רוב האזכורים לצבעים במקרא הם בעיקר לשמות של חומרי צבע - צִבענים (פגמנטים) טבעיים, או צבעים מלאכותיים מעשה ידי אמנים. (מיעוט אזכורי הצבעים בתנ"ך, הם שם תואר, המתאר את גוון הצבע עצמו[2]).
חומרי צבע הופקו מעפר צבעוני, צמחים ובעלי חיים, וחלקם עובדו בעבודת יד או במכונה, עד להפיכתם לצבענים (אנגלית: dye) כנדרש. הם יועדו למגוון צרכים של האדם: לייצור תמרוקים ואבקות איפור, כגון הכחל והשרק[3], וכן לצביעת אריגים, כלים וקירות, ולציור אמנותי. טכניקות הצביעה השונות בחומרים ובכלים שונים, חדרו לחיי התרבות והחברה באזור הסהר הפורה, ובכלל זאת בארץ ישראל בתקופה הישראלית.
חלק מהצבעים המלאכותיים, אשר הוכנו כאבקות, הוספו לתמיסת מים, סיד ואשלג, שהוכנו מספר ימים מראש. בתמיסת הצבע המוכנה השתמשו לצביעת אריג או מטווה.
זיהוי הביטוי הלשוני וההדמיה של הצבע בטבלה משוערים על פי ספרות המחקר
זיהוי
מקור מקראי
הקשרים ומופעים
חומר
אדום[4] הצבע האדום זכה למספר הרב של ביטויים לשוניים שונים בתנ"ך, שכנראה מבטאים גוונים שונים, שחלקם ייחודים לחומר מוגדר[5] בהם: אדמוני[6], מְאָדָּם[7], אדמדם[8].
ארגמן, אדום כהה, בורדו; יש הסוברים, כי הוא התכלת בתוספת גוונים[דרוש מקור]. וכן, יש הסוברים, כי הוא הכרמיל זיהוי זה אינו אפשרי לדיעות שהכרמיל הוא השני שכן נזכרים במקרא כשני צבעים שונים
"מֶרְכָּבוֹ אַרְגָּמָן"[22] - המרכב הוא חלק המושב או המשכב ברהיט
מתכת צהובה, זהב, נקראת גם "חרוץ", "כתם", "פז"; ובנוסף נמנו כשישה שמות תואר לזהב, הם ציינו כנראה את צבעו, יציקתו או הטבעתו, או שניים מהם יחדיו; מוזכרת פעמים רבות בצוותא עם הכסף
הזהב שימש לקישוט בני אדם ומבנים; "תּוֹרֵי זָהָב"[29], ו"גלילי זהב" שהצטיינו בצורתם הסימטרית; ועל כן, דומו במגילת שיר השירים לידיו של האהוב[30] שימשה לקישוט הגוף והמרחב; וליצירת כלים שונים, ובכלל זה כלי פולחן, כמו למשל בבית המקדש ולהפקת אמצעי תשלום, כגון מטבעות, מראשית העת העתיקה
החוקר גיא דויטשר טוען כי המשמעות שמוענקת בשפה העברית החדשה למילה כחול, אינה חופפת את המילה המקראית: כוחל; שגלגולה הקדום ייתכן באכדית: גוחלו, ובערבית: כוחל; לדעתו משמעות הפסוק: "כחלת עיניך" על פי ספר יחזקאל, פרק כ"ג, פסוק ל', היא "השחרת עיניך", ולשיטתו "רק בתקופה מאוחרת יותר השתנתה משמעות השורש כחל משחור לצבע שאנו קוראים לו היום כחול"[44].
צבע מלאכותי הופק בין השאר מעלי האיסָטיס, ומאבני האזורית, שבהם פחמת הנחושת הבסיסית CuCo3.Cu (OH)2 וייתכן שגם, מגופרת העופרת PBS[45]
מתכת הכסף, טהורה או מסוגסגת, כלומר שצורפו אליה בהתכה מתכות נוספות; שימשה לקישוט הגוף והמרחב, ליצירת כלים שונים, ובכלל זה כלי פולחן, כמו למשל בבית המקדש; ולהפקת אמצעי תשלום, כגון מטבעות, בין השאר שקל הכסף
צבע טבעי. יסוד Ag
כַּרְמִיל
זיהוי
מקור מקראי
הקשרים ומופעים
חומר
צבע אדום כנראה קרוב לארגמן, לרוב המפרשים שם נרדף ל-שָׁנִי
צבע הששר שימש באמנות ובאמנות מראשית העת העתיקה. אם הששר היה אוכרה, הרי שלפי ספרות המחקר, בארץ ישראל בתקופה הישראלית הייתה שכיחה האוכרה האדומה; ואילו באימפריה הרומית השתמשו באוכרה הצהובה[100] ויש הסוברים כי הוא צבע אוכרה צהובה או אדומה[101]
הגוון של צבע התכלת המקראית שנוי במחלוקת. יש הסוברים כי הוא צבע כחול בהיר[102][103],, כפי משמעה של המילה "תכלת" בעברית החדשה; ייתכן שמשמעות זו נתמכת על ידי מאמר חז"ל[104], יש הסוברים כי הוא צבע סגול[105]. החוקר גיא דויטשר סובר כי משמעות המילה תכלת בתנ"ך היא חומר: "הצמר הצבוע יקר הערך שישמש (יחד עם ארגמן) בגלימת הכוהן"[106], ויש הסוברים שייתכן שמדובר בצבע הירוק[107].
הוכן מחלזון הארגמן אשר גדל בחופי צפון הארץ. במרוצת הדורות הועלו השערות מספר באשר לסוג החילזון. יש שהצביעו על ארגמון קהה קוצים[103]. על פי החוקר לוי יצחק רחמני הוכן התכלת מארגמון חד קוצים. בתהליך ההכנה מעכו את החלזונות, ולאחר מכן, והם בושלו עם מלח. החומר שנוצר היה התכלת, שלאחר חשיפה ממושכת לקרינת השמש הפך לסגול (או כחול). בחומר זה נצבעו הציצית ובגדים נוספים.
עתליה ברנר, צבעים ומונחי צבע בעברית הקדומה, צבע מהטבע, על צבעים טבעיים בעת העתיקה, (עורכים: חגית שורק ואיתן איילון), תל אביב: מוזיאון ארץ ישראל, תשנ"ג-1993, עמ' 96–102.
Athalya Brenner, Colour terms in the Old Testament, Sheffield: JSOT Press, Dept. of Biblical Studies, University of Sheffield, 1982.
גיא דויטשר, בראי השפה, כיצד המילים צובעות את עולמנו, תל אביב: הוצאת עם עובד והוצאת חרגול, תשע"א-2011.
ש' בודנהיימר, החי בארצות המקרא, ירושלים: הוצאת מוסד ביאליק.
Franz Delitzsch, Iris: Farbenstudien und Blumenstücke, Leipzig: Dörffling, 1888.
Roland Gradwohl, Die Farben im Alten Testament: eine terminologische Studie, Berlin: A. Töpelmann, 1963.
Ehud Spanier, The royal purple and the biblical blue argaman and tekhelet: The study of Chief Rabbi Dr. Isaac Herzog on the dye industries in ancient Israel, and recent scientific contributions, Jerusalem: Keter Pub. House, 1987.
^אזכורי הצבעים במקרא הם בעיקר אזכורים לשמות של חומרי צבע וכמעט שאין בתנ"ך אזכורים לצבעים כתואר השם - דהיינו, כמילה המתארת שם עצם, ראו: יעקב עציון, הצהוב הצהוב הזה, אתר השפה העברית; כך למשל, האימרה "כָּחַלְתְּ עֵינַיִךְ וְעָדִית עֶדִי", מתפרשת בין השאר כנוקבת בשמו של חומר הצבע, שנמרח, במהלך מלאכת האיפור, סביב העיניים.
^האיפור: שְרק או סרק, מוזכר במסכת שבת דף צ"ה ע"א, שנינו בברייתא, "רבי שמעון בן אלעזר אומר משום רבי אליעזר, אשה לא תעביר סרק על פניה בשבת מפני שצובעת". ופירש רש"י, סרק הוא צבע אדום.
^ספר תהילים, פרק ס"ח, פסוק י"ד. צמד המילים ירקרק חרוץ התפרשו במספר מובנים בפרשנות הממקרא בימי הביניים. דונש בן לברט פירש כי החרוץ הוא זהב, ולכך הביאו משורר תהלים אצל הכסף; "וירקרק החרוץ הוא הזהב אשר יובא מארץ החוילה ומארץ כוש זהב טוב מאד מאד לא הוא ירוק ולא הוא אדום ולכך קראו ירקרק כמו (ויקרא י"ג) לבן אדמדם שאינו לא לבן ולא אדום לכך נכפל ירקרק אדמדם. מפירוש רש"י לא ברור מהו הירוק ומהו האדום. לעומת זאת, בתוספות הרא"ש על מסכת נדה, דף י"ט ע"ב מוכיח מפסוק זה שהצבע הירוק שבתלמוד ובמשנה הוא הצבע הצהוב, צבעו של חלמון הביצה. באופן דומה כתב בתוספות שם שמדובר בצבע האתרוג כאשר הוא בהיר ולא כאשר הוא כהה.