נפתלי הרץ וייזל

נפתלי הרץ וייזל

נפתלי הרץ וייזל

נפתלי הֶרְץ וַייזֶל (לעיתים ויזל; שמו הלועזי: הארטוויג וסלי, Hartwig Wessely; בראשי תיבות: נה"ו או רנה"ו; ה' בטבת ה'תפ"ו – אור לא' באדר ב' ה'תקס"ה, 9 בדצמבר 1725 – 28 בפברואר 1805) היה בלשן ומשורר עברי, מאבות תנועת ההשכלה היהודית. חיבורו "דברי שלום ואמת", שעניינו שינוי מקיף בחינוך היהודי, עורר פולמוס סוער בין המשכילים הראשונים ובין רבני קהילות באירופה. מחזור השירים שחיבר על דמותו של משה רבינו, "שירי תפארת", השפיע על כמה דורות של משוררים אחריו, וחלק מן החוקרים רואים בו את ראשיתה של הספרות העברית החדשה.

ביוגרפיה

נעוריו וראשית דרכו

משפחתו של נפתלי הרץ הייתה משפחת סוחרים יהודית בשם רייז, שמוצאה במחוז פודוליה שבפולין. בעקבות פרעות ת"ח ת"ט ב-1648 עברה המשפחה לקרקוב ואחר כך לאמסטרדם. לאחר שצברה המשפחה הון במסחר היא עברה לעיירה ויזל (Wesel) שבגרמניה. על שם העיירה שונה שם המשפחה לוייזל או לוסלי (Wessely). לרגל עסקי המסחר שלה ובשל הקשרים הכלכליים שפיתחה עם מלך דנמרק עברה המשפחה להמבורג, שם נולד נפתלי הרץ ליששכר בר וייזל ב-9 בדצמבר 1725. בילדותו עברה המשפחה לקופנהגן, שם סיפק אביו סחורה ומוצרים למלך, ושם החל נפתלי הצעיר לקבל חינוך יהודי מקובל: לימודי תורה ותלמוד. ב-1735 בא המדקדק שלמה זלמן הנאו (הינא, הענע) לקופנהגן, ואביו של נפתלי הרץ שכר אותו כמורה פרטי לבנו. בהשפעתו של הנאו החל נפתלי הרץ להתעניין בדקדוק עברי וממנו גם קיבל את הנטייה לנטות מתחומי הלימוד היהודי המסורתי ולהתעניין בהיסטוריה, בגאוגרפיה, בטבע ובמתמטיקה. הוא החל לקרוא בספרי מדע עבריים מימי הביניים, ואף למד לשונות זרות ובהן גרמנית וצרפתית. הוא גם למד בישיבות של גדולי התורה, בהן בישיבתו של רבי יהונתן אייבשיץ, ורכש בקיאות בתלמוד, בהלכה ובאגדה.

ספרו של נפתלי הרץ וייזל לבנון - גן נעול

ב-1742, בגיל שבע-עשרה, הגיע לידיו התנ"ך בתרגומו לגרמנית של מרטין לותר, ושם קרא גם את הספרים החיצונים. הוא החליט לתרגם את הספר החיצוני "חכמת שלמה" לעברית, ואף הוסיף לו פירוש קצר שלימים הרחיב אותו לחיבור בשם "רוח חן". התרגום כתוב על טהרת העברית המקראית; נורמה זו של שימוש בלשון המקרא בלבד (שאותה רכש גם מהנאו, שתיקן את לשון הסידור כך שתתאים לה) ליוותה עוד שנים ארוכות את העברית של תנועת ההשכלה.

בהדרכת אביו ודודיו החל לעסוק במסחר, ולאחר מספר שנים החל לעבוד בבנק של הבנקאי היהודי פייטל היינה אפריים באמסטרדם. באמסטרדם חבר לקבוצה קטנה של יהודים משכילים, בהם דוד פרנקו-מנדס ואחרים, והחל להתעמק בדקדוק העברית של המקרא. בין השנים תקכ"ה-תקכ"ו (1765–1766), הוציא בשני חלקים את הספר "גן נעול", שהוא חקירה במשמעות ובצורות של השורש "חכם", ואשר נועד להיות חלק מסדרת ספרי דקדוק בשם "לבנון". תפיסתו הדקדוקית של נפתלי הרץ הייתה שמאחר שהשפה העברית היא שפתו של הקב"ה, לא ייתכנו בה מילים נרדפות; ועל כן הוא מתאמץ להבחין בין מילים ומושגים מקבילים.

ברלין

באמסטרדם הגיע נפתלי הרץ לעצמאות כלכלית, ופתח בית מסחר משל עצמו. ב-1769 חזר לקופנהגן, ונשא שם אישה בשם שרה. אחר כך הורע מצבו הכספי, וב-1774 עבר לברלין לנהל את בית המסחר של יוסף פייטל אפרים (בנו של היינה פייטל אפרים).

עוד לפני שבא לברלין עמד בקשרי מכתבים עם משה מנדלסון. הוא שיבח את ספרו של מנדלסון, פיידון, והציע לתרגם אותו לעברית. משבא לברלין העמיקה הידידות ביניהם, אף על פי שנפתלי הרץ היה שמרן יותר בדעותיו ובהשכלתו ממנדלסון. ב-1775 פרסם את ספרו השני, "יין לבנון", שהוא פירוש בלשני על מסכת אבות, ועליו קיבל הסכמות מלאות שבחים מרבי יחזקאל לנדא מפראג בעל "הנודע ביהודה" ורבי דוד טבל מליסה, שעתידים היו להילחם בו בהמשך ימיו. את הפירוש הרחב "רוח חן" על "חכמת שלמה" הוציא ב-1780, ועליו כבר לא הופיעו הסכמות של רבנים (כנראה בגלל ההתנגדות לעיסוק בספרים החיצונים). ב-1778 יצא לאור הכרך של התרגום והביאור של מנדלסון לספר שמות, ובראשו הקדים נפתלי הרץ שיר בשם "מהלל רֵע", ובו דברי שבח על מנדלסון וביקורת על החינוך היהודי בן הזמן. נפתלי הרץ התרעם על כך שאין מלמדים את הילדים מקרא (לבד מחומשי התורה) ולא דקדוק ופירוש המילים בעברית.

באותן שנים ירד בעל בית המסחר שלו מנכסיו, ונפתלי הרץ פוטר מעבודתו והגיע למצוקה כלכלית. הוא החל לעבוד כמורה לילדים, אולם לא מצא רווחה גם בתחום זה: הורי הילדים האדוקים לא שכרו אותו משום שהיה חדשן מדי לטעמם, והמשכילים לא שכרו אותו משום שהיה שמרן מדי, והתנגד לחידושי מחקר הטבע בני הזמן משום שלא הלמו את הפסוקים בספר בראשית. ב-1804 אמר למשכיל איש המבורג משה מנדלסון-פרנקפורטר, דודו של רש"ר הירש: "הישנים יחשדוני לחדש, והחדשים יחשדוני לישן". באותן שנים החל לעבוד על מילון עברי מקיף, שלא יצא לאור. אז גם חיבר את הפירוש לספר ויקרא בסדרת התרגום והביאור של מנדלסון. הפירוש מקיף ועמוק מאוד, אבל לדעת המבקרים התמקד יתר על המידה בשאלות לשוניות, ובגלל רצונו ליישב את המקראות עם דברי חז"ל הפך מסורבל וארוך. בכל אופן בזכות הוצאת הפירוש נפתרה בעיית המחסור הכלכלי של נפתלי הרץ.

"דברי שלום ואמת"

ב-13 באוקטובר 1781 הוציא יוזף השני, קיסר הקיסרות הרומית ה"קדושה", את "כתב הסובלנות" (Toleranzedikt) שלו. המטרה של כתב הסובלנות הייתה להביא למודרניזציה של העם היהודי, ולצורך זה הוענקו ליהודים זכויות רבות ובוטלו איסורים שונים שחלו עליהם, אך גם הוטלו עליהם חיובים חדשים, בפרט בתחום החינוך. בכתב הסובלנות בוטלו חלק מהמסים שנהגו עד אז, הותר ליהודים ללמוד מקצועות שהיו אסורים להם, לנהל בתי עסק, והם לא חויבו עוד ללבוש בגדים מיוחדים; מנגד, הטיל הכתב רשימה ארוכה של הגבלות וגזרות חדשות וישנות על היהודים, ובהן איסור ישיבה באזורים מסוימים באוסטריה, מסים חדשים, איסור על כתיבת פנקסי הקהילות בעברית או ביידיש אלא רק בגרמנית ועוד. כתב הסובלנות עסק גם בחינוך היהודי: הותר ליהודים ללמוד בבתי הספר המודרניים של המדינה ולפתוח בתי ספר מודרניים משל עצמם שבהם ילמדו בגרמנית.

רוב הציבור היהודי והנהגתו הרבנית קיבלו בספקנות את ההיתרים החדשים, וסברו שהם מיועדים לתועלת הקיסר יותר מאשר לטובתם. אפילו מנדלסון הסתייג מהצו, וחשד – ככל הנראה בצדק – שכוונתו של הקיסר להביא להתבוללות של היהודים ולהמרת דתם לנצרות. אולם נפתלי הרץ ראה ב"כתב הסובלנות" הזדמנות גדולה, ופרסם את החוברת "דברי שלום ואמת", שבה קרא ליהודים לאמץ את התקנות החדשות. לדבריו בחוברת, יש צורך לחזק את לימוד "תורת האדם", כלומר המדעים הכלליים – מדעי החברה ומדעי הטבע – כדי ש"תורת ה'", כלומר התורה והמצוות, יסתמכו עליהם. לשיטתו, בגלל הצרות והרדיפות עזבו היהודים את לימוד החכמות החיצוניות ואפילו את לימוד הדקדוק והתנ"ך, וכעת באה להם הזדמנות לערוך רפורמה בחינוך היהודי ולהחזיר לימודים נחוצים אלה לעולמם:

והנה לחנך נערי בני ישראל על הסדר הנכון יחלק לשתי מחלקות; המחלקת האחת היא ללמדו תורת האדם, והן הדברים שבעבורן בעליהן ראויין להקרא בשם אדם, כי הנעדר מהן כמעט שלא יאות לו התאר הזה, וכמו שיתבאר. והמחלקות השנייה היא ללמדו תורת ה', שהן חקי האלקים ותורותיו. [...]

ובכלל תורת האדם הן הידיעות הנימוסיות, דרכי המוסר והמידות הטובות [...] וכן לדעת קורות הדורות (היסטאריע) וצורת הארצות והימים (גיאוגרפיא) ומנהגי המדינות ומשפטי המלכים וכיוצא באלה, וכן כוללת החכמות הלימודיות, כמו חכמת המספר (אריטמעטיק) וחכמת המדידה (גיאומעטריא) וחכמת תכונת השמים (אסטראנאמיא) וכיוצא בהן. [...]

והנה תורת האדם קודמת בזמן לחקי האלקים העליונים [...] והשני אף על פי שחקי האלקים ותורותיו נעלים מאד מתורת האדם, הם קשורים ודבוקים בה, ובמקום שתכלה תורת האדם תתחיל התורה האלקית ותגד לנו דברים שאין בכח שום אדם להשיגם, ולכן המסכל חקי האלקים ויודע תורת האדם, אף על פי שלא יהנו מאורו חכמי ישראל בחכמת התורה, יהנו ממנו שאר בני האדם שבכל העמים; והמסכל תורת האדם, אף על פי שיודע חקי האלקים, אינו משמח לא את חכמי עמו ולא את שאר בני האדם. וכן אמרו חכמים: כל תלמיד חכם (שהוא היודע חקי האלקים ותורותיו) שאין בו דעה (נמוסיות ודרך ארץ) נבלה טובה הימנו.

לשם לימוד "תורת האדם" צריכים היהודים גם ללמוד גרמנית, כדי שיוכלו ללמוד את המדעים כראוי. סדר הלימודים צריך להיות מדורג, ולימודי המקרא חייבים להיות השלב הבסיסי בלימודו של כל ילד. מצד שני, לא כל ילד חייב ללמוד תלמוד; מי שיכולתו אינה מספיקה לתלמוד די שילמד מקרא, משנה וידיעות כלליות וייעשה סוחר או בעל מלאכה. נפתלי הרץ לא יצא בחוברת נגד הרבנים או התלמוד, כמו המשכילים בזמנו ובזמן שאחריו, אבל מכיוון שלרוב הרבנים באירופה באותו זמן לא הייתה כל השכלה כללית, הייתה בדבריו קריאת תיגר גדולה על העולם הרבני, שהתמצתה בדברים שציטט מוויקרא רבה: ”כל תלמיד חכם שאין בו דעת – נבילה טובה הימנו”.

מיד כשיצאה החוברת קמה התנגדות גדולה של הרבנים. הרב יחזקאל לנדא, בעל "הנודע ביהודה", קרא לנפתלי הרץ "איש רשע", וביטל מכול וכול את הדעות שעלו בחוברת. הרב דוד טעביל מליסא דרש בבית הכנסת שלו בשבת הגדול דרשה חריפה, שהופצה אחר כך בכתב בקהילות ברחבי אירופה, נגד החוברת: ”רע עלי המעשה אשר ראיתם מאיש חנף ומרע, איש עני בדעת, הדיוט שבהדיוטים... זד היהיר הלזה, צורר היהודים... ניאץ קודש עליון ומקדשיו” וקרא להחרים ולנדות את נפתלי הרץ. הדי המחלוקת הגיעו עד וילנה, שם נשרפה החוברת בחצר בית הכנסת; ישנה מחלוקת במחקר אם ועד כמה היה הגאון מווילנה מעורב בפעולות נגד נפתלי הרץ.

שמואל פיינר ראה את החיבור – שווייזל ציטט במהלכו את המדרש, על כך ש"תלמיד חכם שאין בו דעת, נבלה טובה הימנו" – כצעד חשוב בדרך לכינונה של האליטה האינטלקטואלית המתחרה של תנועת ההשכלה, במקביל לשדרה הרבנית-ההלכתית ששלטה עד אז בעולם הרוח של יהודי אשכנז. "לראשונה עמדה בפני האליטה התורנית אלטרנטיבה בדמותה של קבוצת אליטה יהודית חילונית של משכילים . 'דברי שלום ואמת ' היה קול קורא שביקש לגייס דעת קהל העוקפת את האליטה הרבנית, שתעניק גיבוי למימוש תוכניות החינוך והעיצוב מחדש של היהודים" כדברי פיינר.

וייזל קרא ב"דברי שלום ואמת" את הקריאה המרכזית של ההשכלה: היה גם אדם! לא מספיק להיות תלמיד חכם ולשקוע רק בלימוד התלמוד. יש לפתח גם את הידע הכללי. מאוחר יותר אימץ יל"ג את הרעיון בשירו "הקיצה עמי" והפיק את הסיסמה שרבים מהמשכילים תמכו בה: "היה אדם בצאתך, ויהודי באהליך".

החוברת "דברי שלום ואמת" הציתה את המערכה הראשונה בתולדות מלחמת היהדות האורתדוקסית בתנועת ההשכלה היהודית, גורס פיינר. לא רק משום שהיא הוותה איום על החינוך היהודי. שהרי לא היה זה האיום היחיד על הדת במאה ה-18; החידוש של וייזל, לדעת פיינר, שוייזל לא הסתפק בכך שהמליץ על חילון החינוך והעמיד את התלמוד כשווה לשאר המקצועות, כביכול, אלא גם בכך שהוא הוציא את דבריו לא כספר, כשאר המשכילים, אלא כחוברת, שהיוותה מעין תחליף של "דרשנות משכילית" לעומת הדרשנות המסורתית.

לא בכל מקום התקבלה החוברת בביקורת; בקהילת טריאסטה שבאיטליה חזקו את ידיו של נפתלי הרץ ואף פתחו בית ספר ברוח דבריו. הוא שלח להם איגרת, שאחר כך פרסם אותה בשם "רב טוב לבית ישראל", ובה מיתן במקצת את דבריו, והבהיר שלא הייתה כוונתו שלימוד התורה יהיה טפל ללימוד החכמות החיצוניות. הוא קיבל מכתבים שבהם הסכמה לשיטתו גם מרבני קהילות נוספים באיטליה. אומנם אף באיטליה רבים מין החכמים באיטליה הסתייגו משיטתו, כדוגמת ר' ישמעאל הכהן, רבה של מודנה.

רב העיר ברלין, רבי צבי הירש לוין, החל בהליכים לגירוש נפתלי הרץ מן העיר, ואולם מנדלסון פנה לשלטונות שהבטיחו את הגנתו. דוד פרידלנדר ומשכילים נוספים עוררו פרובוקציות כנגד הרבנים על רקע הפולמוס, נראה שלא ברצונו של נפתלי הרץ; פרידלנדר אף תרגם את "דברי שלום ואמת" לגרמנית. בנו של הרב לוין, שאול ברלין, שהיה בעצמו רב קהילה אבל גם משכיל בסתר, חיבר בעילום שם סאטירה לגלגנית על העולם הרבני בשם "כתב יושר", שנועדה להגן על "דברי שלום ואמת", אך נדפסה רק אחרי מותו של ברלין ב-1794. נפתלי הרץ מצדו כתב עוד שתי איגרות, "עין משפט" ו"רחובות", להשיב על טענותיו של ר' דוד טבל, אבל באיגרת האחרונה הוא כבר מכיר בכך שהשינוי שקיווה לו לא התחולל: ”סוף דבר, תחת חיטה יצא חוח, ותחת שעורה באשה; תמו דברי נפתלי”. הוא מצדו עזב את הפולמוס בין הרבנים והמשכילים ופנה לעסוק ביצירה ספרותית.

"שירי תפארת"

שירי תפארת, ברלין תקמ"ט 1789

ב-1785 הוציא נפתלי הרץ לאור את "ספר המידות", העוסק במוסר ובחכמת הנפש, ובו מעט מתפיסות המוסר שהתעוררו באותן שנים באירופה. בזמן העבודה על הספר, ב-1783, מתה אשתו, ומאז ועד סוף חייו עבד על יצירתו הגדולה "שירי תפארת".

"שירי תפארת" הוא אפוס שירי על תקופת המקרא העוסק בדמותו של משה. יש בו שישה חלקים ושמונה-עשר שירים. החלק הראשון יצא לאור ב-1789, ארבעת החלקים הבאים יצאו ב-1802, והחלק האחרון יצא רק לאחר מותו, ב-1829. כנראה התעורר לחיבור היצירה בעקבות עיסוקו בספר שמות, וגם מתוך היצירות התנ"כיות שחיברו המשוררים הגרמנים באותה תקופה: המשורר הגרמני פרידריך גוטליב קלופשטוק פרסם בין השנים 1748–1773 את Messiade ("שירת המשיח"), פואמה גדולה על אותו האיש, וכנגדה חיבר נפתלי הרץ את "שירי תפארת", שהם Moseide ("שירת משה"). השירים נכתבו – לראשונה מחוץ לשירת יהודי איטליה – במשקל הברתי, ומשקל זה שימש את משוררי ההשכלה הבאים עד תקופת התחייה.

מצד תוכנם משקפים השירים את גדולתו של משה, ומתארים גם את ההומניות שלו. הם עוסקים בקורותיו של משה ועם ישראל מהולדת משה עד מעמד הר סיני. יש בהם גם רעיונות פסיכולוגיים וגם רמיזות אקטואליות ובקשת גאולה רוחנית ומדינית ליהודים. נפתלי הרץ עצמו כתב שמטרתו בכתיבת השירים לא הייתה ליצור יצירה פיוטית חדשה, אלא לבאר את המקראות ו"לקרב הבריות לתורה בנעימת השיר". הוא ממשיך את דרכו השמרנית מבחינה דתית, וכמעט שאין בשירים עניינים שלא נזכרו במדרשי חז"ל או אצל הפרשנים. "שירי תפארת" עשו רושם גדול מיד עם צאתם, ותורגמו לצרפתית ולגרמנית.

נפתלי הרץ נותר כל חייו על התווך שבין עולם ההשכלה ועולם המסורת. בהופעתו החיצונית נראה כמשכיל אירופי בן הזמן, אולם מצד שני המשיך לשמור מצוות, וכשפנו אליו עורכי עיתון המשכילים "המאסף" שיכתוב אצלם, הסכים רק בתנאי שלא יתפרסמו בעיתון "שירי עגבים", לא יהיה עיסוק במיתולוגיה היוונית ולא ייכתבו דברי לגלוג וסאטירה על המסורת היהודית. בעת זקנתו הוצעה לו משרת רבנות בקהילה הפורטוגזית בלונדון (נפתלי הרץ רחש מאז ימיו באמסטרדם נטייה חיובית ליהדות הספרדית, ואף העדיף את ההגייה הספרדית של העברית), אך הוא סירב להצעה.

בברלין כתב עוד מספר שירים, בין השאר שירי הזדמנות לרגל אירועים בחיי הנסיכים והקיסרים האירופאיים בני הזמן, פרסם יצירות ב"המאסף" והשאיר עוד כמה ספרים בכתב יד. ב-1804 עבר לעיר המבורג, ושם עוד כתב ודרש דרשות בציבור. ב-28 בפברואר 1805 הלך לעולמו ונקבר בבית הקברות של הקהילה הספרדית באלטונה.

הערכת דמותו

את הגישות השונות בין ההיסטוריונים על משמעותו של פולמוס "דברי שלום ואמת" סיכם ההיסטוריון משה סמט:

"יש מחלוקת בין ההיסטוריונים לגבי מידת החדשנות והפגיעה במסורת מצד שני משכילים אלה [=מנדלסון ווייזל]. המאוחרים נוטים לראות את מנדלסון ווייזל כאנשים מסורתיים ממש, ולפי זה נראים בעלי דברים שלהם, הרבנים, כקנאים ביותר; המחברים האורתודוקסים דנים לכף חובה את מנדלסון ואת וייזל, ורואים בהם אנשים שראויים היו ללקות מידי גדולי דורם; והנאו-אורתודוקסים רואים בהם צדיקים, שרבני דורם הסתייגו מהם, משום שנכשלו בתלמידים, שהקדיחו כעבור זמן את תבשילם".

סמט עצמו נוטה להמעיט בעוצמתו של הפולמוס, ולדבריו, כעבור כמה שנים כבר התייחסו הרבנים לווייזל כאל אדם כשר כבתחילה, ואף שבחו אותו ואת ספריו.

למעשה בעולם האורתודוקסי ממשיכה הגישה האמביוולנטית ביחס אל וייזל עד המאה ה-21: רבים מן הרבנים מתייחסים אליו כאל רשע ואוסרים על עיון בספריו. בשנות התשעים של המאה העשרים התפרסמה בכתב העת החסידי "קובץ בית אהרן וישראל" סדרת מאמרים על אודות רבנים שהפליגו בגנותו. חסידי ברסלב מחזיקים במסורת שלפיה כתב יד של גרסה אחרת של הספר "יין לבנון", ובו דברי כפירה מפורשים, הושלך לאש על ידי רבי נחמן מברסלב. הרב דוד טעביל מליסא, שהיה בין המסכימים לספרו "יין הלבנון", התבטא נגדו בחריפות ואמר שמלכתחילה הסכים רק בגלל הפצרת רבני קהילתו. עיקר ההתנגדות שהובעה הייתה להשקפותיו, כפי שהובעו בספר 'דברי שלום ואמת' ועוד.

אולם לעומת זאת רבנים ומחברים רבים ציטטו מפירושיו של נפתלי הרץ, ובהם למשל רבי ישראל ליפשיץ בעל "תפארת ישראל", הרש"ש, הרש"ר הירש, המלבי"ם בכמה מקומות בפירושו וכן גם רבי דוד צבי הופמן. גם הראי"ה קוק ובנו הרצי"ה הזכירו את וייזל. מהדורות חדשות של ספריו יצאו לאור בהוצאות תורניות במאה העשרים ובראשית המאה ה-21.

אצל המשכילים במאה ה-19 נחשב וייזל כאחד מאבות תנועת ההשכלה, ביחד עם מנדלסון. "שירי תפארת" שלו נפוצו בין אנשי תנועת ההשכלה באירופה בעשרות השנים הבאות, בין השאר בגלל תפיסות ההשכלה המשוקעות בהם, ונכתבו עליהם דברי שבח רבים. מנגד באה גם ביקורת על יבשותם ואורכם של השירים. את הערכת שירתו של נפתלי הרץ סיכם במאה העשרים ח"נ ביאליק:

על שטח מרובה של ששה חלקים שלמים הוא הולך וחורז בלי הפסק בזה אחר זה חרוזים שקולים, מונוטוניים וקלושי תוכן על-דבר המסופר כבר בחומש: על יציאת מצרים וחיי משה. ויותר משיש שם ספור יש שם דרוש מליצי, שבאורי מקראות מובלעים בו דרך-אגב. להרגשה עמוקה אין סימן ולכח-הציור אין זכר... מספרים, כי הרבה מן המשכילים ידעו פרקים רבים מן הספר ההוא בעל-פה ובשעת מקרא חרוזיו היו מורידים דמעות מתוך שפע התפעלות ודבקות. בימינו, כשנשתנו הטעמים, קשה לנו להעשות שותפים להתפעלותם, אבל אפשר לנו להסבירה. חרוזיו הקלים והשוטפים של ויזל, הכתובים בשפת הנביאים המחודשת וכוללים דברי השתפכות שיש בהם מן ההגיון ומרוח ההומניות ועם זה אינם גבוהים ועמוקים הרבה מהשגת קוראיהם – הם הם שהיו כטל ללבות יבשים של חובשי-בית-המדרש, מאלה ש'הציצו ונפגעו', לעורר בהם געגועים סתומים על איזו 'השכלה בת השמים', שלא ידעו מה היא ושבעיקר נגלתה להם בדמות סלסול 'השפה השרידה היחידה', שפת כתבי-הקדש בטהרתה, וצרוף הדת מאמונה תפלה. מצד זה הייתה השפעתו הספרותית של ויזל המשורר באמת מרובה מאד גם בדורו ובארצו וגם על המשכילים הראשונים בדור הבא אחריו, בגליציה וברוסיא, מקום אֵחרה ההשכלה לבוא.

— חיים נחמן ביאליק, ר' נפתלי-הירץ ויזל, (פרויקט בן יהודה)

אצל חוקרי הספרות העברית קיימות שתי גישות הדנות בשאלה מתי החלה הספרות העברית החדשה. גישה אחת רואה במחזות של רבי משה חיים לוצאטו את נקודת הפתיחה. לעומתה מחשיבה הגישה השנייה, ובה בין השאר יוסף קלוזנר וברוך קורצווייל, את רמח"ל כשריד אחרון לתקופת היצירה של המקובלים במאות ה-15–17, ולא כפתיחתה של התקופה הבאה. היוצר העברי הידוע הבא אחרי רמח"ל הוא משה מנדלסון, אבל יצירתו של מנדלסון ברובה הייתה בגרמנית, וכתיבתו העברית לא המשיכה אחריה מורשת של יצירה. לעומתו נפתלי הרץ כתב עברית בלבד, ו"שירי תפארת" שלו השפיעו על הספרות העברית עוד עשרות שנים אחרי מותו; רבים ממשוררי ההשכלה, ובהם שלום הכהן, מאיר הלוי לטריס, אד"ם הכהן ואפילו יל"ג ראו עצמם כיורשיו וכממשיכי דרכו. מטעמים אלו קבעו קלוזנר וקורצווייל שנפתלי הרץ הוא אשר פתח בחיבורו "דברי שלום ואמת" את עידן הספרות העברית החדשה.

הנצחתו

שלט רחוב

על שמו של נפתלי הרץ וייזל נקרא רחוב בתל אביב.

לקריאה נוספת

• שמחה אסף, מקורות לתולדות החינוך בישראל, (עורך: שמואל גליק), ניו יורק וירושלים: תשס"ב.
• אלכסנדר זיסקינד מימון, קובץ מאמרים ועניינים שונים עם באר היטב על ביאורו של נפתלי הרץ וייזל לחומש ויקרא, וילנה: תרנ"ד.
• מ"ש סמט, "מ' מנדלסון, נ"ה וייזל ורבני דורם", בתוך: מחקרים בתולדות עם ישראל וארץ ישראל, א, תש"ל, עמ' 233–257.
• שמואל פיינר, מהפכת הנאורות – תנועת ההשכלה היהודית במאה ה-18, ירושלים: תשס"ב.
• יוסף קלוזנר, היסטוריה של הספרות העברית החדשה, כרך א, ירושלים תשי"ב, עמ' 103–150
• נח רוזנבלום, האיפוס המקראי מעידן ההשכלה והפרשנות – מחקר בדרכי ההגות והפרשנות של נפתלי הירץ ווייזל ב"שירי תפארת", ירושלים: תשמ"ג.

קישורים חיצוניים

• ספרי נפתלי הרץ ויזל במאגר הספרים הסרוקים של בית הספרים הלאומי:
  • לבנון, גן נעול, אמסטרדם תקכ"ה-תקכ"ו, במאגר הספרים הסרוקים של הספרייה הלאומית
  • דברי שלום ואמת, ברלין תקמ"ב-תקמ"ה, במאגר הספרים הסרוקים של הספרייה הלאומית
  • ספר המדות, ברלין תקמ"ו, במאגר הספרים הסרוקים של הספרייה הלאומית
  • שירי תפארת, ברלין תקמ"ט-תקס"ב, במאגר הספרים הסרוקים של הספרייה הלאומית
• נפתלי הירץ וייזל, דברי שלום ואמת (הפרק הראשון), באתר תרבות.il
• נפתלי הירץ וייזל, יין לבנון: פירוש למסכת אבות, ברלין, ה'תקל"ה (1775), באתר היברובוקס
• נפתלי הירץ וייזל, יין לבנון: פירוש למסכת אבות, נערך בתוספת הערות מקורות ומפתחות, ובתוספת ליקוטים מן ספרו "רוח חן", בהוצאת ישיבת ההסדר ראשון לציון, ראשון לציון, ה'תשס"ג, באתר היברובוקס
• "נפתלי הרץ ויזל", במהדורת 1901–1906 של האנציקלופדיה היהודית (באנגלית)
• ח"נ ביאליק על ר' נפתלי הירץ ויזל בפרויקט בן יהודה
• הרב משה צוריאל, ‏"הנחשד בחינם - מאמר בבירור כשרותו של הרב נפתלי הירץ וייזל", באתר ישיבה
• שיעורי וידאו בספר המידות של נפתלי הרץ וייזל, ישיבת מכון מאיר

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

נפתלי הרץ וייזל24793260