מצוות תכלת

מצוות תכלת
(מקורות עיקריים)

ציצית עם פתיל תכלת קשורה כשיטת הרמב"ם
מקרא	ספר במדבר, פרק ט"ו, פסוק ל"ח
משנה	מסכת מנחות, פרק ד', משנה א'
תלמוד בבלי	מסכת מנחות, דף ל"ח עמוד א' עד דף מד, עמוד א
משנה תורה	ספר אהבה, הלכות ציצית, פרק ב'
ספרי מניין המצוות	ספר המצוות לרמב"ם, עשה יד ספר החינוך, מצווה שפו

מצוות תכלת (או פתיל תכלת) היא חלק ממצוות ציצית. על פי הכתוב בתורה, יש להוסיף לציצית פתיל צמר הצבוע בצבע תכלת. על פי ההלכה, צבע התכלת צריך להיות מופק מבעל חיים ימי מסוים כלשהו. המסורת על זהותו המדויקת של בעל החיים אבדה במהלך השנים. בנוסף, לצבע התכלת משתמשים גם להכנת חלק מבגדי כהונה בזמן שבית המקדש קיים, והשתמשו בו גם למשכן (יריעותיו, פרוכתו, מסכיו, וכיסויי-כליו).

מקור המצווה

בפרשת ציצית בסוף פרשת שלח נאמר:

דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת עַל כַּנְפֵי בִגְדֵיהֶם לְדֹרֹתָם וְנָתְנוּ עַל צִיצִת הַכָּנָף פְּתִיל תְּכֵלֶת

— ספר במדבר, פרק ט"ו, פסוק ל"ח.

בציווי על מצוות ציצית שבפרשת כי תצא לא נזכר ציווי על פתיל התכלת.

מניין חוטי התכלת

בתורה ובתלמוד לא נזכר בפירוש כמה חוטי תכלת יש להטיל בציצית, ועל כן נוצרה מחלוקת בין הראשונים.

• דעת הרמב"ם (בשם רב שמואל בן חפני גאון), ראשונים נוספים ורוב המקובלים כי חוט התכלת צריך להיות אחד משמונת חוטי הציצית, כך שלפני הכנסת החוטים לבגד וכפילתם יש חוט אחד שחציו צבוע בתכלת וחציו לבן, בהתאם לדבריו ש"פתיל תכלת" תפקידו להיכרך על הציצית.
• דעת הראב"ד וראשונים נוספים כי חוט התכלת הוא חוט שלם מארבעת חוטי הציצית, כך שלאחר כפילתם בכנף הבגד שני חוטים מתוך השמונה הם של תכלת
• דעת רש"י ותוספות (ורוב הראשונים ואחרונים) כי שני חוטים שלמים מארבעת חוטי הציצית צריכים להיות של תכלת, כך שמחצית החוטים הם כאלה.

מקורות נוספים תומכים בכל אחת משלוש השיטות ומבין מחדשי מצוות התכלת ישנם הנוהגים ככל אחת מהן.

דיני התכלת

דיני הצביעה

בגמרא נאמר שצביעת הצמר המיועד לתכלת צריכה להיעשות "לשמה", היינו שהצמר ייצבע במיוחד לשימוש זה. אסור להשתמש בצמר שנצבע בשביל ניסיון או בדיקת הצבע. בשל כך, אסור לקנות תכלת סתם כך, אלא רק מאדם שידוע שצובע תכלת לשמה. חשש נוסף בקניית תכלת ללא בדיקה הוא שהצבע איננו תכלת אמיתית אלא זיוף זול יותר (קלא אילן).

דיני הקשירה

פתילי ציצית תכלת קשורים לפי שיטת הגר"א

קשירת הציצית מורכבת מחוליות וקשרים ונעשית באמצעות ליפוף אחד החוטים מסביב לחוטים האחרים. יש לכרוך את החוטים כחוליות - קבוצות נפרדות של מספר כריכות כל אחת ולקשור בסוף כל חוליה. תחילת הקשירה חייבת להיות בחוט לבן וכן גם סוף הקשירה. יש מחלוקת בין הראשונים כמה כריכות יש לעשות בכל חוליה, כמה חוליות יש לעשות, והאם את כל החוליות עושים בכריכות בחוט התכלת, או שכורכים גם בחוט לבן.

התכלת במצוות שונות

מצוות התכלת מוזכרת במקרא, לא רק בהקשר של הציצית, אלא גם בהקשר - של המשכן - ושל בגדי הכהונה. היא נדרשה עבור: יריעות המשכן, לולאותיהן, הפרוכת, מסך פתח האוהל, מסך שער החצר, האפוד, החושן, הפתיל שבו נרכסות טבעות שניהם, מעיל האפוד, רימוניו, הפתיל שעליו מושם הציץ, הפתיל הניתן על הציץ, והאבנט (כפי שמובא בפרשת תרומה ובתחילת פרשת תצוה, וכן בפרשת ויקהל ובתחילת פרשת פקודי). בזמן המסעות במדבר, נדרש לצבוע בתכלת גם את הבגדים המכסים את: השולחן, המנורה, כליה, הארון, מזבח הזהב, וכל כלי השרת (כפי שמובא בסוף פרשת במדבר).

מקור הפקת צבע התכלת

עם זאת, לא נאמר במקרא כיצד מפיקים את צבע התכלת, בדומה לצבעים אחרים שהוזכרו במקרא שלא התפרשה דרך עשייתם. בתוספתא למסכת מנחות נאמר כי התכלת לציצית צריכה להעשות דווקא מ'חלזון', ותכלת שנעשתה באופנים אחרים - פסולה. בספרות חז"ל ניתנו מספר סימנים לחלזון ממנו מופק התכלת:”תנו רבנן: חלזון זהו - ובנוסחאות ישנות "זה" - גופו דומה לים, וברייתו דומה לדג, ועולה אחד לשבעים שנה, ובדמו צובעין תכלת, לפיכך דמיו יקרים” (תלמוד בבלי, מסכת מנחות, דף מ"ד עמוד א')

לאחר חורבן בית המקדש הראשון מתואר בנביא כי בארץ הושארו 'כורמים ויוגבים'. המדרש מפרש כי יוגבים הם ציידי החלזון היושבים בחוף הים בין סולמה של צור לחיפה.

לדעת ה'תפארת ישראל', התכלת היא לאו דווקא מחלזון אלא כל תכלת ששומרת על יופייה, וכך הוא מדייק מדברי הרמב"ם.

קלא אילן

לאורך הדורות היה צבע התכלת יקר וקשה להשגה ולהפקה, הדבר היווה כר פורה לזיופים שונים שאינם כשרים למצווה, אלו הופקו בעיקר מארבעת הצמחים: ניל מכסיף, ניל הצבעים, איסטיס הצבעים, ולשישית הצבעים.

בתגובה לתעשיית הזיופים קבעו חז"ל "עתיד הקדוש ברוך הוא להפרע ממי שתולה קלא אילן בבגדו ואומר כי תכלת הוא."

אחד המאפיינים שתיארו לייחודיות התכלת הכשר המאפשר את זיהויו והבדלתו מן ה'קלא אילן' היא צביעה עמידה שאינה דוהה: ”... מייתי מגביא גילא ומיא דשבלילתא ומימי רגלים בן ארבעים יום, ותרי לה בגווייהו מאורתא ועד לצפרא, איפרד חזותיה פסולה, לא איפרד חזותיה כשרה...מייתי חמירא ארכסא דשערי ואפי לה בגוויה, אישתנאי למעליותא כשרה לגריעותא פסולה...אלא שמע מינה שמועתא אהדדי איתמר”

תכלת כבדי יוקרה

פרט למצוות ציצית, ה"תכלת" - בתור צבעם של חוטים - מוזכרת במקרא, לא רק בהקשר של בגדי הכהונה ושל יריעות המשכן ושל פרוכתו ושל מסכיו ושל הכיסויים שנדרשו לכליו בזמן המסעות במדבר, אלא גם בתור צבע של בדי יוקרה (כפי שמובא בספר יחזקאל בספר ירמיהו ובמגילת אסתר).

היעלמות התכלת

ציצית עם תכלת המופקת מארגמון קהה קוצים וקשורה על פי שיטת הגר"א

התכלת הייתה קיימת בתקופת המקרא ובתקופת בית שני. הרב יצחק הלוי הרצוג שיער שהפסקה של צביעת תכלת לציצית אירעה בראשית תקופת הגאונים. בתקופתו של הרמב"ם כבר לא הייתה התכלת קיימת, עובדה המצוינת בכתביו.

קיימות מספר הערכות לגבי הסיבות והתאריכים של הפסקת תהליך הפקת התכלת שהביא במשך הזמן גם להעלמות המסורות הקשורות בנושא:

יש אומרים שקשיים בהשגת התכלת לציצית החלו כבר בתקופת האמוראים. בגמרא מסופר על זוג תלמידי חכמים שניסו להביא תכלת לבבל ונתפסו על ידי "נשר". רש"י פירש ש"נשר" הוא כינוי לפרסים, והבן יהוידע פירש שהוא כינוי לממשלת רומי. יש שהבינו מזה שהתלמידי חכמים נעצרו בגלל גזירה שאסרה תכלת בזמנם. אבל הערוך פירוש שהכוונה לגשמים, ולפירוש זה אין רמז מן הגמ' לקשיים מיוחדים בהשגת תכלת.

לשיטת אלו שזיהו את הארגמון קהה-קוצים כחלזון התכלת, בין הגורמים שהובילו להעלמות התכלת נמנו איסור שהטילו הקיסרים הרומיים והביזנטים על ייצור עצמאי של צבעי הארגמון (על מנת להבטיח מונופול לשלטון בייצור צבעי הארגמון היקר), ואיסור על שימוש בצבע בידי ההמון. אמנם, לפי מאיר ריינהולד, גזירת הרומאים לא היתה על חוטים בודדים אלא על בגדים שלמים, כך שהגזירה לא היתה חלה על חוטי תכלת. כמו כן, לדבריו מזמנו של נירון קיסר עד הגזירות בשנת 383 לא היה כל איסור, כך שבזמן סיפור הגמרא על התלמידי חכמים שנתפסו על ידי "נשר", שהיה בימי רבא, לא היתה כל גזירה.

יש המציינים גורם נוסף, הכיבוש הערבי של ארץ ישראל, בשנת 638, שהחריב רבים מבתי הצביעה והוביל להתמעטות האוכלוסייה היהודית שגרה לאורך חוף הים התיכון ועסקה בדייג ובצביעה. גורם אחר שצוין היה פיתוח חומרי צבע חדשים וזולים יותר. החוקר זהר עמר חולק על הטענה שהכיבוש הערבי החריב את בתי הצביעה. לטענתו אין הוכחות לכך, ויתכן כי הפקת הצבע מחלזונות בחופי ישראל ולבנון פסקה רק מאוחר יותר, במאות השמינית והתשיעית, ובאירופה במאה השלוש-עשרה.

על פי העיקרון העולה מדברי המשנה: "התכלת איננה מעכבת את הלבן", פסקו רוב הפוסקים כי בהעדרה של התכלת מצוות ציצית מתקיימת גם בחוטי הלבן בלבד, וכך נהוג זה מאות בשנים, אם כי יש שפסקו כי דברי המשנה אינם להלכה וקיום מצוות ציצית כאשר התכלת אינה מצויה הוא רק מדרבנן.

ניסיונות לחידוש התכלת

ערך מורחב – חידוש מצוות התכלת

החל משלהי המאה ה-19 נעשו ניסיונות לחידוש מצוות התכלת והועלו כמה אפשרויות לזיהוי החילזון על פי תיאורים שונים המצויים בדברי חז"ל והראשונים ובחינתם בין השאר בעזרת כלים מדעיים. יש שראו בחידוש התכלת אחד מסימני הגאולה.

השיטות המרכזיות הן של רבי גרשון חנוך הניך ליינר, האדמו"ר מראדזין, שזיהה את החילזון ממנו הופק התכלת עם דיונון הרוקחים (Common Cuttlefish) ושל הרב ד"ר יצחק אייזיק הלוי הרצוג שזיהה אותו עם הסגולית דו-גונית (Janthina). זיהוי נוסף של החילזון עם ארגמון קהה קוצים (Murex trunculus) נדחה על ידי הרב הרצוג, אולם כיום הוא מקובל על ידי רוב המדענים העוסקים בנושא וקושרים בין התכלת למצוה וצבע ה'פּוּרְפּוּרָה' אשר היה נחשב בעולם העתיק כמוצר יקר ערך.

מאז החל הרב ליינר לעסוק בשאלת חידוש התכלת מתקיים פולמוס רחב בקרב העולם הרבני הדן בהתאמת הזיהוי המודרני של החילזון לדברי חז"ל וכן בעצם היכולת לחדש מצווה שבטלה. כיום, קיימות קבוצות של שומרי מצוות המטילים פתיל תכלת בציציותיהם, רובם מצבע המופק מארגמון קהה קוצים ומיעוטם ההולכים בשיטת ראדזין.

טעם המצווה

חז"ל דרשו את טעם צביעת פתיל התכלת, בכך שהתכלת מזכירה את האלוהות, ”היה רבי מאיר אומר: מה נשתנה תכלת מכל מיני צבעונין? מפני שהתכלת דומה לים וים דומה לרקיע ורקיע לכסא הכבוד”.

במדרשים נוספים מופיע קשר בין צבע התכלת ליציאת מצרים, על פי דברי התורה הקושרת בין קיום מצוות ציצית לזכירת יציאת מצרים. למשל, בפירוש רש"י לפסוק זה נאמר ”"פתיל תכלת" - על שם שכול בכורות תרגום של שכול תכלא, ומכתם היתה בלילה וכן צבע התכלת דומה לרקיע המשחיר לעת ערב.”, וכן יש הדורשים התכלת כצבעו של הים כדי לרמז לקריעת ים סוף.

התכלת אצל הקראים השומרונים והצדוקים

ציצית עם פתיל תכלת בקשירה לפי מנהג הקראים

בניגוד לדעת ההלכה, אצל הקראים אין חשיבות למקור הצבע ובלבד שאינו מופק מבעל חי, מכיוון שמדובר בחיה טמאה. משום כך בטליתות הקראים יש פתיל אחד הצבוע תכלת (שאינו מפותל סביב ה"פתילים האחרים" אלא יוצא מתוך קבוצת אניצים).

אצל השומרונים יש משמעות לצבעים המצביעים על ארבעה חלקים שונים של החודש. בשעת התפילה הכהן הגדול לובש בגד תכלת המוסתר תחת הטלית, ושאר קהל הגברים לובש בגד מיוחד צבעוני לפי השבוע, ובקצותיו פתיל הצבוע בצבע זה. כמו הקראים, לפי טעמם, מקור הצבע אינו בר חשיבות.

ייתכן שצבעים אלו קשורים לצדוקים ולביתוסיים.^{[דרוש מקור]} בתלמוד הבבלי מסכת מנחות כתוב שתכלת אשר נקשרה בידי שומרוני ("כותי") היא פסולה. בהמשך הסוגיה דנים בכך אם יש אפשרות לבדוק את מקורו של הצבע.

לקריאה נוספת

• מנחם בורשטיין, התכלת, ירושלים: ספרייתי-גיטלר, תש"ס
• זהר עמר, הארגמן: פורפורה וארג'ואן במקורות ישראל ועוד בירורים בענייני התכלת, הר ברכה: הוצאת מכון הר ברכה, 2014.
• דוד הנשקה, "פתיל תכלת וגדילי ציצית: בירורים בקיום מצות תכלת בציצית", אסיף ה (תשע"ח), עמ' 358–405.
• מאמרים בנושא מצוות התכלת באתר ספריית אסיף

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא מצוות תכלת בוויקישיתוף

• תכלת (צבע), דף שער בספרייה הלאומית
• הרב מרדכי צדיק, שיעור וידאו 'תכלת של תורה'

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

36404443מצוות תכלת