מערכת הבריאות בישראל

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
חזית בית חולים בילינסון, אחד משני בתי החולים של מרכז רפואי רבין בפתח תקווה

מערכת הבריאות בישראל מורכבת ממספר קטן יחסית של ארגונים גדולים המפעילים שירותי בריאות, והיא, בעיקרה, מערכת בריאות ציבורית ("אוניברסלית"), המבוססת על כספי מסים ותקצוב ממשלתי. לכל אזרח ישראלי מוענקת הזכות מלידה להצטרף לאחת מארבע קופות החולים הרשמיות, ובכך ליהנות מכיסוי רפואי בסיסי, אולם ניתן להרחיב את הכיסוי על ידי רכישת ביטוח בריאות פרטי.

מערכת הבריאות בישראל דורגה בשנת 2013 במקום הרביעי[דרוש מקור] מתוך ארבעים ושמונה מדינות בעולם, מבחינת יעילות, וב-2014 דורגה במקום השביעי מתוך חמישים ואחת מדינות.[1] ב-2015, ישראל דורגה כמדינה השישית הבריאה בעולם על ידי מדד בלומברג.[2]

היסטוריה

מערכת בריאות הציבור בישראל נבנתה על בסיס מערכת הבריאות שפעלה בארץ ישראל בתקופת המנדט הבריטי. מערכת ביטוחי הבריאות בישראל מושתתת בעיקרה על פעילותן של קופות החולים, שרובן הוקמו על ידי ארגוני עובדים, עוד לפני קום המדינה. קופות החולים היו ארגוני חברים-עמיתים, למטרת ביטוח רפואי, על בסיס של ערבות הדדית בין החברים בקופה, וצורת פעילותן הכתיבה במידה רבה את אופייה של מערכת הבריאות בישראל עד היום. החברים שילמו מסי חבר לקופה, לעיתים באמצעות מסי החבר לארגון העובדים, וקיבלו שירותי בריאות באמצעות הסדרים שונים שנקבעו בתקנון של כל קופת חולים.[3]

בשנת 1973 נחקק "חוק מס מקביל", אשר חייב את המעסיקים בישראל להשתתף בעלות הביטוח הרפואי של עובדיהם, על ידי תשלום ישיר לקופת החולים בה חברים העובדים. חובת השתתפות זו שונתה וצומצמה במסגרת חוק הסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה) שנחקק בצמוד לחוק התקציב לשנת 1991.

ביטוח בריאות ממלכתי

בשנת 1988 מינתה הממשלה ועדת חקירה ממלכתית לבדיקת תפקודה ויעילות של מערכת הבריאות בישראל. דו"ח ועדת נתניהו, שהוגש לממשלה בשנת 1990, נחשב למסמך מכונן של מערכת הבריאות בישראל. ההמלצה המרכזית של דו"ח זה הייתה לחוקק בישראל חוק ביטוח בריאות ממלכתי. בשנת 1995 נכנס לתוקפו החוק, אשר הפך את ביטוח הבריאות בישראל לביטוח חובה, כאשר כל תושב במדינה מבוטח באחת מארבע קופות החולים הקיימות, לפי בחירתו.

החוק קבע "סל בריאות" - רשימת שירותים רפואיים ותרופות אותם חייבת כל אחת מקופות החולים לספק לחבריה בתנאים הקבועים בחוק. בנוסף, שירותים מסוימים מסופקים ישירות על ידי המדינה, בדרך כלל באמצעות משרד הבריאות.

החוק הסדיר את מימון ביטוח הבריאות באמצעות דמי ביטוח בריאות פרוגרסיביים, הנגבים על ידי המוסד לביטוח לאומי, שמעביר את הסכומים שנגבו לקופות החולים לפי נוסחה, הקרויה "נוסחת הקפיטציה", המביאה בחשבון נתונים שונים ובהם מספר החברים בכל קופה, התפלגות הגילאים של החברים ומדדים נוספים. בנוסף, מקבלות קופות החולים השלמת מימון מתקציב המדינה.

לפני חקיקת החוק קופת החולים היחידה שקיבלה חברים ללא הבחנה בדבר מצבם הרפואי או גילם הייתה קופת חולים כללית (כשמה אז), שהייתה בבעלות ההסתדרות הכללית. החוק קבע כי כל תושב בישראל זכאי לעבור מקופה לקופה פעם אחת בשנה, וקופת חולים אינה רשאית לסרב לקבל חבר. החוק גם קבע מנגנוני פיקוח ובקרה על התנהלות קופות החולים, הן בצד הרפואי והן בצד הפיננסי.

במקביל לסל הבריאות הקבוע בחוק מציעות כל קופות החולים לחבריהן לרכוש "ביטוח משלים", שהוא ביטוח בריאות הכולל שירותים שאינם כלולים בסל הבריאות לפי החוק. גם סוג ביטוח זה, הקרוי בחוק "שירותי בריאות נוספים" (שב"ן) מצוי תחת פיקוח ומגבלות, ולמשל, נאסר על קופות החולים להציע במסגרתו הטבה או הנחה לגבי כל שירות המצוי בסל הבריאות. התשלום לביטוח משלים אינו פרוגרסיבי בניגוד לעקרון השוויון הטמון בחוק הבריאות הממלכתי.

מערכת הרפואה בקהילה

מערכת הרפואה בקהילה נועדה לספק שירותי רפואה לאוכלוסייה בדרך שגרה, על ידי שירותי רפואה מונעת, טיפול בבעיות שוטפות במסגרת מרפאות ומכונים, שיקום במסגרת קהילתית, ופעולות שונות לקידום בריאות, כגון תכנון המשפחה, פעילות גופנית, תזונה נכונה ואורח חיים בריא.

מערכת רפואה בקהילה מכוונת להביא את השירות הרפואי לסביבתו הקרובה של צרכן השירות ולמנוע, ככל שניתן, את הצורך באשפוז בבית חולים.

בישראל פועלות קופות החולים: מכבי, כללית, מאוחדת ולאומית. בעבר פעלו בה קופות החולים: עממית, אסף, פועלי השומרון והציונים הכלליים.

מרפאות קופת חולים

מרפאת "גוטפריד" של שירותי בריאות כללית בהרצליה

מערכת הרפואה בקהילה מבוססת בישראל בעיקר על מרפאות ציבוריות בבעלות קופות החולים ומרפאות של רופאים עצמאיים הקשורים בהסדרי התחשבנות שונים עם קופות החולים ובהתאם לכך מקבלים לטיפול את מבוטחי הקופות ללא גביית תשלום מהמטופלים.

שירותי בריאות כללית מפעילה את מערכת המרפאות הנרחבת ביותר בה מועסקים רופאים מטעם הקופה כשכירים, הכוללת מרפאות ראשוניות (בעיקר רפואת משפחה וילדים), ומרפאות מקצועיות בתחומי התמחות שונים. מרפאות השייכות לשירותי בריאות כללית נותנות שירות אך ורק למבוטחי הקופה. קופות חולים אחרות נסמכות במידה עיקרית על הסדרים עם רופאים עצמאיים, מרפאות ומכונים עצמאיים, ומרפאות חוץ של בתי החולים, אם כי חלקן מפעילות גם מרפאות מרכזיות משלהן בערים מסוימות.

תחנות לבריאות המשפחה/האם והילד - טיפת חלב

מערכת התחנות לבריאות האם והילד, או לבריאות המשפחה, הקרויות "תחנות טיפת חלב", מופעלת בפריסה רחבה בכל הארץ. שירות זה ייחודי בכך שהוא מופעל על ידי מגוון של גורמים, ללא חוקיות ברורה. חלק מתחנות טיפת חלב מופעלות על ידי המדינה, חלקן על ידי קופות חולים ואחרות על ידי הרשויות המקומיות. עיקר פעילותן של התחנות היא בתחום תכנון המשפחה, ליווי האישה משלבי טרום-הריון ולאורך ההריון, ומעקב אחר התפתחות התינוק מלידתו ועד גיל שש. בתחנות טיפת חלב ניתנים חיסוני השיגרה לגיל הילדות לתינוקות ופעוטות, ונבדקת התפתחות הילד לאיתור בעיות ועיכובים הדורשים טיפול.

בנוסף, חלק מהתחנות הרחיבו פעילותן לתחום קידום בריאות כללי (כגון עידוד ספורט והדרכה תזונתית) ופעילות לטובת בריאות קשישים.

מכונים ומרפאות מקצועיות

בשנים האחרונות מתפתחת הרפואה המקצועית בקהילה, ומספר שירותים שניתנו בעבר בבית חולים בלבד, ניתנים כיום גם במרפאות מומחים ומכונים מחוץ לבתי חולים. דוגמה חשובה לכך הן מרפאות הדיאליזה, אשר הקמתן נועדה להקל על חולי כליות את הגישה לטיפולי הדיאליזה התכופים שעליהם לעבור. גם חוק ביטוח בריאות ממלכתי דחף את קופות החולים להקים שירותי רפואה מקצועית במרפאות ומכונים בקהילה, על מנת לעמוד בתחרות ביניהן וכדי לחסוך בעלויות הגבוהות של רכישת שירותים אלה מבתי החולים. עם זאת, עדיין נחשבות מרפאות החוץ והמחלקות לאשפוז-יום של בתי החולים כמקום המועדף על חלק גדול מהמטופלים, לביצוע בדיקות וטיפולים שיש בצידם סיכון לסיבוכים, כגון צנתור, בדיקת אנדוסקופיה וטיפולים ובדיקות הכרוכים בהרדמה אזורית. החוק בישראל עדיין מחייב כי הרדמה מלאה תבוצע אך ורק בבית חולים.

בתי החולים

ערך מורחב – בתי חולים בישראל

בישראל פועלים כ-30 בתי חולים כלליים המפוזרים ברחבי המדינה, מנהריה בצפון ועד אילת בדרום. בהתאם לפיזור האוכלוסייה בישראל, מרבית בתי החולים מצויים באזור המרכז. חלק מבתי החולים הם כלליים - כלומר מיועדים לטיפול במגוון רב של מצבים רפואיים, ואחרים הם ייעודיים - המיועדים לטיפול בסוג מסוים של מצבים רפואיים, למשל בתי חולים לחולים פסיכיאטרים, בתי חולים גריאטריים לשיקום, בתי חולים סיעודיים ובתי חולים המיועדים ליולדות.

כמו כן קיימים בתי חולים בבעלות פרטית אך ציבוריים (למשל אסותא אשדוד), או בבעלות עמותות וקרנות שונות, המייעדות את הטיפול לאזורים ואוכלוסייה מסוימת, למשל בתי החולים במזרח ירושלים ובנצרת, המיועדים למגזר הערבי ישראלי, וחלקם אף מיועד לפלסטינים. כמו כן קיימים בתי חולים ומרכזים רפואיים פרטיים הנותנים רפואה פרטית לחולים בקופות מסוימות או תמורת תשלום שלא מסובסד על ידי מדינת ישראל (למשל הרשת הגדולה בארץ לרפואה פרטית - אסותא מרכזים רפואיים).

בתי החולים הכלליים הגדולים ביותר שייכים למדינה (ומופעלים על ידי משרד הבריאות) ולקופת חולים כללית.

בתי יולדות

בעבר הוקמו בתי יולדות קטנים, ובתי חולים המתמחים בקבלת לידות, במסגרת הניסיון לעודד נשים ללדת בסביבה רפואית. ניסיון זה צלח במידה רבה וכיום מרבית תושבות ישראל יולדות בבית חולים. בשנים האחרונות, עם התפתחות הרפואה, נסגרים בתי חולים נפרדים ליולדות ומנגד מחלקות היולדות הצמודות לבתי החולים הכלליים גדלות ומשתכללות, ומתפתחים בהן שירותים מורכבים כגון טיפול נמרץ ילודים (פגיות), וכן שירותים אלקטיביים של לידה בסגנון אישי וביתי.

בתי חולים פסיכיאטריים

מערך בריאות הנפש בישראל מתחלק אף הוא בין טיפול בקהילה - מרפאות לבריאות הנפש, טיפול נפשי יחידני, מגורים בהוסטל לנפגעי נפש ועוד, ובין טיפול במסגרת אשפוז, בבית חולים פסיכיאטרי ("מרכז בריאות הנפש") או במחלקה פסיכיאטרית בבית חולים כללי.

מרבית בתי החולים הפסיכיאטריים בישראל הם בבעלות ממשלתית, ובשנים האחרונות מתבצע מהלך מכוון לצמצום מספרם של בתי החולים הלא-ממשלתיים בתחום זה, כחלק מרפורמה כוללת שמטרתה להחזיר חולי נפש לחיים במסגרת הקהילה, ככל שניתן, ולקצר את משך האשפוז הפסיכיאטרי של כל חולה, למינימום ההכרחי לשם טיפול בו.

כל תושב שנקבע שהוא זקוק לאשפוז פסיכיאטרי זכאי לקבלו במימון מלא של המדינה, באמצעות משרד הבריאות. עד שנת 1995 נגבתה השתתפות עצמית מהחולים ומשפחותיהם, אולם מאז שנכנס לתוקף חוק ביטוח בריאות ממלכתי נושאת המדינה בכל העלות. עם זאת, ישנם חולים, או משפחות, המעדיפים לשלם באופן פרטי על אשפוז פסיכיאטרי, ודבר זה אפשרי, במספר מצומצם של בתי חולים פרטיים לחולי נפש.

אשפוז פסיכיאטרי מתבצע בישראל רק לפי הוראות חוק טיפול בחולי נפש, ויכול להתקיים בהסכמת המטופל, בהסכמת אפוטרופוסו (לגבי קטין עד גיל 15) בהוראת פסיכיאטר מחוז, או בצו של בית משפט. החוק האמור קובע הוראות ברורות לגבי האפשרות לאפשז חולה נפש בניגוד לרצונו, או ללא הסכמתו, וכן קובע סמכות לבית משפט להורות על בדיקה פסיכיאטרית של חשוד בביצוע עבירה, ועל אשפוז פסיכיאטרי של נאשם שנמצא שאינו כשיר מבחינה נפשית לעמוד לדין על עבירה שביצע, או לעמוד בתנאי מעצר או בעונש מאסר. ככלל, אשפוז פסיכיאטרי ללא הסכמה יתבצע רק אם מתקיימים שני התנאים הבאים במצטבר: המטופל סובל ממחלת נפש, והוא מסכן את עצמו או את הזולת. בתי המשפט פסקו כי חייב להיות קשר סיבתי בין שני תנאים אלה, כלומר - הסיכון לזולת או לעצמו הגרם על ידי מחלת הנפש - על מנת להצדיק אשפוז פסיכיאטרי בכפייה.

המחסור בכוח אדם בבתי חולים פסיכיאטריים

לפי דו"ח הוועדה המקצועית בנושא מערכת האשפוז במרכזי בריאות הנפש בישראל שפורסם באוקטובר 2022. קיימים עומסים במחלקות לבריאות הנפש, כמו כן מחסור בכוח אדם הנובע מתנאי העסקה ירודים. בהשוואה לסטנדרט הקיים בעולם קיים מחסור של כ-900 עובדים במרכזים הרפואיים. מצוקה זו החריפה בעקבות מגפת הקורונה. בנוסף, זמני ההמתנה לבדיקת אבחון ולהמשך טיפול פסיכיאטרי ופסיכותרפי בבריאות הנפש עשויים לעמוד על בין 12 ל-16 חודשים. כמו כן, ישנם פערים גדולים בין זמני ההמתנה הניתנים באזורי הפריפריה לאלה הניתנים באזור מרכז הארץ. בנוסף בעקבות המחסור בכוח האדם בתחום, קיים קושי להתאים את פרופיל המטפלים למאפיינים התרבותיים והקהילתיים של קבוצות שונות בקהילה, דוגמת חרדים, רוסים, אתיופים וכו'. כך שהשירותים בלתי נגישים עבור אוכלוסיות רחבות.[4]

  • דו"ח הוועדה המקצועית מונה מספר המלצות כדי להתמודד עם מצוקה זו:
  • צמצום מספר המאושפזים במחלקה ל-25 מטופלים.
  • הוספת מיטות לבריאות הנפש (בעיקר בבתי החולים הכלליים).
  • העברת המטופלים הממושכים לטיפול בקהילה, כדי לפנות מקום לחולים חדשים.
  • הפרדה בין מטופלים במסלול אזרחי למסלול פלילי.
  • הקמת מחלקות חדשות המאפשרות רווחה פיזית ותנאי אשפוז מכובדים.
  • הגדלת מספר אנשי הטיפול והעצמה של עובדי המערכת.
  • הכנסת טכנולוגיות מתקדמות למניעת אלימות ואובדנות.[4]

בדיון בוועדת העבודה והרווחה בינואר 2023 הוצגו נתונים נוספים על ידי חוקרים במרכז המידע והמחקר של הכנסת לפיהם כשני שלישים ממתמודדי הנפש לא מקבלים את סל השיקום המגיע להם, בעיקר בגלל בירוקרטיה ומחסור בעובדים. כמו כן כ-110 אלף מתמודדי נפש בישראל זכאים לתקציב שיקום, אך רק כ-30 אלף מממשים אותו בפועל וממצים את זכויותיהם.[5]

בתי חולים (מוסדות) סיעודיים

בישראל פועלים למעלה מ-300 מוסדות לאשפוז סיעודי, שהם בתי חולים, ובהם למעלה מ-17,000 מיטות לחולים סיעודיים ותשושי נפש. בין מוסדות אלה ארבעה מרכזים גריאטריים ממשלתיים, והיתר בבעלות עסקית או בבעלות עמותות וארגונים ללא כוונת רווח.

חולים סיעודיים, הם בעיקר קשישים (אם כי יש חולים סיעודיים צעירים), הזקוקים להשגחה מקצועית, אך לא בהכרח רפואית, במשך 24 שעות ביממה. הם זקוקים לסיוע יומיומי שוטף בפעולות הפשוטות ביותר כגון אכילה, רחצה, התלבשות, ובדרך כלל סובלים מאי שליטה בסוגרים, ומרותקים לכיסא גלגלים או למיטה. חולים תשושי נפש סובלים מירידה בתפקוד המוחי על רקע זקנה (אלצהיימר, דמנציה) וזקוקים עקב כך להשגחה מתמדת.

חולים אלה יכולים להיות מטופלים בביתם, בסיוע מטפל צמוד (לעיתים קרובות בן משפחה או עובד זר), אולם לעיתים לא ניתן לתת להם את ההשגחה והטיפול הראויים בבית. אם לא ניתן להשאיר את החולה הסיעודי בביתו, עליו לעבור למסגרת אשפוזית מתאימה. מסגרות כאלה הן מוסדות רפואיים ייעודיים, בהם מושם דגש רב יותר על הטיפול הסיעודי השוטף, ופחות על הבעיות הרפואיות, שהן בדרך כלל בעיה שולית בחייו של הקשיש הסיעודי. מסגרות כאלה כוללות בתי חולים סיעודיים, מרכזים גריאטריים, ומחלקות לאשפוז סיעודי בבתי אבות.

האשפוז הסיעודי אינו ממומן על ידי קופת חולים במסגרת "סל הבריאות", אולם תושבי ישראל זכאים לקבל סיוע פרוגרסיבי ממשרד הבריאות במימון האשפוז הסיעודי. גובה הסיוע נקבע לפי מבחני הכנסה הנערכים לקשיש המתאשפז ולבני משפחתו הקרובים (בן/בת זוג וילדים בגירים). בממוצע, משפחות של חולים סיעודיים הנמצאים זכאים לסיוע, מחויבות להשתתף ב-20-25% מהעלות הממשית של האשפוז הסיעודי, סכום השווה לכ-2500 ש"ח בחודש. סכום זה לא כולל בתוכו חלק ניכר (עד 80%) מקצבת הזקנה או הנכות המגיעה למאושפז מהמוסד לביטוח לאומי, והמועבר לגורם המשלם עבור האשפוז, לפי חוק. המדינה רוכשת עבור החולים הזכאים לכך, למעלה מ-70 אחוז מכלל מיטות האשפוז הסיעודי הקיימות בישראל.

בשנים האחרונות שבה ועולה קריאה ציבורית להכליל את האשפוז הסיעודי ב"סל הבריאות" שבאחריות קופות החולים, ככל אשפוז אחר.

בתי חולים שיקומיים

שיקום חולים ונפגעים לאחר טראומה הוא מקצוע המצריך תשומות גבוהות. בישראל קיימים מספר קטן של בתי חולים המתמחים בשיקום. שיקום נדרש לאחר חבלה חיצונית כגון תאונות דרכים, והן לאחר פגיעות פנימיות כגון אירוע מוחי או התקף לב. השיקום מתחיל לקראת סיום הטיפול האקוטי בבעיה הרפואית, ומתמקד בהחזרת המטופל לתפקוד תקין, על ידי שחזור יכולות ולימוד מחדש של יכולות שאבדו. השיקום עשוי לכלול טיפול פיזיותרפיה, ריפוי בעיסוק, ריפוי בדיבור, קלינאות תקשורת, וכן כולל בתוכו מקצועות העוסקים בהתאמת עזרי טכנולוגיה מסייעת לחזרה לתפקוד כגון תותבות לאיברים תפקודיים (כגון רגל תותבת) וקוסמטיים (כגון עין תותבת), התאמת כיסאות גלגלים ואמצעי תקשורת תומכת וחליפית.

רגולציה

הרגולציה (אסדרה) החוקית של מערכת הבריאות בישראל נשלטת על ידי מספר חוקים:

חוקים המסדירים מקצועות רפואיים

חלק מהמקצועות בתחום הבריאות מוסדרים בחקיקה בישראל, והעוסקים במקצועות אלה חייבים ברישוי לפי חוק. להלן רשימת המקצועות והחוקים:

חוקים המסדירים את זכויות המטופלים
רגולציה על בתי החולים הציבוריים

בשנת 2016 הוקם האגף לפיקוח על מערך האשפוז במשרד הבריאות. האגף הוקם במטרה להבטיח את האיתנות הפיננסית של בתי חולים בישראל על מנת שיוכלו לספק שירותי בריאות נאותים. האגף מרכז את הסמכויות והכלים הנדרשים לפיקוח ומעקב פיננסי אחר בתי החולים הציבוריים במדינת ישראל.[6]

טכנולוגיה לרשות הרפואה

טכנולוגיה, חלקה פרי פיתוח ישראלי עומדת לרשות מערכת הרפואה בישראל. בין הפיתוחים: הפריה חוץ גופית, מערכות נאנוטכנולוגיות המובילות תרופות לאיבר הנדרש, שימוש בתאי גזע, ניתוחים העושים שימוש בלפרוסקופיה, טלפונים סלולריים המאפשרים נגישות של הרופא ונותני השירות כמו גם יכולת אזעקת אמבולנס ועוד. ישראל מובילה בעולם בתחום המחקר והפיתוח הרפואי.

ביקורת ציבורית

דו"חות מבקר המדינה

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו למכלול והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

בשנת 2010 הקדיש מבקר המדינה את הפרק הראשון לקופת חולים מאוחדת. הוא הצביע על פגמים מהותיים בהליכי הניהול, הפיקוח והבקרה של הקופה. תוארה תרבות ארגונית קלוקלת, חריגות חמורות מאוד מכללי מינהל תקין וליקויים המעוררים חשש לזילות כספי הציבור[7][8]


עומס

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו למכלול והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

רפואה שחורה

ישנה ביקורת ציבורית נרחבת לגבי היקף השחיתות במערכת הרפואה הציבורית במדינת ישראל. על-פי פרסומים שונים - 27% מהרופאים בישראל מקבלים שוחד עבור טיפול רפואי.[9] 12.5% מהישראלים מעל לגיל 30 שילמו שוחד על מנת לקבל טיפול רפואי, ו-25% הפעילו פרוטקציה. במרכז הארץ שיעור המשתמשים ברפואה שחורה מגיע ל-64%.[10]

בנוסף לסקרים רוחביים, ישנן גם פרשיות בהן רופאים ספציפיים נתפסו בתחקירים עיתוניים בקבלת תשלומים שחורים ומספר רופאים אף הורשעו בקבלת שוחד.[11] מעניין לציין שרופאים שהורשעו בקבלת שוחד חזרו לאחר מכן לתפקידי ניהול במערכת הבריאות הציבורית וזאת מכיוון שלשיטת חלק מן השופטים האינטרס הציבורי בהעסקת רופא מיומן גובר על האינטרס למניעת שחיתות.[12] נראה שתיירות מרפא בישראל היא כר לתופעות פסולות מול מטופלים לא ישראליים.[13]

בנוסף לתופעות פסולות בממשק מטפל-מטופל, ישנן גם עדויות לכך שיצרנים וספקים שונים למערכת הבריאות מציעים שוחד ולתגמולים עקיפים לעובדי המערכת על מנת לקדם את מוצריהם במערכת.[14][15][16]

נתונים וסטטיסטיקה

סיבות מוות בכלל האוכלוסייה בישראל, 2010
  •   סרטן: 26.3%
  •   מחלות לב: 16.3%
  •   סוכרת: 5.8%
  •   שבץ מוחי: 5.8%
  •   מחלות נשימה: 5.2%
  •   סיבות חיצוניות: 5%
  •   מחלות זיהומיות: 4.2%
  •   מחלות כליה: 3.9%
  •   דלקת ריאות: 2.1%
  •   יתר לחץ דם: 2%
  •   כל שאר המחלות: 18.2%

על פי נתוני הלמ"ס[17] ההוצאה הלאומית לבריאות, במחירים שוטפים, הסתכמה בשנת 2012 ב-73.8 מיליארד ש"ח, שהם 7.4% מהתמ"ג. ההוצאה לנפש הגיעה בשנת 2012 ל-9,337 ש"ח. ההוצאה לבריאות בישראל באחוזים נמוכה מההוצאה במרבית מדינות ה-OECD. בסוף 2011 שיעור מיטות האשפוז בישראל 43,093 ועמד על 1.83 מיטות ל-1,000 איש, לעומת שיעור של 3.4 מיטות לאלף איש במדינות ה-OECD, כאשר תפוסת המיטות בישראל היא הגבוהה ביותר במדינות ה-OECD.

לפי נתוני הלמ"ס ההוצאה הלאומית לבריאות הסתכמה בשנת 2019 ב-106.2 מיליארד שקל, 7.6% מהתמ"ג ועלתה ב-3.9% לעומת 2018. ההוצאה לנפש, הסתכמה ב-3,089 דולר, ועלתה ב-2.0%. שיעור המימון הציבורי מההוצאה הלאומית ב-2019 עמד על 64% (24% מומנו מגביית מס בריאות ו-40% מומנו מתקציב המדינה). קופות החולים סיפקו בשנת 2019 33% משירותי הבריאות, מגזר הרפואה הפרטי ובתי חולים כלליים סיפקו 56%. מוסדות ממשלתיים 6%, ושירותי מלכ"רים, דוגמת מגן דוד אדום, סיפקו 5%.[18]

עם זאת, תוחלת החיים הממוצעת בישראל היא מהגבוהות בעולם, ונמצאת במהלך השנים במגמת שיפור מתמשך בכל קבוצות האוכלוסייה. כאשר נשמרים פערים ברמת התמותה בין יהודים וערבים ובין גברים ונשים. ב-2011 תוחלת החיים הממוצעת של הגברים הישראליים עומדת על 79.9 שנים והיא הרביעית מבין מדינות ה-OECD, ואילו תוחלת החיים הממוצעת של הנשים הישראליות עומדת על 83.6 שנים, ומדורגת במקום ה-5 מבין מדינות ה-OECD. שיעור תמותת התינוקות ישראל הוא 2.5 ל-1,000 לידות חי, וישראל בהשוואה למדינות ה-OECD נמצאת בתחתית הרשימה, עם תמותת תינוקות נמוכה יחסית.[19]

ב-2010 גורמי המוות השכיחים ביותר בישראל הם סרטן (26.3%) ומחלות לב (16.3%). מאז 1975 ועד ל-2010 ירדה השכיחות של גורמי מוות כמו מחלות לב (ב-13.6%) ושבץ מוחי (ב-6.6%), ולעומת זאת עלתה השכיחות של גורמי מוות כמו סרטן (ב-9.4%), סוכרת (ב-4.8%), מחלות נשימה (2.8%), מחלות זיהומיות (1.7%), ויתר לחץ דם (1.4%).

בשנת 2019 הועסקו בישראל כ-29,800 רופאים, כאשר שיעור הרופאים המועסקים עומד על 3.3 רופאים ל-1,000 תושבים.[20] באותה שנה הועסקו בישראל 45,400 אחיות, שיעור של 5.01 ל-1,000 תושבים.[21] בשנה זו שיעור האחיות בישראל היה נמוך בהשוואה לממוצע ה-OECD, כמו בכל השנים שלפניה.

על פי נתוני משרד הבריאות בשנת 2021 הועסקו בישראל 29,700 רופאים - 3.19 רופאים ל-1,000 איש, כאשר ממוצע הרופאים ב-OECD עמד על 3.5 רופאים ל-1,000 איש. המשרד צופה כי שיעור הרופאים בישראל יגיע לשיא של 3.3 רופאים ל-1,000 איש בשנת 2025. לאחר מכן צופה המשרד את התהפכות מגמת העלייה, כאשר בהתחשב בהזדקנות האוכלוסייה צפוי שיעור הרופאים לאלף נפש לעמוד על 3.03 בשנת 2035. כדי להתמודד עם הירידה הצפויה ממליץ המשרד להגדיל את מספר הסטודנטים לרפואה במדינת ישראל.[22]

מוסדות ריפוי ששינו את שמם

פערים בשירותי הבריאות מרכז פריפריה בישראל

בישראל, קיימים פערים בהיקף שירותי הבריאות בין אזורי המרכז לאזורי הפריפריה. הפערים הללו הם חלק מהאי-שוויון הכלכלי והחברתי בין האזורים, הכוללים תחומי חיים כמו תעסוקה, חינוך, רווחה ותחבורה. בפריפריה מתגוררת אוכלוסייה מוחלשת. תחום הבריאות משקף את הרמה החברתית הכללית של האוכלוסייה ומושפע ממנה.[23] פערי הבריאות בין המרכז לפריפריה מתפתחים בעקבות הפערים הסוציו-אקונומיים בין שני האזורים. מחקרים מראים שקיים יחס ישיר בין מעמד חברתי-כלכלי, רמת הכנסה והשכלה לבין רמת הבריאות. התוצאה היא שדווקא אלו הזקוקים ביותר לשירותי בריאות, יש להם גישה מוגבלת יותר לשירותים אלו.[24]

על פי דוח משרד הבריאות קיימים פערים ומצוקות בשירותי הרפואה בקהילה בצפון ביחס למרכז:[25] הפערים באים לידי ביטוי במחסור כללי בשירותי בריאות, מחסור בכוח אדם ומחסור בתשתיות: ישנו מחסור במיטות שיקום, במרפאות כאב בבתי החולים, ברופאות נשים, ברופאים מומחים לגריאטריה (בהם הוגדר המחסור כחמור), ברופאי משפחה, ברופאי ילדים, במומחים בנוירולוגיה ילדים, בקלינאי תקשורת, ברפואה פיזיקלית, בפסיכיאטריה בקהילה – במבוגרים ובילדים, באולטרסאונד אנדוסקופי, במכוני הקרנות ו-PET CT ועוד. ההשקעה במחוזות הצפון והדרום ביחס לגודל האוכלוסייה היא על פי רוב הנמוכה ביותר, ומפגרת אחר יתר המחוזות.[26]

במחקר של מכון טאוב על מערכת האשפוז הכללי בישראל, נמצאו פערים בין המרכז לפריפריה במיטות האשפוז ובמרחק ונגישות. ממוצע מיטות האשפוז בישראל הוא נמוך יחסית למדינות ה-OECD והוא חמור יותר בפריפריה בהשוואה למרכז. בפריפריה הדרומית והצפונית, מספר המיטות ל-1,000 נפש הוא הנמוך ביותר, 1.32 ו-1.55 בהתאמה, ובירושלים הוא הגבוה ביותר, 2.36. בנוגע למרחק ונגישות המחקר מראה כי הנגישות הממוצעת לבית החולים הקרוב שבו מטופלים מקרים קלים יחסית הוא הגדול ביותר במחוז הצפון (יותר מ-19 ק"מ), אחריו מחוז יהודה ושומרון (יותר מ-18 ק"מ), ואחריהם מחוז הדרום (כ-16 ק"מ); זאת לעומת מרחקים קצרים ביותר במחוזות תל אביב וירושלים (כ-3-4 ק"מ). במחוז צפון, המרחק הממוצע ממרכז רפואי אזורי, המטפל במקרים מורכבים יותר, הוא כ-45 ק"מ וכ-41 ק"מ בדרום, בעוד בירושלים ובתל אביב המרחק הוא כ-4 ק"מ בלבד.[27]

פתרונות לפערים בשירותי הבריאות בין המרכז לפריפריה

במהלך השנים יזמה ממשלת ישראל מספר תוכניות לצמצום הפערים בין המרכז לפריפריה במערכת הבריאות. בתוכנית האסטרטגית של משרד הבריאות לשנים 2011-2014 הוקדש מקום מרכזי לנושא זה.[28] בין היעדים המרכזיים שנקבעו היו: הגדלת מספר האחיות בדרום; הגדלת מספר הרופאים המומחים בפריפריה; הגדלת התשתיות בפריפריה; העדפת הפריפריה בהקצאת טכנולוגיות מתוחכמות; ותמרוץ קופות החולים להגדיל את השקעתן הכספית בתשתיות ובקידום בריאות בפריפריה.[29]

תוכניות נוספות הן:

  • שינוי נוסחת הקפיטציה (נוסחת הקפיטציה היא הנוסחה לחישוב התקציב שהממשלה מחלקת לקופות החולים) - בתחילת 2011,לאחר תהליך ארוך, שונתה נוסחת הקפיטציה והיא נקבעת גם על פי המגדר (התייחסות זו מגדילה, לדוגמה, את המשקל של נשים בגיל הפוריות וממעיטה במשקל ההוצאות על נשים בגיל הזקנה). כמו כן הובטחה תוספת תקציב לקופות בעבור מבוטחים המתגוררים בפריפריה.
  • שינוי במבחני התמיכה לאזורי פריפריה: משרד הבריאות הוסמך להעניק תמיכה כספית לקופות החולים ולבתי החולים על פי יעדים וקריטריונים שוויונים, המכונים "מבחני התמיכה". בקריטריונים של מבחני התמיכה לשנת 2012 הודגשה הרחבת השירותים באזורי פריפריה גאוגרפית וחברתית.
  • הקמת מוקדי לילה וחדרי מיון קדמיים ביישובי הפריפריה: על מנת לספק את הצורך של החולים הגרים רחוק מכל בית חולים ונזקקים למוקד רפואי בלילה. מוקדים אלה חשובים במיוחד לאנשים חולים ולקשישים שאים להם רכב פרטי.
  • הקמת בתי חולים: ממשלת ישראל החליטה ב-2016 על הקמת בית חולים שני בנגב שימוקם בבאר שבע. בית החולים יכיל בשלב הראשון 500 מיטות אשפוז, ובכך צפוי לשנות בצורה משמעותית את מאזן שיעור המיטות בין מחוז הדרום לבין שאר המחוזות.[30]

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה
ויקישיתוף תמונות ומדיה בוויקישיתוף: מערכת הבריאות בישראל

מאמרים:

הערות שוליים

  1. ^ http://bloomberg.com/visual-data/best-and-worst/most-efficient-health-care-2014-countries
  2. ^ Singapore ranked world's healthiest country, באתר אינדפנדנט, 18 בספטמבר 2014
  3. ^ ניסים כהן, רגולציה במערכת הבריאות: השליטה על פעילותן של קופות החולים, רגולציה בישראל
  4. ^ 4.0 4.1 מערכת דוקטורס אונלי, הוועדה למערך האשפוז הפסיכיאטרי: פער של 900 עובדים בבריאות הנפש, באתר דוקטורס אונלי, ‏10.11.2022
  5. ^ הדס יום טוב, ‏בגלל מחסור בעובדים: שני שליש ממתמודדי הנפש לא מקבלים את סל השיקום המגיע להם, באתר דבר העובדים בארץ ישראל, 16 בינואר 2023
  6. ^ משרד ראש הממשלה, מזכירות המשרד, החלטה ממשלת ישראל מספר 1845 - קליטת עובדי התאגידים תוך חיזוק ושיפור הניהול במערך האשפוז הלאומי והגברת המשילות במרכזים הרפואיים הממשלתיים, ‏11.08.2016
  7. ^ https://www.mevaker.gov.il/(X(1)S(vrm4et0c052cqvvkynhmxavp))/he/Reports/Pages/151.aspx?AspxAutoDetectCookieSupport=1
  8. ^ רוני לינדר, מבקר המדינה בדו"ח חסר תקדים: שחיתויות בעשרות מיליוני שקלים בקופת חולים מאוחדת, באתר TheMarker‏, 15 בנובמבר 2010
  9. ^ נורית רובין, "27 אחוז מהרופאים מקבלים שוחד", באתר nrg‏, 14 בפברואר 2006
  10. ^ אתר למנויים בלבד רוני לינדר, 1 מ-8 ישראלים שילם שוחד תמורת טיפול רפואי, באתר TheMarker‏, 11 בספטמבר 2013
  11. ^ נעמה כהן פרידמן, שנת מאסר לרופא בכיר שלקח שוחד ועשק חולים, באתר ynet, 2 במרץ 2011
  12. ^ שני מזרחי, ג'קי סרוב - שקיבל שוחד מאסי אבוטבול - ישוב לנהל את חדר המיון באיכילוב, באתר TheMarker‏, 15 בנובמבר 2011
  13. ^ ניר שחק, ‏תחקיר הרופאים: כך תועדו רופאים בכירים דורשים "כסף שחור", באתר ‏מאקו‏‏, ‏16 בדצמבר 2013‏
  14. ^ אתר למנויים בלבד רוני לינדר, שחיתות באישור אביזרי עזר לנכים: יצרנים הציעו תשלום לרופאים, באתר TheMarker‏, 28 במאי 2013
  15. ^ שי ניב, ‏חברות תרופות שולחות רופאים לכנסים בעשרות מ' ש', באתר גלובס, 19 ביוני 2013
  16. ^ משה ליכטמן, ‏שוחד בשוק התרופות הווטרינריות? יבואן העיד בוועדת החקירה: בכיר בשירותים הווטרינריים רמז לי לשלם שוחד, באתר גלובס, 6 בפברואר 2009
  17. ^ בריאות בישראל, באתר הלמ"ס
  18. ^ שני אשכנזי, ‏ההוצאה הלאומית לבריאות עלתה בשנת 2019 ב-3.9%, באתר גלובס, 18 באוגוסט 2020
  19. ^ Health status - Infant mortality rates - OECD Data, theOECD (באנגלית)
  20. ^ Health Care Resources : Physicians, stats.oecd.org
  21. ^ Health Care Resources : Nurses, stats.oecd.org
  22. ^ מספר הרופאים בישראל: מגמות והצעות מדיניות, באתר משרד הבריאות
  23. ^ הר"י, נגישות לשירותי רפואת הקהילה בפריפריה – עמדת הר"י – ספר מערכת הבריאות, 2017
  24. ^ לוי שלי, הקשיים בהגדלת כוח האדם הרפואי בפריפריה, מרכז המידע והמחקר של הכנסת, 2011
  25. ^ איתמר גרוטו, . דוח הוועדה לבחינת הרחבת שירותי הרפואה בצפון, משרד הבריאות, 2016
  26. ^ הרי, , נגישות לשירותי רפואת הקהילה בפריפריה – עמדת הר"י – ספר מערכת הבריאות, 2017
  27. ^ צוות מרכז טאוב, בדיקת מצב מערכת האשפוז הכללי בישראל, 2019
  28. ^ משרד הבריאות, עיקרי תוכנית מדיניות הבריאות: מטרות העל, 2011-2014
  29. ^ האגודה לזכויות האזרח בישראל, הזכות לבריאות: תוכניות לצמצום פערים בין מרכז ופריפריה, 2012
  30. ^ משרד הבריאות, אי-שוויון בבריאות וההתמודדות עמו, משרד הבריאות מינהל תכנון אסטרטגי וכלכלי., 2019
בריאות בישראל
משרד הבריאות שר: משה ארבל • מנכ"ל: משה בר סימן טוב • רשות בתי החולים הממשלתיים • המרכז הלאומי להשתלות • אפליקציית המגן • מעבדה לבריאות הציבור • מרכז ידע תנודע
קופות חולים כללית • מכבי • מאוחדת • לאומית • בעבר: הסתדרות הפועלים החקלאים ביהודה • פועלי הגליל • פועלי השומרון • עממית • אסף • הציונים הכלליים
ארגונים, עמותות ואיגודי בריאות בישראל מגן דוד אדום • איחוד הצלה • יד שרה • האיגוד הישראלי לרפואת הפה • עזר מציון • טרם • האגודה למלחמה בסרטן • ההסתדרות הרפואית בישראל • רופאים לזכויות אדם • עמותת אדי • רחשי לב • יוסי אמבולנס • עזרה למרפא
מכוני מחקר העוסקים בבריאות בישראל מכון גרטנר • המכון לרפואה ימית • המרכז הלאומי לרפואה משפטית • המרכז הלאומי לבקרת מחלות • הלכתיים: מכון פוע"ה • מכון שלזינגר
חקיקת בריאות בישראל פקודת בריאות העם • חוק ביטוח בריאות ממלכתי • ועדת השירותים הציבוריים • חוק זכויות החולה • חוק החולה הנוטה למות • חוק טיפול בחולי נפש • חוק הסדרת העיסוק במקצועות הבריאות • תקנות שעת חירום למאבק בנגיף הקורונה • תקנות סימון מוצרי המזון • ועדת גרין • ועדת מור יוסף • ועדת הקורונה • קבינט הקורונה
רפואה בתקופת היישוב רופא נודד • אגודת רופאים מדברי עברית • בית הבראה החלמה • בית החולים הירקון • תחנת הבריאות העברית • מכון פסטר
אירועים בתחום הבריאות בישראל פרשת חולי הנפש היהודים בבית לחם • השתלת הלב הראשונה בישראל • פרשת הדם • פרשת רמדיה • שביתת הרופאים • התפרצות החצבת בישראל • התפרצות נגיף הקורונה בישראל
לימודי רפואה בישראל בחינת רישוי ברפואה • הפקולטה לרפואה ע"ש עזריאלי • לימודי ניהול מערכות בריאות בישראל
בצה"ל חיל הרפואה • מסלול צמרת • מסלול בינה • פרופיל רפואי • מש"ק תברואה • בריאות הנפש בצה"ל
שונות היריון ולידה בישראל • תרומת דם בישראל • טופס 17 • סל הבריאות • גורמי התמותה השכיחים בישראל • חוסה • פנקס הפסיכולוגים • פנקס הרופאים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

38189926מערכת הבריאות בישראל

אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=מערכת_הבריאות_בישראל&oldid=2569010"