הפשרה האוסטרו-הונגרית של 1867
הפשרה האוסטרו-הונגרית של 1867 הידועה גם בכינוי הפשרה (בהונגרית: Kiegyezés בגרמנית: Ausgleich) הייתה פשרה שהושגה בין האימפריה האוסטרית לבין מנהיגיו העממיים של העם ההונגרי, ואשר יצרה את האימפריה האוסטרו-הונגרית.
פשרה זו שיקמה מחדש, באופן חלקי, את ממלכת הונגריה, ואיחדה אותה עם האימפריה האוסטרית. פרנץ יוזף הראשון הוכתר באופן נפרד הן כקיסר אוסטריה והן כמלך הונגריה. הן לאוסטריה והן להונגריה היה ראש ממשלה ופרלמנט נפרד, והתיאום בין השנים היה באחריותו של הקיסר אשר היה ראש המדינה העליון. כן היה באחריות הקיסר הטיפול בענייני הצבא, הצי, מדיניות החוץ, ומדיניות המכס.
רקע
בימי הביניים, אוסטריה הייתה מדינה עצמאית למחצה בתוך האימפריה הרומית ה"קדושה" אשר נשלטה בידי בית הבסבורג. הונגריה לעומת זאת, הייתה ממלכה ריבונית עצמאית. ב-1526 הובסו ההונגרים בקרב מוהאץ', והאימפריה העות'מאנית השתלטה על חלקים גדולים מהונגריה. מלך הונגריה לאיוש השני נהרג בקרב, ובעוד חלק מן האצילים המליכו עליהם את הארכידוכס של אוסטריה, פרדיננד הראשון, חלק אחר בחר למלך באציל בשם יאנוש זפוליה, אשר נתמך על ידי הסולטאן העות'מאני. ב-1547 הושג הסכם על פיו חולקה הונגריה לשלושה חלקים: חלק אחד נשלט בידי בית הבסבורג, חלק אחר בידי העות'מאנים, ובחלק השלישי הוקמה טרנסילבניה. בעקבות קרב וינה ב-1683 התחזק מעמדם של האוסטרים באזור, ובשנים שלאחר מכן הם כבשו את הארץ כולה, פרט לעיר טמשוואר. הסכם קרלוביץ ב-1699 נתן תוקף לשינויים טריטוריאליים אלו, וב-1718 נכבשה הטריטוריה ההונגרית האחרונה בטמשוואר. העיר ברטיסלאבה הפכה לבירה החדשה, ומושב הדיאט ההונגרי, אשר הכריז ב-1687 על בית הבסבורג כמלכי הונגריה כולה. מצב זה נמשך פחות או יותר עד שנת 1804.
ב-1804, פרנץ השני, קיסר האימפריה הרומית ה"קדושה" ערך ארגון מחדש של המנהל בארצו, וכתוצאה מכך, הוענק תוקף רשמי למעמדה של הונגריה כנחלה נפרדת של הכתר ההבסבורגי אשר אינה קשורה לאוסטריה עצמה. הונגריה נוהלה בידי דיאט משלה אשר התכנס בפרשבורג, תוך התערבות מועטת של הממסד הקיסרי בענייניה הפנימיים. כמו כן להונגריה היה קנצלר נפרד אשר ישב בווינה, ולא היה כפוף לקנצלר אוסטריה. ב-1806 בוטלה האימפריה הרומית ה"קדושה", ותחתיה הוקמה "האימפריה האוסטרית". בהדרגה, במיוחד לנוכח מדיניותו החונקת של הנסיך מטרניך הראקציונר, החלה תודעתם הלאומית של ההונגרים, ובייחוד של המדיארים, להתעורר. אביב העמים לא פסח על הונגריה. ב-15 במרץ 1848, בחזית המוזיאון הלאומי של הונגריה התקבץ המון של אלפים, בפניו ניצב המשורר שנדור פטפי שהקריא את השיר הלאומי ואת "12 הנקודות", במסגרתן דרשו ההונגרים חופש מן הצנזורה, ממשלה לאומית, שיווין זכויות אזרחי ודתי, שחרור אסירים פוליטיים, איחוד עם טרנסילבניה תחת שלטון הונגרי וזכויות חוקיות על האדמה לאיכרים ההונגרים.
המרד ההונגרי פרץ, וההונגרים היו קרובים לעצמאות. אולם האוסטרים הזעיקו לעזרתם את האימפריה הרוסית, אשר פלשה להונגריה ממזרח. הצבא המשותף האוסטרו-רוסי הביס את ההונגרים, ועל הארץ כולה הוטל שלטון צבאי. קנצלר אוסטריה החדש הנסיך שוורצנברג החל לנקוט במדיניות אימפריאלית חדשה, אשר תהפוך את האימפריה האוסטרית לאחידה יותר. בהונגריה נאסרו אסיפות פומביות, והפגנת כל סממן לאומי הונגרי. הגרמנית הוכרזה לשפה הרשמית. הונגריה הפכה לחמישה מחוזות בלתי נפרדים מאוסטריה, ללא כל צורה של שלטון עצמי. הפרלמנט האוסטרי, אשר בו לא היה להונגרים ייצוג, ואשר באופן מסורתי לא היה הגוף הקובע בהונגריה, הודיע על ביטול הדיאט ההונגרי והחוקה ההונגרית, והונגריה נאלצה לקבל את החוקה האוסטרית. לקיסר אוסטריה ניתנה סמכות בלתי מוגבלת. כל היבט של החיים ההונגריים הועמד תחת בדיקה קפדנית ושליטה ממשלתית. אף לימודי ההיסטוריה נלמדו מנקודת מבט הבסבורגית.
הדרך אל הפשרה
ב-1866 ספגה אוסטריה תבוסה מוחצת במלחמה האוסטרו-פרוסית, ומעמדה כמדינה הדומיננטית בגרמניה הסתיים לעד. במקביל, חרף הניצחונות האוסטריים במלחמת העצמאות האיטלקית השלישית, תנאי השלום עם פרוסיה הכריחו את אוסטריה להעביר לידי ממלכת איטליה את כל הנחלות אשר נותרו לה בארץ זו, כולל ונציה. מצב זה הבהיר לאוסטרים שאם ברצונם להחזיק מעמד כאימפריה, עליהם לפתור את בעיית המיעוטים בארצם. בשנים 1860 ו-1861 הציע פרנץ יוזף הראשון, קיסר אוסטריה להונגרים תוכנית של אוטונומיה מוגבלת, אך אלה, בהנהגתו של דפרנץ דיאק, דחו את התוכנית, ודרשו את החזרת חוקה בנוסח המרד של 1848. הקיסר אף קיבל לראיון את הרוזן דיולה אנדראשי אשר הציע הצעות דומות.
האינטלקטואלים ההונגרים, אשר היו למעשה מנהיגי האומה, החליטו לזנוח את הרעיון של עצמאות מוחלטת, על אף שרובה המכריע של האוכלוסייה חפץ בו. פרנץ דיאק החליט שהונגריה נהנית משלטונה של אוסטריה ביחסי החוץ, וחשש גם שעצמאות מלאה תצית סכסוכים בין המדיארים לבין מיעוטים אחרים שחיו בהונגריה. לפיכך המגמה החדשה שהוא הציע הייתה לאחד את אוסטריה והונגריה, במקום שלטון אוסטרי על הונגריה. הקיסר האוסטרי הסכים להצעה, והוא ודיאק חתמו על הפשרה ב-29 במאי 1867. היא אושרה בידי הדיאט ההונגרי המשוקם. בהונגריה עצמה התקבלה הפשרה באכזבה בידי ההמונים שלא היו מוכנים להתפשר על פחות מעצמאות מלאה, ורבים ראו בה בגידה במורשת ההונגרית. הממשלה ההונגרית החדשה בראשותו של אנדראשי נאלצה להשתמש בכוח כדי לדכא התקוממויות אזרחיות כנגד הפשרה.
נקודות עיקריות בפשרה
בעקבות הפשרה בוטלה האימפריה האוסטרית, ותחתיה הוקמה האימפריה האוסטרו-הונגרית. אימפריה זו נשלטה על ידי שלושה גופים שונים:
- הממשלה ההונגרית אשר שלטה בהונגריה. מושבה היה בבודפשט.
- הממשלה האוסטרית אשר שלטה באוסטריה. מושבה היה בווינה.
- ממשל מאוחד בראשותו של הקיסר.
להונגריה ואוסטריה היו חוקים נפרדים, ראשי ממשלה נפרדים, שרי פנים נפרדים ודרכונים נפרדים. התיאום בין הגופים השונים היה באחריות המונרך, אשר הוכתר בו זמנית כמלך הונגריה וכקיסר אוסטריה. כן היה באחריות המונרך הטיפול בענייני מדיניות החוץ ומדיניות המכס. הצבא האוסטרו-הונגרי לא התחלק בין שתי המדיניות, והיה תחת פיקוד אחד. המונרך הוכר כמפקדו העליון, ולצדו עמד מטה כללי אשר היו בו הן אוסטרים והן הונגרים. מצב דומה שרר בצי האוסטרו-הונגרי. בשל כך כונה צבא האימפריה: "הצבא הקיסרי והמלכותי". פרט לכך הוקם גם צבא אוסטרי נפרד אשר נקרא "לנדווהר" (Landwehr), וצבא הונגרי נפרד אשר נקרא "הונבד" (Honvéd). יחידות אלו היו כפופות למשרדי ביטחון נפרדים. הוקם משרד אוצר עליון, אולם סמכותו הוגבלה לתקציבי הצבא, הצי והשירות הדיפלומטי. לצורך תקציבי הפנים הוקמו שני משרדי אוצר נפרדים, אשר היו כפופים כל אחד לראש ממשלתו. המונרך שמר על סמכויות רבות, אשר בפועל מנעו מהונגריה להיות מדינה ריבונית.
הדגל הצהוב-שחור האוסטרי הוחלף בדגל מחולק לשני חלקים. הראשון היה הטריבנד האוסטרי בצבעי אדום-לבן-אדום, והשני הטריקולור הונגרי בצבעי אדום-לבן-ירוק, ושניהם הוטענו בסמלי הממלכות בהתאמה.
תוצאות הפשרה
התקופה שלאחר מכן הייתה תקופת פריחה ושגשוג מדיני וכלכלי ברחבי הונגריה. הממשלה ההונגרית, בהנהגת קלמן טיסה, ולאחר מכן בנו אישטוון טיסה הייתה בעלת השפעה גוברת והולכת בניהול ענייני האימפריה, ויכלה אף לדכא את המיעוטים בשטחה היא. הממלכה התפתחה, עברה אף תהליכי דמוקרטיזציה וליברליזציה (תוך מתן שוויון זכויות אזרחי ליהודים), ואף הוקמה מפלגה סוציאל-דמוקרטית. ברקע הדברים עמדה תמיד שאלת המיעוטים הלאומיים באימפריה, שאלה שעם פרוץ מלחמת העולם הראשונה (אשר ברקע פריצתה המאבק הלאומי בבלקן), הפכה לשאלה החשובה ביותר שעל סדר היום ההונגרי. ככל שהתמשכה מלחמת העולם הראשונה, הלכה נאמנותה של הונגריה למונרך המשותף ופחתה, וההונגרים החלו לחתור לקראת עצמאות מלאה. בקיץ 1917 התפטר ראש הממשלה הדומיננטי טיסה, וממשלות יורשיו היו חסרות את הכישורים להתמודד עם המציאות המורכבת בפניה מצאו את עצמן. ב-17 באוקטובר 1918 הכריז בית הנבחרים ההונגרי על ניתוק מלא מאוסטריה, והאימפריה באה אל קצה.
לקריאה נוספת
- Cornwall, Mark (2002), Last Years Of Austria-Hungary: A Multi-National Experiment in Early Twentieth-Century Europe (2nd ed.), University of Exeter Press.
- Seton-Watson, R. W. (1939), "The Austro-Hungarian Ausgleich of 1867", The Slavonic and East European Review, no. 19.53/54, pp. 123–40, JSTOR 4203588.
- Seton-Watson, R. W. (1925), "Transylvania since 1867", The Slavonic Review, no. 4.10, pp. 101–23, JSTOR 4201928.
- Taylor, A. J. P. (1952), The Habsburg Monarchy, 1815 – 1918: A history of the Austrian Empire and Austria-Hungary., New York: Macmillan.
- Tihany, Leslie C. (1969), "The Austro-Hungarian Compromise, 1867–1918: A Half Century of Diagnosis; Fifty Years of Post-Mortem", Central European History, no. 2.2, pp. 114–38, JSTOR 4545523.
- Sowards, Steven W. (23 באפריל 2004), Nationalism in Hungary, 1848–1867. Twenty Five Lectures on Modern Balkan History, Michigan State University, נבדק ב-19 במרץ 2009
{{citation}}: (עזרה).
קישורים חיצוניים
- Ausgleich, österreichisch-ungarischer
- István Bibó: Deformierter ungarischer Charakter, ungarische Geschichte auf Irrwegen
- Krönung von Kaiser Franz Joseph I. zum ungarischen König in der österreichischen Presse (Österreichische Nationalbibliothek)
- Denkschrift über den Gang der Währungsfrage seit dem Jahre 1892
