תכלת וארגמן בעולם העתיק

התכלת והארגמן הם טקסטילים צבועים, שתפסו מקום נכבד בין מוצרי היוקרה של העולם העתיק. במקרא הם מוזכרים במלאכת המשכן, בבניין בית המקדש, בבגדי כהונה ובמצוות ציצית; וכן בין פרטי לבוש מלכותי ובמרכולתה של העיר צור. בתעודות קדומות כגון תעודות חתיות, אשוריות ואחרות, הם מופיעים ברשימות המס והשלל וכן ברשימות מסחריות בשמם האכדי "תַּכִּילְתּוּ ואַרְגַמַנוּ" או כלוגוגרם. ZA.GIN.GE₆ לתכלת ו- ZA.GIN.SA₅ לארגמן.

לוח חרס מסיפר במסופוטמיה, 600–500 לפנה"ס, בו רשומים מתכונים לצביעת "תַּכִּילְתּוּ ואַרְגַמַנוּ" בכתב יתדות

מקורם של התכלת והארגמן לא פורט במקרא. הפקתו של התכלת ממקור ימי נשנית במשנת חז"ל. פילון האלכסנדרוני ויוספוס פלביוס מעידים בספריהם שהארגמן הופק ממקור ימי הנקרא 'פורפורה'.

צבע ה'פורפורה' בעולם היווני והרומי

בעולם היווני והרומי כונו טקסטילים של ארגמן: 'פּוֹרְפִירַס' ביוונית או 'פּוּרְפּוּרָה' (purpura) בלטינית. המחקר הארכאולוגי מצביע על המינואים, תושבי האי כרתים, כעל הראשונים שהחלו בהפקת צבע ה'פורפורה' מן החלזונות. משם פשטה תעשייה זו לכל אגן הים התיכון, ובייחוד פרחה בחוף הפיניקי. יש אף שסברו, שהשם פיניקיה, שבפי היוונים, נגזר מהשם היווני לצבע הארגמן האדום, והשם כנען, כך קראו לעצמם הפיניקים, נגזר מהשם האכדי לצבע - 'כּינַחוּ'. דעות אלו נדחו במחקר החדיש.

מבין הערים הפיניקיות התפרסמה בעיקר צור בטיבם של מוצרי הפורפורה שלה. סטראבון, שביקר בצור במאה הראשונה לספירה, מספר "כי הפורפורה הצורית היא הטובה מכולם, וכי לצור מספר עצום של מצבעות". הוא אף מזכיר את עושרה הרב, שנצבר בזכות מיומנותם של תושביה העוסקים במלאכת הצביעה.

מטבע צורי שבחלקו התחתון מצד ימין מופיע חילזון הפורפורה

הפורפורה הפכה לסמל של יוקרה ומעמד חברתי. שפת הטוניקה של הסנטורים ברומא הייתה רצועת פורפורה רחבה; לפרשים הרומיים הותרה רצועה צרה בלבד; זר פורפורה קישט את שפת הטוגה של הקונסולים, והקיסר היה לבוש טוגה שכולה פורפורה. החל מתקופת שלטונו של דיוקלטיאנוס נעשתה הפורפורה 'צבע קיסרי' והוטלו מגבלות שונות על שימוש בה מחוץ למשפחת הקיסר. בשנת 424 אסר תאודוסיוס השני את השימוש הפרטי בפורפורה.

לא תהיה שליטה לאדם פרטי בצביעה ובהפצה של ה'פורפורה' – זו הנקראת 'בלטה', 'אוקסיבלטה' ו'איאנטינה', לא במשי ולא בצמר. אם, בכל זאת, מישהו מכר גיזת 'מורקס' הנ"ל, עליו לדעת שהוא ייאבד את סחורתו ואת ראשו

— קודקס יוסטיניאנוס

הפסקת השימוש בצבע התכלת

עדות להפסקת הטלת תכלת בציצית נמצאת במקורות רק במדרשים המאוחרים, השייכים לתקופת הגאונים, כמדרש תנחומא ומשנת רבי אליעזר, המדברים על התכלת כעל דבר שנגנז.

הצטמצמות והפסקת השימוש בצבע ה'פורפורה'

יוסטיניאנוס הראשון עטוי בגלימת פורפורה, על גבי פסיפס בבזיליקת סן ויטאלה, רוונה, איטליה

עם התפשטות הכיבוש הערבי הצטמצם ייצור הפורפורה לתחומי ממלכת ביזנטיון. שליטי החלק המערבי הלטיני של העולם הרומאי, ובהם האפיפיורים שישבו ברומא, נאלצו להסתפק בקבלת 'מתנות דיפלומטיות' משליטי קונסטנטינופול.

מסע הצלב הרביעי ב-1204, שזרע הרס בממלכת ביזנטיון, ונפילת קונסטנטינופול בידי הטורקים ב-1453, שמו קץ לתעשייה עתיקה זו, בת אלפי השנים.

ניתן למנות כמה סיבות להצטמצמות ולהעלמות תעשיית הפורפורה בעת העתיקה:

• המגבלות שהטילו הקיסרים על השימוש בפורפורה.
• התמעטות מספר החלזונות, כתוצאה של דיג מוגבר.
• הכיבוש הערבי של חופי הים התיכון, והוצאתם משלטון הרומאים.

חקר ה'פורפורה'

עם הפסקת השימוש בפורפורה לא פסקה ההתעניינות בה. כבר במאות הראשונות אחרי היעלמותה, סקרו מספר חוקרים בעבודותיהם את הידוע להם בנושא זה, בהסתמך בעיקר על הספרים הקלסיים של העולם היווני-רומי העתיק, ובמיוחד על ספריהם של אריסטו - "תולדות בעלי החיים", פליניוס - "אנציקלופדיה ריאלית" וויטרוביוס - "על האדריכלות". בין חוקרים אלה ראוי להזכיר:

Fabios Columna, Aqvatilium & Terrestrium Observationes 1616; Purpura 1616

Samuel Bochart, Hierozoicon 1663

Johannes Braunius, Vestitus sacerdotum hebraeorum 1680

Giovani Paulo Nurra, Tinctura Sardiniaca 1708

Paschalis Amatii, De Restitutione Purpurarum 1783

בושאר, ובראוניוס אחריו, עמדו במיוחד על זיהוי התכלת והארגמן של השפה העברית, ובושאר אף זיהה את התכלת עם ה-purpura conchyliata של פליניוס.

ארגמון קהה קוצים
Murex trunculus

ארגמון חד קוצים
Murex brandaris

בעולם היהודי, היו כמה גדולי ישראל שזיהו חלזון התכלת עם הפורפורה. כך מוצאים אנו את הרב יאיר חיים בכרך, בעל ה"חוות יאיר", בפירושו לשולחן ערוך "מקור חיים" (סי' יח סע' ב), את הרב בנימין מוספיא ב"מוסף הערוך" על ספר "הערוך" (ערך 'פורפורא'), ואת הרב אברהם הרופא פורטאליאוני בספרו "שלטי גיבורים" שנדפס במנטובה בשנת ה'שע"ב (1612) מזהים את התכלת עם הפורפורה. יש מונים ברשימה זו גם את הרב יעקב עמדין בפרק ד' בספרו "מטפחת ספרים", שציין לספרי אומות העולם.

כמה חוקרים של המאה ה-17 דיווחו על מציאת מינים שונים של חילזון הפורפורה, אף מחוץ לאגן הים התיכון. כן דיווח, למשל, וּוליאם קול (Wulliam Cole) מבריסטול בשנת 1681 ב-Acta Eruditorum על מציאת Purpura lapillus בחופי בריטניה. עוד לפניו, בשנת 1648, תומאס גייג' (Thomas Gage) היה הראשון לדווח על השימוש במין Purpula patula לצביעה בידי האינדיאנים בחופי מרכז אמריקה.

מספר נוסעים וחוקרים החלו לדווח על הימצאותם של מצבורי שברי קונכיות – עדות לתעשיית הפורפורה בעבר. בהם: Wilde – צור (1840), de Saulcy - צידון (1864), Gaillardot - צידון (1874), Oskar Schmidt- אקויליה (1867), Boblaye – מוראי (1902) ועוד.

במאה ה-18 ובמאה ה-19 התרבו החקירות הניסיוניות בחלזונות הפורפורה – חקירות אלו התבססו על ההסתכלות הישירה בטבע ולא על הספרות העתיקה. בין חוקרים אלה יש לציין:

Du Hammil, Memoires de l'Academie Royale des Sciiences 1736

Hans Stroem, Purpur-Sneglen (Buccinum lapillus) beskreven efter dens ud og invortes Dele, samt dens Leve og Yngle-Maade 1777

Michele Rosa, Della Porpore 1786

המחקרים הבולטים והיסודיים בתחום זה נעשו על ידי החוקר האיטלקי Bartolomeo Bizio בשנים 1832–1860, והחוקר הצרפתי Henri Lacaze-Duthiers בשנת 1857.

עבודת סיכום גדולה, של כל מה נכתב לפניו, נעשתה בידי האגיפטולוג הווינאי אלכסנדר דדקינד, ופורסמה בשם Ein Beitrag zur Purpurkunde בארבעה כרכים בשנים 1898–1911. בעבודה זו נעשה לראשונה ניסיון לזהות את התכלת עם החומר המופק מן החילזון Murex trunculus (ארגמון קהה קוצים) ואת הארגמן – עם החומר המופק מן החילזון Murex brandaris (ארגמון חד קוצים).

תרומתו של הרב הרצוג לחקר התכלת

סגולית - Janthina

הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג, הרב הראשי לישראל, למד בצעירותו באוניברסיטת לונדון, ובשנת 1913 כתב שם דוקטורט בנושא התכלת והארגמן, או בשמה האנגלי Hebrew Porphyrology. מטרתו העיקרית בעבודה זו הייתה לברר את מהותה של התכלת. עבודה זו מבוססת בעיקר על ספרו של דדקינד ועל ההתכתבות הישירה אתו, כמו שמצוין בדבריו שם. אך למרות זאת, הרב הרצוג לא נטה לקבל את דעתו של דדקינד, שראה ב-Murex trunculus את המקור לצבע התכלת, וזאת כיוון שלדעתו אין הוא מתאים לתיאור חילזון התכלת המופיע בדברי חז"ל, אלא הציע חילזון אחר, הנקרא Janthina או סגולית בעברית של ימינו). חילזון זה, אף על פי שלא הוזכר במקורות העתיקים, תואם, לדעתו, יותר לתיאור זה. רעיון זה לא היה חדש וכבר הוצע על ידי הבלשן גזניוס בלקסיקון העברי-ארמי שלו, שיצא לאור בשנת 1829 (גזניוס סבר, בטעות, שחילזון ה-Janthina משתייך למשפחת Murex, לכן הצעתו אינה חורגת מן הקו הכללי של החוקרים שקדמו לו).

בתוכניתו של הרב הרצוג היה להוציא לאור ספר בעברית על התכלת והארגמן^{[דרוש מקור]}, אך בינתיים, בהיותו הרב הראשי לאירלנד, פרסם בהמשכים מעל דפי העיתון "ההד", בשנים תרצ"ב-צ"ה, מאמרים קצרים בנושא תחת הכותרת: "התכלת בישראל" (מאמרים אלה רוכזו אחר כך בידי הרב מנחם בורשטין בספרו "התכלת"). תוכנית זו לא יצאה לפועל, וגם לא ידוע על ניסיון כלשהו מצדו, בשלבים המאוחרים של חייו, להביא את "חידושו" לכלל מעשה. עבודת הדוקטור שלו פורסמה במקורה בשפה האנגלית בידי פרופ' אהוד שפנייר מאוניברסיטת חיפה בשנת 1987. ד"ר שאול קפלן, תושב רחובות, חקר את הינטינה וטען כי הוא עונה על תשעה סימנים ייחודיים שניתנו בחילזון התכלת. אך לאחר חמש עשרה שנה, הודה כי הצבע הכחול שהפיק מהינטינה לא היה עמיד ודהה. למעשה, הוא הכיר בזיהוי חילזון התכלת עם ארגמון קהה הקוצים, והעלה השערה כי שבט זבולון, ששכן לחוף הים, הגן על פרנסתו בהפצת סימנים מטעים, שיכוונו לחילזון הינטינה, במטרה להסתיר את הארגמון קהה הקוצים.

חקר התכלת בעת החדשה בעולם היהודי

בספרות המחקר היהודית מתקופת ההשכלה של המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20, שנכתבה תחילה בגרמנית, כמו ספרו של משה לנדאו "מערכי לשון" וספרו של לודוויג לוויזון "זואולוגיה של תלמוד", והמשיכה להיכתב בעברית, כמו ספרו של חנוך קאהוט "ערוך השלם", ספריו של אברהם שמואל הירשברג "ההלבשה העברית הקדומה" ו"חיי התרבות בישראל בתקופת המשנה והתלמוד" ומילונו של שמואל יוסף פין "האוצר"; עוברת כחוט השני הקביעה המוסכמת, הלקוחה מספרות המחקר הלא יהודית, של זיהוי חילזון התכלת עם חילזון ה'פורפורה'.

ביישוב היהודי המתחדש בארץ ישראל, לפני קום מדינת ישראל ולאחר הקמתה, פורסמו מספר מחקרים בתחום הריאליה של ארץ ישראל בעת העתיקה - בכולם שוררת הסכמה עם הקביעה הנ"ל. מהם יש להזכיר את ספריהם של פרופ' שמעון בודנהיימר - "החי בארצות המקרא"; פרופ' שמואל קרויס -"קדמוניות התלמוד"; ברוך צ'יזיק - "אוצר הצמחים"; פרופ' זאב וילנאי - "חיפה בעבר ובהווה", "מדריך ארץ ישראל", "חופי ישראל ושכנותיה"; יוסף ברסלבסקי - "זבולון לחוף ימים", "הידעת את הארץ"; ועוד. כמו כן רווחת ומקובלת קביעה זו באנציקלופדיות שונות בערכים העוסקים בנושא. חוקר בולט, בן זמננו, של החי והצומח של תקופת המקרא והמשנה – פרופ' יהודה פליקס – הביע במחקריו דעה חד-משמעית של זיהוי חילזון התכלת עם חילזון ה'פורפורה'.

מספר גורמים הביאו בשנות ה-60 כמה כימאים בישראל להתעניין בחקר התכלת. מציאת גיזת צמר צבוע מתקופת מרד בר כוכבא במערת האיגרות שבנחל חבר, בידי משלחת ארכאולוגית בראשותו של פרופ' יגאל ידין, והשערתו כי הגיזה קשורה לתכלת של ציצית, הביאה את הכימאי ד"ר סידני אדלשטיין, שלמעבדתו נמסרו הממצאים לבדיקה, להתעניין בנושא. מאוחר יותר, בשנת 1972, עזר ד"ר אדלשטיין להקים מרכז ללימודי ים באוניברסיטת חיפה, בראשות הביולוג הימי ד"ר אהוד שפנייר, שבמסגרתו נשלו מן הים חלזונות הארגמונים. במקביל (ב-1969) פנו עורכי האנציקלופדיה התלמודית של מכון 'יד הרב הרצוג', שעסקו אז בכתיבת הערך 'חילזון', לכימאים, בהם ד"ר אדלשטיין וד"ר ישראל זיידרמן ממכון הסיבים בירושלים, לטפל בעבודת הדוקטור של הרב הרצוג שהייתה מונחת ככתב-יד. כניסתו של ד"ר זיידרמן לנושא הביאה לפרסום מאמרים רבים על ידו, באנגלית ובעברית, לפנייה לרבנים ולהקמת עמותה בשם 'קרן התכלת'. בסופו של דבר, בשנת 1987, עבודתו של הרב הרצוג הוצאה לאור עם הקדמתו של ד"ר אדלשטין ובתוספת מאמרים ממספר חוקרים - נירה קרמון, ד"ר אהוד שפנייר, ג'יין בריג'מן, פרופ' אוטו אלסנר, הנק מיניס וד"ר זיידרמן, שכולם כאחד מזהים את חלזונות הארגמון כמקור להפקת הארגמן והתכלת הקדומים. פרופ' אוטו אלסנר, ממכללת שנקר ברמת גן, אף הציע כמה דרכים לקבלת גוון כחול טהור מן הנוזל המתמצה מן הבלוטה התת-זימית של חלזונות אלו - דבר שגילה בניסויו בחלזונות, שסופקו על ידי המרכז ללימודי ים באוניברסיטת חיפה. אחת מהן היא חשיפת תמיסת הצבע לאור השמש במהלך הצביעה. חוסר ידיעה של אפשרות זו גרמה לפני כן למבוכה אצל כמה חוקרים בזיהוי חילזון הארגמון כמקור להפקת התכלת ולוויכוח על מהות גוון התכלת (האם הוא כחול טהור כמקובל בידי המסורת או סגול). לעומת זה, פרופ' צבי קורן טוען שבעולם העתיק לא היה אפשרות זו, שהם היו צריכים לכסות היורה כדי שהצבע לא יתקלקל, והם לא השתמשו בכלים שקופים שיתאפשר קרני השמש להיכנס ליורה. בשנת תשמ"ד (1984), בספרו "בים דרך", פרסם הרב בצלאל נאור מבלטימור את חקירותיו בנושא התכלת. בשנת תשמ"ח (1988) הוציא לאור הרב מנחם בורשטיין מירושלים, בעקבות עיסוקו בענייני המקדש, ספר בשם "התכלת" המסכם את הדעות השונות בנושא זה.

גילויו של פרופ' אלסנר זכה לתשומת לבו של הרב אליהו טבגר מירושלים, שחקר את הנושא ובעקבות כך בשנת תשמ"ח (1988) החל לצבוע תכלת לציצית. מאמרו הראשון בשם "בחינות חדשות בעניין התכלת" פורסם מאוחר יותר בשנת תשנ"ב (1992) בכתב העת התורני 'מוריה'. בהמשך, בשנת 1991, הצטרפו אליו ד"ר ברוך סטרמן, ד"ר ארי גרינשפן ויואל גוברמן והוקמה אגודת "פתיל תכלת", שמטרתה - יצור פתילי תכלת לציצית ופעילות הסברה בנושא. דבר זה הביא לשפע של פרסומים בנושא חקר התכלת – בעד ונגד, בהם יצוינו ספריהם של הרב מנחם אדלר "קונטרס תכלת וארגמן" (תשנ"ט – תגובה נגד חידוש התכלת), הרב שלמה טייטלבוים "לולאות תכלת" (תש"ס) והרב יהודה ראק "עבד המלך" (תש"ס).

צביעת התכלת באגודת "פתיל תכלת"

בעולם המדעי עוסקים כיום במסגרת חקר הצביעה הטבעית העתיקה ובתחום הארכאולוגיה חוקרים רבים. בהם הכימאי הישראלי ד"ר צבי קורן ממכללת שנקר, החוקר הבריטי Chrisopher J. Cooksey, הבלגי Andre Verhecken, הבריטי John Edmond, הצרפתיה Dominique Cardon, הלבנוני Doumet Joseph ועוד. בנושא זה מתקיימים כינוסים בינלאומיים ויוצאים לאור פרסומים מדעיים. לאחרונה נבדקו בידי צוות חוקרים רוסים, בראשותה של החוקרת ממטיוק מהמכון לכימיה אורגנית שבעיר נובוסיבירסק, אריגים שנמצאו בקבורה עתיקה (מהמאה ה-4 לפנה"ס) בעמק פזיריק שבהרי אלטאי. בין האריגים נמצא שטיחון לכיסוי גב הסוס (צ'פרק) המורכב מטקסטילים שונים, בהם צמר בגוון ארגמני ובגוון כחול טהור. הבדיקה הראתה ששניהם נצבעו בצבע שהופק מחלזונות הארגמון.

השערת דיונון הרוקחים

דיונון הרוקחים

בלקסיקון העברי שלו הציע החוקר מיכאליס (Michaelis), לראות בדיונון (לטינית: Sepia; וגרמנית: Tintenfisch) את החילזון שממנו הפיקו בעבר את צבע התכלת. זאת על פי תיאור החילזון על ידי הרמב"ם בהלכות ציצית: "ודמו שחור כדיו". דעתו הובאה אצל מספר חוקרים שבאו אחריו ונדחתה על הסף, בהם משה לנדאו בספרו "מערכי לשון", לודוויג לוויזון בספרו "זואולוגיה של תלמוד", חנוך קאהוט בספרו "ערוך השלם" ובחיבורים אחרים.

האדמו"ר מראדזין, רבי גרשון העניך ליינר, אימץ דעה זו, ולביסוסה הקדיש שלושה ספרים: "שפוני טמוני חול", "פתיל תכלת" ו"עין התכלת". בין כתיבת הספר הראשון לשני הוא אף נסע לנאפולי שבאיטליה לראות את הדיונון כשהוא בחיים, ובשנת תרמ"ח (1888) החל בייצור פתילי התכלת מההפרשה השחורה המצויה בו. הכרזתו על 'גילוי התכלת מחדש' עוררה פולמוס, שבעקבותיו נכתבו כמה ספרים להפרכת הטענות לחידוש התכלת, בהם: "ביטול הראשון למאמר" שחובר על ידי יוסף אליעזר מרדזין, "תכלת מאי אלישה" שחובר בידי הרב מרדכי בוכהלטר, "פתיל תכלת" שחובר על ידי הרב הלל משה מעשל גלבשטיין, כמה תשובות בעניין התכלת בשו"ת "ישועות מלכו" לרבי ישראל יהושע מקוטנא ונוספים. עם זאת, תמיכה לעמדתו של האדמו"ר מראדזין הגיעה ממקום בלתי צפוי - חוקר המדרש אברהם עפשטיין במאמרו "החלזון והתכלת". מאמר זה שהתפרסם בירחון "בית תלמוד", ובהסתמך על מידע ביולוגי שגוי, טען לאמיתות זיהוי הדיונון כמקור לצבע התכלת. למעשה, השימוש בפתילים אלו לא התפשט בציבור הרחב והצטמצם בעיקר בקרב חסידי האדמו"ר מראדזין וחלק מחסידי ברסלב.

בעבודת הדוקטור של הרב יצחק אייזיק הרצוג בנושא התכלת והארגמן, שנכתבה ב-1913 באוניברסיטת לונדון, נדחתה השערת הדיונון בשתי ידיים. בעקבות עיסוקו בנושא זה, ערך הרב הרצוג התכתבות עם חצרו של האדמו"ר מראדזין, רבי מרדכי יוסף אלעזר ליינר, בנו של האדמו"ר 'בעל התכלת', משם קיבל את מתכון הצביעה (שלימים שימש לשחזור ייצור התכלת הרדזינאית שאבד בשואה) ואת הפתילים הצבועים עצמם. כאשר נבדקו פתילים אלו בשתי מעבדות כימיות (האחת בדרמשטט שבגרמניה בניהולו של פרופ' פרידלנדר והשנייה בבית גובלן, שבפריז) התברר, לתדהמתו ולהפתעתו של הרב הרצוג, שהפתילים צבועים בחומר מלאכותי סינתטי בשם 'כחול פרוסי' ואין לו קשר ישיר להפרשה השחורה המופרשת מן הדיונון. הבדיקות שנערכו על ידי הכימאי ד"ר סידני אדלשטיין, שנים רבות לאחר מכן (ב-1964 וב-1972), הגיעו שוב לאותה המסקנה.

בשנים שלאחר קום מדינת ישראל נעשו מאמצים רבים על ידי חסידי ראדזין, ניצולי השואה, לשחזר ולחדש את ייצור התכלת הרדזינאית, לאחר שייצורה פסק בימי השואה יחד עם השמדת רוב יהודי פולין ובתוכם בית אדמו"רי ראדזין. מן הבולטים במאמץ זה היה שלמה זלמן שרגאי, ראש העיר ירושלים, שאף כתב מאמרים וספרים על חסידות ראדזין בכלל ועל חידוש התכלת שלה בפרט. כיום פתילי 'התכלת הרדזינאית' מיוצרים בביתו של האדמו"ר מראדזין, רבי אברהם ישכר אנגלרד, בבני ברק, על ידי בנו הרב יצחק אנגלרד.

המחקר הכימי של צבע ה'פורפורה'

צבע המופק מהמין Murex trunculus

המחקר הכימי של צבע הפורפורה, שנערך במאה ה-19 ובעיקר במאה ה-20, הביא בהדרגה להכרה שהצבענים המצויים בצבע ה'פורפורה' שייכים למשפחת הצבעים האינדיגוידיים. כבר ב-1833 שם לב פרופסור לרוקחות האיטלקי ברטלומאו ביזיו (Bizio) לדמיון שבין תכונות הצבע המופק מחלזונות הארגמון ממין Murex trunculus לבין צבע האינדיגו. בשנים 1879–1880 ערך החוקר אדוורד שאנק (Schunck) ניסויים כימיים בחומר שהוא בודד מחלזונות Purpura patula ו-Purpura capillus בחופים המערביים של ניקרגואה.

ב-1909 אסף החוקר (Friedlander) פול פרידלנדר 12000 פרטים של המין Murex brandaris ומיצה מתוך הבלוטות התת-זימיות שלהם צבע במשקל של 1.4 גרם. האנליזה של היסודות הכימיים הצביעה על הנוסחה הכימית C₁₆H₈Br₂N₂O₂. ב-1922 שיער פרידלנדר שבצבע ה'פורפורה' ישנו מרכיב נוסף – בגוון כחול, אך לא הצליח לזהותו. הכימאי הארכאולוגי רודולף פפיסטר (Pfister) בחן את צבעי הארגמונים ב-1937 והגיע לאותן המסקנות של האיטלקי ביזיו, בקשר לנטייה לכחול של הצבע המופק מ- Murex trunculus. לאותן המסקנות הגיעו גם החוקרים בושילו (Bouchilloux) ורושה (Roche) באמצעות הכרומטוגרפיה ב-1954.

בשנת 1944 דיווחו שני חוקרים, דריסן (Driessen) וון-אלפן (van Alpen) על תופעת הפוטודברומינציה, כלומר נשירת הברום ממולקולת הצבען באמצעות קרינת אור השמש, כאשר הדיברומואינדיגו נמצא במצב מחוזר ומומס, הנקרא leuco-dibromoindigo. (דבר זה כנראה שימש מאוחר יותר בסיס לגילויו של פרופסור אלסנר, המוזכר למעלה – הפקת צבע כחול טהור מן הארגמונים.)

בעבודתם החלוצית של החוקרים ווטרס (Wouters) וורהקן (Verhecken) בשנת 1991, שלראשונה השתמשו במכשיר HPLC לחקר הצבעים האינדיגוידיים, התגלה מרכיב נוסף - 6-ברומואינדיגו, ויחד איתו התגלה גם מרכיב אחר המצוי בכמויות מזעריות וזניחות – 6,6'-דיברומואינדיגוטין. באותו מחקר התגלה גם, שהצבע המופק מחלזון ממין Murex trunculus מורכב ומגוון יותר ומכיל גם את החומרים אינדיגו ואינדירובין.

החוקרים מלשקביץ' (Malaszkiewicz) ב-1967 ופוקה (Fouquet) ב-1970, על בסיס מחקר קודמיהם – שאנק (Schunck 1889) ולטליר (Letellier (1890, גילו את המבנה הכימי של ארבעה מחוללי-צבע, המצוים בבלוטה התת-זימית של החלזונות הארגמניים. ב-1968 בודדו החוקרים בייקר (Baker) וסותרלנד (Sutherland) מחולל-צבע חמישי מהמין Dicathais orbita . במחקרים אלו התברר, שחומרים מחוללי-צבע אלו הם אינדוקסילים, חלקם ברומידיים וחלקם חסרי ברום, והם עצמם חסרי צבע, אך בתהליך מורכב בהשפעת האנזימים, האוויר ואור השמש, לאחר פציעת החילזון ופירוק הבלוטה התת-זימית, הם מרכיבים את התוצר הסופי – הצבענים האינדיגוידיים. המין Murex trunculus, או בשמו העברי ארגמון קהה קוצים, מכיל ארבעה סוגי אינדוקסילים מחוללי-צבע, היוצרים מגוון רחב של צבענים: 6,6'-דיברומואינדיגוטין, 6-ברומואינדיגוטין, אינדיגוטין, ומספר צבענים בכמות מזערית: 6-ברומואיסטין ו-6,6'-דיברומואידירובין. הבלוטות של שאר המינים מכילות, בדרך כלל, אינדוקסילים מסוג אחד בלבד, ולכן אינן מסוגלות לייצר מגוון רב של צבענים, והצבען העיקרי המופק מהן הוא 6,6'-דיברומואינדיגוטין.

המבנה הכימי של 6,6'-דיברומואידיגוטין, המרכיב העיקרי של צבע ה'פורפורה'

אי-יציבותו של הצבען 6-ברומואינדיגוטין, ויכולתו להיהפך בתנאים מסוימים לגוון כחול, למשל על ידי החימום, התגלתה באופן אקראי במפעל לצביעת פתילי תכלת לציצית של אגודת "פתיל תכלת". תופעה זו מושכת אליה כיום את תשומת לבם של החוקרים בתחום.

נושא נוסף המעסיק כיום את החוקרים הוא, שחזור השיטה העתיקה של צביעה. בנושא זה עסקו החוקר הלבנוני ז'וסף דומה (Doumet), החוקר הישראלי פרופ' אוטו אלסנר ועוד. ג'ון אדמונדס (Edmonds) מאנגליה הצליח לראשונה ב-1996 להגיע לחיזור צבע הפורפורה, דבר ההכרחי לתהליך הצביעה, באמצעיים טבעיים בלבד, ובכך פתר את בעיית הצביעה העתיקה של הפורפור. הבשר של הרכיכות הותסס במשך מספר ימים בתוך תמיסה אלקלינית, הצבע חוזר והומס וזה איפשר את קליטת הצבען בתוך סיבי גיזת הצמר.

ראו גם

• תעשיית ייצור וצביעת הארגמן בחופי ארץ ישראל
• חידוש מצוות התכלת
• ארגמון קהה קוצים
• צבעים במקרא

לקריאה נוספת

• נירה קרמון, תעשיית הארגמן בעת העתיקה, בתוך: צבע מהטבע, תל אביב: הוצאת מוזיאון ארץ-ישראל, 1993 תשנ"ג.
• הלר, י., 2011, רכיכות הים של ארץ ישראל - אורחות חיים, הוצאת אלון ספר, עמודים 264–274.
• "על חלזונות הארגמן" (C. Plinius Secundus, Naturalis Historia, ix.60-65). תרגם מלטינית מאיר שָׂשׂ. "ים" - קובץ לענייני ימאות של החבל הימי לישראל, נובמבר 1962.
• שירות הידען, ‏מחקר חשף שלושה אריגים נדירים בני 2000 שנה אשר נצבעו בחילזון הארגמן, באתר "הידען", 31 בדצמבר 2013
• זהר עמר, הארגמן, פורפורה וארג'ואן במקורות ישראל ועוד בירורים בענייני התכלת, מכון הר-ברכה, ה'תשע"ד
• Dominique Cardon, Natural Dyes, Archetype Publication 2007, pp: 553 - 606.
• דני בירן, "איש על דגלו", עמ' 105 - 124, הוצאת "סטימצקי" 2017
• הרב יהושע עינבל, קוציו של ארגמן
• חותם של אמת, בענין ההוכחות מכתבי האומות לזיהוי האק"ק כחלזון התכלת והמסתעף

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא תכלת וארגמן בעולם העתיק בוויקישיתוף

• דיאנה בחור ניר, חלזונו של משיח, באתר כלכליסט, 16 בינואר 2014

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

23848744תכלת וארגמן בעולם העתיק