מחיית זכר עמלק
מקרא | ספר דברים, פרק כ"ה, פסוק י"ט |
---|---|
משנה תורה | הלכות מלכים ומלחמות, פרק ה', הלכה ה' |
ספרי מניין המצוות |
ספר המצוות, עשה קפ"ח ספר החינוך, מצווה תר"ד |
מחיית זכר עמלק היא אחת ממצוות עשה במניין תרי"ג המצוות, ועניינה הוא להכרית את זרעו של עמלק, העם שלחם בבני ישראל מיד לאחר צאתם ממצרים.
מקור וגדרי המצווה
בעקבות תקיפתו את בני ישראל בצאתם ממצרים וזינובו בנחשלים, ציותה התורה להשמיד את זכר עמלק.
המצוה נמסרה בשני ערוצים מקבילים: בכתיבה בספר התורה[1] וכן כתורה שבעל פה[2]:
כתב זאת זכרון בספר ושים באזני יהושע כי מחה אמחה את זכר עמלק
וכך נכתב בספר דברים:
זָכוֹר, אֵת אֲשֶׁר-עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק, בַּדֶּרֶךְ, בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם. אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ, וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל-הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ, וְאַתָּה, עָיֵף וְיָגֵעַ וְלֹא יָרֵא אֱ-לֹהִים. וְהָיָה בְּהָנִיחַ ה' אֱלֹקיךָ לְךָ מִכָּל-אֹיְבֶיךָ מִסָּבִיב, בָּאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹקיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ – תִּמְחֶה אֶת-זֵכֶר עֲמָלֵק, מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם; לֹא תִּשְׁכָּח.
— ספר דברים, פרק כ"ה, פסוק י"ז-יט
המצוה היא לאבד את כל זכר עמלק כולל רכושו, וכדברי שמואל הנביא[3]: "משור ועד שה מגמל ועד חמור". חז"ל נתנו הטעם שלא יהיה שם עמלק נזכר אפילו על הבהמה לומר בהמה זו משלל עמלק[4].
טעם המצוה
עמלק הוחרג מכל צאצאי עשו בהם הזהירה התורה שלא להלחם[5].
הסיבה שהתורה חרצה את דינו של עמלק בחומרה כה רבה, משום שהוא היה הראשון להלחם בישראל, ובכך פתח את הפתח לבאים אחריו[6].
הדבר נרמז לדעת רבים מהמפרשים בנבואת בלעם: ”ראשית גויים עמלק ואחריתו עדי אובד” (ספר במדבר, פרק כ"ד, פסוק כ'), כלומר ראשון לגויים הנלחמים בישראל[7].
התורה מדגישה את הרוע המוסרי במעשה עמלק שהתנפל על עם תשוש ולא מלומד מלחמה, עייף משנות שעבוד ארוכות ויגע מטורח הדרך[8], ובהתקיפו את התשושים המפגרים בדרך.
בנוסף מסמל עמלק את קריאת התיגר נגד הקב"ה, אחר המורא הגדול של יציאת מצרים ונס קריעת ים סוף שהפיל אימה על כל העמים[9]. התורה מדגישה את חומר עוונו של עמלק ש"לא ירא אלה-ים". בכך נעשה עמלק לסמל ההתנגדות והמלחמה בה'[10].
הרמב"ם[11] מבאר שאנו מוצאים בתורה לפעמים ענישה קולקטיבית כלפי אומה או שבט (כמו עמון מואב ועמלק) כדי להרתיע שבטים ואומות אחרות מלתת גיבוי שבשתיקה לאנשי רשע שבתוכם.
עוד מבאר הרמב"ם[12] את הטעם שפירטה התורה באריכות יחוסם של בני עשו ובני החורי (דבר שלפי חז"ל לעג עליו מנשה מלך יהודה[13]) כדי שבכך נדע להבדיל בין עמלק שבו נוהגת מצות מחייה, לשאר משפחות עשו שבהם נאסר להלחם.
על החמלה כלפי רשעים כעמלק, קראו חז"ל את הפסוק: ”אל תהי צדיק הרבה אל תהי צדיק יותר מבוראך. כל מי שנעשה רחמן במקום אכזרי סוף שנעשה אכזרי במקום רחמן.” (קהלת רבה, פרשה ז').
מלחמת עמלק מדור לדור
יהושע בן נון החל בקיום מצווה זו בהנחיית משה רבינו. מאוחר יותר שאול המלך נצטווה בידי שמואל הנביא, למחות את עמלק כולל השמדת הטף והבהמות. שאול נכשל בהשאירו את אגג מלך עמלק ואת מיטב הצאן הבקר, וכישלון זה היה אחת הסיבות לנישולו ממלכות. לאחר מכן דוד המלך נלחם בעמלק והכרית את רוב זכר עמלק. באותה עת יואב בן צרויה, שר הצבא של דוד המלך, נמנע מלהרוג את הנקבות מעמלק מכיוון שטעה בניקוד המילה "זכר" בפסוק המורה על מחיית עמלק, וסבר שהכוונה למין "זָכָר" בלבד[14]. מאוחר יותר בני שמעון הלכו להר שעיר ויכו את שארית הפלטה לעמלק מה שנשאר שלא החרימום שאול ודוד.[15] בימי מרדכי ואסתר התקיימה מחיית עמלק בהריגת המן בן המדתא האגגי מזרע עמלק[16].
אמרו חז"ל[17]:”כי יד על כס יה מלחמה לה' בעמלק מדור דור, נשבע ה' שאין שמו שלם ואין כסאו שלם עד שימחה זרעו של עמלק”. בגאולה כשמלך המשיח ימחה את זרע עמלק נאמר: "ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד"[18].
מדיני המצוה
מלחמת עמלק נחשבת למלחמת חובה שבה יוצא אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה[19]. המצוה נוהגת לאחר העמדת מלך וקודמת לבנין בית המקדש[20]. לדעת רבי אליעזר[21] אין מקבלים גרים מעמלק, אך דין זה לא הובא ברמב"ם. לפי דעת ספר החינוך בפרשת כי תצא, המצווה חלה על כל יהודי בכל מקום, גם אם הוא יחיד ושלא בשעת המלחמה[22]. לפי דעת הרמב"ם דווקא בשעת מלחמה אם לא השלימו וקיבלו על עצמם שעבוד לעם ישראל[23]. יש אומרים שמצוות מחית עמלק נוהגת רק בימות המשיח, כמו שנאמר: והיה בהניח ה' אלוקיך לך מכל אויביך[24].
המצווה בימינו
בימינו חסרה משמעותה העיקרית של המצווה, מכיוון שלא ניתן לזהות כיום עם המזוהה אתנית עם עמלק[25]; חז"ל קשרו זאת לסנחריב, אשר "בלבל את האומות" על ידי הגלייתם ממקום למקום [26]. בנוסף, יש דעות שהמצווה מוטלת רק על ציבור שלם[27] או על מלך יהודי[28]. לפי דעות אלה אדם לא יכול לקיימה מיוזמתו בשום תקופה.
עם זאת, היו שקשרו צוררי ישראל נוספים לעמלק - אם במובן הרעיוני או אף במובן הגנטי. כך, נקרא המן "אגגי" - כצאצא לאגג מלך עמלק. יש גם שזיהו (לדוגמה הגאון מווילנא) את גרמניה עם עמלק המודרני, במיוחד לאחר השואה[29]. יש המזהים את זרע עמלק כיום עם הארמנים[30].
מחיית עמלק בקבלה ובחסידות
על פי תורת הקבלה, עמלק הוא מציאות רוחנית נצחית, ככל סיפורי וציוויי התורה שנצחיים הם, והם הוראה לכל יהודי בכל מקום ובכל זמן.
עמלק מייצג את כח הרע המפריע ומתנגד לכל דבר שבקדושה[31] לכן בימינו המלחמה ביצר הרע יש בה קיום של מלחמת עמלק[32].
בעוד ששאר המידות הרעות יכול האדם לגרשן מליבו על ידי עבודת התפילה, שבה נוכח האדם לדעת שהקב"ה הוא טוב, את עמלק אין האדם יכול ל"שכנע" בטובו של הקב"ה היות וטבעו הוא חוצפה והתנשאות ללא טעם וסיבה (וזוהי הסיבה לשנאה הגדולה שהייתה לחסידים על עמלק).
בעוד שהקליפה בעמים האחרים היא מצד הסתר החיות אלוקית, שונה בכך עמלק שבחינת הדעת אינה מוסרת אצלו, יודע הוא את רבונו ומתכווין למרוד בו, מתוך חוצפה ועזות בלי שום טעם[33].
אשר על כן הדרך למלחמה הרוחנית בעמלק היא גם כן בדרך של חוצפה, חוצפה הבאה מצד עצם הטוב והקדושה שבכל אחד ואחת (עצם הנשמה).
מחייה סמלית
מחיית עמלק קיבלה במשך הדורות גם ממד סמלי. כך, קיים מדרש אצל הראשונים המבטא מחיית סמלים, כביטוי למחיית עמלק "תמחה את זכר עמלק - אפילו מעל העצים ומעל האבנים" (אבודרהם, הלכות פורים, כ"ט) והדבר הוביל למנהגים שונים.
המנהגים כוללים השמעת קולות רעש עם השמעת השם המן בעת קריאת מגילת אסתר, כמחיית אזכור שמם, ואף כתיבת שמם על עצמים שונים ומחיקתם.
יש המשערים שהמנהג החל בכתיבת השמות 'המן' ו'עמלק' על אבנים והכאתן זו בזו לצורך מחיקת השם. ראיה לכך ניתן למצוא בדברי ר' אברהם בן נתן בספר המנהיג: "מנהג התינוקות בצרפת ופרובינצא לקחת חלוקי הנחל ולכתוב עליהם המן, ומקישין זו על זו כשהקורא מזכיר המן משום ושם רשעים ירקב..." (ספר המנהיג, מהדורת יצחק רפאל עמ' רמב). בהמשך נשכח הצורך במחיקת השם ונותר רק הרעש שנוצר מפגיעת האבנים זו בזו, וכך התקבל המנהג להשמיע רעש בעת אזכור השם המן[דרוש מקור].
כך מתואר המנהג של יהודי רודוס בעיתון משנת ה'תרמ"ז[34]:
- המנהג פה להכות בפורים על עצים ואבנים בקריאת המגילה ... וכל המרבה להכות עד שבור הספסלים הרי זה משובח. וקנית גרזנים ומקבות קודם גם לצדקה ... בליל פורים מביאים בבית הכנסת קורות וקרשים וכל הילדים הולכים איש ופטישו וקורנסו בידו ... גדולים וקטנים מכים ומרקעים בכל כוחם"
למנהג זה היו שהתנגדו עקב הבאתו לפעמים להשמטת מילים מקריאת המגילה, או לכך שציבור השומעים יפסידו שמיעת מילים מן המגילה. דוגמה להתנגדות באחת מקהילות אירופה ניתן למצוא בדברי הרב שם טוב גגין, שהיה הרב הספרדי הראשי של אנגליה, בספרו כתר שם טוב:
טעם שבלונדון ביטלו מנהג ההכאה בבית הכנסת, משום שבשנת 1783 בחודש מארסו אירע שביום הפורים באו ילדים פוחזים עם אביהם הפתאים והביאו עמהם פטישים וקרדומות בבית הכנסת הנקרא "שער השמים" בלונדון והיו הולכים ומכים על הספסלים בקול גדול בזמן שהחזן קורא את המגילה, עד שלא היה באפשרות הקהל לשמוע כראוי המגילה, והיה זה למורת רוח כל אנשי המעמד ונגד רצון היחידים. ובשנה הנזכרת הוחלט ברוב מנין ורוב בנין בין אנשי הוועד שבפורים הבא לא יזיד לא האב ולא הבן להביא פטישים עמהם ולהכות פעם אחרת. והכריזו החלטתם זו בבית הכנסת לעיני כל יחידי הקהל. ובהגיע ימי הפורים בשנה שלאחריה נתאחדו איזה מהיחידים בכוונה להתנגד למה שהוסכם על ידי אנשי המעמד והביאו עמהם הפטישים להכות בהם כמנהגם. וכאשר נשמע הדבר להם הלכו והכינו אנשי הוועד שוטרי הממשלה בפתח הבית הכנסת להפריעם ממחשבותם על צד כי איזה איש יזיד וירהיב עוז בנפשו להכות כמנהגו - יגורש מהקהל. וכן היה שאיש חצוף ניסה להכות בפטישו ואחרים התחקו למעשהו, נכנסו השוטרים והוציאום משם בפחי נפש. אחר כך איזה מהם ביקשו סליחה והכירו עותתם על מה שעשו ונסלח להם. ואיזה מהם קנסו אותם ברצי כסף לקופת הצדקה. וכל זה אירע בימי החכם הראשי ר' משה די אזווידו ז"ל ומאז ועד היום אין קול ואין עונה מהכאות הפטישים בבית הכנסת.
— כתר שם טוב, חלק א, דף תקמג
כיום, המנהג המקובל בבתי הכנסת, להשמיע רעש רב כששומעים את המלה המן.
בספר קב הישר סוף פרק צ"ט הביא את הנהגת רבי העשיל זצוק"ל שכאשר היה צריך לבדוק אם הקולמוס מוכן לכתיבה, היה רושם עמלק או המן וזרש, ומוחק כדי לקיים המצות עשה "מחה אמחה את זכר עמלק"[1].
ראו גם
לקריאה נוספת
על מנהג ההכאה בבית הכנסת:
- "מחה תמחה", יוסף ויכלדר, "המבשר תורני", יב אדר תש"ע
קישורים חיצוניים
- הרב אליעזר מלמד, מצוות מחיית עמלק, באתר ישיבה
- האם מצוות מחיית עמלק 'מוסרית' בימינו?, באתר ישיבה
- מחיית עמלק
הערות שוליים
- ^ הוא ספר דברים. רמב"ן שמות יז יד
- ^ רש"ר הירש ומלבי"ם שם
- ^ ספר שמואל א', פרק ט"ו, פסוק ג'
- ^ מכילתא בשלח מסכתא דעמלק פרשתא ב
- ^ ספר דברים, פרק ב', פסוק ה'
- ^ ספר החינוך מצוה תרג על פי תנחומא כי תצא סימן ט
- ^ תרגום אונקלוס רש"י ואבן עזרא
- ^ רבי יוסף בכור שור
- ^ ספר שמות, פרק ט"ו, פסוק ט"וספר יהושע, פרק ב', פסוק ט'
- ^ רמב"ן שמות יז טז
- ^ מורה נבוכים חלק ג פרק מא
- ^ מורה נבוכים חלק ג פרק נ
- ^ תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף צ"ט עמוד ב'
- ^ מסכת בבא בתרא, דף כ"א עמוד א'
- ^ דברי הימים א פרק ד ע' רד"ק שם
- ^ מכילתא דרבי ישמעאל בשלח פרשתא ב
- ^ תנחומא כי תצא יח, פסיקתא דרב כהנא פרשת זכור
- ^ מכילתא דרבי ישמעאל פרשה ב
- ^ תלמוד בבלי, מסכת סוטה, דף מ"ד עמוד ב'משנה תורה לרמב"ם, הלכות מלכים ומלחמות, פרק ה', הלכה א'
- ^ תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף כ' עמוד ב'
- ^ במכילתא בשלח מסכתא דעמלק פרשה ב
- ^ מצווה תרד: "ובאמת כי גם על כל יחיד מישראל הזכרים מוטל החיוב להרגם ולאבדם מן העולם, אם יש כח בידם בכל מקום ובכל זמן, אם ימצא אחד מכל זדעם. והעובר על זה ובא לידו אחד מזרע עמלק ויש ספק בידו להורגו ולא הרגו בטל עשה זה."
- ^ וכן הוא אומר בעמלק תמחה את זכר עמלק ומנין שאינו מדבר אלא באלו שלא השלימו שנאמר לא הייתה עיר אשר השלימה אל בני ישראל בלתי החוי יושבי גבעון את הכל לקחו במלחמה כי מאת ה' הייתה לחזק את לבם לקראת המלחמה את ישראל למען החרימם מכלל ששלחו להם לשלום ולא קבלו.(רמב"ם, הלכות מלכים ומלחמות ו, ד)
- ^ סמ"ג לאו רכו
- ^ מנחת חינוך פרשת כי תצא מצווה תרד
- ^ [ראה רדב"ז מלכים פרק ה הלכה ד
- ^ רמב"ם (ספר המצוות, סוף מצוות עשה), רמב"ן (פירוש לתורה, שמות יז טז), הגהות מיימוניות (הלכות מלכים פרק ה הלכה ה) ספר החינוך סימן תרד
- ^ ספר היראים (תלה)
- ^ הרב יוסף דוב הלוי סולובייצ'יק (בוסטון), פרקים במחשבת הרב, ירושלים, תשמ"ד, עמ' 136. לכאורה זאת גם הדעה של רבנים אחרים, לאור דיון בשו"ת משנות ה-50 (למשל שו"ת שבט הלוי חלק ה סימן קמט) האם גרמני יכול להתגייר בימינו, מאחר המקורות האוסרים על גיור של צאצאי עמלק (בסוף הם מתירים גיור של גרמנים). מקור אפשרי נוסף הוא התלמוד הירושלמי, שאומר "כי המן בן המדתא - וכי בן המדתא היה? אלא צורר בן צורר" (יבמות פרק ב הלכה ו), כלומר שהמן מוגדר כ"עמלקי" מצד מעשיו ולא מצד ייחוסו.
- ^ שמואל יוסף עגנון, אלו ואלו, הוצאת שוקן, 1998, עמ' 401
- ^ ספר הזוהר ויקהל דף קצד ב
- ^ אלשיך בראשית כז ושמות יז
- ^ אדמו"ר הצמח צדק, דרך מצוותיך, מצוות זכירת ומחיית עמלק.
- ^ רודוס, הצפירה, 28 במרץ 1887