קהילת יהודי צ'רנוביץ

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
תצלום של בית הכנסת הכוראלי של צ'רנוביץ על גלויה מסוף המאה ה-19

קהילת יהודי צ'רנוביץ הייתה הקהילה היהודית הגדולה ביותר באזור בוקובינה (רומניה ואוקראינה של היום). בשיאם היוו היהודים למעלה ממחצית מאוכלוסיית העיר, כ-50 אלף נפש ב-1941.

התיעוד הראשוני של הקהילה מקורו בראשית המאה ה-15, אך ייתכן שיהודים חיו בסביבות העיר גם קודם לכן. היהודים הראשונים שהגיעו לצ'רנוביץ היו סוחרים, שכן העיר הייתה ממוקמת על נתיב מסחר בשם הנתיב הטטרי. ב-1498 כבשה האימפריה העות'מאנית המתעצמת את צ'רנוביץ מידי נסיכות מולדבה. תחת החסות העות'מאנית, ידעו חיי היהודים עליות ומורדות, בהתאם לגחמותיהם של השליטים.

ב-1774 כבשה ממלכת הבסבורג האוסטרית את צ'רנוביץ וסביבותיה, והטילה מגבלות על יהודי העיר. המגבלות כללו מיסוי כבד, איסור על בניית בתים חדשים והגבלת הנישואים בקהילה. זאת, במטרה להביאם לעזוב את העיר ולמנוע את גלי ההגירה אליה של יהודי גליציה. עם זאת, לאחר מתן האמנציפציה ליהודים באוסטריה ב-1849, השתפרו חייהם של יהודי צ'רנוביץ לאין ערוך. הם נהנו משוויון זכויות מלא, השתלבו בחיי התרבות ואף כיהנו כראשי עיר וכחברים בפרלמנט האוסטרי. השתלבותם המלאה של היהודים הובילה למגמת התבוללות רחבה בקרב השכבות המבוססות של יהודי צ'רנוביץ. בשל כך, מרבית היהודים בעיר היו דוברי גרמנית, ואילו בני השכבות החלשות, שמקורן בגליציה, דיברו יידיש.

ב-1918, בשלהי מלחמת העולם הראשונה, כבשה ממלכת רומניה את צ'רנוביץ מידי האימפריה האוסטרו-הונגרית השוקעת. הרומנים החילו בצ'רנוביץ את מדיניות הרומניזציה. עקב אי-ידיעת השפה הרומנית, הודחו יהודים רבים מהפקידות הציבורית וממוסדות ממלכתיים, ובכללם אוניברסיטאות ובתי ספר. על אף זאת, בתקופת השלטון הרומני המשיכה הקהילה בצ'רנוביץ להתפתח: הוקמו תנועות נוער וקבוצות כדורגל יהודיות, יצאו לאור עיתונים, וכן פעל בה בית ספר שהורה בשפה העברית.

ב-1940 פלשה ברית המועצות לצפון בוקובינה, ובכלל זה לצ'רנוביץ. מיד לאחר הסיפוח החלו הסובייטים לרדוף פעילים ציונים ובעלי הון יהודים, ורבים מהם הוגלו לסיביר. ב-1941, במסגרת מבצע ברברוסה, נכבשה העיר צ'רנוביץ מחדש על ידי הכוחות המזוינים של רומניה, ששיתפו פעולה עם גרמניה הנאצית. הרומנים אף ריכזו כ-50 אלף יהודים בגטו צ'רנוביץ, שהייתה תחנת מעבר למחנות העבודה בטרנסניסטריה. ראש העיר באותה עת, טראיאן פופוביץ', התנגד למדיניות האכזרית כלפי היהודים. כדי למנוע את גירושם למחנות עבודה הוא ריכז רשימות של עובדים חיוניים לחיי הכלכלה, וכך ניצלו חייהם של אלפי יהודים. הודות לפועלו זה זכה פופוביץ' בתואר חסיד אומות העולם. לאחר סיום מלחמת העולם השנייה ב-1945 עזבו ניצולי שואה רבים את צ'רנוביץ. חלקם עלו לארץ ישראל וחלקם היגרו למדינות אחרות. בד בבד, תחת השלטון הסובייטי, התיישבו בצ'רנוביץ יהודים מרחבי ברית המועצות. בראשית המאה ה-21 התגוררו בצ'רנוביץ כ-1,400 יהודים, צאצאיהם של המהגרים אחרי המלחמה.

היסטוריה

ייסוד הקהילה

מועד הגעתם של ראשוני היהודים לאזור בוקובינה לוט בערפל.[1] ייתכן שיהודים הגיעו לאזור זה עוד במאה השנייה לספירה. זאת בהסתמך על כתובת לטינית שנמצאה באזור ומתוארכת לאותה עת: Adonai Aeternus (בלטינית: אדוני הנצחי). שמו של האל, "אֲדוֹנַי", מעיד על כך שהכתובת ככל הנראה נכתבה על ידי יהודי.[2] במאה השמינית גברה הגירת יהודים לאזור בוקובינה, רובם פליטים מהאימפריה הביזנטית.[3] במאה ה-13 נמלטו אליה יהודים מממלכת הכוזרים, לאחר שממלכתם נכבשה על ידי שבטים מונגוליים.[4]

התיעוד ההיסטורי המוקדם ביותר של העיר צ'רנוביץ עצמה ושל הימצאם של יהודים בה נמצא בהסכם שנחתם ב-8 באוקטובר 1408 בין אגודת סוחרים מלבוב לבין אלכסנדרו הטוב, הווֹיֶווֹד (שליט) של נסיכות מולדובה, שחלשה אז על צ'רנוביץ. במסגרת ההסכם הותר למיעוטים אתניים, לרבות יהודים, לעסוק במסחר בצ'רנוביץ וכן ביישובים הסמוכים לה, חוטין וסורוקה.[5][6]

תחת השלטון העות'מאני

בשלהי המאה ה-15 נלחמה פעמים מספר נסיכות מולדובה, שבה שכנה צ'רנוביץ, באימפריה העות'מאנית, הכוח המתעצם של אירופה. לבסוף, ב-1498, נאלצה נסיכות מולדובה לקבל את מרותם של העות'מאנים והפכה מדינה גרורה שלהם. במולדובה המשיך אומנם לשלוט נסיך נוצרי, אבל הוא היה צריך לציית לסולטאן העות'מאני המוסלמי.[7] יהודים אשכנזים ויהודים ספרדים רבים היגרו באותה העת לצ'רנוביץ, כיוון שהייתה ממוקמת על הנתיב הטטרי, נתיב מסחר בין פולין לים השחור. חלק מהיהודים הספרדים לא היו תושבי קבע, אלא סוחרים נודדים שהשתקעו זמנית בעיר למטרות מסחר.[8] בתעודה של הנוסע הגרמני הנס דרנשוואם מצוין כי צ'רנוביץ הייתה תחנת מעבר לסוחרים רבים, לרבות יהודים, וכן שהתקיים בה מסחר ענף, תוך תשלום מיסים לסולטאן.[9] עם זאת, במהלך שלושים שנה בראשית המאה ה-16 התחוללו באזור מלחמות רבות, אשר הסבו סבל רב לתושבי העיר והיהודים בכללם.[7] ההיסטוריון הרומני יון נקולצ'ה מציין כי כתוצאה מהמלחמות התכופות קטנה ההגירה היהודית לעיר באופן זמני, בה ובסביבותיה נספו יהודים רבים, ונגרם נזק כבד לרכושם.

בשלהי המאה ה-16 חיו יהודי העיר ברובע מיוחד, והם עסקו, בנוסף למסחר, גם במלאכה ובחקלאות. היחס כלפי היהודים היה הפכפך, והם היו תלויים בגחמותיו של השליט. כך למשל, ב-1595, בתקופת שלטונו של הנסיך אהרון עמנואל, התלוננו תושבי העיר בפני עמנואל כי היהודים מחזיקים בנכסים באופן בלתי חוקי. בשל כך הורה עמנואל ליהודים להשמיד את תעודת הבעלות שלהם על הקרקע ואסר עליהם לרכוש קרקעות. לעומת זאת, במהלך תקופת שלטונו של וסילה לופו במולדובה הוענקה ליהודי צ'רנוביץ אוטונומיה חלקית בענייני נישואים, דת, חינוך ובריאות. ללופו היו שני רופאים יהודים, ואלה שידלו אותו לפעול לטובת בני עמם.[6] בתקופה זו אירעו פשיטות רבות של כנופיות שודדים על צ'רנוביץ וסביבותיה, והמסחר נפגע. על מנת לעודד את הסוחרים היהודים להמשיך ולעסוק במלאכתם חרף הפשיטות ניתנו להם הטבות, כגון אפשרות להתאגד בגילדות. בשל כך השתפר מצבם הכלכלי במידה רבה.[10] רבה של העיר באותה העת כונה חכם באשי.

במהלך גזרות ת"ח-ת"ט (הפרעות שנערכו ביהודי פולין ב-1648 בהנהגתו של בוגדן חמלניצקי) נפגעו אף יהודי צ'רנוביץ. לאחר הפרעות התיישבו בעיר פליטים יהודים רבים מפולין, בהם רבים ממאמיניו המאוכזבים של משיח השקר שבתי צבי.[11]

תחת השלטון האוסטרי

הטלת הגזרות

מושל בוקובינה קרל פון אנצנברג

במהלך המלחמה העות'מאנית-רוסית (1768–1774) הייתה צ'רנוביץ קרובה לזירת הקרבות. בשל כך נאלצו היהודים לעזוב את העיר פעמים מספר. עם סיום המלחמה נחלה האימפריה העות'מאנית תבוסה, וחבל מולדובה עבר כולו לשליטת האימפריה הרוסית. בהסכם "קוצ'וק קאינרג'ה", שנחתם ב-21 ביולי 1774, הסכימה רוסיה להשיב את השליטה בחבל לאימפריה העות'מאנית. הוואקום השלטוני שנוצר באזור לאחר הנסיגה הרוסית נתן הזדמנות לממלכת הבסבורג האוסטרית לפלוש לאזור, ואכן ב-31 באוגוסט באותה שנה פלש צבאו של הגנרל גבריאל פון ספלני לעיר צ'רנוביץ. שנתיים מאוחר יותר חתמו שתי האימפריות על הסכם, שלפיו הוכרה שליטתה של ממלכת הבסבורג על בוקובינה, כמחווה של רצון טוב.[12]

האוסטרים ביקשו לקעקע את הסממנים הלאומיים של העממים בבוקובינה, כדי ללכדם לעם אחד. זאת על מנת שהאזור החדש שנפל לידיהם ידמה ככל האפשר לשאר חלקי האימפריה.[13] הם ביקשו להחיל מדיניות גרמניזציה, דהיינו, הפיכת התרבות והלשון המקומית לגרמנית. קיסר אוסטריה יוזף השני רצה בהתבוללות היהודים או בהגירתם. קרל פון אנצנברג, המושל החדש של בוקובינה שהיה גם אנטישמי מוצהר, הקשה על היהודים בתחום של בניית בתים ובאישורי נישואים. הוא גם עודד הגירה של דוברי גרמנית, בעיקר משוואביה, לאזור בוקובינה, וניסה לצמצם את האוכלוסייה היהודית בעיר באמצעות הגזרות החדשות.[14] יהודים אלה היגרו לאזור בעיקר מאזור גליציה; זאת עקב ההזדמנויות להרוויח ממתן אספקה לצבא במהלך המלחמה, וכן עקב עומס המיסים וגיוס החובה בגליציה. עם כניסת הצבא האוסטרי לבוקובינה היוו היהודים שהיגרו מגליציה כמחצית מאוכלוסיית העיר.[15]

ב-1782 ניתנה פקודה לגרש את כל יהודי גליציה החיים בצ'רנוביץ. בשל כך שלחו היהודים משלחת לווינה, בבקשה לבטל את גזרת הגירוש, אך המשלחת נתפסה על ידי השלטונות האוסטריים בעיר הסמוכה טישמייניצה, חבריה נכלאו, עונו וגורשו. גם שתי משלחות יהודיות נוספות לא הצליחו לשכנע את השלטונות לבטל את רוע הגזרה. ב-1783 נצטוו כל יהודי העיר לעסוק בחקלאות פן יגורשו ממקום מושבם. ב-1784 הם נדרשו להחליף את שמותיהם לשמות גרמניים. הגזירות הביאו לירידה דרמטית במספר היהודים שישבו בבוקובינה בכלל ובצ'רנוביץ בפרט. עד 1786 פחת בשליש מספר היהודים המתגוררים באזור. בינואר אותה שנה הוחל צו חדש, שבמסגרתו בוטלו בתי הדין היהודיים בכל רחבי בוקובינה למעט אלו שבצ'רנוביץ ושבסוצ'אבה.[16]

ב-1786 הסתיים השלטון הצבאי בבוקובינה, והיא סופחה לאוסטריה ואוחדה עם מחוז גליציה. עם סיפוח זה הסתיים שלטונו של אנצנברג בבוקובינה, ולשלטון התאפשר להקל על מצב היהודים בעיר. ואכן, ב-4 במאי 1789 הוחל כתב הסובלנות המיטיב עם יהודי בוקובינה, לאחר שהוחל עוד קודם לכן על אזורים אחרים באוסטריה.[17] כתב הסובלנות ביטל חלק מן הגזרות שהוטלו על יהודי העיר, ובהן חובת העבודה בחקלאות, קשיים בתחום אישור נישואים, המיסוי הגבוה, ועידוד ההגירה. גם לאופולד השני, שעלה לשלטון לאחר מותו של יוזף השני, המשיך בקו המקל על היהודים.[18] עם זאת, זרם ההגירה של יהודים מגליציה לבוקובינה לא פסק עם פרסום כתב הסובלנות. הגירה זו הביאה את השלטונות האוסטריים לחזור למדיניותם הקודמת ולהוציא ב-1810 פקודה שמטרתה גירוש של יהודי צ'רנוביץ שהיגרו אליה מגליציה באופן בלתי חוקי. בתגובה לכך החלו בני הקהילה, ובראשם הרב הראשי חיים טירר, לאסוף כספים על מנת למנוע את הגירוש.[19] שנה אחת לאחר מכן הצטמצמו ממדי הגירוש, וב-1817 הוא פסק לחלוטין, עקב הצורך הכלכלי של האוסטרים ביהודי הסביבה. תחת זאת, שבו האוסטרים לנקוט צעדים שימנעו בעקיפין את ההגירה. כך למשל ב-1830 הוחל חוק גיוס חובה על יהודי העיר, כפי שנהוג היה בגליציה.[20]

לאחר מתן האמנציפציה

תמונה קבוצתית של משתתפי ועידת צ'רנוביץ

לאחר אביב העמים - כינוי כולל לסדרת מהפכות לאומיות שהתרחשו באירופה בשנים 1849-1848 - נאלצה האימפריה האוסטרית לנסח חוקה חדשה, כדי לפייס את העמים השונים באימפריה שהיו בעלי שאיפות לאומית. באותה החוקה ניתן שוויון זכויות ליהודי אוסטריה, ובכללם ליהודי צ'רנוביץ. בטווח המידי, שוויון הזכויות אפשר ליהודים לייסד בעיר בית כנסת גדול (ב-1853)[21] ובית ספר עצמאי (ב-1855).[22] ב-1859 פרצה שריפה בעיר: מבנים רבים, לרבות אלו שהיו ברובע היהודי, ניזוקו, אך אלה תוקנו עד מהרה בידי הקהילה היהודית.[21] ב-1867, עם חתימת הפשרה האוסטרו-הונגרית והפיכתה של אוסטריה לקיסרות דואלית, אושררה האמנציפציה ליהודים באופן רשמי. האמנציפציה אפשרה להם להתערות בחיים הציבוריים באימפריה: למשל, בראשית המאה העשרים כיהנו שני ראשי עיר יהודיים בצ'רנוביץ, וב-1897 נבחר יהודי בן העיר לכהן בפרלמנט האוסטרי. האנמציפיציה הביאה גם לגידול מסיבי באוכלוסיית יהודי העיר: בין 1857 ל-1914 היא הכפילה את עצמה פי שבעה.

בשלהי המאה ה-19 חלה התעוררות לאומית בקרב יהודי מזרח אירופה, ובכללם יהודי צ'רנוביץ. בספטמבר 1908 נבחר אולם התיאטרון שבעיר לארח את ועידת צ'רנוביץ, ששמה לעצמה למטרה לקבוע מה תהיה הלשון הלאומית של העם היהודי: עברית או יידיש. בתום הוועידה הוחלט להכריז על היידיש כשפתו הלאומית של העם היהודי, אך מבלי לציין כי היא שפתו הלאומית היחידה.[23]

עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה נמלטו יהודים רבים מצ'רנוביץ, בעיקר לווינה,[24] בשל היותה של צ'רנוביץ עיירת ספר ששכנה בסמוך לגבול האימפריה הרוסית. היהודים חששו מרוסיה ומיחסה העוין ליהודים, ורבים מהם הצטרפו לצבא האוסטרו-הונגרי. ב-2 בספטמבר 1914 נכבשה צ'רנוביץ על ידי הכוחות הרוסיים. הרוסים הגלו מהעיר כמה מנהיגים יהודיים, ובהם ראש העיר היהודי סאלו וייסלברגר ומאיר אבנר, חברי הפרלמנט הרומני לעתיד.[25] במהלך המלחמה החליפה צ'רנוביץ ידיים מספר פעמים בין שני הצבאות. עם שוך הקרבות, שבו לצ'רנוביץ יהודים שנמלטו ממנה במהלכם. איתם הגיעו יהודים שנמלטו מפרעות פטליורה - כינוי לפוגרומים שאירעו באוקראינה במהלך המלחמה - וכך גדלה האוכלוסייה היהודית בעיר במידה ניכרת.

תחת השלטון הרומני

מדיניות הרומניזציה

רחוב בשכונה היהודית של צ'רנוביץ, 1902

בשלהי מלחמת העולם הראשונה נראה היה כי אין מנוס מחלוקתה של האימפריה האוסטרו-הונגרית למדינות לאום. על מנת למנוע את התפרקותה, הכריז קרל הראשון, קיסר אוסטריה, כי ברצונו להפוך את הקיסרות לפדרציה, שבה לכל עם תהיה אוטונומיה משלו. אי לכך הוא ביקש מכל אחד מעמיה שדרש שיכירו בו כעם להקים מועצה לאומית משלו. בשל כך, ההנהגה היהודית ששבה לעיר באותה התקופה החליטה ב-14 באוקטובר 1918 להקים "ועד לאומי יהודי". חרף כך, תוכניתו של הקיסר לא התממשה, כיוון שהאימפריה שלו קרסה עם תום המלחמה. ב-11 בנובמבר 1918, ביום שבו הסתיימה מלחמת העולם הראשונה, פלשו כוחות רומניים בפיקודו של הגנרל יאקוב זדיק לעיר צ'רנוביץ.[26] הרומנים ניצלו את קריסתה של האימפריה האוסטרו-הונגרית כדי לספח שטחים ממנה, ובוקובינה בתוכם.

הממשל הרומני פעל כדי לפגוע ביהודים. ניהול העיר הועבר לשכבת פקידים מהרגאט - השטחים המצומצמים שבהם שלטה רומניה טרם המלחמה. השלטון התווה את מדיניות הרומניזציה. במסגרת התוכנית, השפה הרשמית שהוחלה בכל מוסדות הציבור הייתה רומנית. יהודים רבים אשר עבדו בשירות הציבורי, בבתי ספר ובאוניברסיטאות נפלטו מהם, מפני שלא ידעו רומנית.[27] עוד במסגרת הרומניזציה הפכה הרומנית לשפת ההוראה היחידה בבתי הספר הממלכתיים, ותלמידים יהודיים שניגשו למבחני סיום הלימודים הוכשלו במכוון. ב-1926, במהלך משפטם של יהודים בצ'רנוביץ אשר מחו על הכשלתם המכוונת במבחני סיום הלימודים, נרצח דוד פאליק, אחד המוחים.[28] אירוע זה עורר הדים ברחבי רומניה והיווה את נקודת השבר ביחסים בין הקהילה היהודית בעיר לבין השלטון.[29]

התגברות האנטישמיות

בשלהי דצמבר 1937, לאחר ששום מפלגה לא הצליחה להשיג רוב בבחירות לבית הנבחרים של רומניה, הטיל קרול השני, מלך רומניה, על אוקטביאן גוגה את התפקיד להרכיב ממשלה. בסופו של דבר עלה בידו של גוגה, ראש המפלגה הלאומית-נוצרית האנטישמית, לכונן ממשלת מיעוט בראשותו. חבר מפלגתו, אלכסנדרו קונסטנטין קוזה, כיהן באותה ממשלה כשר המדינה. ממשלה זו, שנודעה בשם "ממשלת גוגה-קוזה", הייתה הממשלה השנייה באירופה שהייתה לה מדיניות אנטישמית מוצהרת בנוסף לממשלת גרמניה הנאצית. ב-21 בינואר 1938 נחקק "חוק בדיקת האזרחות מחדש", שבמסגרתו נדרשו יהודי רומניה להוכיח את זכאותם לאזרחות רומנית במסגרת תנאים שהציבה הממשלה לאי-שלילתה. עקב חוק זה איבדו יהודים רבים בצ'רנוביץ את אזרחותם.[30]

בצ'רנוביץ הוציאה הממשלה צווים להחרמת רכוש ומקרקעין יהודיים,[31] הורתה לסגור עיתונים[32] ובתי ספר יהודיים,[33] אסרה על היהודים לדבר יידיש או עברית, וכפתה עליהם את הדיבור ברומנית. נפוצו אף שמועות על פוגרום שמתכוונים לבצע ביהודים תושבי היישובים הסמוכים.[34] ממשלת גוגה-קוזה לא האריכה ימים. ב-10 בפברואר 1938, לאחר שישה שבועות, נפלה הממשלה בעקבות לחץ בינלאומי כבד על רומניה, בעיקר מצד בריטניה וצרפת.[35] ממשלה זו אומנם לא החמירה את חיי היהודים באופן משמעותי, אך הקמתה לא בישרה טובות עבורם.

לאחר נפילת ממשלת גוגה-קוזה, הפך המלך קרול השני לשליט יחיד ברומניה, עקב אי-יכולתה של המערכת הפוליטית ברומניה לתפקד. תחילה הורגשה הקלה מסוימת בקרב היהודים ברומניה בכלל ובצ'רנוביץ בפרט, עקב ביטול הגזרות, אך הממשל החדש הטיל על היהודים הגבלות חדשות כדי לחקות את המודל הנאצי ולחזק את מעמדו.[36] קרול מינה מטעמו את המשפטן גאורגה אלקסיאנו לתפקיד מושל בוקובינה. ב-1 בדצמבר 1938 הוציא אליקסיאנו צו אשר אסר מחדש על היהודים בחבל לדבר שפה אחרת פרט לרומנית בחנויות ובמוסדות מדינה. צו זה פגע במידה רבה ביהודי צ'רנוביץ, כיוון ששפתם הייתה בדרך כלל גרמנית או יידיש.[37]

מלחמת העולם השנייה

פרוץ המלחמה

ב-23 באוגוסט 1939 נחתם הסכם ריבנטרופ–מולוטוב, הסכם אי-תוקפנות בין גרמניה הנאצית לברית המועצות לתקופה של עשר שנים. במסגרת ההסכם הוחלט על חלוקת מזרח אירופה לאזורי השפעה של שתי המעצמות שחתמו עליו: נקבע כי פולין תחולק בין שתיהן, וכי צפון בוקובינה, שסופח על ידי ממלכת רומניה, יועבר לידי ברית המועצות.

שבוע ימים לאחר מכן, ב-1 בספטמבר, פלשה גרמניה הנאצית לפולין כדי לחלק אותה בינה לבין ברית המועצות מתוקף ההסכם. הייתה זו יריית הפתיחה של מלחמת העולם השנייה. במהלך הפלישה נסו על נפשותיהם אלפי פליטים פולנים, רבים מהם לכיוון בוקובינה, שהייתה אזור גבול בין פולין לרומניה. ביניהם נמנו אנשי צבא רבים ואלפי יהודים, שנמלטו מאימת הנאצים. הממשל הרומני ניסה להעבירם דרומה, הרחק מאזור בוקובינה. רבים מהפליטים היהודים נותרו בצ'רנוביץ. תושבי צ'רנוביץ היהודים קלטו חלק נכבד מהפליטים בעירם וקיבלו אותם במאור פנים. הם הלינו אותם בבתיהם והעניקו להם מזון.[38] פליטים אחרים שוכנו בבית העם היהודי ובבית החולים היהודי.

השלטון הסובייטי הקצר

ב-26 ביוני 1940 הציבה ברית המועצות לרומניה אולטימטום של ארבעים ושמונה שעות. במסגרת האולטימטום נדרשה רומניה לסגת משטחי בסרביה, שהיו שייכים לה טרם מלחמת העולם הראשונה, פן תנקוט ברית המועצות פעולה צבאית.[39] גרמניה לא התנגדה לאולטימטום, שכן היא הסכימה לשלטון סובייטי באזור במסגרת הסכם ריבנטרופ-מולוטוב. כוחה הצבאי של רומניה לא אפשר לה להתעמת עם הצבא האדום, והיא נכנעה לתנאי האולטימטום ללא תנאי ונסוגה משטחים אלו בחלוף יומיים מהצבתו.[40]

היו שהאמינו כי הסובייטים יביאו עימם חברה צודקת ושוויונית, נטולת כל אנטישמיות שאפיינה את השלטון הרומני. היו גם שראו בסובייטים את הרע במיעוטו, כיוון ששלטונם עדיף על שלטון תחת השפעה נאצית.[41] הייתה אף הגירה מועטה של יהודים סוציאליסטים וקומוניסטים מיתר חלקי רומניה אל עבר צ'רנוביץ. מאידך גיסא, היו יהודים בעלי רכוש שהקדימו תרופה למכה ועזבו את צ'רנוביץ מיד עם תחילת הכיבוש הסובייטי, מחשש שיתנכלו להם. אך כל התקוות נכזבו. השלטון הסובייטי החדש התנכל לרבים מיהודי העיר: בין היהודים שסבלו מהסובייטים היו בעלי הממון. גם הציונים סבלו לא מעט, עקב היותה של הציונות מנוגדת לאידאולוגיה הקומוניסטית. קבוצות אלה קיבלו תעודות זהות חדשות, שעליהן נכתב המספר שלושים ותשע (39) כדי שיוכלו לזהותם כיהודים.[42]

לפי חישובי הקהילה היהודית, כ-10,000 יהודים נעצרו וגורשו ברכבות לסיביר ולאזורים אחרים בברית המועצות במהלך שנת שלטונם בבוקובינה. הסובייטים רדפו את היהודים הללו עקב השתייכות לבורגנות או לתנועה הציונית או בגין חשד בביצוע עבירות קלות ביותר.[43] הגדול שבמשלוחים יצא ב-13 ביוני 1941. במשלוח זה גורשו מצ'רנוביץ כ-3,800 בני אדם, וכ-80% מהם היו יהודים.[44] חלק מאותם יהודים מתו מקור ומתנאי המחיה הקשים בסיביר, ואחרים נותרו בברית המועצות למשך זמן רב. מעטים מהם עלו לארץ ישראל. הסובייטים סגרו בתי כנסת[45] וחנויות בבעלות פרטית, וכן הלאימו מפעלים פרטיים; במספרים: 42 בנקים, 92 עסקים ו-364 חנויות. הולאמו גם ארגונים, הוחרם רכוש, ונסגרו עיתונים, ובמקומם יצאו לאור עיתונים שהפיצו תעמולה סובייטית. היו יהודים שנאלצו לשכן עובדי מדינה ואנשי נ.ק.ו.ד. בבתיהם.[46]

כניסת הצבא הנאצי

ב-22 ביוני 1941 הפרה גרמניה את הסכם ריבנטרופ-מולוטוב ופלשה לברית המועצות, במה שנודע כמבצע ברברוסה. גרמניה עודדה את רומניה להצטרף אליה בפלישה בהבטחה להשיב לה את השטחים שאבדו לה בפלישה הסובייטית, לרבות אזור בוקובינה וצ'רנוביץ.[39] ואכן, רומניה חתמה על ההסכם התלת-צדדי עוד בנובמבר 1940 ובכך הצטרפה למדינות הציר, המדינות שנלחמו לצד גרמניה. במהלך השבועיים שחלפו מפרוץ מבצע ברברוסה עד לכיבוש צ'רנוביץ בידי מדינות הציר הספיקו הסובייטים לגייס כמה אלפים של צעירים מן האוכלוסייה היהודית לשורות הצבא האדום.[30] כמה אלפי יהודים אחרים, בעיקר רווקים בודדים, הצליחו לברוח מפני הנאצים אל עומק ברית המועצות.[47]

מרבית היהודים נשארו בצ'רנוביץ בשל כמה סיבות: הסובייטים הקשו על עזיבתם של יהודים את צ'רנוביץ; שנת הטרור הקומוניסטי הנחילה ליהודי העיר אכזבה מהשלטון הסובייטי; וכן התעמולה הסובייטית, שהפסיקה לתקוף את הנאצים עם חתימת הסכם ריבנטרופ-מולוטוב, הביאה לכך שהיהודים לא הבחינו בסכנה הבאה מגרמניה.[43] עוד גורם שעיכב את יציאתם של יהודים את צ'רנוביץ נעוץ בכך שרוב יהודי העיר היו דוברי גרמנית, ולכן זיקתם הייתה לתרבות הגרמנית ולא לרוסית. עדות לזיקה זו אפשר למצוא בדבריו של יוסף גוברין:

אם טעיתי, מפעם לפעם, בלכתי ברחובות צ'רנוביץ ענוד בטלאי הצהוב, הייתי ניגש באופן טבעי לחייל גרמני שיכוון אותי, ולא לחייל רומני. הגרמני, משום מה, הרשים אותי בגישה תרבותית יותר מזו של הרומני. איש מאתנו לא ידע אז על ממדי ההשמדה. הרומנים הצטיירו בעינינו כגסי-רוח, שהתאפיינו באכזריותם, כאשר טבחו ביהודים ובזזו את בתיהם עם כניסתם לצ'רנוביץ. [...] מאחר שכל הצווים האנטי-יהודיים פורסמו בשם המושלים הרומנים, שהיו ידועים באנטישמיות, פירשנו זאת כאילו הצרות באות מידי הרומנים יותר מאשר מידי הגרמנים.

— יוסף גוברין, יליד צ'רנוביץ, מספר על ראשית הכיבוש הגרמני בעיר. ברבות השנים עלה גוברין לישראל והיה לדיפלומט[48]

ב-5 ביולי נכנסו היחידות הראשונות של הכוחות המזוינים של רומניה לעיר, וצ'רנוביץ סופחה מחדש לרומניה.[49] עם הכיבוש הרומני-גרמני, החלה שואת יהודי צ'רנוביץ. היהודים נפלו מן הפח אל הפחת. בימים הראשונים שלאחר הכיבוש נפלו אלפי יהודים קורבן למעשי עינויים ורצח של יחידות של הצבא הרומני ושל האיינזצגרופן הגרמני.[50] בין 2,000 ל-3,000 מהם נרצחו. בית הכנסת הכוראלי, בית הכנסת המרכזי של יהודי העיר, הועלה בלהבות על ידי הגרמנים. ב-7 ביולי לקחו הנאצים את אברהם יעקב מרק, הרב הראשי של צ'רנוביץ, וחקרו אותו על הימצאותו של רכוש יהודי. משלא השיב להם, נלקח הרב לפיר מעלית שם נכלאו איתו בכירי קהילה נוספים.[51] ב-8 ביולי נלקחו הבכירים, ועמם כ-400 גברים יהודים מרחובות העיר, אל נהר הפרוט החוצה אותה. הם נאלצו לחפור לעצמם קברים ושם נורו בידי הגרמנים.

אחרים נלקחו לעבודות כפייה, לתיקון מבנים שניזוקו על ידי הרוסים או עקב הפצצות גרמניות. רבים מצאו את מותם בעבודות אלה, כשחלק מהמבנים הללו קרסו.[52] בד בבד, החלו השלטונות לחוקק חוקים אנטי-יהודיים: ב-30 ביולי הוצא צו שחייב את היהודים לשאת את הטלאי הצהוב ולציין את המילה "יהודי" בפתחי בתיהם.[53] בה בעת, נמשכה מדיניות הרומניזציה ביתר שאת, ולראשונה הולאם רכוש היהודים במסגרת מדיניות זו. ב-3 בספטמבר הועברו בתי החרושת שהיו בבעלות יהודים לרשות לא-יהודים או לרשות המדינה.[54]

הקמת הגטו והגירושים לטרנסניסטריה

ערך מורחב – גטו צ'רנוביץ

במהלך החודשים אוגוסט וספטמבר 1941 החלו הרומנים לרקום תוכנית ל"פתרון הבעיה היהודית" בצ'רנוביץ. הם התכוונו לגרש את היהודים לטרנסניסטריה, אזור שסופח לרומניה במהלך מלחמת העולם השנייה. ואכן, ב-4 באוקטובר הורה ראש ממשלת רומניה, יון אנטונסקו, להעביר תוך עשרה ימים את כל יהודי בוקובינה, לרבות אלה שבצ'רנוביץ, לחבל ארץ זה. לשם כך, הוחלט לכנס את יהודי העיר בגטו. ב-11 באוקטובר פורסם צו שלפיו נדרשים כל תושבי העיר היהודים להתפנות עד לשעה 18:00 בערבו של אותו יום לגטו החדש.[55] רכושם של כל היהודים שהועברו לגטו הולאם, ומי שניסה למסור את רכושו, לבל יולאם, הסתכן בהוצאה להורג בירייה. הגטו הוקם ברובע היהודי של צ'רנוביץ שבו חיו כ-25% מיהודי העיר. בשל כך, בגטו עצמו חיו היהודים בתנאים קשים ובצפיפות רבה: חדר אחד אוכלס על ידי 20–25 נפש. לגטו הובאו גם יהודים מעיירות סמוכות לצ'רנוביץ,[30] כך שמספר היהודים בעיר גדל ממספר הנע בין 41 ל-46 אלף נפש לכ-50 אלף.[33][א]

ב-13 באוקטובר החל גירוש היהודים לטרנסניסטריה, עם גירושם של כ-5,000 איש. במסגרת משלוחי הגירוש, האקציות, נצטוו היהודים ללכת בשיירות לתחנת הרכבת בליווי הז'נדרמריה הרומנית, ומשם גורשו. הם הובלו בקרונות עץ מחניקים ללא חלונות אל הערים אוטאץ' ומרקולשט,[56] משם צעדו ברגל בשיירות ארוכות אל הגדה המזרחית של נהר הדניסטר, שהיווה את גבולו המערבי חבל טרנסניסטריה. רבים מן הצועדים מצאו את מותם, בעיקר תינוקות, חולים וזקנים. חלקם אף נרצחו באופן יזום לאורך הנהר. גירוש היהודים ברכבות לא הקל על הצפיפות הרבה בגטו, כיוון ששטחו הצטמצם בהתאם לכמות היהודים ששולחו.[57]

כשהאיר הבוקר... נעצרה הרכבת, ונשמעו קולות גסים ודפיקות המקלות על דלתות הקרונות. הדלתות נפתחו בידיים חזקות, ופניהם של החיילים מלאי כעס ואיבה נראו כשהם צעקו: "צאו, יהודונים טמאים". אך לא די בזה. במקלות וברובים החלו החיילים להרביץ לאנשים וזירזו אותם לרדת מהקרונות. כהרף עין קפצו כולם בחיפזון ובבהלה, בהשליכם קודם את חפציהם.

— ישראל חלפן, רופא יליד צ'רנוביץ, מספר על הגירוש שלו ברכבת למרקולשט[58]

המשפטן טראיאן פופוביץ' התמנה לראש עיריית צ'רנוביץ מעט לאחר ראשית הכיבוש הרומני. פופוביץ', יליד בוקובינה, עזב את העיר עם ההשתלטות הסובייטית על החבל ושב אליה עם סיומה. הרומנים הציעו לו להתמנות לראשות עיריית צ'רנוביץ, והוא נעתר לבקשתם. עם הקמת הגטו בעיר, השלטונות הטעו אותו, בתואנה כי זה יהיה הצעד האחרון שיפגע ביהודים.[59] כשנודע לו על גירוש היהודים מהגטו, הוא התנגד לו נחרצות, וטען כי הם חיוניים ליציבות הכלכלית של העיר. הוא הכין רשימה של כ-20,000 יהודים, וביניהם גם כאלה שלא היו חיוניים לכלכלה. עקב כך, הוצמד לפופוביץ' הכינוי "מכור ליהודים", והוא הועבר מתפקידו במאי 1942.[60] על מעשיו למען יהדות צ'רנוביץ זכה פופוביץ' לתואר חסיד אומות העולם ב-1969.[61]

ב-15 בנובמבר, לאחר שגורשו מהעיר כשלושים אלף יהודים, פסקו משלוחי הגירוש בפקודת שליט רומניה אנטונסקו. עד אז גורשו כל היהודים שלא נכללו ברשימה של פופוביץ', ומספרם של הנותרים, שניצלו בעזרת פופוביץ', עמד על כעשרים אלף נפש. היהודים שפופוביץ' הצליח להציל מגירוש שבו לבתיהם בעיר. עקב הלאמת רכושם, הם נפגעו מבחינה כלכלית והתקשו למצוא עבודה. ממשלות צ'ילה ושווייץ, שפתחו קונסוליות בצ'רנוביץ, הנפיקו ליהודים דרכונים, וכך אפשרו לכ-800 יהודים לצאת מן העיר באופן חוקי.[62] החל מ-31 במאי 1942, משעה שפופוביץ' הועבר מתפקידו, התאפשר לשלטון הרומני להמשיך במדיניות הגירושים. עד 28 ביוני אותה שנה כ-4,200 יהודים גורשו מהעיר.[63] גירושים אלה נפסקו הודות למאמציהם של מנהיגים יהודים ברומניה, כגון וילהלם פילדרמן ואלכסנדר שפרן, שהצליחו להשיג הבטחה משר החוץ הרומני מיכאי אנטונסקו להשאיר את היהודים בעיר: בדומה לפופוביץ', בטענה שהם חיוניים לכלכלת העיר.[30]

יהודי צ'רנוביץ שוכנו בגטאות בטרנסניסטריה, כגון אלה שבמוהיליב-פודילסקי, באובודיבקה, בטירספול, בשרהורוד, בברשד וביאמפיל. בגטאות אלה התפשטו מחלות שגבו קורבנות רבים, כגון צהבת וטיפוס הבהרות.[64] היהודים שהיו כשירים לעבודה נלקחו מגטאות אלה למחנות עבודה בשטחי טרנסניסטריה, שם עבדו במחצבות, בסלילת כבישים ובבניית גשרים וביצורים.[65]

לאחר ניצחונותיהם בקרב סטלינגרד ובקרב קורסק, הצליחו הסובייטים להטות את הכף לטובתם בחזית המזרחית. עם ראשית שנת 1944 שחררו הסובייטים את מרבית המחנות בטרנסניסטריה: מתוך כ-35 אלף יהודים שגורשו מצ'רנוביץ לטרנסניסטריה במהלך המלחמה, שרדו עם תום המלחמה פחות מעשרת אלפים.[66] ב-29 במרץ אותה שנה כבשו כוחותיהם את צ'רנוביץ עצמה, שם נמצאו כ-15 אלף יהודים, שעוד לא גורשו.[67] בסך הכל, מתוך כ-50 אלף יהודים ששוכנו בגטו צ'רנוביץ עם הקמתו, שרדו בשואה פחות מ-25 אלף, כלומר כל יהודי שני בעיר נספה. הנאצים אומנם רקמו תוכנית לחסל גם את היהודים הללו, אך לא עלה בידם לעשות כן, עקב ההתקדמות המהירה של הסובייטים. לאחר שחרור העיר, גויסו בכפייה לשורות הצבא האדום גברים ניצולי השואה שגורשו מצ'רנוביץ.

תחת השלטון הסובייטי

כיוון שצ'רנוביץ חדלה להיות בידיים רומניות, נדדו יהודים רבים לאזורים אחרים ברומניה, כמו בוקרשט, מתוך רפטריאציה. אחת מהסיבות לכך הייתה אי-רצונם של היהודים לחיות תחת שלטון סובייטי, לנוכח שנת השלטון הסובייטי שלא היטיבה עמם. את רומניה עצמה עזבו רבים, בעיקר לישראל, ומיעוטם אף היגרו לארצות הברית, לאוסטרליה ולמדינות אמריקה הדרומית.[66] בה בעת, היגרו אל צ'רנוביץ יהודים מרחבי ברית המועצות, והם החליפו במרוצת השנים את האוכלוסייה היהודית שהתגוררה בעיר עד אז.[68]

המדיניות הסובייטית דיכאה את הקהילה היהודית בצ'רנוביץ בחוקים אנטי-דתיים. השלטונות סגרו בתי כנסת והעבירו ספרי תורה למוזיאונים. רבים ממי שביקשו לעלות לארץ ישראל נתקלו בקשיים להשגת האשרה המתאימה. בתי כנסת רבים, לרבות בית הכנסת הכוראלי, נסגרו. החל מ-1959 נאלצו כל המוהלים להירשם ברשויות ולדווח להן על שמות התינוקות שמהלו. ב-1963 נאסרו אפיית מצות ושירותי קבורה של חברה קדישא בבית העלמין היהודי.[69]

תחת השלטון האוקראיני

במהלך התפרקות ברית המועצות, הכריזה אוקראינה הסובייטית (שבה שכנה צ'רנוביץ) על עצמאותה, וב-1991 קמה מדינת אוקראינה העצמאית. תחת השלטון האוקראיני הוכרזו אתרים יהודיים בצ'רנוביץ כאתרים לשימור, ונפתחו מוזיאונים להנצחת זכר הקהילה. ב-2004 הוקם בית חב"ד בצ'רנוביץ, וזה סייע לפתוח בית כנסת חדש בעיר, לראשונה מאז מלחמת העולם השנייה.

דמוגרפיה

נתונים מספריים

במהלך תקופת השלטון האוסטרי, לאחר מתן האמנציפציה, גדל מספרם של תושבי צ'רנוביץ היהודים בהדרגה. זאת, הודות למצבם הכלכלי הטוב והיחס ההוגן כלפיהם מצד השלטונות, אשר בא לידי ביטוי בכמה חוקים: הסרת ההגבלות על בעלות על נכסים, ומתן חופש תנועה ליהודים לנוע ברחבי האימפריה.[70] הגידול המשמעותי באוכלוסייה היהודית בעיר נעוץ בחזרתם של הפליטים שנסו מן העיר אחרי מלחמת העולם הראשונה, בתוספת פליטים שנמלטו מפרעות פטליורה, פוגרומים אשר אירעו באוקראינה במהלך המלחמה.

בין שתי מלחמות העולם, שעה שהרומנים שלטו בעיר, נותר גודל האוכלוסייה ללא שינוי. השלטונות הרומניים הקשו על היהודים בדרכים מסוימות, אך לא נקטו פעולות אלימות נגדם. כמחצית מאוכלוסיית יהודי העיר נספתה בשואה. ערב פרוץ מלחמת העולם השנייה הגיע שיעור תושבי העיר היהודיים לשיא, כמחצית מכלל האוכלוסייה. ב-1944, עם הגעתם של הכוחות הסובייטים לעיר, נותר מספר היהודים בעיר גבוה יחסית לערים אחרות, כ-15 אלף במספר.[67] זאת, הודות לפעולות ההצלה של ראש העיר פופוביץ'. ב-1946 נותרו בעיר כ-6,000 יהודים בלבד, רק 700 מתוכם נמנו על תושבי העיר טרם השואה.[71] האוכלוסייה היהודית שהגרה לעיר לאחר השואה הגיעה מחלקים אחרים של ברית המועצות בעקבות הגירה פנים-סוביטיית, מאוקראינה וממולדובה.[68]

שיעור יהודי צ'רנוביץ
[ב] [ג]
1776[72] 495 30%
1857[6] 4,678 21.6%
1869[6][73] 9,552 28.2%
1880[6][74] 14,449 31.69%
1890[6][74][75] 17,359 32.04%
1900[6][74][76] 21,587 31.92%
1910[6][74][76] 28,613 32.10%
1919[76][77] 43,701[ד] 47.58%
1924[6] 44,000 46.8%
1930[78] 42,932[ה] 38%[ו]
1941[78] 45,759[א] 58.1%
1944[67] 15,000
1946[71] 6,000
2001[79] 1,443 0.6%

שפה

מתוך ספר השאלות והתשובות "משאת בנימין", אשר נכתב ברומנית על ידי בנימין אהרן סלניק, ניתן להסיק כי לפני כניסת האוסטרים לבוקובינה, השפה שהייתה שגורה בפי היהודים האשכנזים במולדובה בכלל ובצ'רנוביץ בפרט הייתה רומנית.[10] כאמור, ב"נתיב הטטרי", חלפו סוחרים מיהדות ספרד, על מנת לעסוק במסחר, ושפתם הייתה טורקית או יוונית.[8]

במרוצת השנים החלה הרומנית לאבד ממעמדה בעיר. בשל מגמות החילון בקרב שכבות היהודים המבוססות החלו רבים מהם לדבר גרמנית, השפה הרשמית של האימפריה האוסטרו-הונגרית. היהודים שאפו לאמץ את הגרמנית גם כדי להשתלב בחיים הפוליטיים באימפריה. במאה ה-18 החלה הגירה של יהודי גליציה דוברי יידיש לבוקובינה, והם הביאו יחד איתם את שפתם. יהודי צ'רנוביץ דוברי היידיש נמנו, בדרך כלל, עם השכבות העניות בעיר. בתקופת השלטון הרומני, כ-40% מיהודי בוקובינה ואף שיעור גבוה מכך בקרב יהודי צ'רנוביץ דיברו גרמנית כשפת אם, והיתר דיברו יידיש. בשל המגע הלשוני עם בני לאומים שונים, אשר חיו אף הם בעיר, כגון רומנים ואוקראינים, למדו יהודים רבים את שפתם.[80]

ארבע שפות הקיפו אותנו וחיו בתוכנו באיזו התאמה משונה, משלימות זו את זו. אם דיברת גרמנית וחסרים היו לך מילה, צירוף או פתגם, נעזרת ביידיש או ברותנית. לשווא ניסו הורי לשמור על טהרת הגרמנית. מילים מן השפות שהקיפו אותנו זרמו אלינו באין משים. ארבע השפות יצרו יחד מעין שפה אחת, והיא עשירה בניואנסים, בניגודים, בהומור ובסאטירה. בשפה זו היה מקום רב לתחושות, לדקויות הרגש, לדמיון ולזיכרון. היום השפות הללו אינן חיות בי עוד, אבל את שורשיהן אני מרגיש בתוכי. לפרקים די במילה אחת כדי להעלות בקסם מראות שלמים.

— הסופר אהרן אפלפלד, שגדל בילדותו בצ'רנוביץ, מספר על בליל השפות בעיר[3]

הלהג המקובל בפי היהודים בצ'רנוביץ היה "גרמנית צ'רנוביצאית", והוא דמה לבווארית (גרמנית אוסטרית). היו מספר הבדלים בין הגרמנית הקלאסית לזו שדוברה על ידי יהודי צ'רנוביץ: למשל, במקום להשתמש בזמן עבר פשוט, כמקובל בגרמנית הקלאסית, השתמשו יהודי צ'רנוביץ דוברי הגרמנית בהווה מושלם, כנראה בהשפעת היידיש. הגרמנית הצ'רנוביצאית נבדלה מהגרמנית שדיברו הגרמנים האתניים בבוקובינה, אשר דמתה יותר לשוואבית.[81] להג זה של גרמנית דובר בשוואביה, אזור שהושפע מאוסטריה, וממנו הגיעו גרמנים רבים לבוקובינה לאחר כניסת הכוחות האוסטריים לאזור.[13][82]

היהודים המשיכו לשוחח ביניהם בגרמנית וביידיש גם בתקופת השלטון הרומני, כיוון שאלו היו השפות שהיו שגורות בפיהם עד אז. השלטון הרומני ניסה להגביל את הוראת השפות שאינן רומנית, והפך את הרומנית לשפת הלימוד בבתי הספר הממלכתיים בצ'רנוביץ.[83] בשל כך ידעו צעירים יהודים רבים רומנית.[37] לאחר מלחמת העולם השנייה, עקב הרפטריאציה של יהודי צ'רנוביץ לתוך רומניה והגירה יהודית פנים-סובייטית לצ'רנוביץ, הפכה הרוסית לשפה שבה דיברו רוב יהודי צ'רנוביץ, וזו גם השפה המדוברת על ידי מרבית יהודי העיר בראשית המאה העשרים ואחת.[66]

חינוך

מוסדות חינוך שהורו בגרמנית

כחלק מכתב הסובלנות שהוחל ב-1789, נפתח בצ'רנוביץ בית ספר ששפת ההוראה שלו הייתה גרמנית והלימודים בו היו חובה. על מנת לכפות על תושבי העיר היהודים לשלוח את ילדיהם לבית הספר הזה, נאסר על מי שלא למד בו לעבוד כחניך אצל בעלי מלאכה.[84] חרף מאמציהם של השלטונות האוסטריים, רק חמישה מתוך 68 התלמידים בבית הספר היו יהודים. רק לאחר מתן האמנציפציה, התאפשר ליהודי העיר לייסד בית ספר עצמאי משלהם. ב-1853 אושרה התוכנית לבניית בית הספר, והוא פתח את שעריו ב-16 באוקטובר 1855.[85] בית הספר נוהל על ידי אליעזר אליהו איגל, הרב הראשי של צ'רנוביץ באותם הימים.[22]

ב-1869 הוחל חוק חינוך חובה. יהודים למדו בבתי ספר שבהם שפת ההוראה הייתה גרמנית. בצ'רנוביץ הוקמה גם גימנסיה גדולה שהורתה בגרמנית, והרוב המכריע של התלמידים בה היו יהודים. ב-1875, במסגרת החגיגות לרגל שנת המאה לסיפוח בוקובינה על ידי אוסטריה, נוסדה בצ'רנוביץ אוניברסיטה, אשר נודעה בשם אוניברסיטת צ'רנוביץ. יהודי העיר, אשר השתלבו בחיים הפוליטיים והכלכליים באימפריה, מנו ב-1896 42% מכלל הסטודנטים באוניברסיטה.[86] היהודים שלמדו באוניברסיטה זו לא הגיעו, בדרך כלל, משכבות מבוססות, שכן אלה יכלו להרשות לעצמם השכלה מתקדמת יותר במדינות מערב אירופה.[87]

מוסדות ללימודי דת

המהגרים החדשים מאזור גליציה היו שמרנים יותר בהשקפתם הדתית, והם ייסדו תלמודי תורה. תלמודי התורה התחלקו לארבע שכבות גיל נפרדות: "חדר דרדקי", "חדר ערבוביה", "חדר מלמד גמרא" ו"חדר מלמד גדול". ב"חדר מלמד גדול" למדו התלמידים את התלמוד הבבלי ואת הגותו של רש"י.[88] נוסף על כך, נוסדו בצ'רנוביץ ישיבות רבות. למשל, ב-1923 נוסדה בצ'רנוביץ הישיבה "באר מים חיים".[89] בשנים 1936–1940 ניהל את הישיבה הרב משולם ראטה, שכיהן גם כאב בית הדין בצ'רנוביץ וכראש הקהילה האורתודוקסית בעיר באותו הזמן.[90]

אגודות חינוכיות

בצ'רנוביץ פעלה אגודה למען חינוך בשפה העברית, "שפה עברייה" שמה. האגודה, שהוקמה ב-1905, הוציאה לאור עיתון בעברית, ארגנה שיעורי ערב ללימוד עברית וכן ייסדה מכללה וסמינר להכשרת מורים וגננות. האגודה הקימה גם שישה גני ילדים, שצומצמו בהמשך לשלושה בפקודת השלטון הרומני, ששאף להנחיל את השפה הרומנית לתושבי העיר ולא לקדם שפות אחרות.[91] בגנים למדו 70 ילדים.[92] ב-1922 ייסדה האגודה בית ספר, שנשא את שמה. היה זה בית הספר היחיד מסוגו בעיר שהורה בעברית. בבית הספר, אשר התפצל לשניים במהלך שנות ה-30 של המאה ה-20, למדו בסך הכול כ-480 תלמידים. בין בוגריו נמנה פאול צלאן, משורר ומתרגם יהודי יליד העיר.[93]

ב-1919 הוקמה בעיר אגודה נוספת, "יודישער שולפעריין". האגודה ארגנה שיעורי ערב ביידיש, פתחה סמינר להכשרת גננות והחזיקה בספרייה יידית. לאגודה הייתה תוכנית לייסד בית ספר שילמד ביידיש, אך זו מעולם לא יצאה אל הפועל. מפלגת פועלי ציון הפעילה בעיר את אגודת "בר בורוכוב" (על שמו של דב בר בורוכוב, ממייסדי המפלגה), שהפעילה אף היא ספרייה, גן ילדים ובית ספר.[92]

יהודים שלא התאפשר להם להשלים את לימודיהם עקב מצבם הכלכלי יכלו להשלים את לימודיהם בבית הספר המקצועי של רשת אורט. בית הספר המקצועי נוסד ב-1920 והתלמידים למדו בו כשלוש שנים עד להשלמת הכשרתם המקצועית.[94] בית ספר מקצועי נוסף הפעיל ארגון "מורגנרויט", שהשתייך למפלגת הבונד: ב-1921 הוקם בית הספר, שלמדו בו כ-200 תלמידים ושפת ההוראה בו הייתה יידיש. בבית ספר זה למדו מקצועות כגון נגרות, חייטות, תפירה ותיאטרון.[95] ב-1937, כחלק מגזרות ממשלת גוגה-קוזה, נאסרה פעילותו של ארגון המורגנרויט ורכושו הוחרם.[33] בתקופה הסובייטית פעל בעיר "תיכון היהודים מספר 18", אחד מבתי הספר היחידים שלימדו ביידיש בברית המועצות.[68]

רומניזציה בחינוך

כחלק ממדיניות הרומניזציה, ביקש הממשל הרומני לעקור את הגרמנית ממוסדות הלימוד הממלכתיים בצ'רנוביץ ולהשריש בהם את הרומנית. כפתרון זמני הוקם בית ספר תיכון "מספר שלוש", ובו רוכזו כל התלמידים היהודים שלמדו בבתי הספר הממלכתיים עד אז. בסך הכול, למדו בבית הספר כ-1,200 תלמידים, ושפת הלימוד בו הייתה גרמנית. הרומנים התחילו להעביר טיפין טיפין את התלמידים לבתי ספר דוברי רומנית, עד שב-1932 הושלמה המלאכה ונסגר תיכון "מספר שלוש". כך נעשה גם בבתי הספר היסודיים. עד 1924 הועברו כל תלמידי בתי הספר היסודיים שם לבתי ספר דוברי רומנית.[91]

עוד במסגרת הרומניזציה פוטרו מבתי הספר הממלכתיים מורים שלא דיברו רומנית. כיוון שמעטים היו היהודים שהיו בקיאים בשפה זו, פוטרו מורים יהודים בהמוניהם. גם על התלמידים הוערמו קשיים: הם חויבו ללמוד בשבת ולא שוחררו מחובת הכתיבה וההיבחנות ביום זה. כמו כן, הממשל הכשיל תלמידים יהודים רבים בבחינות הבגרות: כך למשל ב-1926 הוכשלו במזיד 92 מתוך 94 הניגשים לבחינה.[28] הממשל גם ביקש להחיל מדיניות של נומרוס קלאוזוס, על מנת לדחוק את רגליהם של היהודים ממוסדות החינוך וההשכלה הגבוהה. כתוצאה מכך ירד מספר הסטודנטים היהודים באוניברסיטת צ'רנוביץ מ-37.3% ב-1920 לכ-18.4% ב-1933.[96] זאת ועוד: שיעור היהודים שלמדו בבתי הספר התיכוניים עמד על 20% ב-1920, אך על 9.4% בלבד ב-1935.[87]

כלכלה

היהודים הראשונים הגיעו לצ'רנוביץ, כאמור, כיוון שניצבה על נתיב המסחר שבין הים השחור לבין פולין, "הנתיב הטטרי", ועצרו בה כדי לסחור. במהלך תקופת השלטון העות'מאני עסקו מרבית היהודים במסחר ומיעוטים במלאכות שונות, כגון חייטות, סנדלרות וזגגות. כל קבוצת בעלי מלאכה הקימה גילדה משלה. על היהודים חל איסור לקנות קרקעות, אך זה בוטל באופן חלקי באמצע המאה ה-18: הם יכלו לרכוש בתים, אך לא התאפשר להם לרכוש אחוזות וכרמים. היהודים נאלצו לשלם מיסים מסוגים שונים, כגון מס מלח, מס אכסון, מס על בשר כשר ומסי השחיטה הכשרה. סכום מיסים קבוע הופרש לשלטונות שלוש פעמים בשנה, ובחלק שנשאר ברשות היהודים מומנה פעילות מוסדות הקהילה, כגון בתי כנסת, בית העלמין ובית החולים.[6]

בתקופה האוסטרית השתייכו רוב המשפחות למעמד הבינוני. מרבית התעשייה והמסחר בעיר הוחזקו בידי יהודים, ואלה תרמו להתפתחותה המואצת של העיר באותה עת. בתקופת השלטון הרומני בעיר, בלט במיוחד עיסוקם של יהודי העיר במקצועות חופשיים: 85% מעורכי הדין ו-68% מהרופאים.[97]

חיי הדת והקהילה

חיי הדת ורבנים

זהות דתית

בצ'רנוביץ לא היו מתנגדים, והאוכלוסייה הדתית האדוקה בעיר השתייכה רובה ככולה לתנועת החסידות.[98] בסדיגורה ובוויז'ניציה, שתי ערים הסמוכות לצ'רנוביץ, הוקמו שתי חצרות חסידים, חסידות סדיגורה וחסידות ויז'ניץ, בהתאמה. חסידים רבים שחיו בצ'רנוביץ השתייכו לחסידויות האלה,[1][99] ואף ייסדו בה ישיבות. לדוגמה, האדמו"ר מויז'ניץ רבי אליעזר הגר ייסד בצ'רנוביץ ישיבה, שבה למדו ערב מלחמת העולם השנייה כ-150 תלמידים.[88] עם זאת, רוב קהילת יהודי העיר שהייתה דוברת גרמנית נשאה אופי חילוני. בקרב משפחות רבות, בייחוד לאחר מתן האמנציפציה, נשמרו מנהגים יהודיים מעטים.[100]

בסמטת היהודים היו יהודים דתיים מאוד, אבל את יהודי צ'רנוביץ בכללם ניתן לכנות יהודים-של-יום-כיפור: ביום כיפור הלכו כולם לבית הכנסת, ובבית היו לחמניות עם נקניק מבשר חזיר.

— צבי יעבץ, היסטוריון יליד צ'רנוביץ, מספר על הזהות הדתית של יהודי צ'רנוביץ[99]

רבנים

לאחר החלת כתב הסובלנות ב-1789, התאפשר לקהילה לבחור הנהלה בת שלושה פרנסים. באותה שנה אף מונה "רב פלך" לצ'רנוביץ, הרב חיים טירר, שכתב ארבעה ספרים על דרך החסידות. בשל התנגדותו הנחרצת לתנועת ההשכלה היהודית, צבר טירר מתנגדים רבים בקרב המשכילים. בלחצה של תנועת ההשכלה בעיר, עזב טירר ב-1807 את צ'רנוביץ. בערוב ימיו עלה לארץ ישראל, ונפטר בצפת ב-1817. מאז עזיבתו את צ'רנוביץ לא כיהן רב ראשי בצ'רנוביץ במשך שנים מספר, אך ב-1833 מונה יצחק שמשון הורוביץ לתפקיד זה.[22] ב-1849 אוחדו משרות הרב הראשי של צ'רנוביץ והרב הראשי של חבל בוקובינה. בתפקיד הרב הראשי כיהנו הרבנים הורוביץ (1849–1854) ואיגל (1854–1878). תושבי החבל התנגדו לכך וסירבו לממן את שכרו של הרב הראשי המשותף לעיר ולחבל. בשל התנגדות זו, פוצלו מחדש שתי המשרות ב-1878.[19]

ב-1854, עקב לחץ של תנועת ההשכלה וסלידתו מהתחזקותה של תנועת ההשכלה בעיר, סיים הורוביץ את תפקידו כרבה הראשי של העיר. יהודים רבים ביקשו להחליף את הורוביץ, כדי שתפקיד הרב של בוקובינה יהיה בידי אדם מתון יותר.[101] לאחר התפטרותו עבר הורוביץ לכהן כאב בית הדין המקומי, תפקיד שבו כיהן עד 1870.[20] אליעזר אליהו איגל, מרצה לשפות שמיות מאוניברסיטת לבוב, החליף את הורוביץ בתפקיד הרב הראשי.

בצ'רנוביץ שרר מאבק בין התומכים ביהדות הרפורמית, אשר כונו "ההולכים קדימה", לבין התומכים ביהדות האורתודוקסית, אשר כונו "העומדים".[102] הפילוג נבע, בין היתר, ממגמות החילון בצ'רנוביץ. ב-1872 התפלגה הקהילה היהודית בצ'רנוביץ לשתיים: קהילה אורתודוקסית בראשות הרב איגל, וקהילה רפורמית בראשות הרב בנימין אריה וייס. האורתודוקסים המשיכו להתפלל בבית הכנסת הגדול של העיר, ואילו הרפורמים עברו להתפלל בבית הכנסת הכוראלי, בית כנסת חדש שנבנה עבורם.[19][73][103] ב-1875 אוחדו שתי הקהילות מחדש, והושג הסדר, שבמסגרתו יישאר איגל הרב הראשי של העיר, ווייס יהיה אב בית הדין בצ'רנוביץ.[70] לאחר מותו של איגל שימשו בתפקיד הרב הראשי של צ'רנוביץ יוסף רוזנפלד (בשנים 1893–1922) ואברהם יעקב מארק (בשנים 1924–1941).[104] כאבות בית הדין לאחר וייס שימשו בן-ציון כ"ץ (בשנים 1934–1922) ומשולם ראטה (החל מ-1936).[105]

בתי כנסת

גלויה של בית הכנסת הכוראלי של צ'רנוביץ
תצלום של בית הכנסת הגדול של צ'רנוביץ

בשיא פריחתה של קהילת יהודי צ'רנוביץ פעלו כ-70 בתי כנסת בעיר. בראשית המאה ה-21 נותרו מהם רק 26 מבנים ששימשו בעבר בתי כנסת, ורק שניים מהם משמשים כיום בתי כנסת פעילים.[106]

בית הכנסת הכוראלי

ערך מורחב – בית הכנסת הכוראלי של צ'רנוביץ

ב-1857 הציע מושל בוקובינה, הברון פרנץ פון שמיק, לייסד בית כנסת מודרני ומפואר בצ'רנוביץ, כדי להקטין את הצפיפות הרבה בבתי הכנסת בעיר. עוד באותה שנה החל גיוס הכספים לצורך בניית בית הכנסת, אך הרעיון נגנז עד מהרה וגיוס הכספים פסק. ב-1872, לאחר שהקהילה היהודית בעיר התפלגה לקהילה אורתודוקסית ולקהילה רפורמית, עלה מחדש רעיון בניית בית הכנסת כדי שישמש בית כנסת רפורמי. ב-1873 החלה בניית בית הכנסת, בתכנונו של האדריכל יוליאן זכרייביץ'. ב-1877 נסתיימה בניית בית הכנסת הכוראלי בצ'רנוביץ, והוא נחנך שנתיים מאוחר יותר. בעת חנוכתו, הפך ה"טמפל" (אחד מכינויו של בית הכנסת) לבית הכנסת הגדול ביותר בעיר.[107]

ב-1940, עם כניסת הכוחות הסובייטיים לעיר, נסגר בית הכנסת בפקודת השלטונות האנטי-דתיים.[45] ביולי 1941, עם ראשית הכיבוש הנאצי בעיר, נשרף בית הכנסת.[21] לאחר המלחמה הוחלט להרוס את בית הכנסת, אך לבסוף הוחלט לשנות את ייעודו. המבנה שופץ והוסב לבית קולנוע, שנחנך ב-1959.[106] בית הקולנוע נקרא בשם "קולנוע ז'ובטן", שמשמעו באוקראינית "אוקטובר" (על שם מהפכת אוקטובר). לאחר התפרקות ברית המועצות השתנה שמו ל"קולנוע צ'רנוביץ".

בית כנסת כוראלי משמעו בית כנסת ששרה בו מקהלה. בבית הכנסת שרו חזנים נודעים, כגון דוד משה שטיינברג, לייבו לוין ויוזף שמידט. האחרון החל לשיר במקהלת בית הכנסת בילדתו, ופיתח קריירת שירה בינלאומית בבגרותו.

בית הכנסת הגדול

ב-1853 נחנך בית הכנסת הגדול של צ'רנוביץ.[21] לאחר שריפה שפרצה בעיר ב-1859 וכילתה את רוב בתיו, נותר בית הכנסת הגדול עומד על תילו. עם פתיחתו של בית הכנסת הכוראלי ב-1877, עברו היהודים הרפורמים להתפלל בו, ובית הכנסת הגדול הפך אורתודוקסי בעיקרו. לאחר מלחמת העולם השנייה נסגר בית הכנסת. בשנות ה-60 הוסב מבנה בית הכנסת למחסן ולבית חרושת לייצור רהיטים.[108]

בתי כנסת נוספים

ב-1923 נחנך בית הכנסת בית תפילה בנימין. מ-1959 עד 2012 היה זה בית הכנסת הפעיל היחיד בעיר.[109] בית כנסת נוסף, בית הכנסת קורן, שהוסב לאחר מלחמת העולם השנייה לבניין משרדים, שופץ החל מ-2004 ביוזמת בית חב"ד המקומי ונחנך מחדש ב-2012. זהו בית הכנסת הראשון בצ'רנוביץ שנחנך מאז מלחמת העולם השנייה.[110]

בתי הקברות היהודיים

בית הקברות היהודי בצ'רנוביץ: בשמאל התמונה הבניין הטקסי, אשר יוסב למוזיאון להנצחת שואת יהודי בוקובינה

בית העלמין היהודי הראשון בעיר נחנך ב-1770.[111] בית עלמין זה היה בשימוש עד 1866, והוא הוחלף בבית הקברות היהודי בצ'רנוביץ, אחד מבתי הקברות היהודיים הגדולים במרכז אירופה ובמזרחה. על פי התוכנית המקורית, היה בית העלמין אמור להיות חלק מגינה ציבורית. ב-1905 נבנה בניין הטקסים בכניסה לבית הקברות. בבית הקברות בצ'רנוביץ קבורים כ-80,000 בני אדם, ולחרדים הוקצתה בו חלקה מיוחדת.

בבית הקברות יש ארבעה קברי אחים: קבר לחיילים יהודים ששרתו בצבא האוסטרי בתקופת מלחמת העולם הראשונה, קבר לחיילים טורקים, קבר לרומנים שנהרגו בשנים 1942–1941 וקבר אחים לנספים בשואה. ב-1995 הוכרז בית הקברות על ידי עיריית צ'רנוביץ כאתר לשימור.[112] החל מ-2008 מתבצעות עבודות ניקיון סדירות בבית הקברות.[113] ב-2017 הודיעה עיריית צ'רנוביץ על החלטתה להסב את הבניין הטקסי שבכניסה לבית הקרבות למוזיאון לזכר שואת יהודי בוקובינה.[45] המוזיאון מתוכנן להיפתח ב-2025.

מוסדות קהילה נוספים

גלויה של בית העם היהודי בצ'רנוביץ

ב-1835 הוקם בית דפוס בשפה העברית בעיר, בשם "אקהארדט".[114] הספר הראשון שהודפס בו, עוד בשנת הקמתו, היה הספר "טשרנוביצר-ש"ס". עוד פרסם בית הדפוס את התלמוד הבבלי וחיבורים נוספים בקבלה. בית הדפוס פעל עד לשנת 1892.[115]

בצ'רנוביץ פעל גם בית חולים יהודי. ב-1791 נקנה בית החולים על ידי חברי הקהילה, לאחר שהיה עד אז בבעלות פרטית.[19][116] ב-1857 עבר בית החולים, ששכן עד אז בקצה העיר, למבנה גדול יותר במרכזה.[21] ב-1888 היו בבית החולים 44 מיטות. בתקופת השלטון הרומני, עקב מדיניות הרומניזציה, הועדפו רופאים רומנים על פני מקביליהם היהודים בבתי חולים ממלכתיים. גם החולים היהודים נתקלו בקשיים להתאשפז בבתי חולים אלה. לפיכך פעלה הקהילה להרחבת בית החולים וניסתה להשיג כסף מתרומות מיהודים מקומיים ומיהודים שגרים מחוץ לצ'רנוביץ, וכן מהארגונים בני ברית וג'וינט. הודות לתרומות התאפשר להקים בבית החולים אגף חדש שבו היו כארבעים מיטות וחדר ניתוח. ב-1934 נחנך אגף נוסף בן כחמישים מיטות ובו מחלקת רנטגן, וב-1937 נוסדה בבית החולים מחלקת ילדים.[117] במהלך מלחמת העולם השנייה שימש בית החולים לשיכון פליטים, בעיקר מפולין.

במהלך השלטון האוסטרו-הונגרי בצ'רנוביץ הותר לכל אחת מהקבוצות האתניות בעיר לייסד בית-עם משלה, שישמש נקודת מפגש חברתית. עם הקבוצות האתניות שבנו בתי-עם בצ'רנוביץ נמנו הגרמנים, הפולנים, האוקראינים, הרומנים והיהודים. בית העם היהודי בצ'רנוביץ נחנך ב-1908. ב-1939, עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, שוכנו בבניין פליטים שברחו מפולין. במלחמת העולם השנייה שימש הבניין כתחנת שילוח של היהודים למחנות בטרנסניסטריה. במהלך תקופת השלטון הסובייטי בעיר, הסבו השלטונות את ייעודו של הבניין למקום מפגש חברתי של עובדי תעשיית הטקסטיל. ב-1990 החזירו הרשויות מספר חדרים בקומה התחתונה של הבניין לידיים יהודיות. ב-2008 הוקם בחדרים אלו מוזיאון, המוזיאון להיסטוריה ולתרבות של יהודי בוקובינה.[118] ב-2021 הודיעו הרשויות האוקראיניות על החזרת הבניין בשלמותו לרשות הקהילה היהודית.[119]

הפוליטיקה הפנימית

האמנציפציה העניקה ליהודים אפשרות להשתלב בחיים הפוליטיים של האימפריה האוסטרו-הונגרית. תחת השלטון האוסטרי כיהנו בצ'רנוביץ שני ראשי עיר יהודים: בשנים 1907-1905 כיהן אדוארד רייס כראש העיר, ובשנים 1914-1912 כיהן סאלו וייסלברגר בתפקיד זה.[120] גם בתקופה הרומנית, החל מ-1929, כיהן ראש עיר יהודי בצ'רנוביץ, נוימן וונדר.[121] בשלהי המאה ה-19 כיהנו בפרלמנט האוסטרו-הונגרי מטעם הסיעות הגרמניות חמישה חברי פרלמנט יהודים שמוצאם מצ'רנוביץ. בנו שטראוכר הכריז כי אין בכוונתו לחבור לאחת הסיעות הגרמניות, וייסד את "המפלגה הלאומית היהודית" שבראשה עמד, ומטעמה כיהן כחבר בפרלמנט האוסטרו-הונגרי (1918-1897). בבחירות 1907 נבחרו מטעם סיעה זו, זולת שטראוכר, שלושה חברי פרלמנט יהודים נוספים בגליציה ובבוקובינה.[122] בבחירות 1911 הצטמקה "המפלגה הלאומית היהודית", ורק שטראוכר הצליח להיבחר מחדש לפרלמנט. גם בתקופה הרומנית נבחר יהודי צ'רנוביצאי, מאיר אבנר, לכהן בפרלמנט הארצי מטעם המפלגה היהודית הרומנית, שהיה ממייסדיה.

במהלך מלחמת העולם הראשונה, עקב הגלייתם של אחדים מבכירי הקהילה לעומק רוסיה ובריחתם של אחרים לאוסטריה בשל חששם מהרוסים, התעורר צורך למנות הנהגה חדשה לקהילת צ'רנוביץ. הוועד הלאומי היהודי שהוקם באוקטובר 1918 נטל לידיו תפקיד זה, ומינה את ההנהגה החדשה ב-3 בדצמבר אותה שנה. ביולי 1919 אישרו השלטונות הרומניים את ההנהגה על מנת להתחבב על היהודים בעיר ולבסס את שלטונם באזור. אולם לאחר שהשלטון הרומני התבסס דיו, הוא החל לפעול נגד הקהילה היהודית. ב-25 בדצמבר באותה שנה פוזר הוועד על ידי השלטונות הרומניים.[89] החל מיוני 1920 מינו הרומנים את ההנהגה היהודית באופן ישיר.

ב-1926 הוסכם כי הנהגת הקהילה תמונה בבחירות דמוקרטיות שבהן יטלו חלק כל חברי הקהילה. הבחירות הראשונות להנהגת הקהילה נערכו ב-1930. המפלגה הציונית זכתה במספר המושבים הגדול ביותר, אולם הקואליציה החדשה שהוקמה בוועד לא כללה את הציונים. ב-1935 נערכו בחירות נוספות. ב-4 ביולי 1937 נערכו הבחירות האחרונות לוועד הקהילה היהודית, ובהן זכתה רשימתו של קרל גוטהרץ במירב הקולות. רשימתו של מאיר אבנר, שנתמכה על ידי הציונים, הפסידה בבחירות אלה חרף מסע תעמולה שניהל על דפי העיתון "אוסיודישה צייטונג", שהיה בבעלותו.[123] עקב המפלה, פנה אבנר לשלטונות רומניה בדרישה לבטל את תוצאות הבחירות בתואנה של אי-סדרים, אך בקשתו נדחתה.[124] בסופו של דבר, הוקמה קואליציה חדשה בוועד, שוב, ללא השתתפות המפלגה הציונית של אבנר.

תרבות

מצ'רנוביץ יצאו סופרים ומשוררים יהודים רבים, אשר כתבו את יצירותיהם גם בגרמנית. המשוררים - רוזה אוסלנדר, לדוגמה - ביטאו בשיריהם, בין השאר, את געגועיהם לעיר ואת זכרונותיהם ממנה. אחרים - פאול צלאן, לדוגמה, שנודע בשירו "פוגת מוות" - תיארו את סבלם ואת חוויותיהם בשואה.[125] היו גם סופרים ומשוררים שכתבו ביידיש. הסופר היידי אליעזר שטיינבארג כתב אלפון ומשלים רבים שראו אור במסגרת "הפדרציה לקולטורה האידית".[126] שטיינבארג ואיציק מאנגר חיברו גם שירים, אשר נתפרסמו בכתב העת המקומי "צ'רנוביצער בלעטער".

ב-7 באוגוסט 1944 הודיעו הרשויות באוקראינה על העברת התיאטרון היהודי-סובייטי מן העיר קייב לצ'רנוביץ. הסיבה הרשמית להעברת התיאטרון הייתה השריפה שכילתה את בניין התיאטרון בקייב. אך העברת התיאטרון נבעה, ככל הנראה, מרצונן של הרשויות להפוך את קייב לעיר הומוגנית מבלי להיתפס כאנטישמיות. בתיאטרון הוצגו הצגות בנושאים יהודיים, כגון טוביה החולב, בלווית מסרים סובייטיים. התיאטרון נסגר בשלהי שנות הארבעים, בשל האווירה האנטישמית ששררה בברית המועצות באותה עת.[68]

אגודות נוער וספורט

לכל אחד מארבעת הלאומים שחיו בצ'רנוביץ, לרומנים, לאוקראינים, לגרמנים וליהודים, הייתה קבוצת כדורגל משלו. הקבוצה היהודית נקראה בשם "מכבי צ'רנוביץ". קבוצה זו זכתה פעמיים באליפות בוקובינה בכדורגל, בשנים 1924 ו-1931. נוסף עליה, פעלו בעיר עוד שתי קבוצות, קטנות יותר: קבוצת אימון בשם "בורוכוב צ'רנוביץ", והשנייה "הכח צ'רנוביץ", שהתאחדה מאוחר יותר עם מכבי. אגודת הספורט "מכבי" אימנה מתחרים בענפי ספורט נוספים, כגון אתלטיקה, כדוריד, שחייה וטניס. פרנץ קליין, ספורטאי חבר אגודת "מכבי", אף השתתף ב-1935 בתחרויות הריצה במכביה השנייה.[127]

בצ'רנוביץ הייתה פעילות ציונית ענפה. בקונגרס הציוני הראשון השתתפו מטעם צ'רנוביץ שלושה נציגים, עליהם נמנה מאיר אבנר.[128] ב-1918 נוסד בצ'רנוביץ סניף של תנועת הנוער הציונית "השומר הצעיר". בין חברי התנועה נמנה יצחק בן-אהרן, שר התחבורה הישראלי לעתיד. ב-1926 עלה גרעין בן 11 חברים לארץ ישראל. ב-1927 אף נוסד בצ'רנוביץ סניף של התנועה הרוויזיוניסטית בית"ר. נוסף על תנועות אלה, פעלו בעיר גם תנועות הנוער "ברית החשמונאים", "גורדוניה", "הנוער הציוני" ו"דרור".[129] בצ'רנוביץ פעלו מספר אגודות סטודנטים ציונות - לדוגמה, "חשמוניה" שנוסדה על ידי מאיר אבנר. גם הרווזיוניסטים הקימו אגודת סטודנטים ציונית משלהם, בשם "חברוניה".

עיתונות

שער העיתון "צ'רנוביצר מורגנבלאט", מ-28 באוקטובר 1919
תמונה זו מוצגת במכלול בשימוש הוגן.
נשמח להחליפה בתמונה חופשית.

בצ'רנוביץ נדפסו כמה עיתונים יהודיים בשפה הגרמנית. ב-1919 נוסד העיתון "אוסטיידישה צייטונג", מטעם מפלגת הציונים הכלליים, בעריכת מאיר אבנר. תחילה יצא העיתון אחת לשבוע, לאחר מכן יצא פעמיים בשבוע ולבסוף שלוש פעמים. העיתון שימש שופר למפלגתו של אבנר, כשהתמודדה בבחירות לוועד היהודי בעיר. העיתון נסגר עקב גזרות ממשלת גוגה-קוזה.[123] במאי 1918 נוסד העיתון "צ'רנוביצר מורגנבלאט", בעריכת יוליוס ואבר ואליאס ויינשטיין. ההיסטוריון יליד העיר צבי יעבץ כותב כי קוראי העיתון היו בני השכבות הנמוכות והיו בו כתבות רכילות.[130]

עיתונים אחרים שיצאו לאור בגרמנית הם "בוקובינר נאכטריכטן", בעריכתו של אדולף ואלשטיין, "בוקובינר רונדשאו", בהוצאת לאור של הרמן טשופ, ו"צ'רנוביצר טאגבלאט", שנוסד ב-1903 על ידי פיליפ מנצ'ל, לאו קינג ויוסף הורוביץ. ב-1904 פרש מנצ'ל ממערכת העיתון וייסד את העיתון "צ'רנוביצר אלגמיינה צייטונג". יעבץ מציין כי קהל הקוראים של העיתון נמנה עם בני השכבות הגבוהות, והוא היה כתוב בשפה מליצית. עיתון זה, בדומה ל"אוסטיידישה צייטונג" נסגר בהוראת ממשלת גוגה-קוזה.[32] לאחר נפילת הממשלה הוא יצא לאור במתכונת מחודשת.[131] בשנים 1912–1904 יצא לאור שלוש פעמים בשבוע "וולקסוור", עיתונה של המפלגה הלאומית היהודית, בעריכתו של יוליוס ואבר.[90][132]

בצ'רנוביץ היו גם לא מעט עיתונים ביידיש. בשנים 1913–1907 יצא לאור השבועון "יידיש פאלקסבלאט", שמייסדו היה ליבל טאובש, שהוציא עוד ב-1903 את השבועון היידי "יודישעס וואכענבלאט". בשנים 1929–1919 יצא העיתון "די פרייהייט" של מפלגת פועלי ציון. בנוסף, בצ'רנוביץ הייתה תפוצה רחבה גם לעיתון הבונדיסטי "הפארווערטס", שיצא לאור ברחבי העולם.

הנצחה וזיכרון

שלט רחוב "קהילת טשרנוביץ", בשכונת הדר יוסף שבתל אביב

בשכונת הדר יוסף שבתל אביב, ישנו רחוב הקרוי על שמה של קהילת יהודי טשרנוביץ.[ז]

בבקעת הקהילות שבאתר יד ושם, חקוק שמה של קהילת צ'רנוביץ.[133]

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה
ויקישיתוף תמונות ומדיה בוויקישיתוף: יהדות בצ'רנוביץ

ביאורים

  1. ^ 1.0 1.1 המקור הגרמני מציין כי היו בעיר 45,759 יהודים, ואילו המקור הרומני מציין כי היו 41,118 בעיר.
  2. ^ מספר התושבים היהודים בצ'רנוביץ
  3. ^ שיעור התושבים היהודים בצ'רנוביץ מתוך כלל האוכלוסייה בעיר
  4. ^ 43,701 נפקדו כיהודים בדתם, ואילו 43,555 נפקדו כיהודים בלאומיותם
  5. ^ אנצ'ל מציין כי בשנה זו חיו 42,932 יהודים בעיר, ואילו לביא - 45,592
  6. ^ אנצ'ל ופשל מציינים כי בשנה זו עמד שיעור היהודים בעיר על 38%, גולדהמר - 39.3% ולביא - 40.5%
  7. ^ כתיב נוסף לשם העיר, אשר מבוסס על שמה בכתיב יידי

הערות שוליים

  1. ^ 1.0 1.1 קהילת טשרנוביץ, באתר "דעת"
  2. ^ יעבץ, עמ' 16
  3. ^ 3.0 3.1 החיים היהודיים בצ'רנוביץ, חלק א', באתר "יד ושם"
  4. ^ גולדהמר, עמ' 92-91
  5. ^ גולדהמר, עמ' 93
    פשל, עמ' 24
  6. ^ 6.00 6.01 6.02 6.03 6.04 6.05 6.06 6.07 6.08 6.09 לביא, עמ' 488
  7. ^ 7.0 7.1 גולדהמר, עמ' 95-94
  8. ^ 8.0 8.1 גולדהמר, עמ' 104
  9. ^ גולדהמר, עמ' 96
  10. ^ 10.0 10.1 גולדהמר, עמ' 101-99
  11. ^ קהילת טשרנוביץ, באתר "זכור - אמונה בימי השואה"
  12. ^ גולדהמר, עמ' 120-119
  13. ^ 13.0 13.1 (The Jewish Cemetery of Chernivtsi (Czernowitz, סרטון באתר יוטיוב, 8 במרץ 2021
  14. ^ פשל, עמ' 26
    לביא, עמ' 489
  15. ^ גולדהמר, עמ' 125
  16. ^ גולדהמר, עמ' 130-127
  17. ^ צ'רנוביץ, באתר "שטעטעל וירטואלי"
  18. ^ גולדהמר, עמ' 137
  19. ^ 19.0 19.1 19.2 19.3 לביא, עמ' 491
  20. ^ 20.0 20.1 גולדהמר, עמ' 150-149
  21. ^ 21.0 21.1 21.2 21.3 21.4 גולדהמר, עמ' 154
  22. ^ 22.0 22.1 22.2 לביא, עמ' 493
  23. ^ מלחמת השפות: הקרב הסוער בין היידיש לעברית על הבכורה היהודית, באתר "אנו – מוזיאון העם היהודי"
    Zvi Gitelman, The Divergent Fates of Yiddish and Hebrew, The Battle for Ukrainian: A Comparative Perspective, 2017-2018, in JSTOR
    גצל קרסל, ליובלה של ועידת טשרנוביץ, דבר, 27 באוגוסט 1958
    גולדהמר, עמ' 176
  24. ^ יעבץ, עמ' 157
  25. ^ פשל, עמ' 31
  26. ^ יעבץ, עמ' 19-18
  27. ^ לביא, עמ' 496
  28. ^ 28.0 28.1 יעבץ, עמ' 164
  29. ^ אתר למנויים בלבד אנו – מוזיאון העם היהודי, הסטודנט היהודי ששילם בחייו על האנטישמיות הרומנית, באתר הארץ, 9 בינואר 2020
    פשל, עמ' 87
    לביא, עמ' 503
  30. ^ 30.0 30.1 30.2 30.3 בוקובינה, באתר "יד ושם"
  31. ^ רכוש קהילת צ'רנוביץ לכנסייה רומנית, דבר, 8 ביוני 1938
  32. ^ 32.0 32.1 אנצ'ל, עמ' 61
  33. ^ 33.0 33.1 33.2 צ'רנוביץ, צ'רנאוץ (Czernowitz Cernăuţi), ב"אנציקלופדיה של הגטאות", באתר "יד ושם"
  34. ^ יעבץ, עמ' 200
  35. ^ גולדהמר, עמ' 197-196
    אנצ'ל, עמ' 77-74
    פשל, עמ' 107-106
  36. ^ אנצ'ל, עמ' 93-92
  37. ^ 37.0 37.1 אנצ'ל, עמ' 99-98
  38. ^ צ'רנוביץ ברומניה: מקלט לפליטי פולין, הארץ, 18 בספטמבר 1939
    יעבץ, עמ' 121
    גולדהמר, עמ' 202-201
    פשל, עמ' 52, 109-108
  39. ^ 39.0 39.1 (Why did Romania join the axis? (Short Animated Documentary, סרטון באתר יוטיוב, 25 במאי 2019
  40. ^ גולדהמר, עמ' 202
    פשל, עמ' 110-109
  41. ^ צ'רנוביץ וקישינוב, הארץ, 4 ביולי 1940
  42. ^ פשל, עמ' 111
  43. ^ 43.0 43.1 אנצ'ל, עמ' 654
  44. ^ פשל, עמ' 33, 117
    לביא, עמ' 504
  45. ^ 45.0 45.1 45.2 Jüdische Orte in Czernowitz: Jüdischer Friedhof, Synagogen, Jüdisches Volkshaus und Museum, באתר "Philologisch Historie Fakultät: Europäische Ethnologie/Volkskunde, Universität Augsburg" (בגרמנית)
  46. ^ פשל, עמ' 113
  47. ^ פשל, עמ' 120-119
  48. ^ השואה בצ'רנוביץ, חלק ב' - הגירושים לטרנסניסטריה, באתר "יד ושם"
    שי, עמ' 430
  49. ^ אנצ'ל, עמ' 655
  50. ^ יצחק ולון, השואה בצפון בוקובינה, באתר "יד ושם"
    גולדהמר, עמ' 203
    אנצ'ל, עמ' 656-655
  51. ^ ההרג ביהודי צ'רנוביץ, למרחב, 24 במאי 1961
    כך נרצח רבה הראשי של צ'רנוביץ, הצופה, 24 במאי 1961
    בחזרה לצ'רנוביץ, באתר סגולה - מגזין ישראלי להיסטוריה
    פשל, עמ' 121
  52. ^ אנצ'ל, עמ' 661
    פשל, עמ' 123
  53. ^ לביא, עמ' 505
    שי, עמ' 410
  54. ^ כיצד חיים יהודי צ'רנוביץ, הארץ, 1 ביולי 1942
    אנצ'ל, עמ' 685
  55. ^ גולדהמר, עמ' 205-204
    אנצ'ל, עמ' 666
    פשל, עמ' 124
    לביא, עמ' 506
    שי, עמ' 411
  56. ^ אנצ'ל, עמ' 676-675
  57. ^ פשל, עמ' 125
  58. ^ אנצ'ל, עמ' 674
  59. ^ אנצ'ל, עמ' 665
  60. ^ אנצ'ל, עמ' 677
  61. ^ Traian Popovici and the Jews of Czernowitz, בספרייה היהודית המקוונת (באנגלית)
    טריאן פופוביצ'י, באתר "יד ושם"
    יעבץ, עמ' 255
    גולדהמר, עמ' 205
    פשל, עמ' 126
    שי, עמ' 419-417
  62. ^ פשל, עמ' 129-127
    שי, עמ' 441-438
  63. ^ Transnistria, בספרייה היהודית המקוונת (באנגלית)
  64. ^ פשל, עמ' 136-129
  65. ^ פשל, עמ' 137-136
  66. ^ 66.0 66.1 66.2 יעבץ, עמ' 20
  67. ^ 67.0 67.1 67.2 א. ווינשטיין, יציאת צ'רנוביץ, הארץ, 21 ביולי 1946
  68. ^ 68.0 68.1 68.2 68.3 דפנה דולינקו - התיאטרון של יהודי צ'רנוביץ במעבר מהתקופה הרומנית לתקופה הסובייטית, סרטון באתר יוטיוב, 11 באפריל 2016
  69. ^ Chernovtsy, Ukraine, בספרייה היהודית המקוונת (באנגלית)
    שי, עמ' 416
  70. ^ 70.0 70.1 On the history of the Jews in Czernowitz, באתר Jewish Gen (באנגלית)
  71. ^ 71.0 71.1 גולדהמר, עמ' 206
  72. ^ גולדהמר, עמ' 122
  73. ^ 73.0 73.1 גולדהמר, עמ' 158
  74. ^ 74.0 74.1 74.2 74.3 גולדהמר, עמ' 173
  75. ^ "קהילת יהודי צ'רנוביץ", באתר JewishGen (באנגלית)
  76. ^ 76.0 76.1 76.2 גולדהמר, עמ' 199
  77. ^ פשל, עמ' 37, 68
  78. ^ 78.0 78.1 אנצ'ל, עמ' 653
    פשל, עמ' 81
  79. ^ צ'רנוביץ, באנציקלופדיית ייִוואָ ליהודי מזרח אירופה (באנגלית)
  80. ^ גולדהמר, עמ' 164
    פשל, עמ' 75–76, 92
  81. ^ יעבץ, עמ' 211-208
  82. ^ פשל, עמ' 79
  83. ^ פשל, עמ' 32
  84. ^ גולדהמר, עמ' 135
  85. ^ גולדהמר, עמ' 165
  86. ^ גולדהמר, עמ' 163-162
  87. ^ 87.0 87.1 פשל, עמ' 88
  88. ^ 88.0 88.1 גולדהמר, עמ' 147
  89. ^ 89.0 89.1 גולדהמר, עמ' 185
  90. ^ 90.0 90.1 לביא, עמ' 500
  91. ^ 91.0 91.1 לביא, עמ' 499
  92. ^ 92.0 92.1 גולדהמר, עמ' 184
  93. ^ Safah Ivriah, באתר "Digitale Topographie der multikulturellen Bukowina" (בגרמנית)
    פשל, עמ' 84
  94. ^ פשל, עמ' 87
  95. ^ יעבץ, עמ' 176
    פשל, עמ' 98
  96. ^ גולדהמר, עמ' 193
  97. ^ פשל, עמ' 69
  98. ^ 15 מכל 100 שרדו, סרטון באתר יוטיוב
  99. ^ 99.0 99.1 פשל, עמ' 77
  100. ^ פשל, עמ' 78-77
  101. ^ גולדהמר, עמ' 152
  102. ^ עסטרייך, המגיד, 9 במרץ 1864
  103. ^ קהילת יהודי צ'רנוביץ, באתר "אנו – מוזיאון העם היהודי"
  104. ^ יעבץ, עמ' 54
  105. ^ On the history of the Jews in Czernowitz (cont'd), באתר Jewish Gen (באנגלית)
    גולדהמר, עמ' 161-159
  106. ^ 106.0 106.1 The synagogue in Chernivtsi, באתר "המרכז לאמנות יהודית" (באנגלית)
  107. ^ Jewish Temple, באתר "Urban Media Archive"
    שי, עמ' 414
  108. ^ Former Great Synagogue, באתר "Urban Media Archive" (באנגלית)
    Great Synagogue in Chernivtsi, Ukraine, באתר "המרכז לאמנות יהודית" (באנגלית)
  109. ^ Beit Tefilla Benjamin Synagoge, באתר "Digitale Topographie der multikulturellen Bukowina" (בגרמנית)
  110. ^ Synagogue Opens in Chernovtsy, באתר "shmais.com" (באנגלית)
  111. ^ The old Jewish cemetery, Chernovtsy, Ukraine (USSR), 1988, באתר "אנו – מוזיאון העם היהודי" (באנגלית)
  112. ^ בית הקברות היהודי בצ'רנוביץ, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
    גולדהמר, עמ' 166
  113. ^ צ'רנוביץ, באתר "יהודי בוקובינה"
  114. ^ גרשון שמיר, יהודה מרטון, צ'רנובצי, האנציקלופדיה העברית כח, עמ' 878
  115. ^ גולדהמר, עמ' 145
    שי, עמ' 415
  116. ^ Chernovtsy, באתר "המרכז לאמנות יהודית" (באנגלית)
  117. ^ פשל, עמ' 81
    לביא, עמ' 498
  118. ^ Jüdisches Haus, באתר "Digitale Topographie der multikulturellen Bukowina" (בגרמנית)
    Former Jewish National House, באתר "Urban Media Archive" (באנגלית)
  119. ^ איתמר אייכנר, אחרי הנאצים והקומוניסטים: "הבית היהודי" בן ה-114 חוזר לקהילה היהודית, באתר ynet, 12 ביולי 2021
  120. ^ גולדהמר, עמ' 177
    פשל, עמ' 28
  121. ^ יהודי - ראש העיר צ'רנוביץ, הארץ, 8 במרץ 1929
  122. ^ לביא, עמ' 494
  123. ^ 123.0 123.1 יעבץ, עמ' 235-233
  124. ^ יעבץ, עמ' 179-173
  125. ^ יעבץ, עמ' 247
  126. ^ גולדהמר, עמ' 188
  127. ^ Makkabi, באתר "Digitale Topographie der multikulturellen Bukowina" (בגרמנית)
    פשל, עמ' 90
  128. ^ ירום אלמיכאס, חברוניה – אגודית סטודנטים ציונית בצ'רנוביץ, בוקובינה
  129. ^ יהודי צ’רנוביץ לפני הגירוש לטרנסניסטריה, באתר "א.מ.י.ר - ארגון מאוחד של יוצאי רומניה בישראל"
    פשל, עמ' 97-94
    לביא, עמ' 502-501
  130. ^ יעבץ, עמ' 231-228
    גולדהמר, עמ' 187
  131. ^ יעבץ, עמ' 227-223
  132. ^ לביא, עמ' 496-495
  133. ^ בקעת הקהילות ביד ושם, סרטון באתר יוטיוב, 31 בדצמבר 2013
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

31937981קהילת יהודי צ'רנוביץ

אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=קהילת_יהודי_צ%27רנוביץ&oldid=2016858"