת להכנסה זו, וישנה דאגה רבה לרווחתם של העובדים.[9]

לעומת זאת, המשטרים הסוציאליסטיים שאינם סוציאל-דמוקרטים הובילו לתוצאות שליליות ואף קטסטרופליות הן במישור ההומני והן במישור הכלכלי. השלטון הקומוניסטי בברית המועצות, סין תחת שלטון מאו וקוריאה הצפונית הביא למוות המוני, אם ברעב ואם ברצח עם למטרת חיסול התנגדות למשטר. בנוסף, המדינות שעברו לשלטון סוציאליסטי שאינו סוציאל-דמוקרטי, דוגמת ונצואלה תחת שלטון צ'אווס ומדורו, התדרדרה הכלכלה לשפל חסר תקדים והשלטון החל בפעולות דיכוי אלימות.

עם זאת, בכלכלות קפיטליסטיות הצמיחה הממוצעת בתוצר המקומי הגולמי גבוהה יותר.[10] כך, לדוגמה, נתוני הבנק העולמי[11] מגלים כי במדינות הפחות קפיטליסטיות (מדינות עם חופש כלכלי מועט) ישנו קיטון בתוצר, לעומת גידול במדינות היותר קפיטליסטיות.[12]

מתאם דומה בין רמת חיים ומידת הקפיטליסטיות של מדינה ניתן לגלות גם בנתונים אחרים. יש מתאם מובהק בין תוחלת החיים ומידת הקפיטליזם של מדינה;[13] בגובה ההכנסה של עשרת האחוזים העניים ביותר במדינה, ברמת האוריינות, בתמותת תינוקות (מתאם הפוך), העסקת ילדים (מתאם הפוך), גישה למקורות מים באיכות סבירה, שחיתות (מתאם הפוך), כלכלה שחורה (מתאם הפוך), ומדד הפיתוח האנושי של האו"ם.[14]

סוציאליזם במאה ה-21

במאה ה-21, בהרבה ממדינות מערב אירופה הגבולות בין נטייה לסוציאליזם לבין נטייה לקפיטליזם מיטשטשים וכבר לא ניתן לעשות חלוקה דיכוטומית בין מדינות.

דוגמה לטשטוש הגבולות נמצאת במדד החופש הכלכלי (אנ'), המנתח את החופש הכלכלי ב-12 מדדים. בין המדדים השונים ניתן למצוא את מידת ההגנה על הרכוש הפרטי, הסיכון להפקעת והלאמת רכוש, נטל המס המוטל על יחידים וחברות, ניתוח הקלות בפתיחת עסק פרטי, קשיחות בחוקי העבודה, וסחר חליפין חופשי. במדד זה (בשנת 2018), שוודיה הסוציאל-דמוקרטית קיבלה ציון של 76.3, ואילו ארצות הברית, הקפיטליסטית, קיבלה ציון של 75.7 (אנ').

ראו גם

עיינו גם בפורטל:
פורטל כלכלה

קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה
ויקימילון ערך מילוני בוויקימילון: סוציאליזם
ויקיציטוט ציטוטים בוויקיציטוט: סוציאליזם

הערות שוליים

  1. ^ מילון סוציולוגיה (תשע"ו), באתר האקדמיה ללשון העברית
  2. ^ Upton Sinclair's: A Monthly Magazine: for Social Justice, by Peaceful Means If Possible. Socialism, you see, is a bird with two wings. The definition is 'social ownership and democratic control of the instruments and means of production.'
  3. ^ "Market socialism," Dictionary of the Social Sciences. Craig Calhoun, ed. Oxford University Press 2002; and "Market socialism" The Concise Oxford Dictionary of Politics. Ed. Iain McLean and Alistair McMillan. Oxford University Press, 2003. See also Joseph Stiglitz, "Whither Socialism?" Cambridge, MA: MIT Press, 1995 for a recent analysis of the market socialism model of mid-20th century economists Oskar R. Lange, Abba P. Lerner, and Fred M. Taylor.
  4. ^ מרבית הפלגים האנרכיסטים רואים עצמם כסוציאליסטים או כתפיסות המשתיכות לשמאל הפוליטי-חברתי אולם קימות תאוריות אנרכיסטיות כמו אנרכו-קפיטליזם שאינן מזוהות ככאלו.
  5. ^ סוציאליזם, אבנר דה שליט.
  6. ^ מילטון פרידמן, קפיטליזם וחירות, פרק ראשון.
  7. ^ גידי גולן, סוציאליזם היא לא רק אידיאולוגיה כושלת, היא גם לא מוסרית, באתר מידה, ‏2019-02-14
  8. ^ מדלן גרנט, Scandinavia is no socialist Valhalla, באתר "Capx",‏ 28 ביוני 2017
  9. ^ A Manufacturer of Equality, Too Much, ‏2015-06-01 (באנגלית)
  10. ^ Miles, MA, EJ Feulner, and OGMary Anastasia. 2005 Index of Economic Freedom. The Heritage Foundation and The Wall Street Journal (2005), p. 21; Gwartney, James D., Lawson, Robert with Easterly William, Economic Freedom of the World: 2006 Annual Report, Canada: Fraser Institute, 2006., p. 23; Kane, T, KR Holmes, and MA O'Grady. Index of Economic Freedom. The Link Between Economic Opportunity and Prosperity. Washington, DC: Heritage Foundation (2007).
  11. ^ Documents & Reports – All Documents | The World Bank(הקישור אינו פעיל, 21.2.2019)
  12. ^ Gwartney, James D., Lawson, Robert with Easterly William, Economic Freedom of the World: 2006 Annual Report, Canada: Fraser Institute, 2006., p. 22.
  13. ^ Miles, MA, EJ Feulner, and OGMary Anastasia. 2005 Index of Economic Freedom. The Heritage Foundation and The Wall Street Journal (2005), p. 22; Gwartney, James D., Lawson, Robert with Easterly William, Economic Freedom of the World: 2006 Annual Report, Canada: Fraser Institute, 2006., p. 23.
  14. ^ Gwartney, James D., Lawson, Robert with Easterly William, Economic Freedom of the World: 2006 Annual Report, Canada: Fraser Institute, 2006., p. 23-27.
סוציאליזם
זרמים אנרכו-סינדיקליזם • אנרכו-קומוניזם • הסוציאליזם האתיופי • לניניזם • מרקסיזם • נצרות סוציאליסטית • קומוניזם נוצרי • סוציאל-דמוקרטיה • סוציאליזם אסלאמי • סוציאליזם דמוקרטי • סוציאליזם ערבי • סינדיקליזם • פמיניזם סוציאליסטי • ציונות סוציאליסטית • קומוניזם • סוציאליזם ליברטריאני • נאציונל-סוציאליזם
סוציאליסטים רוברט אוון • פרידריך אנגלס • מיכאיל באקונין • אוגוסט בבל • אדוארד ברנשטיין • משה הס • פרדיננד לסל • קרל מרקס • קלוד-אנרי דה סן-סימון • פייר-ז'וזף פרודון • שארל פורייה
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

32182472סוציאליזם

אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=סוציאליזם&oldid=1883885"