הקונגרס הציוני העולמי
(הופנה מהדף קונגרס הציוני)
הקונגרס הציוני העולמי (כונה בעבר גם "הכנסייה הציונית"[1][2]) הוא כינוס פומבי של נציגי היהודים הציוניים ממדינות שונות, המוסד העליון מבחינת חקיקה וקבלת ההחלטות של ההסתדרות הציונית העולמית, מעין "בית מחוקקים" יהודי כלל-עולמי.
צירי הקונגרס הם נציגים נבחרים מהפדרציות הציוניות בכל העולם, שחבריהן חברי ההסתדרות הציונית על פי מפתח של מפלגות, תנועות וארגונים שונים. חברי הקונגרס מקיימים דיונים בנושאים העומדים על הפרק, קובעים את התקציב והחוקה, ובוחרים את חברי מוסדות התנועה, כגון ההנהלה הציונית והוועד הפועל הציוני, המופקד על ניהול התנועה הציונית.
הקונגרס הציוני העולמי הראשון התכנס בשנת 1897 בבזל, ביוזמתו ובהנהגתו של בנימין זאב הרצל. היה זה הבנקאי היהודי-הולנדי יעקובוס קאן (Jacobus Henricus Kann) שהעמיד לראשונה לרשותו של הרצל והתנועה הציונית את המימון והקשרים הפוליטיים הדרושים לקיום הקונגרסים הציונים ולהגשמת הרעיון הציוני. מאז התכנס הקונגרס מדי שנה-שנתיים, באחת ממדינות אירופה, ודן בעניינים שונים בנוגע לדרכה ופעילותה של התנועה הציונית. לאחר הקמת מדינת ישראל ב-1948 פחתה מאוד השפעתו, והוא מתכנס בירושלים, מדי ארבע שנים.
הקונגרסים עד הקמת המדינה
מהקונגרס הראשון ועד החמישי התכנסו הקונגרסים מדי שנה, ולאחר מכן-כל שנתיים, באחת מהערים: בזל, לונדון, האג, וינה, קרלסבאד, ציריך, ז'נבה, המבורג, פראג ולוצרן.
|
דיוני הקונגרסים ותרומתם
ההחלטות שהתקבלו בקונגרסים קבעו במידה רבה את דרכה של התנועה הציונית. בין היתר הוחלט בהם על הקמת מוסדות חינוך שונים בארץ ובראשם – האוניברסיטה העברית בירושלים, ייסוד ארגונים כלכליים והתיישבותיים כגון בנק "אוצר ההתיישבות היהודית", קרן קיימת לישראל וקרן היסוד, והוחלט על רכישת קרקעות בארץ ישראל ופעולות התיישבות בה. בקונגרס ה-12 אושרה הצהרת בלפור ובקונגרס ה-16 (1929) אושרה הקמתה של הסוכנות היהודית לניהול חיי היישוב העברי בארץ. בקונגרס ה-21, מספר ימים לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, נדחו גזרות הספר הלבן של אותה שנה. בקונגרס הבא, ה-22, אושרה התוכנית להקים מדינה יהודית.
הקונגרסים דנו במהלך השנים בנושאים רבים הקשורים ליהודי העולם, להתיישבות בארץ והקמת מדינה יהודית. לא מעט ויכוחים התגלעו בהם. העיקריים שבהם:
- הפולמוס סביב קבלת תוכניות מדיניות - בקונגרס השלישי התקיים ויכוח על קבלת ערבות (צ'רטר) ליישוב יהודים בארץ ישראל מידי טורקיה. הקונגרס השישי (1903) התמקד בוויכוח החריף סביב תוכנית אוגנדה, להתיישבות יהודית באוגנדה אותה הציע הרצל. לאחר ויכוח סוער ומתנגדים רבים, נדחתה לבסוף התוכנית בקונגרס השביעי. לאחר דחיית תוכנית אוגנדה, עזב ישראל זנגוויל את התנועה הציונית וייסד את הארגון הטריטוריאלי שחיפש בית לאומי לעם היהודי לא בהכרח בארץ ישראל.
- ויכוחים על נקיטת פעולות מעשיות או מדיניות. הוויכוח התלהט בעיקר בקונגרס השמיני (1907), בין תומכי הציונות המעשית שדגלו ביישוב הארץ באופן מיידי, לבין אנשי הציונות המדינית, שרצו השגת ערבויות לכך מידי מעצמות העולם. חיים ויצמן תבע הצעת שילוב בדמות הציונות הסינתטית.
- דיונים סביב רדיפת קהילות יהודיות בעולם - בין הדיונים שהתקיימו על כך היה הדיון בקונגרס הרביעי (1900) על רדיפת יהודי רומניה והדיון בקונגרס ה-19 (1935) לאחר עליית היטלר לשלטון, סביב גורל יהודי גרמניה והסכם ההעברה.
- הוויכוח על הגדרת הציונות - התגלעו חילוקי דעות בין הציונות הרוויזיוניסטית לבין אנשי מחנה הפועלים והמנהיגות הציונית, בתביעת הרוויזיוניסטים בהגדרה מפורשת כי מטרתה הסופית של הציונות היא הקמת מדינה עברית בארץ ישראל ונקיטת צעדים מפורשים נגד מדיניות בריטניה בארץ ישראל. לאחר שנדחתה ההצעה לדון בכך בקונגרס ה-17 ב-1931, פרשו הרוויזיוניסטים והקימו את ההסתדרות הציונית החדשה. הם חזרו לקונגרס הציוני ב-1946.
- דיונים סביב חלוקת ארץ ישראל המערבית - הדיונים נסובו בקונגרס ה-20 (1937) סביב אישור תוכנית החלוקה של ועדת פיל. לבסוף גברה דעת המצדדים בתוכנית העקרונית. הוחלט לדחות את גבולות הצעת החלוקה המסוימת של הוועדה אולם לראות בעקרון החלוקה של ארץ ישראל המערבית בסיס למשא ומתן להקמת מדינה יהודית.
- הוויכוח סביב דרכי המאבק בשלטון הבריטי בארץ - עמדתו של ויצמן למאבק לא מזוין בבריטים לא התקבלה בקונגרס ה-22 (1946) והוא התפטר מנשיאות הקונגרס.
הקונגרסים שלאחר הקמת המדינה
לאחר הקמת מדינת ישראל פחתה בהרבה השפעתם של הקונגרסים הציוניים. הם הועברו לירושלים ומתכנסים אחת לקדנציה בבנייני האומה למשך 3 ימים. הקונגרס הראשון בירושלים לאחר הקמת המדינה נפתח ב-1951 (הקונגרס ה-23 במניין הכולל). הקונגרסים עמדו בסימן דאגה לביטחון ישראל וקליטת העלייה, פתיחת שערי ברית המועצות לעלייה, עצירת יהדות התפוצות מהתבוללות ועוד. יושבי ראש הקונגרסים בשלושים השנים האחרונות הם יושבי ראש הסוכנות היהודית.
ב-1964, ערב הקונגרס הציוני ה-26 בירושלים, התייחס יושב ראש הנהלת הסוכנות היהודית וראש ממשלת ישראל לשעבר, משה שרת, לשאלת הצורך בקיומו של קונגרס ציוני לאחר הקמת מדינת ישראל:
- ”הקונגרס הציוני הינו הפורום העולמי היחיד, שעל במתו מופיעים יהודים מכל חלקי העולם... כדי לתת ביטוי לזיקתם-הם, ולזיקת המוני העם היהודי, שהם נציגיו, למדינה; כדי לטכס עצה על חובתם להבטיח את המשך קיומו של העם, ולרכז את מעייניו סביב המדינה... אין עוד במה עולמית כזאת!”.[20]
הרכב הקונגרס
חוקת ההסתדרות הציונית העולמית קובעת שמספר צירי הקונגרס מטעם הבריתות העולמיות הלוקחות חלק בבחירות לקונגרס הציוני, מלבד אלה הנבחרים לפי רשימות עולמיות וצירים מטעם הארגונים היהודיים הבין ארציים, לא יעלה על 500. הוועד הפועל של ההסתדרות הציונית העולמית רשאי להחליט, לא יאוחר משנה לפני כינוס הקונגרס, להגדיל את המספר ב–5% לכל היתר, כך שמספר הצירים מקבוצה זו יגיע עד ל-525. מספר צירי הקונגרס מחולק כדלקמן: ישראל 38% (190 צירים), ארצות הברית 29% (145 צירים), ויתר ארצות התפוצה 33% (165 צירים)[21].
הצירים מישראל נבחרים על-פי מפתח תוצאות הבחירות לכנסת, כאשר בפועל רוב המפלגות בישראל ממנות לתפקיד חברי הקונגרס נציגים זוטרים.
נשיאי הקונגרסים הציוניים
| מספר | תמונה | שם | שנים בתפקיד | הערות |
| 1 |  |
בנימין זאב הרצל | 1897-1903 | מהקונגרס הראשון עד השישי |
| 2 |  |
דוד וולפסון | 1905-1911 | מהקונגרס השביעי עד העשירי |
| 3 |  |
אוטו ורבורג | 1911-1913 | מהקונגרס העשירי עד ה-11 |
| 4 | _-_President_Chaim_Weizmann.jpg) |
חיים ויצמן | 1921-1931 | מהקונגרס ה-12 עד ה-16 |
| 5 |  |
נחום סוקולוב | 1931-1933 | מהקונגרס ה-17 עד ה-18 |
| (4)[22] | |
חיים ויצמן | 1935-1946 | מהקונגרס ה-19 עד ה-22 |
| 6 |  |
דוד בן-גוריון | 1946-1956 | יו"ר בפועל[23] |
| 7 |  |
נחום גולדמן | 1956–1968 | |
| 8 |  |
אריה דולצ'ין | 1978–1987 | בתפקידם כיו"ר הסוכנות היהודית |
| 9 |  |
שמחה דיניץ | 1987–1996 | |
| 10 |  |
אברהם בורג | 1996–1999 | |
| 11 |  |
סלי מרידור | 2000–2005 | |
| 12 | .jpg) |
יואל חסון | 2006 | |
| 13 |  |
זאב בילסקי | 2007–2009 | בתפקידו כיו"ר הסוכנות היהודית |
| 14 |  |
אברהם דובדבני | 2010–2020 | |
| 15 |  |
יעקב חגואל | 2020-מכהן |
ראו גם
לקריאה נוספת
תעודות
- בנימין זאב הרצל, איגרות הרצל, (עורכים: א' ביין ואחרים), ירושלים : הספרייה הציונית בשיתוף עם הוצאת מ. ניומן, תשי"ז-תשי"ח.
היסטוריוגרפיה
- אריה צנציפר (רפאלי), פעמי הגאולה: ספר הציונות הרוסית מראשית "חיבת ציון" עד מהפכת 1917, (עורך: עבר הדני; מבוא: יוסף קלוזנר), תל אביב: הוצאת מ' טברסקי, 1951.
פובליציסטיקה
- ליב יפה : כתבות על קונגרסים ציונים ראשונים, ירושלים : [חמו"ל], תשכ"ח.
- ישראל קלויזנר, התנועה לציון ברוסיה, (פרק ב: מקאטוביץ עד בזל), ירושלים : הספרייה הציונית, תשכ"ב-תשכ"ה 1962–1965.
- הקונגרס הציוני: תולדותיו, מבנהו, מקומו בתנועה הציונית, ירושלים: מרכז ההסברה, 1981.
- Heiko Haumann (Ed.), The first Zionist Congress in 1897: causes, significance, topicality, Basel: Karger, 1997.
קישורים חיצוניים
אתר האינטרנט הרשמי של הקונגרס הציוני העולמי
- הקונגרס הציוני באתר הסוכנות היהודית.
- הקונגרס הציוני, בקטלוג הארכיון הציוני המרכזי בירושלים. החומר הארכיוני כולל את הפרוטוקולים של הקונגרסים, התכתבויות של לשכות הקונגרסים (החל מהקונגרס הי"ב), תמונות וכרזות.
- הקונגרסים הציוניים. זקנות ציון
- אוסף הקונגרסים הציוניים (V 2148), באתר הספרייה הלאומית
- ראשון ואחרון בקונגרס הראשון, דבר, 27 בדצמבר 1960
סרט "חיי היהודים בארץ ישראל", שהופק עבור הקונגרס הציוני האחד עשר, צולם בא"י ב-1913.- צירי הקונגרס בדרכם לציריך, 1937, באתר ארכיון הסרטים הישראלי בסינמטק ירושלים
- חגיגות 40 שנה לקונגרס הציוני הראשון בבזל, 1937, באתר ארכיון הסרטים הישראלי בסינמטק ירושלים
- הקונגרס הציוני הכ"ג, הראשון בישראל, יומני כרמל אוגוסט 1951 (התחלה 4:21)
- ישיבת סיום של הקונגרס הציוני הכ"ג, יומני כרמל ספטמבר 1951
- סיכה על דש הבגד, באתר הארכיון הציוני המרכזי.
- הקונגרס הציוני, הקמת אוצר התיישבות היהודים, באתר הבנק אוצר התיישבות היהודים
- על מקורותיו של המשטר הפרלמנטרי במדינת ישראל, שמואל סגר, בכתב העת מולד (הסדרה החדשה), כרך ד' סדרה 22, 1971, באתר לקסיקון הספרות העברית החדשה.
- תחקיר על הצד הפיננסי של אירועי הקונגרס, רואי מעוז, דמוקרטtv
הערות שוליים
- ^ הכנסיה הציונית בבזלה, עיתון "חרות", באתר הספרייה הלאומית של ישראל, 18 באוגוסט 1911
- ^ א.א., הכנסיה הציונית התשיעית בהמבורג, עיתון החרות, באתר הספרייה הלאומית של ישראל, 29 בצדמבר 1909
- ^ יוסי גולדשטיין, בין ציון לציונות: תולדות התנועה הציונית 1881-1914, האוניברסיטה הפתוחה, עמ' 312
- ^ יהושע פורת, צמיחת התנועה הלאומית הערבית הפלסטינית 1918–1929, עמ' 119.
- ^ 5.0 5.1 5.2 מיכאל בר-זוהר, בן-גוריון, כרך א, פרק יב, עמ' 255.
- ^ פרוטוקול הקונגרס (בגרמנית)
- ^ מיכאל בר-זוהר, בן-גוריון, כרך א, פרק י, עמ' 218.
- ^ מיכאל בר-זוהר, בן-גוריון, כרך א, פרק יא, עמ' 236.
- ^ מיכאל בר-זוהר, בן-גוריון, כרך א, פרק יא, עמ' 243.
- ^ הקונגרס הציוני הי"ח בפראג, דבר, 23 באוגוסט 1933
- ^ מיכאל בר-זוהר, בן-גוריון, כרך א, פרק יב, עמ' 277.
- ^ מיכאל בר-זוהר, בן-גוריון, כרך א, פרק יג, עמ' 285.
- ^ מיכאל בר-זוהר, בן-גוריון, כרך א, פרק טו, עמ' 321.
- ^ 11 שנה מאוחר יותר בקונגרס הציוני העולמי ה-22 שהתקיים לאחר השואה חזרו הרוויזיוניסטים אל ההסתדרות הציונית.
- ^ יצחק גל-נור, חלוקה טריטוריאלית של ארץ-ישראל: ההכרעה ב-1937, עיונים בתקומת ישראל 1, 1991, עמ' 211–240, בעמ' 231
- ^ מיכאל בר-זוהר, בן-גוריון, כרך א, פרק כז, עמ' 557.
- ^ מיכאל בר-זוהר, בן-גוריון, כרך א, פרק כז, עמ' 558.
- ^ נורמן רוז, חיים ויצמן, פרק יט, עמ' 263–264.
- ^ מיכאל בר-זוהר, בן-גוריון, כרך א, פרק כז, עמ' 562–563.
- ^ ידין דודאי, משה שרת על ישראלים ויהודים ועל דמוקרטיה, 22.12.1964, בתוך: יעקב ורנה שרת (עורכים), שוחר שלום – היבטים ומבטים על משה שרת, עמ' 543.
- ^ הרכב הקונגרס הציוני העולמי, אתר ההסתדרות הציונית העולמית
- ^ כהונה שנייה
- ^ במהלך אותן שנים לא נבחר נשיא חדש לקונגרס ודוד בן-גוריון שימש כיו"ר ההנהלה הציונית.
| הקונגרסים הציוניים העולמיים לפני הקמת המדינה | |
|---|---|
|
34980285הקונגרס הציוני העולמי