המפלגה הסוציאל-דמוקרטית של פינלנד
| מיקום במפה הפוליטית | מרכז-שמאל |
|---|---|
| צבעים רשמיים | אדום |
המפלגה הסוציאל-דמוקרטית של פינלנד (בפינית - Suomen Sosialidemokraattinen Puolue) היא מפלגה סוציאל-דמוקרטית פינית. המפלגה היא אחת המפלגות הגדולות והמשפיעות בפינלנד, ושימשה כמפלגת השלטון לתקופות זמן ארוכות, לאחרונה בין השנים 1995–2003. מדיניותה הסוציאל-דמוקרטית עיצבה מאפיינים רבים של החברה הפינית במהלך המאה ה-20 ולאחריה. המפלגה נחשבת למתונה יותר מיריבתה הפרלמנטרית "ברית השמאל", והיא בעלת קשרים טובים עם האיגוד המקצועי הגדול בפינלנד "הארגון המרכזי של האיגודים המקצועיים הפיניים". מטרותיה של המפלגה הן סוציאל-דמוקרטיות: יצירת חברה בה החופש, השוויון, הסולידריות ושיתוף הפעולה משגשגים בסביבה נקייה ושלווה. המפלגה היא חברת האינטרנציונל הסוציאליסטי וכן חברה במפלגת הגג של הסוציאליסטים באיחוד האירופי מפלגת הסוציאליסטים האירופאים.
בתחילת המאה ה-20 השיגה המפלגה בבחירות כ-40% מהקולות, אך לאחר מלחמת האזרחים הפינית של 1918 פרשה מהמפלגה קבוצה שהקימה את המפלגה הקומוניסטית של פינלנד והביאה לירידה בכוחה האלקטורלי. מתקופה זו ואילך התמיכה במפלגה נעה בין 20 ל-30 אחוזי מהמצביעים. כיום (2010) יש למפלגה כ-59,000 חברים. יוטה אורפילאינן היא המנהיגה הנוכחית של המפלגה. מועמדת המפלגה טריה הלונן משמשת בתפקיד נשיאת פינלנד, וכך גם שני הנשיאים שלפניה. בבחירות בשנת 2007 השיגה המפלגה 21.4 אחוז מן הקולות, איבדה את מעמדה כמפלגת השלטון, ונותרה באופוזיציה.
היסטוריה
המפלגה נוסדה בשם "מפלגת העבודה הפינית" (בפינית - "Suomen Työväenpuolue") ב-1899. השם שונה לשם הנוכחי ב-1903. המפלגה נותרה תנועה חוץ-פרלמנטרית בעיקרה עד לקבלת זכות ההצבעה הכללית בפינלנד ב-1906. מתן זכות ההצבעה הכללית העניק למפלגה תנופה, ובבחירות שהתקיימו ב-1916 זכתה ב-47% מהקולות, והצליחה לקבל רוב בפרלמנט. הייתה זו הפעם היחידה בהיסטוריה הפינית בה מפלגה אחת זכתה לרוב פרלמנטרי. בתקופה זו עדיין הייתה פינלנד במעמד של "דוכסות גדולה" אוטונומית ברוסיה. לאחר מהפכת פברואר ברוסיה הקימו הפינים סנאט חדש והתבססו על תוצאות הבחירות לפרלמנט הפיני, כאשר הסוציאל-דמוקרט אוסקרי טוקוי הפך לראש ממשלה. על הפרק עמדה שאלת שיתוף הפעולה עם השלטון החדש ברוסיה, כאשר הפינים ציפו כי זה יעניק להם עצמאות, אך תקוותם נכזבה. טוקוי ניסה להעביר חקיקה שתקטין את סמכותה של רוסיה להתערב בענייני פינלנד, אך כשל, וכתוצאה מכך הוכרז כי הפרלמנט חרג מסמכותו, והוא פוזר. בבחירות שנערכו לאחר מכן איבדה המפלגה הסוציאל-דמוקרטית את הרוב שלה.
לאחר הבחירות הקים פלג מן המפלגה את רפובליקת הפועלים הסוציאליסטית הפינית והתוצאה הייתה מלחמת האזרחים הפינית שהתנהלה בין תומכי מהפכת אוקטובר בברית המועצות ובין מתנגדיה. לאחר תבוסת הצד ה"אדום" במלחמה, היו רוב מנהיגי המפלגה לשעבר הרוגים, בכלא, או שנמלטו לברית המועצות. המפלגה נתפסה כלא לגיטימית בעיני הרוב שניצח במלחמה. עם זאת היא המשיכה ליהנות מבסיס אלקטורלי נרחב, ובבחירות בשנת 1919 זכתה ב-37.98 אחוזים מן הקולות וב-80 מושבים בפרלמנט. מנהיג המפלגה ואינו טאנר היה נחוש להוביל את המפלגה הרחק מרעיונות מהפכניים. ב-1918 פרשו מן המפלגה מקימי המפלגה הקומוניסטית הפינית (שהוקמה בגלות, במוסקבה ופעילותה נאסרה בפינלנד עצמה), והתוצאה הייתה מפלגה הומוגנית יותר, שנתפסת כלגיטימית ופטריוטית יותר. עם זאת, בבחירות שבשנים לאחר מכן, עד 1945 בה הותרה פעילות המפלגה הקומוניסטית בפינלנד, חולק הקול השמאלי בין המפלגה הסוציאל-דמוקרטית ובין ארגונים שנתפסו כקשורים למפלגה הקומוניסטית בגולה.
טאנר ניסה להציג את המפלגה כמפלגה הראויה לשלטון, ולבודד אותה מהשפעות חיצוניות, כגון השפעת מפלגות סוציאל-דמוקרטיות בארצות נורדיות אחרות. ב-1926 נבחר טאנר לראש ממשלה לתקופה קצרה, שהסתיימה ב-1927. עם זאת, היה זה חריג, והמפלגה לא הוזמנה להשתתף בקואליציה עד לשנת 1937. במהלך מלחמת העולם השנייה שימשה המפלגה בתפקידים שונים בקואליציות רחבות שהוקמו, ובכך סימלה את האחדות הלאומית שהושגה לאחר מלחמת החורף נגד ברית המועצות בשנת 1939.
פינלנד הייתה חלק ממדינות הציר במלחמה, וניהלה מלחמה אותה מכנים בפינלנד מלחמת ההמשך כנגד ברית המועצות, לצד הצבא הנאצי. במהלך המלחמה עלתה השאלה האם על צבא פינלנד לעצור בגבול הישן שלפני מלחמת החורף, ובכן להפגין את חוסר רצונה של פינלנד בכיבוש שטחים זרים, או להשיג כל הישג טריטוריאלי שיוכל להשיג. על אף חילוקי הדעות עם ההנהגה הפינית, נותרה המפלגה הסוציאל-דמוקרטית בקבינט. להתנהלות זו מייחסים את הפיצול בשורות המפלגה לאחר המלחמה, ואת השגי הקומוניסטים לעומתה בבחירות שלאחר המלחמה.
לאחר המלחמה הותרה פעולת המפלגה הקומוניסטית בגלוי, ובתקופה שבין 1944 ל-1949 היה אחד המאפיינים של החיים הפוליטיים הפיניים התחרות העזה בין המפלגה הסוציאל-דמוקרטית והמפלגה הקומוניסטית על המצביעים והשליטה באיגודי העובדים. בתקופה זו נחלקה המפה הפוליטית בין הסוציאל-דמוקרטים, הקומוניסטים, והמפלגה האגררית, כאשר כל אחת ממפלגות אלו שולטת בכרבע מהמצביעים, והקומוניסט מאונו פקאלה משמש כראש ממשלה. המפלגה הסוציאל-דמוקרטית אימצה קו המגן על הריבונות והדמוקרטיה הפינית, לצד המפלגות הבורגניות, ולבסוף הצליחה להביא לפרישת הקומוניסטים מהקבינט בשנת 1948, ולמינויו של הסוציאל-דמוקרט קרל-אוגוסט פאגרהולם כראש ממשלה.
במהלךשנות החמישים שימש פארגהולם כראש ממשלה לסירוגין. בשנת 1958 פרשה קבוצה בראשות יושב ראש המפלגה לשעבר אמיל סקוג שהקימה את "ברית העובדים והחוואים הזעירים הפינים", אך במהלך שנות השישים התפרקה המפלגה וחבריה שבו למפלגת האם הסוציאל-דמוקרטית.
ב-1966 שב ונבחר ראש המפלגה, רפאל פאסיו לראשות הממשלה, והמפלגה נותרה בשלטון למשך כארבע שנים. לאחר מכן הייתה המפלגה מיוצגת במרבית הקבינטים שקמו בפינלנד, לרוב בשיתוף פעולה עם מפלגת המרכז. חלק מהזמן שימש מועמד המפלגה כראש הממשלה, וחלק מהזמן שימשה המפלגה כמרכיב חשוב בקואליציה. בין 1995 ל-2003 שימש פאבו ליפונן כראש ממשלה מטעם המפלגה. בתקופה זו אימצה המפלגה קו התומך באיחוד אירופה, והביאה להצטרפות פינלנד אל האיחוד האירופי ב-1995. ב-2007 הפסידה המפלגה מכוחה בבחירות ונשלחה אל האופוזיציה. שלושת נשיאי פינלנד שנבחרו מ-1982 ואילך, מאונו קויביסטו, מרטי אהטיסארי וטריה הלונן היו מועמדיה של המפלגה לנשיאות.
קישורים חיצוניים
22858577המפלגה הסוציאל-דמוקרטית של פינלנד