קומיקסאי

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
(הופנה מהדף קומיקסאית)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
מאייר הקומיקס צ'ארלס דנה גיבסון, שנות השלושים של המאה ה-20

קומיקסאי (מכונה לעיתים גם יוצר קומיקס, עלילונאי, קרטוניסט, צייר רומנים גרפיים[1], צייר קומיקס, אמן קומיקס או כותב קומיקס) הוא אמן חזותי, הכותב או מצייר קריקטורה (תמונה יחידה) או קומיקס (אמנות רצף). הקומיקסאי לעיתים יוצר בעצמו את כל הקומיקס, כולל כתיבה ואיור, ולפעמים רק לוקח חלק ביצירה משותפת עם קומיקסאים נוספים, כמקובל בחברות הקומיקס הגדולות. קומיקסאי הוא מושג רחב הכולל אמנים היוצרים קומיקס בכל הפורמטים השונים שלו: קריקטורות, רומנים גרפיים, חוברות קומיקס, רצועות קומיקס, פוסטרים, חולצות, פרסומות, סרטים מצוירים וכל גרסה אחרת של אמנות חזותית בה ניתן להעביר אמנות רצף.

שני האמנים הנחשבים לקומיקסאים הראשונים בהיסטוריה המודרנית[2] הם רודולף טפפר[3] וריצ'רד פ. אווטלקט (יוצר "הילד הצהוב")[4]. אמן נוסף הוא סנטו קיודן (יוצר "ארבע העונות" היפני), אשר נחשב לאחד מאמני המאנגה הראשונים שיצרו בפורמט המודרני שלה[5]. עם השנים קומיקסאים פיתחו את סגנונם והשפיעו על הז'אנר כולו.

אטימולוגיה

בעברית, המילה מתבססת על שם העצם "קומיקס". בדומה ל"קומיקאי" - אדם היוצר קומדיה - קומיקסאי הוא אדם היוצר קומיקס. יש המייחסים את יצירת המילה לקומיקסאי אורי פינק, יוצר "זבנג!", שטוען כי המציא את המילה לאחר שלא מצא מילה עברית מתאימה לרשום על כרטיס הביקור שלו[6].

אחת המילים המקובלות באנגלית לקומיקסאי היא "קרטוניסט" (Cartoonist) שהיא שילוב של המילה "קַרְטוּן" והסיומת הלועזית "[א]יסט". המילה מגיעה מסגנון הקרטון - סגנון א-ריאליסטי המאופיין בקווים מהוסים ובדמויות מוקצנות ומזוהה לרוב עם ציורי קומיקס. הקומיקסאי נקרא לעיתים גם יוצר קומיקס, כותב קומיקס או אמן קומיקס (כולל אמן דיו, לטרר, וכיוצא בזה), ולעיתים רחוקות מוזכר בתואר צייר רומנים גרפיים או קריקטוריסט.

היסטוריה

במערב

ההיסטוריה של הקומיקסאים ראשיתה עוד לפני ההיסטוריה של הקומיקס המודרני עצמו. אין הסכמה ברורה מיהו "הקומיקסאי הראשון", מכיוון שלא ברור באופן מובהק היכן עובר הגבול בין קריקטורה לקומיקס. קריקטורות היו קיימות מאז אמצע האלף השני, וקיבלו תאוצה גדולה במאות ה-17 וה-18, כאשר המצאת מכונת הדפוס היוותה כלי להפצת כתבים ודעות באופן המוני. אחד האנשים הראשונים שהשתמשו במדיום של שילוב טקסט וציורים לשם סיפור עלילה מסוימת היה ויליאם הוגארת (1697–1764). הוגארת יצר שבע קבוצות של תמונות רצופות שנקראו יחדיו "נושאים מוסריים מודרניים"[7]. אמנם יצירתו רחוקה מהאופן בו נבין קומיקס מודרני, אך היסודות שהניח הוגארת שימשו בסיס לקומיקס מאוחר יותר.

קומיקסאים במאה ה-19

התהוות מדיום הקומיקס המערבי כפי שאנו מכירים אותו כיום החלה באמצע המאה ה-19, כמעט במקביל, בארצות הברית ובשווייץ. בשנת 1831 בשווייץ פרסם לראשונה רודולף טפפר את הקומיקס הראשון בצורתו המודרנית. אלא שבתחילה, הקומיקס כלל לא היה מיועד להתפרסם. טפפר היה מורה ומנהל פנימייה, וכדי לשעשע את תלמידיו החל מצייר סיפורים קצרים בעלי מבנה של בדיחה - סיפור קצר שבסופו שורת מחץ (Punch Line)[8]. אלו היו רצועות הקומיקס הראשונות. מי שלחץ על טפפר לפרסם את סיפוריו היה ידידו יוהאן וולפגנג פון גתה, שנהנה גם הוא מהסיפורים והמליץ לטפפר להפיץ אותם. וכך, רצועות הקומיקס של טפפר אוגדו לכדי ספרים, ובמהלך חייו פרסם שבעה מהם, אשר איגדו רצועות שפרסם בעיתונים אירופאים שונים. על רצועות הקומיקס שלו זכה טפפר לכינוי "אבי רצועות הקומיקס" על ידי חוקרי ההיסטוריה של הקומיקס[9].

אמן נוסף שנחשב לאחד מראשוני הקומיקסאים בהיסטוריה הוא ריצ'רד פ. אווטקלט. אווטקלט היה תושב אוהיו, מהנדס במקצועו, ובשעות הפנאי נהג ליצור סיפורים קצרים מאויירים. הוא ראה בקומיקס שלו דרך להעביר סיפור אמיתי, ולא רק דרך להצחיק. הוא החל לכתוב את הקומיקס "סמטת הוגאן", אשר עסק בכמה ילדים יתומים המתגוררים בשכונות העוני בניו יורק. אמנם, אווטקלט לא השתייך מעולם למעגל העוני, אך היה זה נושא הכתיבה המרכזי שלו במשך שנים. הקומיקס שלו, שהיה הומוריסטי אך גם מחאתי, הפך לפופולרי בניו יורק, ושני איילי עיתונות רצו לשים את ידם על הקומיקס - ויליאם רנדולף הרסט וג'וזף פוליצר[10]. השניים ניהלו עיתונים פופולרים בניו יורק, וניהלו 'מלחמה' על פרסום הקומיקס בעיתונם. בעקבות המריבות על פרסום "הילד הצהוב", קיבלה העיתונות הרדודה של הרסט ופוליצר את הכינוי "עיתונות צהובה"[10]. הקומיקס "סמטאת הוגאן" היה לפריצת דרך במדיום הקומיקס, וניכר בו השימוש בבועות דיבור ייחודיות - תחילה, דברי הילד הצהוב הופיעו על חולצתו. לאורך הזמן הפסיקו הכתוביות להופיע על חולצתו, והופיעו בתוך בלוני דיבור, ובכך הידק את החיבור בין בועת דיבור לקומיקס, וזאת בניגוד לקומיקס של טפפר, שהיה כותב את הדיאלוג מתחת לפאנלים.

היעדר אכיפה מחמירה של חוקי זכויות יוצרים במאה התשע-עשרה הוביל לריבוי השימוש בקומיקס. הקומיקס של טפפר הועתק ושוכפל פעמים רבות, והופץ בצורה פיראטית ברחבי אמריקה ואירופה. הפרסום שלו במקומות רבים הוביל ליצירת רצועות דומות, שהלכו והשתכללו. כך החלו קומיקסאים נוספים לצוץ במקומות שונים בעולם ויצרו רצועות חדשות, כדוגמת מקס ומוריץ מאת וילהלם בוש ואלי סלופר מאת אמיליה דה טסלר[11][12].

ג'רי סיגל, יוצרו של סופרמן, אשר התחיל את תור הזהב של הקומיקס

תור הזהב והכסף

בתחילת המאה העשרים היה נפוץ הקומיקס בעיקר בצורה של רצועות שהתפרסמו בעיתונים. קומיקסאים שונים החלו משכללים את הטכניקות ומחדדים את חוקי המדיום. קומיקסאים שונים נשכרו על ידי עיתונים ומגזינים כדי שיפרסמו בהם את רצועות הקומיקס שלהם. עד מהרה הפך הקומיקס למזוהה עם העיתונות, ונוצר קשר עמוק בין עיתונאות לקומיקסאים.

בשנות ה-30 של המאה ה-20 החלו קומיקסאים להתאגד בחברות קומיקס. החברה המצליחה הראשונה בתעשיית הקומיקס הייתה National Comics Publications, לעתיד DC קומיקס. החברה נוסדה על ידי מלקולם וילר-ניקולסון בסתיו 1934[13][14]. במסגרת החברה נכתב ספר הקומיקס המקורי האמריקאי הראשון - Fun New, אשר נכתב על ידי לויד ג'קט. ג'קט יצר את חוברת הקומיקס הראשונה בארצות הברית שחומריה לא הופיעו באף עיתון אחר, ובכך ניתק את התלות של קומיקסאים בעיתונות. החברה התחברה עם חברת Detective Comics, שבמהרה הפכה לחברה המרכזית באיגוד, ושמה שונה לראשי התיבות DC.

תקופת הפריחה של הקומיקסאים באה עם תור הזהב של הקומיקס, כאשר בשלהי שנות השלושים ותחילת שנות הארבעים, חברות הקומיקס הגדולות אפשרו לקומיקסאים להתנתק מהצורך בעיתונות, וז'אנר גיבורי העל החל לפרוח. גם מלחמת העולם השנייה הטיבה עם יוצרי הקומיקס כאשר העם האמריקאי אוחד תחת אויב משותף - הנאציזם. קומיקסאים רבים ביקשו להעלות את המורל הלאומי דרך הקומיקס, ויצרו גיבורי על שמביסים את אדולף היטלר וכדומה[15]. קומיקסאים ראויים לציון מתקופה זו הם ג'ק קירבי, סטן לי, ג'רי סיגל, ביל פינגר, וויל אייזנר. מן הצד השני, עלייתה של חברת מארוול קומיקס בשנים שבאו לאחר המלחמה הובילה ליריבות גדולה בין החברות, והקומיקסאים הפכו אט אט מיוצרים לעובדים, וככל שהתחרות עלתה הקומיקסאים נאלצו ליצור יותר חוברות באיכות ירודה יותר. תור הכסף של הקומיקס הביא עמו פופולריות לקומיקס, אך הקומיקסאים שהועסקו אז בחברות הגדולות סבלו מעומס בעבודה, חוסר יכולת ליצירתיות בקומיקס ושכר נמוך[16]. פרסום ספרו של פרדריק ורתהם, "פיתוי התמימים" ב-1954 הוביל לדרישה ציבורית להגבלות קשות על יצירת קומיקס בעל תוכן בוגר. ז'אנרים שלמים כולל קומיקס אימה וקומיקס פשע, וכל סצינות אלימות וחוסר צניעות נפסלו כאשר כל החברות האמריקאיות התחייבו לפרסם קומיקס עם התקן של "רשות הקוד [האתי] של הקומיקס" (באנגלית: Comics Code Authority) שבחנה כל חוברת לוודא שהיא מתאימה לילדים.

בניגוד לתעשיית הקומיקס האמריקאית, שהפכה ממוסחרת, זולה, ומוגבלת ביצירתיות האפשרית בה, תעשיית הקומיקס האירופית פרחה. בתקופה זו הקומיקסאי ארז'ה פרסם תחילה ברצועות קומיקס את סיפוריו של טינטין, ומאוחר יותר איגד אותם לספרים. גם הקומיקסאי הצרפתי רנה גוסיני החל לפרסם את סדרת לאקי לוק, שזכתה להצלחה גדולה. תעשיית הקומיקס של אירופה התבססה על אמנים יחידים, שפרסמו קומיקס על פי הראות האמנותית האישית שלהם. בניגוד לארצות הברית, שם הקומיקסאים 'שועבדו' לחברות הקומיקס ולקוד, באירופה הקומיקסאים יצרו בהתאם לחזון היצירתי שלהם. רוב הקומיקס האירופי הגיע מצרפת, בלגיה, איטליה, וספרד[17] ומכונה בצרפת ובבלגיה Bande dessinée ("רצועות מאוירות") או בקיצור BD.

השינוי ביחס כלפי הקומיקסאים

התחלת השינוי ביחס ליוצרים בתעשיית הקומיקס האמריקאית בא עם תחילת תור הארד של הקומיקס. קודם לכן, במהלך שנות ה-50 ושנות ה-60 של המאה ה-20, היו הקומיקסאים בארצות הברית מועסקים בשכר נמוך ואולצו ליצור חוברות קומיקס זולות וממוסחרות, שהותאמו לקהל מצומצם של ילדים ובני נוער. הפריצה בתחום הקומיקס באה בשנות ה-70, כאשר עלילות הקומיקס הפכו למורכבות יותר, אפלות יותר ומחושבות יותר, והקומיקסאים זכו ליותר הערכה וחופש יצירתי. היה אף ניסיונות לאגד יוצרי קומיקס תחת גילדה ולהיאבק על זכויותיהם כיוצרים ותנאי העבודה שלהם, כשהבולט בהם היה של האמן ניל אדמס ב-1978, אולם היוזמות לא צלחו. מרבית המוסכמות בנושאי תוכן ותנאי ההעסקה בתעשיית הקומיקס שנבנו בתורות הזהב והכסף נותרו בעינם.

סטן לי, מהקומיקסאים הבולטים ביותר בתקופת תור הארד של הקומיקס ואחד מהמשפיעים ביותר על שוויון בין לבנים ושחורים בקומיקס

שנות השבעים והמאבק לשוויון זכויות באמריקה

תקופה זו בארצות הברית, שהתאפיינה בתפיסה שונה של החברה, מאבק לשוויון זכויות וביטול ההפרדה הגזעית, השאירה חותם גם בקומיקס. עד אז, דמויות קומיקס שחורות הופיעו רק לעיתים רחוקות מאוד, ולרוב בתור דמויות נלעגות או קריקטורות[18]. אחת הדמויות השחורות היחידות שקיבלו מקום של ממש בקומיקס היה הקאובוי לובו, אך גם הוא לא פורסם באופן נרחב, ו-90% מהעותקים שהודפסו נשארו אצל המו"ל ולא הגיעו לקהל הרחב[19]. השינוי התחיל באמצע שנות השישים, כשקומיקסאים בעלי תודעה ליברלית החלו לשלב את הנושאים הללו אל תוך הקומיקס, בצורת דמויות כהות עור, כגון פלקון והפנתר השחור מאת סטן לי.

בשנת 1971 יצר גארי פרידריך את דמותה של "באטרפליי", גיבורת העל השחורה הראשונה במגזין Hell-Rider שפרסמה הוצאת Skywald Publications. עם זאת, הסדרה לא זכתה לפופולריות רבה[20]. דמות שחורה ידועה יותר שהופיעה מעט אחר כך הוא לוק קייג', גם הוא דמות אפרו-אמריקאית.

הקומיקסאי הבולט בתרומתו לתפישת העולם השוויונית של הקומיקס הוא סטן לי, שבשלב זה כבר היה במעמד בכיר בחברת מארוול. סטן לי החזיק בדעה ליברלית של שילוב דמויות שחורות בהתאם לאחוזם באוכלוסייה. הוא דאג לכך שבשנת 1972 דמותו של הפנתר השחור קיבלה חוברת קומיקס בלעדית לו. גם שותפו של סטן לי, דון מקגרגור, הציע למארוול לשלב דמויות שחורות בסדרת הקומיקס טרזנידס שבה היו כל הדמויות לבנים. לי סבר שניתן להשתמש בקומיקס על מנת להעביר מסרים פוליטיים, כגון בסדרת האקס-מן, המשקפת כיצד החברה ה'נורמטיבית' כביכול מבוהלת מכל אדם השונה מהמקובל[21].

בהזדהות עם מאבק תנועת הפנתרים השחורים בארצות הברית לשוויון זכויות בין שחורים ללבנים, נוצרו גיבורי על שחורים נוספים: להב בקבר דרקולה (1973), האח וודו (צר') (1973), ביל פוסטר (אנ') (1975) שיצאו על ידי הוצאת מארוול. מן הצד השני, חברת DC קומיקס הוציאה את גרין לנטרן ג'ון סטיוארט (1972), טיירוק (אנ') (1976) ברק שחור (1977) ועוד[22].

הסולידריות שהביעו הקומיקסאים עם מחאת הפנתרים השחורים הובילה לחיזוק המאבק. בסדרה התיעודית ההיסטוריה הסודית של הקומיקס ששודרה בערוץ ההיסטוריה בהנחיית רוברט קירקמן, תוארה דמותו של הפנתר השחור כמשפיעה בולטת במחאה בעד שוויון הזכויות באמריקה[23].

שנות ה-80 וה-90 של המאה ה-20

בשנות השמונים של המאה ה-20 החלו קומיקסאים למתוח את גבולות הז'אנר, וליצור קומיקס המיועד למבוגרים ולא לילדים ונוער, בהימנעם מהחותם של רשות הקוד של הקומיקס. כך, שינוי אדיר חל בחברת הקומיקס מארוול, כשיוצריה החלו ליצור חוברות ורומנים גרפיים עטורי אלימות, גסויות, עלילות עצובות ואפלות, עומק ומאפיינים ספרותיים מורכבים[24], בולט בהם הוא פרנק מילר עם הריצה שלו על דרדוויל. אחריה, גם חברת DC קומיקס החלה לייצר קומיקס אפל ואלים גם כן, כגון באטמן: הבדיחה ההורגת[25][26] מאת אלן מור ובריאן בולנד. קומיקסאים נוספים יצרו רומנים גרפים המבוססים על דמויות ישנות אך בעלי אופי חדשני ופסיכולוגי. גורם משמעותי לשינוי הזה היה "הפלישה הבריטית" (אנ'); קומיקסאים בריטים שעבדו בהוצאות כגון 2000AD ומעולם לא נאלצו להתכופף לקוד הקומיקס החלו להיות מחוזרים בידי הוצאות לאור אמריקאיות, ובעיקר בידי עורכת בחברת די.סי. בשם קארן ברגר. בין היוצרים הבריטים הבולטים ב"פלישה": אלן מור, ניל גיימן, פיטר מיליגן, וורן אליס, גארת' אניס וגרנט מוריסון.

בעקבות מספר הצלחות של יוצרים בריטים שהביאה קארן ברגר לדי.סי. עם דמויות ישנות שלא זכו לעדנה זמן רב, קודמה ברגר לעורכת ראשית של חותם חדש וייעודי שיוקדש לקומיקס בוגר. כך השיקה חברת DC קומיקס את החותם "ורטיגו". האמן שסימן את הדרך הזו היה הקומיקסאי ניל גיימן. גיימן יצר עבור ורטיגו את הקומיקס סנדמן על בסיס דמות קומיקס ישנה שבאחזקת די.סי. הסיפורים של גיימן בסנדמן בעלי עומק ומחשבה רבה, ונוגעים בנושאים פילוסופיים ופסיכולוגיים כגון העולם הבא, מוות, חלומות, רצח, סאדיזם, פולחן ועוד[27]. גיליון מס׳ 19 ("חלום ליל קיץ") הוא הקומיקס הראשון (והיחיד עד כה) שזיכה את יוצרו בפרס הפנטזיה העולמי ב-1991[28].

שנות השמונים והתשעים זכורות גם בעלייתם של רומנים גרפיים המיועדים לקהל לבוגר. הביטוי "רומן גרפי" זכה לפופולריות גוברת בעקבות פרסום ספרו של ויל אייזנר "חוזה עם אלוקים" משנת 1978 ובעקבות השקת קו הרומנים הגרפיים של הוצאת מארוול בשנת 1982. בשנת 1980 החל היוצר ארט ספיגלמן לפרסם פרקים מהרומן הגרפי "מאוס" במגזין הקומיקס החשוב "RAW" שבעריכת אשתו פרנסואז מולי. במאוס מספר ספיגלמן את זכרונותיו של אביו מן השואה באמצעות המדיום של קומיקס ומוטיבים גרפיים וסגנוניים של קומיקס כגון השימוש בדמויות אנתרופומורפיות. לאחר שהכרך הראשון של הסיפור נסתיים ופורסם ב-1991, היה מאוס לרומן הגרפי הראשון (ובינתיים היחיד) שזיכה את יוצרו בפרס פוליצר בשנת 1992[29]. רומן גרפי נוסף שנחשב בידי רבים לאחד מהטובים ביותר שנוצרו אי פעם[30][31] הוא "Watchmen" של אלן מור ודייב גיבונס. גם ברומן גרפי זה העלילה (שפורסמה ב-12 גליונות במהלך השנים 1986–1987) היא יצירה בוגרת ואפלה שאמנם מתרחשת בעולם עם גיבורי על, אך גם מתקיימת בעולם בו השלכות מהעולם האמיתי: מלחמת וייטנאם, המלחמה הקרה, שלטונו של ריצ'רד ניקסון ועוד. היצירה עצמה מאופיינת במבנה לא-ליניארי, עם שילוב של סיפור בתוך סיפור ושבירת מוסכמות של הז'אנר כולל עיסוק בנושא לקיחת החוק לידיים בידי בעלי כוח. לכל אורך שנות השמונים והתשעים פיתחו קומיקסאים את סוגת הרומנים הגרפיים, והובילו להעלאת המודעות ליכולות היצירה המגוונות הטמונות בקומיקס.

מגילת הזכויות של הקומיקסאי

למען הישרדותה ובריאותה של תעשיית הקומיקס, אנו מכירים בזאת כי לא ניתן או צריך לקיים יחסי מסחר אחידים או חוזה אחיד בין יוצרים למוציאים לאור. עם זאת, זכויותיהם וכבודם של יוצרים בכל מקום הם חיוניים באותה המידה. הזכויות שלנו, כפי שאנו תופסים אותן ומתכוונים לשמרן, הן:

1. הזכות לבעלות מלאה על כל מה שאנחנו יוצרים במלואו.
2. הזכות לשליטה מלאה בביצוע היצירתי של מה ששייך לנו בבעלות מלאה.
3. הזכות לאשר כל שכפול או שינוי פורמט של כל יצירה שלנו.
4. הזכות לאשר את אמצעי ההפצה של היצירות שלנו.
5. הזכות לחופש מעבר של עצמנו ושל יצירותינו למוציאים לאור ומהם.
6. הזכות להעסיק יועצים משפטיים בכל עסקה מסחרית.
7. הזכות להציע הצעה מסחרית ליותר ממוציא לאור אחד באותה עת.
8. הזכות לחלוקה מהירה, הוגנת ושוויונית ברווחים שמקורם בכל עבודה יצירתית שלנו.
9. הזכות לדין וחשבון מלא ומדויק של כל ההכנסות וההוצאות הקשורים בעבודה שלנו.
10. הזכות להשבה מהירה ומלאה של האמנות המקורית שלנו, שמורים במצבם המקורי.
11. הזכות לשליטה מלאה ברישוי ומסחור של הקניין היצירתי שלנו.
12. הזכות לקדם את יצירותינו והזכות לאשר כל קידום שלהן ושלנו.[32]

Watchmen בולט בעוד היבט, והוא חוזה ההעסקה פורץ-הדרך שאלן מור ודייב גיבונס השיגו במשא ומתן עם ההוצאה לאור די.סי.; שנה לאחר שהספר ייצא מדפוס, כל זכויות היוצרים של Watchmen יועברו למור וגיבונס. כאשר פורסם שזהו החוזה, הדבר רומם את רוחם של הנאבקים למען זכויות יוצרי קומיקס. אולם, מאז ועד היום, די.סי. קומיקס לא איפשרו לספר לצאת מדפוס, וזכויות היוצרים על היצירה נותרו אצל המו״ל[33]. מור, יחד עם פרנק מילר, דייב סים, ורבים אחרים היה בין הקולות הבולטים במאבק למען יחס הוגן לקומיקסאים בתעשייה, כגון המאבקים של ג'ק קירבי וניל אדמס עם מארוול קומיקס להשבת האמנות שלהם ש"נעלמה". השניים זכו להחזרת רכושם בשנת 1987[34]. הקולות הללו החלו לגבור בסוף שנות השמונים ועוד יותר בשנות התשעים.

בנובמבר 1988, מספר קומיקסאים בולטים התכנסו בנורת'האמפטון, מסצ'וסטס, ודנו ביצירת "מגילת הזכויות של הקומיקסאי" (באנגלית: Creator's Bill of Rights). היוצרים דרשו את הזכות להיות בעלים של היצירות שלהם, לשלוט בהפצה של היצירות שלהם, והזכות ליחס ותשלום הוגן על העבודה שלהם. את הטיוטה הסופית חיבר הקומיקסאי סקוט מקלאוד.

ב-1986 נעצר מנהל חנות הקומיקס "Friendly Frank's" מייקל קוראה באשמת "הפצת תועבה". ה"תועבה" המדוברת היו מספר חוברות קומיקס אלטרנטיבי, כולל של היוצר רוברט קראמב, בהוצאת קיצ'ן סינק. בעקבות המעצר, הקים המוציא לאור והקומיקסאי דניס קיצ'ן את "קרן ההגנה המשפטית של הקומיקס" (באנגלית: Comic Book Legal Defense Fund ובקיצור CBLDF) מלכ״ר שמטרתו לסייע בכיסוי הוצאות משפטיות הקשורות בהגנה על חופש הביטוי בקומיקס עבור קומיקסאים, מוציאים לאור, וחנויות קומיקס שנקלעים לצרה משפטית. כך למשל ב-1991 הקומיקסאי פול מבריידס הסתייע ב-CBLDF כדי לעטור נגד חוק במדינת קליפורניה שדרש להטיל מס מכירה על ממכר רצועות קומיקס, וזאת בניגוד לעיתונים, מגזינים, או ספרים שמוגנים ממיסוי שכזה בעקבות הוראות מהתיקון הראשון לחוקה האמריקאית. ה-CBLDF הגן או סייע משפטית לעשרות קומיקסאים ונאבק ומשדל כנגד צנזורה.

ב-1992 פרשו מספר קומיקסאים פופולריים שעבדו במארוול והקימו חברת קומיקס משלהם בשם אימ'ג קומיקס. אימג' תשמש מודל ודוגמה בולטת להוצאת קומיקס בבעלות היוצרים. השותפים להקמת אימג' - ג'ים לי, טוד מקפרלן, רוב לייפילד, אריק לארסן, ג'ים ולנטינו, מארק סילבסטרי ווילס פורטסיו - כולם יוצרים בעלי שם, חשו שהיחס של החברות הגדולות כלפיהם לא היה הוגן. הם לא היו הבעלים של הדמויות שיצרו, והרוויחו מעט תמלוגים על שימושים מאוחרים של העבודה היצירתית שלהם (כגון מרצ'נדייזינג). הוצאת אימג' היוותה מטרייה רחבה בה כל אחד מהחברים המקוריים היה בעליו של סטודיו אוטונומי מהאחרים. מספר יצירות שיצאו תחת אימג' בשנות התשעים כגון ספון וויצ'בלייד היוו תחרות רצינית לגיבורי העל הוותיקים של החברות הגדולות ונמכרו בעותקים רבים. בעקבות ההצלחה של יוצרי אימג', קומיקסאים נוספים ניסו את מזלם בהוצאת קומיקס מקורי בבעלותם, כגון ג'ו מדוריה עם Battle Chasers או קורט ביוזיק, אלכס רוס וברנט אנדרסון עם Astro City. לקראת שנות האלפיים חלק הולך וגדל בחברה הוא קו "Image Central" בה אימג' מציעה לקומיקסאים אחרים את אותה שליטה-מלאה שהשותפים שהקימו את אימג' נהנים ממנה. אימג' במהרה נעשתה הוצאת הקומיקס השלישית בגודלה בארה״ב אחרי מארוול ודי.סי., כאשר החל מתחילת שנות האלפיים חטיבת Image Central גדולה מכל חטיבות הסטודיו של השותפים גם יחד.

הכרה בתרבות המיינסטרים

בעוד קומיקסאים רבים נודעו בין קהל הקוראים שלהם כבר בשנות הארבעים, מספר יוצרי קומיקס בסוף שנות השמונים והתשעים התפרסמו באוכלוסייה הכללית. אלה כללו את טוד מקפרלן, ניל גיימן, אלן מור ופרנק מילר. חלקם, כגון גיימן, עברו מקומיקס לכתוב רומנים מצליחים. אחרים, כגון מילר, הפכו לתסריטאים ובמאים בהוליווד. ובכיוון ההפוך, סופרים, במאים ומפיקי קולנוע וטלוויזיה החלו להיכנס לתחום הקומיקס. ג'יי מייקל סטרזינסקי, יוצר סדרת הטלוויזיה "בבילון 5", גויס לכתוב את סדרת ספיידרמן המרכזית במארוול ומאז כתב סדרות רבות כולל סדרות מקוריות משלו. הבמאי והמפיק רג'ינלד האדלין הפך לכותב של הפנתר השחור של מארוול. ג'וס וידון, יוצר סדרת הטלוויזיה "באפי ציידת הערפדים", כתב בין היתר את סדרות האקס-מן וה-Runaways של מארוול, וסדרות המשך ביקום הטלוויזיוני של "באפי". ריצ'רד דונר, שביים את סרטי סופרמן בשנות השבעים והשמונים, כתב קומיקס של סופרמן בגיליון שיצא בשנת 2006 ביחד עם סופר הקומיקס (ועוזר ההפקה לשעבר של דונר) ג'ף ג'ונס. פול דיני, המפיק והכותב של באטמן: הסדרה המצוירת וסופרמן: הסדרה המצוירת, החל לכתוב ב-DC בשנת 1994 לפרויקטים מיוחדים ונעשה הכותב של הכותר הראשי של באטמן בשנת 2006. הקריירה של הקומיקסאים פיטר דייוויד וגרג ראקה כסופרי רומנים התפתחה במקביל לקריירת הקומיקס שלהם. מייקל שייבון שזכה בפרס פוליצר בעבור "ההרפתקאות המדהימות של קוואליר וקליי", רומן העוסק בתחילת תור הזהב של ספרי הקומיקס, המשיך וכתב קומיקס עבור DC ודארק הורס קומיקס. הסופר בראד מלצר זכה להצלחה בתחום הקומיקס עם משבר זהות השנוי במחלוקת, וכן ריצות על החץ הירוק וליגת הצדק עבור DC. הבמאי קווין סמית' כתב מספר קומיקסים כולל דרדוויל עבור מארוול, באטמן עבור DC, הצרעה הירוקה עבור דינמייט וקומיקס עצמאי בבעלותו המתרחש ביקום הקולנועי שלו. הבמאי דארן ארונופסקי הוציא גרסאות קומיקס של סרטיו המעיין והמבול, הראשון על פי התסריט המקורי, לאחר שנאלץ לשנות את התסריט בהתאם לאילוצי הפקה ותקציב.

קומיקס מקוון – "ובקומיקס"

ערך מורחב – ובקומיקס

הקומיקס הראשון ששותף דרך האינטרנט היה "Witches and Stitches" של אריק מיליקין, אותו החל להעלות בשרות CompuServe ב-1985[35][36]. שירותים כגון CompuServe ו- Usenet היו בשימוש לפני שה-World Wide Web החל לעלות בפופולריות שלו בשנת 1993. קומיקסי רשת מוקדמים היו לעיתים קרובות נגזרות של רצועות קומיקס מעיתוני סטודנטים במכללות, אך כאשר הרשת הפכה פופולרית יותר באמצע שנות ה-90, יותר ויותר אנשים החלו ליצור קומיקס ספציפית למדיום הפצה זה. עד שנת 2000, כבר היו וובקומיקסאים "במשרה מלאה" שהצליחו כלכלית וובקומיקסים שזכו להכרה אמנותית רחבה יותר. ז'אנרים וסגנונות ייחודיים הפכו פופולריים בתקופה זו. העשור השני של המאה העשרים ואחת היה עד גם לעלייתם של Webtoons בדרום קוריאה, תת-סוגה של מדיום הקומיקס המקוון שהפך לבולט מאוד, וובקומיקסאים נעשו מיני-סלבריטאים, כאשר יותר ויותר יצירות ובקומיקס מעובדות לסדרות אנימה ביפן ובסין. שינוי מהותי נוסף חל במקורות המימון - מעבר מממכר חולצות טי וספלי קפה לקמפיינים למימון המונים באמצעות פלטפורמות כגון Pateron ו-Kickstarter.

המאה ה-21

תמורות בתעשיית הקומיקס כגון הדפסת אוגדנים ומכירתם בחנויות ספרים, תרגום והפצה של מאנגה יפני, עלייתם של ובקומיקסאים עצמאיים, המהפיכה של אימג', והגיוון במקורות המימון (כולל העניין בעיבודים קולנועיים וטלוויזיוניים של קניין רוחני שנוצר במקור כקומיקס ומימון המונים), הביאו לפריחה יצירתית מחודשת במדיום האמריקאי. השוק ניתק את מחויבותו ל Comics Code Authority[37], ויותר קומיקסאים עצמאיים מוכרים ומוציאים קומיקס מכל סוגה ובתנאים טובים מאי פעם בעבר.

באוקטובר 2019 אנליסט התעשייה מילטון גריפ הציג נתונים בכנס ICv2 בניו יורק שהראו כי לראשונה זה עשרות שנים, שוק הקומיקס לא נשלט על ידי קומיקס חודשי אמריקאי מסורתי מז'אנר גיבורי-העל, אלא רומנים גרפיים ואוגדנים מז'אנרים אחרים, ובמיוחד אלה המיועדים לקוראים צעירים יותר, כגון איש הכלב של דאב פילקי ו"כאב בטן" של ריינה טלגמאייר וספרי מנגה יפניים. ספרים אלה רואים מכירות גבוהות בחנויות הספרים, אם כי השינוי בא לידי ביטוי גם בחנויות קומיקס. על פי נתוני Bookscan, קומיקס ורומנים גרפיים המיועדים לילדים היוו 41% מהמכירה בחנויות הספרים, ומנגה מהווה 28%, בעוד שספרי קומיקס מז'אנר גיבורי העל היוו פחות מ-10%, ירידה של 9.6% בשנה[38].

ביבשת אפריקה

ביבשת אפריקה הקומיקס היה ועודנו תחום חדש מאוד באופן יחסי, ולא מפותח. שליטת הקולוניאליזם האירופאי ביבשת מנע יצירה מקורית במשך שנים רבות משום שהשלטון החיצוני הקשה על אמנים מקומיים ילידים להפיץ את יצירותיהם ולעיתים דיכא את היצר היצירתי בקרב העמים הילידים. במשך רוב שנות קיומו, מדיום הקומיקס היה לא מפותח באפריקה, אולם במספר מדינות בלטו יוצאים מן הכלל וקומיקסאים מקומיים או ארופאים השפיעו רבות על המדיום ביבשת ובאמצעות הקומיקס אף קידמו אידאולוגיות ורעיונות שחלקם עזרו בהתהוות הזהות הלאומית של עמי אפריקה.

בניגריה

עבדולכרים באבא אמינו, אחד מיוצרי הקומיקס המשפיעים בניגריה בשנות ה-90

בשנת 1975 כתבו הקומיקסאים הבריטים דון אבנול ונורמן פואר את סדרת הקומיקס "PowerMan" ("איש הכוח"), קומיקס בנאלי באופן יחסי העוקב אחר גיבור על בעל כוחות מיוחדים[39]. את הסדרה איירו דייב גיבונס ובריאן בולנד, שהפכו לימים לקומיקסאים משפיעים בבריטניה, והיא הפכה לסדרת הקומיקס הראשונה שפורסמה בניגריה וגיבוריה היו שחורים. הקומיקס הופץ על ידי חברת 'פיקין' הניגרית[40], והיווה שינוי משמעותי בתפיסת הקומיקסאים באפריקה. היסטורית, לא היה זה הקומיקס הראשון שיובא על ידי חברות בריטיות לניגריה; קדמו לו סדרות ורצועות נוספות אשר גיבויהן היו לבנים והן נכתבו באנגלית[41]. אלא ש-"PowerMan" היה לסדרה הראשונה שגיבוריה היו שחורים, כתוצאה מפנייה של חברת פיקין למו"ל הבריטית "Bardon Press Features" בכוונה לקדם קומיקס שחור בניגריה ובכך להביא לעידוד אוריינות אפריקאית[42][43].

הקומיקסאי המניע מאחורי "PowerMan" היה בריאן בולדן, שראה בכך הזדמנות לקדם את מדיום הקומיקס בניגריה ובאפריקה בכלל. כאשר הסדרה הייתה חדשה יחסית בניגריה, תיאר אותה בולנד כ"פשוטה למדי; שישה פאנלים על כל דף, כאשר כל הפאנלים היו ממוספרים"[44]. ככל שהפך הקומיקס לפופולרי יותר הוא הופץ בתדירות גבוהה יותר, עד כי בשנת 1977 כבר פורסמו רצועות שלו אחת לחודש. לבסוף הופסק פרסומו של הקומיקס, מעט לפני שהיה אמור התפקיד היצירתי לעבור לאמן ניגרי מקומי.

בשנות ה-80 וה-90 של המאה ה-20 פורסמו בניגריה מספר סדרות קומיקס, בעיקר על גיבורי על, מה שהפך אותה לאחת החלוצות המרכזיות בתחום הקומיקס באפריקה שמדרום לסהרה. ד"ר טאדה תומפסון (אנ'), פסיכיאטר ויועץ יליד ניגריה, ציין בראיון עמו כמה סדרות קומיקס מקומיות מניגריה שבלטו בתעשיית הקומיקס במדינה, בהן "PowerMan", "Captain Africa" ו-"Terror Muda"[45]. בין היוצרים הידועים של הקומיקס הניגרי באותה תקופה נמנים אנדי אקמן, עבדולכרים באבא אמינו, אג'יבאיו "סיקו" אקינסיקו ודלה ג'ג'דה.

בתוניסיה

ראשית יצירת הקומיקס בתוניסיה נמצאת בשנות השישים, אז הייתה תוניסיה מדינה צעירה מאוד ותחום האמנות בה עוד היה בהתהוות. אף על פי שמדיום הקומיקס בתוניסיה היה נחשב לחובבני ביחס לשכנתה אלג'יריה, תוניסיה החזיקה במספר רב יחסית של כותבי קומיקס עצמאיים מקומיים. הקומיקס התוניסאי הראשון הופיע בשנת 1966 במגזין הקומיקס לילדים הראשון במדינה, "אירפאן"[46]. הקומיקס הופיע אך ורק בערבית, מה שייחד אותו מהקומיקס המקורי האלג'יראי שיצא לרוב בצרפתית.

בשנים הבאות יצאו מספר רב של רצועות קומיקס בתוניסיה, כגון מגזין "Chahloui" מבית אירפאן (1968)[47], מגזין "Anis" שפורסם במשך שנתיים (1978)[48] ו-"Présentation" מאת כריסטוף קסיאו-האורי (1984)[47]. בין היוצרים המובילים בתקופה זו נמנים לוטפי בן סאסי[49], חביב בואוול ויאסין אליל[48].

מעמד הקומיקסאים בתוניסיה חווה קפיצה גדולה עם המהפכה בתוניסיה משנת 2011. לפני כן, לא היה ניתן לפרסם קריקטורות או רצועות קומיקס שמהוות סאטירה על השלטון, מה שצמצם מאוד את התעשייה שמבוססת לרוב על ביקורת כלפי הדרג השלטוני. אולם רוח המהפכה "העירה" קומיקסאים רבים שיש שאמרו כי תרמו עד מאוד להתנגדות העממית במדינה. הבולטת שבהן היא נאדיה ח'יארי, שבזמן המהפכה וחוסר היציבות בתוניסיה פרסמה באופן מחתרתי את הקומיקס "ויליס" שתיאר באמצעות דמות סאטירית של חתול את המצב החברתי והכלכלי הקשה ששרר בתוניסיה, והשפיע באופן ניכר על מהלך המהפכה, עד כדי כך שדמותו של ויליס כונתה "חתול המהפכה"[50]. ח'יארי זכתה בפרסים רבים מאוחר יותר על פועלה בעת המהפכה, והוגדרה כאחת מ-100 הנשים המשפיעות ביותר לשנת 2016 של ה-BBC[51].

במצרים

הקומיקס במצרים, ועמו גם הקומיקסאים באופן טבעי, הוא רב שנים והמדינה נחשבת לאחת מהחלוצות בתחום זה מבין ארצות ערב ואפריקה[52]. הקומיקסאים הראשונים פרסמו את עבודותיהם במצרים כבר בשנות ה-20 של המאה ה-20[53], אז הייתה מצרים נתונה לשלטון האימפריה הבריטית. מסיבה זו, האמנים המצריים הושפעו מאוד מקומיקס אירופאי בכלל ובריטי בפרט, ומהדורות הקומיקס שפורסמו הושראו באופן ניכר ממגזיני קומיקס אירופאיים לילדים[53], כנ"ל לגבי סגנון הציור שבו השתמשו.

מגזין הקומיקס הראשון שפורסם במצרים, שכיוון לקהל יעד צעיר למדי, היה סינבד[52], כתב עת קצר שבוסס בעיקרו על הדמות העממית של סינבד ויצא במהלך שנות ה-50 של המאה ה-20, כאשר הגיליון הראשון שוחרר ב-1952[54]. במגזין השתתפו כמה יוצרים בולטים בתחום הקומיקס המצרי, אולם הבולט והמשפיע מביניהם הוא חוסיין עמין בכאר. בכאר נחשב לאחד מחלוצי הקומיקס המצריים, אף על פי שמעולם לא קיבל אזרחות מצרית בשל היוולדו בטורקיה[55].

דיוקן מצויר של מגדי א-שאפעי, כותב הקומיקס למבוגרים הערבי הראשון

בראשית דרכה הייתה תעשיית הקומיקס המצרית מורכבת בעיקר ממהגרים ושוהים חוקיים מאירופה, שהגיעו למצרים בתקופת השלטון הבריטי והשתקעו שם. עם זאת, מהפכת הקצינים החופשיים שהתרחשה בשנת 1952 הובילה לרדיפה של מהגרים ואזרחי חוץ, ורבים מאמני הקומיקס שלמעשה הביאו את התעשייה למצרים נאלצו לנוס ולשוב לארץ מולדתם מחשש לחייהם. בין הקומיקסאים החשובים שברחו ממצרים במהפכה נמנים מריו מורלי דה פופולו האיטלקי, יוצר סדרת הקומיקס "זוזו" שאף הופיעה במגזין סינבד[56] וברני אלמהון הצרפתי-יהודי שיצר את הקומיקס "סמיר", אשר לימים ייקרא על שמו מגזין קומיקס בעל אותו השם[57]. אף על פי כן, היוצרים האירופאים עדיין הותירו מורשת גדולה יחסית של קומיקס במדינה וגם כאשר עזבו ברובם הגדול, מצרים ניצבה במקום גבוה באיכות וכמות הקומיקס שייצרה.

לאחר שמגזין סינבד נסגר עם המהפכה, הוקם מגזין אחר, הפעם בידיי קומיקסאים תושבי מצרים. אותו מגזין נקרא "סמיר", ובניגוד לקודמו הכיל סיפור שאינם קשורים זה לזה עלילתית ולא עקב אחר דמות אחת ויחידה. קומיקסאי בולט מתקופה זו הוא "הארון", אמן מצרי ממוצא ארמני, שאחראי לכמה מהקומיקסים הידועים במצרים באותה תקופה, בהם "באסל" ו"עִיד גֻּבַּה וָוסַמְבוֹ"[58].

במשך זמן רב הקומיקס במצרים, ובעולם הערבי בכלל, היה נחשב כז'אנר לילדים בלבד, גם כאשר במערב כבר פורסמו ספרי קומיקס למבוגרים כגון מאוס: סיפורו של ניצול של ארט ספיגלמן או פלסטיין של ג'ו סאקו. מוסכמה זו נשברה כאשר פורסם הרומן הגרפי הערבי הראשון למבוגרים, במצרים ב-2008: היה זה "מטרו", מאת מגדי א-שאפעי[59][60][61]. בתקופה זו נשלטה מצרים על ידי חוסני מובארכ, שהיה שליט אוטוקרט ורודן. בספרו "מטרו" העביר א-שאפעי ביקורת רבה על המשטר המדכא של מובארכ, והאשים אותו בשחיתות, הפרת זכויות אדם וחופש הביטוי[62]. בתגובה, לאחר מספר ימים פשטה המשטרה על הוצאת הספרים "מלמה" שפרסמה את הקומיקס, גנזה את כל העותקים והעמידה את א-שאפעי ואת המו"ל מוחמד אל-שרקווי לדין באשמת "הפרת ההגינות הציבורית". בסופו של המשפט, אשר משך תשומת לב ציבורית בכל העולם[61][63], נקנסו א-שאפעי ואל-שארקווי, והעותקים נותרו גנוזים.

אולם תפנית התרחשה עם המהפכה במצרים בשנת 2011 וההפיכה במצרים בשנת 2013, כאשר הוחלף שלטונו של מובארכ בזה של עבד אל-פתאח א-סיסי, ופרסום העותקים אושר מחדש במצרים. הפרסום בא כשנה אחרי תרגום הספר לאיטלקית[64], אנגלית[65] וצרפתית. מעט מאוחר יותר התגלגלו עותקים נוספים גם לאיחוד האמירויות הערביות ולבנון[66]. א-שאפעי זכה להכרה ופרסום מחדש, ואחריו החלו להופיע אמני קומיקס נוספים במצרים ובמדינות ערב נוספות שהציגו אותו כהשפעה על עבודותיהם[67][68][69] והוא הוקר על ידי אונסק"ו כאמן בעל השפעה רבה על תחומו[70][71].

ביבשת אסיה

ביפן

ערכים מורחבים – מאנגה, אנימה (הנפשה)

ביפן מדיום הקומיקס הוא מפותח יותר ובעל חשיבות ספרותית גבוהה יותר מאשר הקומיקס המסורתי שבארצות הברית או באירופה, והוא הושפע במהלך השנים על ידי אמני מאנגה רבים. ישנן שתי תפיסות רווחות לגבי יצירות המאנגה היפניות, שדומות לקומיקס המערבי אך מאופיינות בתבניות וסגנונות קבועים השונים ונבדלים ממנו. האחת, שקודמה בידיי סופרים כגון פרדריק ל. שודט, קינקו איטו ואדם ל. קרן, טוענת כי המאנגה היפנית מקורה באמנות ובתרבות האסתטית היפנית המסורתית, וקיימת זה מאות שנים מאז תום תקופת אדו[72]. התפיסה השנייה טוענת כי המאנגה כפי שאנו מכירים אותה כיום נוצרה בתקופת הכיבוש האמריקאי בין השנים 1945 ל-1952, בעת מפגש תרבויות המערב, ובה הקומיקס והסרטים המצוירים, עם התרבות היפנית[73].

אוסמו טזוקה, מאבות המאנגה המודרנית

ההיסטוריה של אמני המאנגה נובעת הרחק בהיסטוריה העתיקה ביפן, במגילות שנכתבו במאה ה-12 לשיעור, והן גם מהוות את המקור לקריאת ספרי וחוברות מאנגה מימין לשמאל, ולא להפך כפי שנהוג ברוב המדינות. בתקופת אדו (1603–1867), הוטבע המושג מאנגה על ידי טובא אהון, לפני המצאת הקומיקס המערבי ובאופן נבדל ממנו[74]. מסיבה זו, עד היום המאנגה אינה מוחשבת כ"קומיקס" וכיוצא בזה גם אמני מאנגה אינם מכנים עצמם "קומיקסאים". האמן שנחשב לראשון שפרסם סיפור מאנגה בהיסטוריה הוא סנטו קיודן עם ספר האיורים שלו, "ארבעת העונות"[75][76]. בתחילת המאה ה-19 התפרסמו ספרים נוספים שדמו יותר באופיים למאנגה המודרנית, ואופיינו בקווים כלליים ועלילתיים דומי[77]. הסופר אדם קרן הבריטי הציע באחד ממאמריו כי קיביושי (אנ'), ספר תמונות מסוף המאה ה-18, הוא למעשה ספר הקומיקס הראשון אי פעם, על אף הנבדלות של אמני המאנגה מהקומיקסאים המערביים[78].

המאנגה עברה תהליך רחב של פופוליזציה עם תום מלחמת העולם השנייה, אז נשלטה יפן על ידי ארצות הברית, מה שהוביל לעירוב תרבויות ומפגש בין אמני המאנגה המסורתיים לקומיקס האמריקאי, והם הושפעו ממנו עמוקות[72]. בתוך שנים ספורות הייתה המאנגה למדיום הפופולרי ביותר ביפן, ונקראה על ידי אנשים בכל קבוצות הגיל; האמנים המובילים בזרם היו אוסמו טזוקה ומצ'יקו הסגאווה שיצרו את המאנגות פורצות הדרך "אסטרו-בוי"[79] ו"סאזה סאן" (אנ')[74] בהתאמה. בין השנים 1950 ל-1969 גדל ביפן קהל קוראים עצום למאנגה שהתחלק לשני ז'אנרים עיקריים במדיום: "שונן" המיועדת לבנים ו"שנג'ו" המיועדת לבנות[80].

באופן עקרוני, המאנגה מתחלקת לסוגים ותבניות קבועות, והרוב המוחלט של ספרי המאנגה עומדים בכללים מסוימים שמגדירים אותם, ואת הז'אנר שלהם. לקוראים גברים קיימת חלוקה קבועה של מאנגה בהתאם לגיל הקוראים: נערים עד גיל 18 (shōnen manga) וגברים צעירים בני 18 עד 30 (manga seinen)[81]; ועל פי שתי הגדרות אלה מתחלקים ספרי המאנגה לכמה ז'אנרים קבועים, כגון פעולה, הרפתקאות, קומדיה ואימה[82].

נערים ואנשים צעירים היו לקוראים האדוקים הראשונים של המאנגה היפנית אחרי מלחמת העולם השנייה. אמני מאנגה רבים נודעו במספר הרב של דמויות נשיות שהופיעו בסיפוריהם, הרבה יותר מבקומיקס המערבי. בשנות השישים הוסיפו אמנים רבים דמויות נשיות למאנגה, כשרובן מוצגות לרוב כעוזרותיו של הגיבור הגבר, לעיתים כמשרתות ולעיתים ככנופיה חמושה המגינה עליו[83]. נשים אלה הוצגו לרוב כנערות יפות וצעירות[84]. במהלך שנות השבעים והשמונים התפתחו אמני המאנגה והסגנון המודרני הלך והתקבע, אולם הצנזורה היפנית מנעה פרסום של מאנגה בעלת תוכן "למבוגרים", ומירב הספרים שהתפרסמו הכילו תוכן המותאם לקוראים צעירים.

אמני מאנגה דואגים לבדל עצמם מתעשיית הקומיקס המערבית, ולכן אינם מכונים קומיקסאים אלא אמני מאנגה (ביפנית: 漫画家; "מאנגקה")[85]. נבדלות זו נובעת מהתפיסה היפנית כי תרבות המאנגה היא אמנות לכל דבר, בעוד שהקומיקס המערבי נחשב לנחות[86].

באינדונזיה

אינדונזיה היא בין המדינות המאוכלסות ביותר באסיה ובעולם, וידועה בתעשיית הקומיקס המפותחת שבה. אינדונזיה היא ארץ מוצאם של קומיקסאים חשובים ומשפיעים ביבשת, כגון דוויניטה לאראסאטי, ר. א. קוסאשי וארדיאן סיאף (אנ').

בשנת 1969, הריה "האסמי" סוראמינאטה, קומיקסאי אינדונזי, המציא את גיבור העל גונדאלה, סטודנט רגיל שהופך לגיבור-על אחרי תאונה מוזרה עם ברק. ספריו הופצו דרך חברת BumiLangit האינדונזית, הנחשבת להוצאת הקומיקס הגדולה במדינה, ועם הזמן, גונדאלה נהפך לאייקון תרבות. בשנת 2019 יצא סרט הנושא את אותו השם, והעלילה התרחשה בג'קרטה, אף על פי שהעלילה בספרים מתרחשת ביוגיאקרטה[87].

BumiLangit הוציאה עד כה שלל ספרים של דמויות אינדונזיות מוכרות, כגון גודאם, סרי אסיה ודסטי ניקיטה, והדמויות שלה פופולריות מאוד גם במדינות כגון הפיליפינים, תאילנד ומדינות טראנס פסיפיות אחרות.

אף על פי שרשת הובקומיקס הפכה פופולרית יותר בשנות ה-90, באינדונזיה הדבר התבטא בעיקר באמצע שנות האלפיים, שם קומיקסאים אינדונזים שונים החלו להוציא ובקומיקסים משל עצמם, כדוגמת Si Juki (אנ') ו-Tahilalats (אנ').

כיום תעשיית הקומיקס מפותחת במדינה, והיא אחת מבין המדינות היחידות בעולם המארגנות כנס קומיק-קון במדינתם (אנ'). כנס הקומיק קון החל במדינה כבר בשנת 2015 ונמשך עד היום[88].

ברוסיה

קומיקסאים ברוסיה זכו מאז ומעולם לאהדה רבה, ושימשו ככלי משמעותי בהעברת מידע, החל בדעות ורעיונות וכלה בתעמולה באמצעות קריקטורות וקומיקס. אך קומיקסאים רבים גם סבלו מרדיפה שלטונית קשה, צנזורה מגבילה והשתקה מצד השלטון הסובייטי בברית המועצות.

בשנות השלטון הקומוניסטי ברוסיה, ובמיוחד בשנים שלאחר מלחמת העולם השנייה, התמקד הקומיקס הרשמי בעיקר בקריקטורות, כרזות וביטאונים מפלגתיים. הוטלו מגבלות מחמירות על כל קומיקס אחר שפורסם ברוסיה, ובמיוחד על קומיקס שמקורו במערב. למרות זאת פרחה תעשיית הקומיקס במחתרת.

הפריחה האמיתית של הקומיקס ברוסיה החלה בעיקר לאחר התפרקות ברית המועצות, כשתורגמו קומיקסים רבים לרוסית מבית מארוול ודי.סי. קומיקס. אחד הקומיקסאים הידועים במדינה הוא דמיטרי יאקובלב, שייסד את הוצאת בומקניגו בסנקט פטרבורג ומוציאה לאור רומנים גרפיים וחוברות קומיקס.

ברוסיה, חוברות קומיקס רוסיות כללו בעיקר סיפורי ילדים והתחום זכה לפריצה מחודשת בייחוד לאחר העשור השני של המאה ה-21, עם הקמת הוצאת Bubble Comics שהחלה להוציא חוברות קומיקס שזכו לפופולריות רבה מאוד במדינה[89][90][91]. Bubble Comics הציגה דמויות קומיקס רבות שזכו לפופולריות רבה במזרח אירופה, כמו אינוק, מחסל השדים, מטאורה, פוריה האדומה ומייג'ור גרום, שהוא הדמות הפופולרית ביותר שזכתה לככב בעיבוד קולנועי מצליח בשם מייג'ור גרום: רופא המגפה[92][93].

באבל קומיקס מעניקה חסות לכנס קומיק-קון רוסיה הנערך מדי שנה מאז 2014[94][95].

תהליך היצירה

הקומיקסאי עוסק בלפחות אחד מהשלבים הבאים בדרך ליצירת קומיקס מוגמר.

תסריט

רצועת קומיקס לדוגמה.

תחילה, ולפני כל תהליך של יצירה (בין אם בטיוטה, צביעה או ציור) על הקומיקסאי לכתוב את התסריט של הקומיקס. תסריט קומיקס, בדומה לתסריט של סרט או סדרה, מכיל את כל מה שיתרחש בסיפור. מכיוון שבקומיקס, שלא כמו במדיות אחרות, הקומיקסאי הוא הבמאי, התסריטאי, המפיק, המעצב והעורך, לתסריט תפקיד חשוב ביותר כי הוא מסמן הלכה למעשה את כל אשר הולך לקרות בקומיקס. תסריט הקומיקס בנוי כדף ובו כתוב מה יתרחש בכל פאנל בקומיקס. בשורה בה ייכתב פאנל 1: יהיה רשום את כל הפרטים המתארים את הפאנל העתידי, כולל דיאלוגים בין הדמויות שבו[96].

למשל בתסריט של רצועת הקומיקס משמאל ניתן לכתוב "ריבוע אחד: אריה צהוב נח על הדשא, יום בהיר בחוץ. על ידו מתיישב חרק קטן. האריה אומר: 'הו חרק קטן, מאיזה זן אתה?'; ריבוע שני: החרק שולף שיניים גדולות ומזנק אל עבר האריה; ריבוע שלישי: החרק כבר הלך, כעת האריה ללא פרווה כלל, פרט לזנב. האריה אומר: 'הא כמובן, המונגולי בעל שיני החרב'".

ישנן כמה דרכים שונות לכתיבת תסריט הקומיקס מבחינה טכנית, אך ניתן לחלק אותן לבערך 4 פורמטים ברורים: תסריט עלילתי, תסריט מלא, תסריט EC ותסריט קורצמן[97].

תסריט עלילתי

סגנון התסריט העלילתי נפוץ בעיקר בקרב אמני קומיקס עצמאיים, כאשר אמן אחד כותב את כל הקומיקס. במצב שכזה, הקומיקסאי יודע בדיוק מה הוא רוצה לעשות ולכן הוא לא צריך לכתוב את כל המידע בתסריט, אלא רק את הדברים הנחוצים כדי לבדוק אם הקומיקס ברור ו'זורם' באופן חלק. האדם שכותב את התסריט לא כותב בדיוק מה יקרה בכל פאנל ופאנל, אלא הוא כותב את העלילה הכללית והלך הרוח של הקומיקס[97]. את הפרטים הקטנים הוא ישאיר לחלק הציור של הקומיקס, אז הוא יבליט פרטים נוספים באיוריו.

הסגנון היה נפוץ במארוול קומיקס בימי הזוהר שלה עד כדי שהסגנון זכה לכינוי "Marvel Method" - תסריט בסגנון הבית של מארוול. היסטוריון הקומיקס מארק אבנייר (אנ') כתב בהקשר של השימוש בתסריט עלילתי אצל סטן לי וג'ק קירבי כי "אמצעי שיתוף הפעולה החדש הזה ... נולד מכורח הצורך - סטן היה עמוס בעבודה - והוא ידע להשתמש במיומנותו הרבה של ג'ק עבור כל סיפור ... לפעמים סטן היה כותב את כל העלילה, ולפעמים לא"[98].

עמוד קומיקס מאת הארווי קורצמן, ממציא שיטת 'תסריט קורצמן'

תסריט מלא

הוא הסוג הנפוץ ביותר לצד תסריט עלילתי, וממלא תפקיד חשוב בעיקר בקרב כותבי קומיקס בחברות קומיקס גדולות. בחברות כגון DC קומיקס ומארוול קומיקס הכותב צריך להעביר את הקומיקס עליו חשב לקומיקסאי אחר שיאייר אותו. לכן, כדי להעביר בדיוק את מה שהוא רוצה עליו לכתוב בפירוט רב, הוא כותב את כל מה שמתרחש בקומיקס, כולל 'זווית מצלמה', צבע הדמויות, כיווני הצל ופרטים קטנים רבים נוספים.

הקומיקסאי פיטר דייוויד (אנ') תיאר את שיטת כתיבת התסריט המלא שלו כך: "אני מפרק כל עמוד לפאנלים ומסמן אותם כפאנל A, פאנל B, וכן הלאה. אז אני מתאר מה נמצא בכל פאנל, כותב את הדיאלוג, את מספר בלוני הדיבור. אני מחליף את הפאנלים באותיות ואת הבלונים במספרים, כדי למזער את הבלבול עבור הלטרר"[99].

תסריט קורצמן

שיטת התסריטים של קורצמן, על שמו של עורך הקומיקס הארווי קורצמן, היא גרסה שונה של שיטת התסריט המלא. בשיטה זו, במקום לרשום את הפאנלים בשורות כתובות באופן מסודר, מציירים את הפאנלים על דף ממוזער אך ביחס זהה לזה שיהיו לפאנלים בקומיקס המוגמר. קומיקסאים שונים כגון פרנק מילר וארצ'י גודווין נודעו בשימושם בשיטה זו[97].

תסריט EC

היא שיטה דומה לשיטת תסריט קורצמן, אם כי פופולרית פחות, בה הקומיקסאי שכותב את הקומיקס מגיש עלילה כתובה למאייר, ללא חלוקה לפאנלים, והמאייר בוחר כיצד לחלק את העלילה לפאנלים על פי החזון האמנותי שלו. השיטה נותנת יותר דגש לעבודת המאייר ונותנת לו יותר מקום ליצירתיות וגמישות. עם זאת, זו השיטה הכי פחות פופולרית בקרב קומיקסאים, והיא מגבילה מאוד את תפקידו של הכותב ואת היכולת שלו להביע את הסיפור[97].

אמנות

לאחר שלב התסריט, מגיע שלב האמנות (נקרא לעיתים גם 'עֶפְרוֹנוּת' ובאנגלית: Pencilling). בשלב זה, יוצר הקומיקס או המאייר מצייר בעיפרון את הקומיקס כולו, ובכך מהווה את השלב הראשוני בהפיכת הסיפור לאמנות חזותית[100]. השם "עפרונות" מגיע מהמילה עיפרון, משום ששלב זה מאופיין באיורי העיפרון.

שלב האמנות הוא השלב החשוב ביותר עבור צייר הקומיקס, שכן בשלב זה נקבעים כל הציורים שיהיו בקומיקס. כמו כן, על הצייר לפעול ביצירתיות רבה בשלב זה ולקבוע את אופי האירועים בקומיקס, סידור הפאנלים על הדף, מראה הדמויות וכו'.

כלים וטכניקות

בהגדרה הפשוטה ביותר, מקובל שהאמן או העפרונאי משתמש תמיד בעיפרון. אולם מעבר לתיאור בסיסי זה, אמנים שונים בוחרים להשתמש במגוון רחב של כלים שונים, המפיקים איכות אחרת ואפשרויות יצירה נוספות בשלב האמנות. בעוד אמנים רבים משתמשים בעפרונות עץ מסורתיים, ואילו אחרים מעדיפים עפרונות מכניים, עפרונות צבעוניים ומכשירים אלקטרוניים שונים.

אמני העיפרון משתמשים בכל קשת סוגי העופרת שקיימים, אך הרוב הגדול של אמנים אלו משתמש בעופרת קשה יותר (לדוגמה: 2H) כדי ליצור קווים קלים לשרטוטים ראשוניים, ואז עופרת מעט רכה יותר (כגון HB) לצורך השלמת הרבדים השונים של הציור. ישנם אמנים המבצעים את הסקיצות הראשוניות של שרטוטם באמצעות עיפרון בצבע תכלת משום שצבע זה נוטה להיעלם במהלך הסריקה. שיטה זו מונעת את הצורך למחוק את קווי העיפרון כשמגיעים לשלב הדיו.

בתעשיית הקומיקס האמריקאית ניכר שימוש העפרונאים בדפים גדולים, לרוב בריסטולים[101]. הגודל המקובל של דפי קומיקס בארצות הברית הוא 11 אינץ' (שהם 27.94 סנטימטר) על 17 אינץ' (שהם 43.18 סנטימטר). מאז תחילת המאה ה-21, עם הופעתן של תוכנות גרפיות כדוגמת אדובי פוטושופ, יותר ויותר אמני קומיקס מעדיפים לדלג על שלב העיפרון המסורתי ולהשתמש ישירות במחשב על מנת לשרטט בשכבה (Layer) אחת את שלב ה'עיפרון' ובשכבה נוספת את שלב הדיו והצביעה.

דיו

הדיו הוא השלב שאחרי העפרונות, בו עוברים בקווי דיו על קווי העיפרון ומחדדים את הרישומים המקוריים. הדיו הוא שלב קריטי, שכן בו אי אפשר לטעות ולתקן כמו בשלב העפרונות. בעבר, הדיו היה הכרחי בתהליך ההדפסה המסורתי שכן מכבשים לא הצליחו לשחזר רישומים בעפרונות. עד היום ישנם קומיקסאים המתמקצעים ברישום דיו, והם נקראים "אמני דיו" (באנגלית: Inker).

לרוב אמן הדיו יעשה יותר מחידוד קווי העיפרון; אם העיפרון מהווה רק רישום קווי מתאר פשוטים, אמן הדיו יהיה אחראי להוסיף הצללה או פרטים קטנים בדמויות וברקעים. אמן דיו מנוסה המשתף פעולה עם עפרונאי חדש יחסית יכול אף לתקן טעויות אנטומיות שונות, שינוי הבעות פנים, או שדרוג והחלפה של נתונים גרפיים בקומיקס. לחלופין, לעיתים אמן הדיו ייצור קודם בסיס לקומיקס, ייתן לאמן אחר ליצור בצורה מפורטת את הציורים עצמם בעיפרון, ואז יעבור במדויק בדיו על קווי העיפרון (כפי שג'ו סימון, כותב קומיקס במארוול, נהג לאייר את הקומיקס עם ג'ק קירבי)[102].

לרוב, כאשר אמן הדיו והעפרונאי נשכרים בנפרד על ידי המו"ל, עבודתם מאוד מוגדרת ולכל אחד יש את תפקידו שלו. לעומת זאת, כאשר אמן כלשהו יוצר קומיקס ושוכר עוזרים התפקידים עשויים 'להתגמש'; אמן יכול, למשל, לצייר רק את הדמויות בדיו ולהשאיר את הרקע לעפרונאי, ורק אחר כך לעבור על הרקע בדיו, או לעבוד בשיתוף פעולה כאשר כולם עושים את כל התפקידים. לעיתים כמה אמני דיו יעבדו יחד כאשר כל אחד מבצע עבודה אחרת. למשל, בקומיקס Crusty Bunkers של ניל אדמס עבודת הדיו חולקה כאשר אמן אחד צייר את הדמויות, אחד את הרקעים ואחד יצר הצללה ופירוט[103].

צביעה

הצביעה הוא השלב ביצירת קומיקס בו הצַבָּעִי (באנגלית: Colorist) צובע את איורי הדיו. לעיתים הוראותיו של הכותב לצבעי מוזכרות כבר בתסריט (כלומר, בקומיקס של סופרמן יצוין לצורך העיניין "גלימה אדומה, חולצה ומכנסיים כחולים"). לעיתים הצבעי יבצע את עבודתו כראות עיניו, בהסתמך על החוש האמנותי שלו.

השילוב בין קומיקס לצבע לא היה קיים תמיד - בתחילה, הקומיקס המסרותי צויר בשחור לבן, בין היתר כיוון שלא היה מספיק כסף כדי להדפיס את הקומיקס בצבע. בספרו להבין קומיקס, הקומיקסאי סקוט מקלאוד מקדיש פרק ליחסים שבין הקומיקס לצבע, ומגדיר אותם "סוערים", משום שהשימוש בצבע בקומיקס תמיד היה מותנה בשני מונחים - מסחר וטכנולוגיה[104]. בשנות החמישים והשישים החלו אמני קומיקס לצייר קומיקס בצבע, בסגנון שנוצר כהכרח: צביעה אחידה כאשר הצבעים מופרדים על ידי קווי מתאר שחורים. אמנים שנודעו בצביעתם זו היו בין השאר ג'ק קירבי, וינזור מקיי, סטיב דיטקו, קרל ברקס, פ. קרייג ראסל ועוד[105].

באמריקה של תחילת המחצית השנייה של המאה ה-20, הייתה תעשיית הקומיקס זולה ולא איכותית, וקומיקסאים באותה תקופה היו נאלצים לצבוע באותם שישה צבעים את כל הסיפורים. בגלל הנייר הזול עליו הדפיסו את הקומיקס, לא הייתה ברירה אלא להשתמש בסגנון הצביעה האחיד שלא איפשר חריגות קלות ביותר. לעומת זאת, באותה תקופה ההדפסה באירופה הייתה איכותית הרבה יותר, וקומיקסאים הרשו לעצמם להשתחרר ולהשתמש בקשת של צבעים לקומיקס, אשר לא מופרדים זה מזה על ידי קווי מתאר. אמנים כגון ארז'ה וז'אן ז'ירו נודעו בצביעה הייחודית שלהם[106].

כלים וטכניקות

במשך מרבית המאה ה-20 הדבר נעשה באמצעות מברשות ופיגמנטי צביעה אשר שימשו אז כמדריכים לייצור לוחות ההדפסה. הצבעים הפופולריים בתעשייה באותו זמן היו "צבעי ד"ר מרטין" והיו בשימוש אצל כמעט כל יוצר קומיקס בארצות הברית[107].

במשך שנים רבות, עד סוף שנות השמונים, היו הקומיקסאים באמריקה ובאירופה משתמשים רק בצבע חי עבור עבודותיהם. אחד מהראשונים שהשתמש בצביעה דיגיטלית היה הקומיקסאי סטיב אוליף וסטודיו הצביעה שלו, Olyoptics. אף על פי שחברות אחרות באותה תקופה החלו להתנסות המחשבים, אוליף וצוותו היו הראשונים שהפרידו את הצבעים בצורה דיגיטלית[108]. בשנת 1987, סדרת המאנגה היפנית אקירה עמדה להתפרסם בתרגום אנגלי בארצות הברית, ועל כן אוליף נבחר לשמש כצבעי משום שבמאנגה האיורים הם כמעט תמיד בשחור-לבן. אוליף ידע לנצל את ההזדמנות, והציע למוציאה לאור, מארוול קומיקס, להשתמש בצבעים דיגיטליים[109]. לאחר פרסום אקירה בשנת 1988, צביעה במחשב נעשתה נפוצה יותר ויותר בתעשיית הקומיקס[108].

כיום כמעט כל חוברות הקומיקס שמוציאות חברות הקומיקס הגדולות (מארוול ו-DC) משתמשות בצביעה ממוחשבת. כמו כן, השימוש בצבע דיגיטלי הוביל אמנים לצייר סיפורים מלאים במחשב.

אמנות שער

יצירת אמנות שער (באנגלית: Cover art) כרוכה בשרטוט וציור של הנושא של החוברת, ולפעמים היא מתארת סצנה מתוך החוברת. תחילה, אמן השער משרטט בעיפרון את הציור, ולאחר מכן הוא יכול לבחור אם לעבור עליו באופן ידני, כלומר, עם דיו או עטים שונים, או באופן דיגיטלי, באמצעות לוח גרפי או באמצעות טאבלט מיוחד לציור. לאחר מכן, האמן יכול לצבוע את העטיפה במספר טכניקות שונות: צבעי מים, טושים, באמצעות תוכנות דיגיטליות ועוד. לאמנות השער תפקיד שיווקי חשוב עבור חוברות קומיקס, כאשר מטרתה לעורר עניין לקורא הפוטנציאלי הבוחן את החוברת על מדף בחנות. אמנות שער בדרך כלל תהיה מוקפדת ואף ברמת גימור גבוהה מהאמנות הפנימית. לעיתים אמן השער יתייחס באופן מודע לשם הכותר המופיע על החוברת או לברקוד ואלמנטים גרפיים אחרים שמודפסים על השער. שערים מסוימים (כגון של חוברת אקס-מן מס׳ 141[110]) נעשו אייקוניים וזוכים למחוות ופרודיות תכופות. חוברות מיוחדות לעיתים יזכו בשערים חלופיים (באנגלית: Variant Cover), שיוכנו בדרך כלל בידי אמנים שונים.

לטרינג

ערך מורחב – לטרר

לטרינג הוא השלב בתהליך יצירת קומיקס בו משלבים את כל האלמנטים של טקסט ביצירה - כולל דיאלוג בבועות דיבור, טקסט נרטיב ובלוני מחשבה, ואפקטים קוליים. הקומיקסאי המבצע זאת נקרא "לטרר". לטרינג מקצועי יכול לכלול ציור של גופנים וקליגרפיה. ישנן שתי שיטות ללטרינג:

לטרינג ידני

בשיטה זו, הלטרר משתמש אך ורק בתבנית הלטרינג, מברשת או עט, דיו הודי וצבע לבן למחיקה ותיקונים. לפעמים הלטרר משתמש בקלף כציפוי על עבודת האומנות שלו.

לטרינג ממוחשב

בחוברות קומיקס כמו אלו היוצאות לאור בידי חברות כגון מארוול ו-DC קומיקס, הלטרינג מתבצע באמצעות תוכנות דיגיטליות כגון אדובי פוטושופ ואדובי אילוסטרייטור, והגופנים שנמצאים בהן דומים לכתב יד. השיטה הזאת יעילה יותר בזכות העובדה שכל אות וסימן זהים אחד לשני בכל פאנל אשר הם נמצאים בו, ואין צורך לנסות להעתיק כל אחת בצורה מדויקת שתהיה זהה לקודמת לה. את מהפיכת המחשוב של הלטרינג הוביל הקומיקסאי ריצ'רד סטארקינגס, מקים חברת Comicraft. תחילה, הלטרינג של סטארקינגס היה מודפס ומודבק בשיטה המסורתית, אולם במהרה הוחלף בלטרינג דיגיטלי מלא, לרוב על פי הנוסח של Comicraft[111] אך לעיתים עדיין בשיטות אחרות[112].

קומיקסאים ישראלים

דודו גבע, מגדולי הקומיקסאים הישראליים
ערך מורחב – קומיקס בישראל

לפני קום המדינה

תרבות הקומיקס הישראלית החלה בשנות ה-30 של המאה ה-20. בעיתונים כגון "דבר לילדים", "משמר לילדים" ו"הארץ שלנו", היו מפרסמים רצועות קומיקס קצרות. הקומיקס הארץ-ישראלי שהתפרסם במשך המחצית הראשונה של המאה העשרים לא נקרא קומיקס ישראלי אלא קומיקס עברי. רק בשנות השבעים התרחש המהפך בהגדרת הקומיקס הישראלי.

הקומיקסים העבריים הראשונים פורסמו דווקא באירופה ואמריקה, בעמודים האחרונים של עיתוני הקהילה היהודית בוורשה וארצות הברית. רק בשנת 1935 הגיע לראשונה הקומיקס לישראל, שם היה נחשב, כמו ברוב העולם, בידור לילדים קטנים. רצועת הקומיקס העברית-ישראלית הראשונה פורסמה בעיתון הילדים "עתוננו לקטנים", והיא נקראה "מאורעות דובון", תרגום יהודי לסיפוריו הבריטיים של הדוב רופרט. את הקומיקס הבריטי תרגם אברהם אבן-שושן, מחבר מילון אבן-שושן[113]. קומיקס נוסף שפורסם באותו עיתון באותו הזמן הייתה הסדרה מיקי-מהו ואליהו מאת עמנואל יפה, שהייתה בעתיד סדרת הקומיקס העברית הראשונה[114].

אחד האמנים הבולטים ביותר בעשייתם במדיום זה היה אריה נבון שיצר, החל משנת 1936, שורה של רצועות קומיקס שליוו סיפורים מחורזים שנוצרו בשיתוף פעולה עם הסופרת והמשוררת לאה גולדברג. העבודות התמקדו לרוב בדמויות של ילדים, כגון "אורי מורי" (1936) או דמויות אחרות.

בשנת 1947 פורסם מגזין הקומיקס הישראלי הראשון, מיקי מעוז, שכלל חיקוי של דמות דיסני הפופולרית מיקי מאוס[115][116]. כיום פרסום של מגזין כזה הייתה הפרה בוטה של זכויות יוצרים, אך אז הפיקוח על חוקים אלה בארץ ישראל, עוד בתקופת המנדט הבריטי, היה לוקה בחסר עד מאוד. את הקומיקס שפורסם במגזין יצרו יעקב מיבר ועמנואל יפה, והוצא לאור בתל אביב על ידי יהושע טן-פי[117]. המגזין היה אבן דרך בהיסטורית הקומיקס הישראלי, אך הוא נסגר לאחר כמה גליונות בלבד מפאת חוסר עניין. כיום העותקים של החוברת נחשבים לפרטי אספנות. בשלב זה, עמנואל יפה היה הקומיקסאי המוערך בארץ, כאשר כתב ואייר קומיקס בכמה עיתונים שונים במקביל.

ראשית מדינת ישראל

הקומיקס העברי התפתח משמעותית עם סוף שנות השישים, כאשר הופיעו בעיתונים קומיקסים שונים על דמויות צבריות כגון יואב בן-חלב, אשר נוצר על ידי האמן "גור" במטרה לעודד ילדים לשתות חלב. יואב תואר כילד בן עשר עם שיער בלונדיני שבזכות שתיית שתי כוסות הוא מסוגל לגבור על כנופיות של שודדים ומחבלים[118].

במהלך שנות ה-70 של המאה ה-20 החלו אמנים ישראלים ליצור יצירות קומיקס שחרגו מן הערכים שאפיינו את הקומיקסים הארצישראלים. יוצרים אלו התנערו מביטוי הערכים הציוניים החלוציים והמירו אותם בביקורת חברתית וביצירה אישית, המעניקה משקל מרכזי לחוויותיו האישיות של היוצר. מעבר זה נעשה על רקע המשברים שעברו על החברה הישראלית במהלך שנות ה-70.

את ההסתייגות מהערכים הציוניים ניתן למצוא ביצירותיהם של דודו גבע ועידו אמין, שהחלו לפעול במחצית הראשונה של שנות ה-70. אמין אייר בשנת 1973 את חוברת הקומיקס "פריקי", שהיוותה ביטוי אנרכיסטי כנגד המיליטריזם הישראלי. לעומתו, יצירותיו של גבע כללו רצועות קומיקס קצרות שהופיעו כמדורים שבועיים בעיתונים ישראליים עד שנות ה-2000. יצירות אלו אופיינו בסגנון ציור מופשט ובשפה ויזואלית "רזה", שתאמו את עלילותיהם של סיפורי הקומיקס שיצר. בין הגיבורים שיצר ניתן למנות את "יוסף הפקיד" או "הברווז", אשר הוצגו כ"אנטי גיבורים" בתוך סיפורים אירוניים, אשר מהווים משל לחברה הישראלית. בין היתר, גם האסתטיקה של הקומיקס השתנתה ונלקחה מקומיקסים אמריקאיים. דוגמה לכך אפשר למצוא בקומיקס של גיורא רוטמן, "יוסקה מאיור", שסגנון הציור של יצירותיו אופיינו בריאליזם חריף, שנשען על תחקיר ויזואלי והקפדה על דיוק היסטורי בפרטים ויזואליים, שספיקו לסיפור ממדים אפיים-קולנועיים[119].

שנות ה-80 ואילך

במחצית שנות ה-80 המדיום של הקומיקס כבר היה מקובל בישראל וזכה לאהדה רבה בקרב ילדים ובני נוער. בין הקומיקסאים שפרצו דרך באותן שנים ניתן למצוא את אורי פינק עם הקומיקס "זבנג!", אשר זכה לאהדה רבה בארץ ואף פורסם בקביעות במעריב לנוער. הקומיקס הפך להצלחה מסחררת שבעקבותיו נכתבו יותר מ-30 ספרים בסדרה, הופקה סדרת טלוויזיה באותו השם, יצאו סדרות בת כגון "זבנגלה" ו"זבנג! הדור הבא"[120] ואף הוקם ירחון העוסק בקומיקס ומיועד לבני נוער.

בירחון פורסמו סיפורים של קומיקסאים שונים, אשר נחשבים כיום ליוצרים הבולטים במדיום בישראל. בין הקומיקסאים ניתן למנות את דורית מיה-גור, ארז צדוק, ולדיק סנדלר וניר שחרור.

מאז תחילתו של הענקת פרס אייזנר בסוף שנות השמונים, קומיקסאים ישראלים התפרסמו במהלך השנים בישראל ובעולם, וביניהם ניתן למצוא את רותו מודן שהתפרסמה בזכות ספרה "קרוב רחוק"[121], ואת אסף חנוכה עם ספרו "הריאליסט"[122][123].

בשנות התשעים, התפתחה בישראל סוגה של קומיקס דתי. בסוגה זו, הקומיקס מספר מעשיות של רבנים, סיפורים מהתנ"ך או סיפורי עם, או שהוא עוסק בסיפור בדיוני פרי עטו של היוצר, שהנושא הסובב אותו עוסק ביהדות. בין הקומיקסים הבולטים בסוגה ניתן למצוא את בבא של שי צ'רקה[124] ואת הגיע הזמן שיצרו נתנאל ובת-אל אפשטיין.

מסוף שנות התשעים-תחילת שנות האלפיים, קומיקסאים ישראלים החלו לפרסם יותר ויותר סיפורים מסוגת האימה, סוגה שלא הייתה נפוצה עד אז בקרב קהל הקוראים.

כיום ישנם יותר אמני קומיקס מאז ומתמיד, והמדיום פורץ את גבולות הדפים. כך למשל הדמות של "חמודי" שיצרה הקומיקסאית דניאלה לונדון דקל, אשר נעשה הקמע של קופת החולים "כללית" ואף הופיע בפרסומות בטלוויזיה מספר פעמים.

ראו גם

עיינו גם בפורטל

פורטל:קומיקס/תקציר

לקריאה נוספת

קומיקס מערבי

מאנגה

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא קומיקסאי בוויקישיתוף

הערות שוליים

  1. ^ M. Keith Booker, Encyclopedia of Comic Books and Graphic Novels, ABC-CLIO, 2010, עמ' 537, מסת"ב 978-0-313-35746-6. (באנגלית)
  2. ^ רודולף טופפר נחשב על ידי רבים כקומיקסאי הראשון בהיסטוריה, ומכונה אף "אבי רצועות הקומיקס". ריצ'רד פ. אווטקלט אמנם אינו נחשב לראשון, אך יצירת הקומיקס הכמעט מקבילה במונחים היסטוריים לזו של טופפר הביאה גם אותו למעמד של אחד מהקומיקסאים הראשונים בהיסטוריה. הוא גם היה הראשון להשתמש בבועות דיבור בקומיקס.
  3. ^ Rodolphe Töpffer, lambiek.net (באנגלית)
  4. ^ The Yellow Kid, cartoons.osu.edu
  5. ^ A Short History of Manga | Widewalls, www.widewalls.ch (באנגלית)
  6. ^ אורטל הגואל, אלוף ביו-יו ומעריץ של הרמונס: עשרה דברים שלא ידעתם על אורי פינק, באתר הארץ, 2 באוגוסט 2011
  7. ^ Randy Duncan, Matthew J. Smith, The Power of Comics: History, Form and Culture, A&C Black, 2009-07-01, עמ' 20, מסת"ב 978-0-8264-2936-0. (באנגלית)
  8. ^ אורי פינק - זבנג! מגזין, תולדות העיפרון, גיליון חודש אוגוסט 2019, עמ' 36
  9. ^ David Kunzle, Father of the comic strip : Rodolphe Töpffer, Jackson : University Press of Mississippi, 2007, מסת"ב 978-1-57806-947-7
  10. ^ 10.0 10.1 אורי פינק - זבנג! מגזין, תולדות העיפרון, גיליון חודש אוגוסט 2019, עמ' 43
  11. ^ Roger Sabin, Adult Comics, Routledge, 2013-10-11, עמ' 16-18, מסת"ב 978-1-134-55799-8. (באנגלית)
  12. ^ Andrew Edgar, Peter Sedgwick, Cultural Theory: The Key Concepts, Routledge, 2007-10-18, עמ' 54, מסת"ב 978-1-134-14907-0. (באנגלית)
  13. ^ M. Keith Booker, Comics through Time: A History of Icons, Idols, and Ideas [4 volumes: A History of Icons, Idols, and Ideas], ABC-CLIO, 2014-10-28, עמ' 7, מסת"ב 978-0-313-39751-6. (באנגלית)
  14. ^ Ron Goulart, Ron Goulart's Great History of Comic Books, Contemporary Books, 1986, עמ' 55, מסת"ב 978-0-8092-5045-5. (באנגלית)
  15. ^ Captain America #1, מרץ 1941
  16. ^ מתוך "תולדות העיפרון", אורי פינק
  17. ^ Moebius and Beyond: An Introduction to European Comics, pastemagazine.com, ‏2016-11-06 (באנגלית)
  18. ^ Arnold, Andrew D. (2003-09-19). "Breaking News, Analysis, Politics, Blogs, News Photos, Video, Tech Reviews". Time (באנגלית אמריקאית). ISSN 0040-781X. נבדק ב-2020-12-09.
  19. ^ Don Markstein's Toonopedia: Lobo, www.toonopedia.com
  20. ^ Alan Hewetson, The Complete Illustrated History of the Skywald Horror-mood, Headpress, 2004, מסת"ב 978-1-900486-37-8. (באנגלית)
  21. ^ "ההיסטוריה הסודית של הקומיקס": הרגעים והאנשים שמאחורי האמנות המהפכנית, באתר Haaretz הארץ
  22. ^ Allan W. Austin, Patrick L. Hamilton, All New, All Different?: A History of Race and the American Superhero, University of Texas Press, 2019-11-05, עמ' 127, מסת"ב 978-1-4773-1897-3. (באנגלית)
  23. ^ מתוך "ההיסטוריה הסודית של הקומיקס", פרק 1. ערוץ ההיסטוריה
  24. ^ Marvel Comics in the ‘80s: Not Just for Kids Anymore, Marvel Entertainment (באנגלית)
  25. ^ Forbidden Planet Top 50 - Comics and Graphic Novels, sites.google.com
  26. ^ The 100 Greatest Comic Book Covers of the 1980s, Ranker (באנגלית)
  27. ^ ניל גיימן, סנדמן אקדמות ונעימות ליליות 1 + 2 הוצאת כנרת.
  28. ^ 1991 World Fantasy Award Winners and Nominees, web.archive.org, ‏2013-10-15
  29. ^ The 1992 Pulitzer Prize Winner in Special Citations and Awards, Pulitzer Prize
  30. ^ Rorschach - #16 Top Comic Book Heroes, IGN (באנגלית)
  31. ^ BBC - Culture - Watchmen: The moment comic books grew up, web.archive.org, ‏2016-08-10
  32. ^ McCloud, Scott; et al. (בנובמבר 1988). "A Bill of Rights for Comics Creators". {{cite web}}: (עזרה)
  33. ^ Itzkoff, Dave (2006-03-12). "The Vendetta Behind 'V for Vendetta' (Published 2006)". The New York Times (באנגלית אמריקאית). ISSN 0362-4331. נבדק ב-2020-12-25.
  34. ^ "Marvel Returns Art to Kirby, Adams," The Comics Journal #116 (July 1987), p. 15.
  35. ^ Pioneering the page | The Gauntlet, web.archive.org, ‏2015-12-22
  36. ^ 14 Awesome Webcomics To Distract You From Getting Things Done, pastemagazine.com, ‏2011-09-16 (באנגלית)
  37. ^ Wolk, Douglas (2011-01-24). "R.I.P.: The Comics Code Authority". Time (באנגלית אמריקאית). ISSN 0040-781X. נבדק ב-2021-01-03.
  38. ^ Surprising New Data Shows Comic Readers Are Leaving Superheroes Behind, web.archive.org, ‏2019-10-10
  39. ^ Index to Comic Art Collection: "Nigel" to "Night Out", web.archive.org, ‏2006-06-15
  40. ^ David Bishop, Vicious Imagery: 28 Days of 2000 AD #24: Brian Bolland Pt. 1, Vicious Imagery, ‏2007-02-24
  41. ^ Tim Pilcher, Brad! Brooks, The Essential Guide to World Comics, Pavilion Books, 2005-10-24, עמ' 298-299, מסת"ב 978-1-84340-300-5. (באנגלית)
  42. ^ Brian Bolland, "1970s – Powerman", The Art of Brian Bolland, Image Comics, 2006, עמ' 37, מסת"ב 978-1-58240-603-9. (באנגלית)
  43. ^ מארק סולסברי, Artists on Comic Art, Titan, 2000, עמ' 11, מסת"ב 978-1-84023-186-1. (באנגלית)
  44. ^ מארק סולסברי (2000), עמ' 12
  45. ^ Africa in Words Guest, African Superheroes in the 1970s and 1980s: A Postscript, ‏2018-10-08 (באנגלית)
  46. ^ Christophe Cassiau-Haurie, Christophe Cassiau-Haurie, Histoire de la bande dessinée en Tunisie, Africultures, ‏2011-05-16 (ב־)
  47. ^ 47.0 47.1 Présentation - Christophe Cassiau-Haurie
  48. ^ 48.0 48.1 Un nouveau chapitre s’ouvre pour la bande dessinée tunisienne, Nawaat
  49. ^ Auteurs BD, comic strip, manga, image, francophonie, arabe, tunisie, www.bdtunisie.com
  50. ^ Nadia KHIARI : "Willis le chat fait la révolution en Tunisie", נבדק ב-2021-05-01
  51. ^ "100 Women 2016: Female Arab cartoonists challenge authority". BBC News (באנגלית בריטית). 2016-11-28. נבדק ב-2021-05-01.
  52. ^ 52.0 52.1 עולם הקומיקס, עולם הקומיקס: הקומיקס בעולם הערבי, באתר עולם הקומיקס, ‏יום שלישי, 15 ביולי 2014
  53. ^ 53.0 53.1 Nadim Damluji, The Forgotten Awlad: Pre-1950 Comics in Egypt, Medium, ‏2017-02-21 (באנגלית)
  54. ^ 02_Sinbad y01-19 P-00 | Cartoons magazine, Magazines for kids, Sinbad, Pinterest (באנגלית)
  55. ^ Hussein Amin Bikar, lambiek.net (באנגלית)
  56. ^ Mario Morelli di Popolo, lambiek.net (באנגלית)
  57. ^ Bernie Aalmeon, lambiek.net (באנגלית)
  58. ^ Haroon, lambiek.net (באנגלית)
  59. ^ פול גרוויט, comics you must read before you die 1001, before you die 1001, עמ' 886. (באנגלית)
  60. ^ Magdy El-Shafee, lambiek.net (באנגלית)
  61. ^ 61.0 61.1 Author and publisher of "Metro", Egypt's first graphic novel, face up to two years in prison for material deemed "contrary to public morals", IFEX, ‏2009-03-31 (באנגלית אמריקאית)
  62. ^ William S. Rice, Pictures within Pictures, Design 54, 1953-04-01, עמ' 160–170 doi: 10.1080/00119253.1953.10743359
  63. ^ Egyptian Author Magdy El Shafie’s graphic novel Metro was written, published, and banned in 2008, Enterprise (באנגלית)
  64. ^ mlynxqualey, Magdy Al-Shafee’s Banned ‘Metro’ To Be Unveiled At Festival of Mediterranean Comics, ArabLit & ArabLit Quarterly, ‏2010-11-22 (באנגלית)
  65. ^ Graphic novel about Egyptian life gets English publication, The National, ‏2012-06-06 (באנגלית)
  66. ^ bythefirelight, Comics and Graphic Novels Emerge in the Middle East, By The Firelight, ‏2010-07-16 (באנגלית)
  67. ^ Toshfesh, toshfesh.com
  68. ^ Maya Jaggi On 6/25/12 at 1:00 AM EDT, The Godfather of Egyptian Graphic Novelists: Magdy El Shafee, Newsweek, ‏2012-06-25 (באנגלית)
  69. ^ Jacob Høigilt, EGYPTIAN COMICS AND THE CHALLENGE TO PATRIARCHAL AUTHORITARIANISM, International Journal of Middle East Studies 49, 2017/02, עמ' 111–131 doi: 10.1017/S0020743816001161
  70. ^ Author, US Macmillan (באנגלית אמריקאית)
  71. ^ Magdy El Shafee, from “Metro”, Words Without Borders
  72. ^ 72.0 72.1 Frederik L. Schodt, Manga! Manga! : the world of Japanese comics, Tokyo ; New York : Kodansha International ; New York, N.Y. : Distributed in the U.S. by Kodansha International/USA through Harper & Row, 1986, מסת"ב 978-0-87011-752-7
  73. ^ Sharon Kinsella, Adult Manga: Culture and Power in Contemporary Japanese Society, Routledge, 2015-12-22, מסת"ב 978-1-135-79808-6. (באנגלית)
  74. ^ 74.0 74.1 A Short History of Manga | Widewalls, web.archive.org, ‏2020-05-28
  75. ^ 山東京伝, web.archive.org, ‏2016-01-06
  76. ^ 四時交加 2巻 - NDL Digital Collections, dl.ndl.go.jp (באנגלית)
  77. ^ אדם קרן, Manga from the Floating World: Comicbook Culture and the Kibyōshi of Edo Japan, Harvard University Asia Center, 2006, עמ' 139–144, מסת"ב 978-0-674-02266-9. (באנגלית)
  78. ^ אדם קרן (2006)
  79. ^ Japan: Profile of a Nation, Revised Edition, טוקיו: Kodansha International. עמ' 692–715 (1999)
  80. ^ מסאמי טוקו, "Shojo Manga: Girl Power!", הוצאת אוניברסיטת קליפורניה (מאורכב מהמקור). מסת"ב 978-1-886226-10-4
  81. ^ Jason Thompson, Manga: The Complete Guide, Random House Publishing Group, 2012-07-03, עמ' xxiii–xxiv, מסת"ב 978-0-345-53944-1. (באנגלית)
  82. ^ רובין ברנר, Understanding Manga and Anime, Greenwood Publishing Group, 2007-06-30, עמ' 31–34, מסת"ב 978-0-313-09448-4. (באנגלית)
  83. ^ ויליאם או. גרדנר, "Attack of the Phallic Girls"
  84. ^ טימותי פרפר, מרתה קורנוג, Eroticism for the masses: Japanese manga comiss and their assimilation into the U.S., Sexuality and Culture 6, 2002-03-01, עמ' 60-63 doi: 10.1007/s12119-002-1000-4
  85. ^ 公益社団法人日本漫画家協会, www.nihonmangakakyokai.or.jp
  86. ^ Christiana Constantopoulou, Contemporary communication, the culture of Manga, French Journal For Media Research (בצרפתית)
  87. ^ Post, The Jakarta. "Holding on for a superhero". The Jakarta Post (באנגלית). נבדק ב-2021-07-08.
  88. ^ About Us, Indonesia Comic Con (באנגלית אמריקאית)
  89. ^ First Kickstarter, then Hollywood: Russian comic book heroes look to invade America — RT Viral
  90. ^ Интервью с основателем Bubble на BearsAndVodka.com
  91. ^ Габреляновы и российская империя комиксов — GQ
  92. ^ SDCC 2016 Preview: BUBBLE Comics and Building a Comic Book Industry
  93. ^ The Russia House Of Ideas: An Interview With Russian Comics Publisher Bubble
  94. ^ В Санкт-Петербурге впервые прошел Comic Con
  95. ^ Instaweek: The first Comic-con in Russia (אורכב 05.10.2014 ב Archive.today), Russia Beyond the Headlines
  96. ^ How to Write a Script for Your Comic, www.makingcomics.com
  97. ^ 97.0 97.1 97.2 97.3 Steven Philip Jones On Writing Comics, web.archive.org, ‏2012-02-19
  98. ^ Mark Evanier, Kirby: King of Comics (Anniversary Edition), Abrams, 2017-08-01, עמ' 112, מסת"ב 978-1-61312-256-3. (באנגלית)
  99. ^ PeterDavid.net: WHAT'CHA WANNA KNOW?, www.peterdavid.net
  100. ^ Fox, Margalit (2013-04-06). "Carmine Infantino, Reviver of Batman and Flash, Dies at 87 (Published 2013)". The New York Times (באנגלית אמריקאית). ISSN 0362-4331. נבדק ב-2020-11-23.
  101. ^ Comic Book Legends Revealed #190, CBR, ‏2009-01-16 (באנגלית אמריקאית)
  102. ^ THE 20 GREATEST COMIC INKERS: 20-16, www.acomics.com
  103. ^ Michael Netzer Online - The Lives and Time of Crusty Bunker, web.archive.org, ‏2012-02-10
  104. ^ סקוט מקלאוד, להבין קומיקס: האמנות הנסתרת מעין, הוצאת כנרת (מהדורה עברית, 2018). עמ' 185-186
  105. ^ סקוט מקלאוד (2018), עמ' 189
  106. ^ סקוט מקלאוד (2018), עמ' 190
  107. ^ MattHollingsworth.net - Color Guides, web.archive.org, ‏2008-10-08
  108. ^ 108.0 108.1 George Khoury, Image Comics: The Road to Independence, TwoMorrows Publishing, 2007, עמ' 177, מסת"ב 978-1-893905-71-9. (באנגלית)
  109. ^ Paul Gravett, "אקירה", Manga: 60 Years of Japanese Comics, Laurence King Publishing, 2004-08-03, מסת"ב 978-1-85669-391-2. (באנגלית)
  110. ^ יוני עוזיאל, Crazy for Cover Swipes: Uncanny X-Men 141, Comic Book Invest, ‏20 במרץ 2015
  111. ^ Balloon Tales, Balloon Tales
  112. ^ אלכס דה קמפי, HOW-TO: HAND-LETTERING COMICS IN ILLUSTRATOR, טאמבלר, ‏16 בינואר 2016
  113. ^ דני קרמן: דף דף, ספרות ילדים: עניין: ספרי ילדוּת לפי שמות האוהבים, באתר www.dafdaf.co.il
  114. ^ אלי אשד, הקומיקס העברי המקורי הראשון ?, באתר המולטי יקום של אלי אשד, ‏2008-05-01
  115. ^ מיקי מעוז - נוסטלגיה אונליין
  116. ^ 10 עובדות מפתיעות שלא ידעתם על קומיקס, באתר חדשות 13
  117. ^ מיואב בן חלב ועד סברמן, באתר www.sf-f.org.il
  118. ^ קרן ארמון; ערן בורוכוב, גיבורים מאויירים בתרבות הישראלית, באתר הספרייה הוירטואלית של מט"ח
  119. ^ יוסקה מאיור: הקומיקס הישראלי כאפוס היסטורי, באתר אימגו מגזין מאמרים (באנגלית)
  120. ^ אורי פינק חוזר עם הדור הבא של "זבנג!", באתר mako, ‏2017-07-05
  121. ^ קרוב להפליא, באתר Haaretz הארץ
  122. ^ Announcement of Winners of the Ninth International MANGA Award, Ministry of Foreign Affairs of Japan (באנגלית)
  123. ^ הריאליסט, באתר פרדס הוצאה לאור
  124. ^ אליהו אשד, פרשנות קומיקסאית ליהדות : שי צ'רקא ובבא בנבכי ההיסטוריה היהודית, באתר המולטי יקום של אלי אשד, ‏2005-10-12
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

33294728קומיקסאי

אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=קומיקסאי&oldid=2056463"