לפרוסקופיה

לַפָּרוֹסְקוֹפְּיָה או שְׁקִיפַת בֶּטֶן היא טכניקת ניתוח זעיר פולשנית ממשפחת ניתוחי האנדוסקופיה. מקור המילה לפרוסקופיה הוא מהשפה היוונית- λαπάρα (לפרו - חלל הבטן) ו-σκοπέω (סקופיה - הסתכלות).

בלפרוסקופיה מוחדרת מצלמה דרך חתך זעיר בדופן הבטן - בדרך כלל בטבור. דרך עוד שניים או שלושה חתכים זעירים בשיפולי הבטן מוכנסים כלים ניתוחיים שבאמצעותם מבוצע הניתוח הנדרש. המצלמה מעבירה לצוות הרפואי שידור וידאו של מקום הניתוח באמצעות סיב אופטי המחבר בין המצלמה לצג. ניתוחי בטן ואגן, והליכים פולשניים אבחנתיים רבים, נעשים בטכניקה הלפרוסקופית, כאשר המגבלה היא בדרך כלל שילוב של גודל הממצא ומיומנות המנתח.

כמו בכל פרוצדורה פולשנית, גם ללפרוסקופיה יש פוטנציאל סיבוכים, חלקם כלליים לכל לפרוסקופיה וחלקם ספציפיים לניתוח המבוצע. לעומת זאת, ללפרוסקופיה יתרונות משמעותיים, שעיקרם החלמה מהירה יותר, פחות כאבים, צלקות אסתטיות וקטנות יותר ושחרור מהיר.

היסטוריה

המכשיר הלפרוסקופי הראשון היה מורכב מצינור צפייה, נר וסדרה של מראות, ומטרתו הייתה להדגים את השופכה מבפנים. המכשיר פותח על ידי פיליפ בוציני , רופא גרמני, בשנת 1805. המנתחים באותה התקופה לא אהדו את המכשיר וטענו כי הוא אינו פרקטי, אך ממציאים רבים שאבו ממנו השראה. כמה שנים לאחר מכן פותחו עיצובים אחרים וחדשים של המכשיר שהתבססו על סוגים שונים של מנורות.

המכשיר הראשון שהשתמש במקור אור אלקטרוני הומצא בשנת 1867 על ידי יוליוס ברוק , רופא שיניים מורוצלב. ברוק השתמש בנורת הלהט. בדומה לדגמים דומים שנוצרו והתבססו על נורות להט, החיסרון העיקרי בכולם היה החום שנפלט מהנורה. החום הרב שנפלט עבר באופן חופשי בצינורות המתכת של המכשיר עד לקצהו, דבר שסיכן באופן משמעותי הן את המנתח והן את המטופל.

בשנת 1901 ביצע הרופא הגרמני גאורג קלינג ניתוח ראשון באמצעות לפרוסקופ בכלבים. בשנת 1910 ביצע הנס כריסטיאן יקוביוס משוודיה את הניתוח הלפרוסקופי הראשון בבני אדם והוא טבע את המונח "לפרוסקופיה".

לאורך העשורים הבאים, מדענים ומנתחים רבים גילו את הלפרוסקופ, והמכשיר הפך לפופולרי ויעיל. השימוש במצלמות טלוויזיה המבוססות על מעגל משולב ממוחשב היה אירוע משמעותי בתחום הלפרוסקופיה. הטכנולוגיה הזאת אפשרה לפתח תמונה מוגדלת המוצגת על גבי מוניטור. ידיו של המנתח חופשיות ופנויות וכך הוא יכול לבצע הליכים מורכבים יותר.

בתחילת דרכה של הלפרוסקופיה היא נחשבה מוגבלת ביכולותיה ושימשה בעיקר לאבחון ולביצוע של הליכים מאוד ספציפיים, בעיקר בתחום הגינקולוגיה. בשנת 1985 ביצע אריק מיהה את הניתוח הלפרוסקופי הראשון של כריתת כיס המרה. מאז השימוש בלפרוסקופיה קיבל הכרה גם בתחומים אחרים מגינקולוגיה. השימוש בלפרוסקופיה החל להיות נפוץ בשנות ה-90 של המאה ה-20. ניתוחים בשלט רחוק וניתוחים רובוטיים הפכו פופולריים מאוד ובמרכזם עומדת טכנולוגיית הלפרוסקופיה.

ביצוע הניתוח

ניתוח לפרוסקופי מאפשר לבצע את מרבית הפרוצדורות דרך כמה חתכים קטנים מאוד באזור הטבור, ללא צורך בחתך ניתוחי ארוך לפתיחת הבטן. השלבים השונים בביצוע הניתוח הלפרוסקופי הם:

• ניפוח הבטן – השלב הראשון בניתוח הוא החדרת מחט לדופן הבטן, שדרכה מזרימים גז (בדרך כלל פחמן דו-חמצני) המנפח את אזור הניתוח ומאפשר גישה טובה יותר אליו.
• הכנסת סיב אופטי – ביצוע חתך, לרוב באזור הטבור, שדרכו מכניסים סיב אופטי זעיר. בקצה הסיב ממוקמת מצלמה, שמעבירה תמונה של חלל הבטן למסך טלוויזיה משוכלל, דרכו יכול המנתח לראות במדויק את האזור שהוא מנתח, בלי לפתוח אותו.
• הכנסת כלי הניתוח –כלי הניתוח מועברים על ידי צינורות, שאורכם מותאם לסוג הניתוח. הם מאפשרים למנתח לכוון במדויק את הפעולות הכירורגיות המתבצעות.
• ביצוע הניתוח – לאחר סיום הכנת האזור, המנתח שולט בכלי הניתוח ונעזר במסך הטלוויזיה כדי לראות את המתרחש. ישנן גם שיטות המערבות רובוטים רפואיים המקלים על עבודת המנתח.

הן בלפרוסקופיה טיפולית והן בלפרוסקופיה אבחנתית, לאחר שהמטופל עובר הרדמה כללית, נעשים לו כחמישה חתכים בגודל של כחמישה עד עשרה מילימטרים באזור הטבור, ודרכם מוחדר צינור שבקצהו מצלמה, כדי שניתן יהיה לצפות בשדה הניתוח על גבי מסך. נוסף על כך, מוכנסים גם המכשירים הניתוחיים ומעין שרוולים שקוטרם כ-5–12 מ"מ.

כחלק מהמכשור הרפואי, מחדירים דרך דופן הבטן טרוקר (מחט חלולה מיוחדת עם איטום, על מנת למנוע בריחה של פחמן דו-חמצני מחלל הבטן). כאשר המחט מפסיקה לחוש התנגדות, כיפת מתכת קפיצית מזנקת ומגנה על חוד המחט; כך נמנעת פגיעה באיברים פנימיים. דרך המחט מוזרם פחמן דו-חמצני לחלל הבטן. הגז מנפח את הבטן ויוצר חלל עבודה בין דופן הבטן לאיברים הפנימיים.

בהמשך מוחדרות מחטים נוספות, עבות יותר, דרך דופן הבטן. מחטים אלו מהוות צינורות, אשר דרכן יועברו כל מכשירי הניתוח. למכשירים אלו מבנה ארוך במיוחד, המותאם לניתוח. אחד המכשירים המוכנסים לבטן הוא כבל סיב אופטי שבקצהו המוחדר לאזור הניתוח יש עדשה ובקצהו השני מצלמה המעבירה את התמונה למסך טלוויזיה. דבר זה מאפשר למנתחים לראות את מקום הניתוח ולכוון את פעולותיהם. בניתוחים מסובכים ניתן להשתמש בשני מסכים זה מול זה, כדי לאפשר למנתחים לעמוד משני צדי המנותח. בסיום הפעולה, הגז נשאב החוצה, והחתכים נתפרים ונחבשים.

בפרוצדורות לפרוסקופיות מתקדמות, בהן יש צורך בהסרת דגימה גדולה מכדי להישלף דרך אתר טרוקר, יש לבצע חתך גדול מ-10 מ"מ. הנפוצים מבין ההליכים הללו הם הסרת המעי הגס כולו או חלקו (כריתת המעי הגס) או כריתת כליה. כריתת האיבר, במידת הצורך, מתבצעת תוך ריסוס תמיסת סליין בחלל הבטן, משום שהאיבר הכרות נצרב באמצעות זרם גבוה המועבר דרכו.

מנתחים רבים מבצעים חתך גדול יותר מלכתחילה, מכיוון שהם בכל מקרה יצטרכו לבצע חתך גדול להסרת הדגימה. בנוסף, הם משתמשים בחתך גדול זה כדי שידם תהיה בשדה הניתוח במהלך ההליך כדי לסייע בתמרון הניתוח. כמו כן, השימוש בחתך גדול זה נעשה כדי שהמנתחים יוכלו להרגיש את צפיפות הרקמות השונה באמצעות מישוש, כפי שנהוג לעשות בניתוח פתוח. טכניקה זו נקראת לפרוסקופיה בעזרה ידנית. המנתחים עדיין עובדים עם סקופים ומכשירים לפרוסקופיים אחרים, ולכן יש עדיין צורך לשמור על בטנו של המטופל. לפיכך, יש להשתמש במכשיר המכונה "יציאת גישה ידנית" (שרוול עם חותם המאפשר מעבר של היד, תוך מניעת יציאת פחמן דו-חמצני). מנתחים שבוחרים בטכניקה זו של סיוע ביד סבורים שהיא מקטינה את זמן הניתוח באופן משמעותי לעומת הגישה הלפרוסקופית הישירה. יתר על כן, הגישה הידנית מאפשרת להתמודד עם אירועי לוואי בלתי צפויים (למשל, דימום בלתי מבוקר) שעלול לחייב יצירת חתך גדול בהרבה בדופן הבטן ומעבר להליך כירורגי פתוח לחלוטין.

רובוט המשמש בניתוחים לפרוסקופיים

שימוש ברובוט

במאה ה-21 פותחו כלים אלקטרוניים לסיוע בניתוחים אלה. אחת הדוגמאות היא רובוט דה וינצ'י, המאפשר לרופא טווח פעולה גדול יותר, מאחר שהוא אינו מוגבל בתנועה, בעוד שלרופא עצמו מגבלות תנועה טבעיות, בהתאם לטווח התנועה של מפרקי ידיו. בנוסף, הרובוט מציג לעיני המנתח תמונה מוגדלת עד פי 12 בתלת־ממד ובזמן אמת, מה שמאפשר לרופא לבצע את הניתוח בדיוק מרבי.

הרובוט מאפשר לבצע מניפולציות לפעולות שונות ומספק יכולת תמרון גבוהה. כך מובטחת עבודה מדויקת יותר, ללא רעד של הידיים, התמקדות טובה במיוחד באזור המטופל, ומספר חתכים מופחת. לרופא המנתח יש חופש פעולה מרבי בעזרת הרובוט. כל התנועות נעשות בעזרת שני מוטות היגוי מיוחדים המופעלים על ידי המנתח, בתנאים אופטימליים וברמה מדויקת מאוד. על ידי ארבע זרועותיו של הרובוט, בהן מוטות ההיגוי שולטים, מוחזקים כל כלי הניתוח.

מבחינת המנותח ההבדל המשמעותי ביותר בין ניתוח לפרוסקופי קונבנציונלי לניתוח לפרוסקופי רובוטי הוא מיקום החתכים. בעוד שבניתוח הלפרוסקופי הקונבנציונלי מיקום החתכים הוא בגובה הטבור ובשיפולי הבטן התחתונה, מיקום החתכים בניתוח הרובוטי הוא גבוה יותר ופולש לבטן העליונה.

סיבוכים וסיכונים

הגם שסיבוכים אינם שכיחים בפעולה זו, ייתכנו סיכונים וסיבוכים אפשריים שכוללים: זיהום, דימום, פגיעה באיברים סמוכים או צורך במעבר לשיטה הפתוחה (ניתוח בטן פתוח) תוך כדי הפעולה, עקב קושי טכני או סיבוך בביצוע הלפרוסקופיה. בנוסף, קיים סיכון לפגיעה באיבר פנימי או דימום בלתי נשלט.

לאחר הניתוח המטופל עלול לסבול מכאב בחתכי הניתוח ובאזור הכתפיים עקב לחץ הגז על הסרעפת. כאב זה צפוי לחלוף תוך שעות או עד ימים.

בנוסף, חשוב לזכור שההליך מתבצע לרוב תחת הרדמה כללית וגם היא כרוכה בסיכונים ותופעות לוואי: כאבי גרון, אי-נוחות בבליעה בעיקר כתוצאה מהאינטובציה, בחילות והקאות, נזק לשיניים ולקנה הנשימה כתוצאה מהחדרת המיכשור הנחוץ להרדמה (אינטובציה), תגובה אלרגית חריפה, תסמונת החום הממאיר, הפרעות בתפקודי מערכות חיוניים ובמקרים נדירים אף מוות. במהלך ההרדמה הכללית מופסקות פעולות הנשימה ועל הרופא המרדים לנטר ולהנשים את החולה בעזרת טובוס ומפוח הנשמה או מכונת הנשמה לאורך כל הניתוח.

מכשור

מצלמות זעירות

גודלה של המצלמה הוא חלק אינטגרלי ביותר בניתוח לפרוסקופי. קיימים דגמים רבים של מצלמות, אך הנפוץ ביותר הוא דגם המצלמה המפורט מטה. גודלה של המצלמה המזערית הוא כ־10.5 מ"מ * 55 מ"מ, והיא מורכבת משני מגנטים מקובעים למשטח שגודלם כ-7 מ"מ * 8 מ"מ מסוג NdFeB N50, מודל ראייה, מקור אור ואום משושה ממתכת. אורך המוקד (focal) של עדשת המצלמה הוא 6–8 ס"מ. האום המשושה ממתכת מקובע על המשטח הרוחבי של מודל הראייה. האום משמש להשגת הזווית של 30 מעלות כלפי מטה של מודל הראייה. מקור האור הוא דיודה פולטת אור ב-3 וולט (LED)- זה מספק טמפרטורת צבע גבוהה (6000–6500 K) ושטף זוהר (200–220 LM) שווה לזה של נורות Xeon המשמשות בלפרוסקופיה קונבנציונלית. מצלמות יכולות להשתמש בסוגי עדשות שונים, הכוללים זום או פוקוס קבוע להחלפה, וכן, יכולות להיות מעוצבות עם שבב יחיד או משולש. מצלמות שבב יחיד מכילות חיישנים לאור אדום, ירוק וכחול המוטמע בשבב CCD יחיד. עיצובים של שבבים משולשים משתמשים בפריזמה הממוקמת ביחידת ראש המצלמה ותפקידה לפצל את התמונה הנכנסת לרכיבים אדומים, ירוקים וכחולים, ולהפנות את קרני האור לשלושה שבבי CCD נפרדים. התמונה המתקבלת יכולה להציע איכות מעולה מבחינת הגדרת הצבעים והבהירות, אך מצלמות השבבים המשולשות יקרות יותר וכבדות יותר מגרסאות שבב יחיד. משקל הוא גורם משמעותי מכיוון שהמצלמה מותקנת בדרך כלל ישירות על גבי ההיקף, ומצלמה כבדה יותר יכולה להקשות על הכלי לבצע תמרונים. ראש המצלמה מכיל עדשת מטרה, אליה מגיע איסוף הפריזמה ושלושה גלאים אשר באמצעותם ניתן לקלוט את שלושת צבעי היסוד. חלק מהמצלמות כוללות גם זום אופטי, באמצעותו ניתן להשיג הגדלה של התמונה. יתרון הזום האופטי (לעומת קירוב רגיל של התמונה על הצג) הוא שאין לו אפקט שלילי על הרזולוציה של התמונה המתקבלת, מאחר שהוא נעשה על ידי שינוי מיקום העדשות. במצלמות מתקדמות, חלק מעיבוד התמונה נעשה גם הוא בראש המצלמה.

ישנו הבדל בין ראש מצלמה מסוג SD (איכות סטנדרטית) לבין ראש מצלמה מסוג HD (איכות גבוהה). ההבדל העיקרי בין SD ו-HD הוא ביחס בין כמות הקווים האנכיים לכמות הקווים האופקיים שנוצרים על המסך. מצלמת SD טיפוסית מציגה יחס של 4:3 בין הקווים האנכיים לקווים האופקיים, בעוד שמצלמת HD מציגה יחס גבוה יותר של 16:9. היחס הגבוה מוביל לצפיפות גבוהה יותר של הפיקסלים המתקבלים ובכך לתמונה ברורה ואיכותית יותר.

כיום מקובל להשתמש בלפרוסקופיה במלצמות HD שמציגות יחס קווים של 16:9 ומפיקות 60 פריימים בשנייה אחת. מעבר לאפשרות להפיק תמונות סטילס, קצב זה מסייע לצילום וידאו ברור של עצמים נעים בתוך הגוף. מצלמות אלו מספקות למנתח תמונה איכותית וברורה מתוך הגוף. מבנים אנטומיים רבים אשר לא נראים בבירור באיכות SD, הופכים ברורים עם צילום HD.

סיבים אופטיים

סיב אופטי הוא סיב מחומר שקוף המאפשר העברת מידע על גבי אור בין קצותיו. העברת האור מתבססת על העיקרון הפיזיקלי של החזרת אור מלאה. יתרון השיטה הוא ניחות נמוך מאוד ביחס לשיטות העברת מידע אחרות, כגון כבלי נחושת, כלומר איבוד האות הוא מינימלי. עובדה זו נובעת מהנפיצה הנמוכה של הזכוכית ומאפשרת העברת מידע למרחקים גדולים ללא צורך בהגברת האות.

הדגמת עקרון המפתח הנומרי

הסיב מורכב ממספר שכבות. שכבות הליבה (core) והמעטפת (cladding) הן שקופות, אך מקדם השבירה של הליבה גבוה מזה של המעטפת. לכן, כאשר אור נכנס לסיב ופוגע בדופן הליבה, הוא יישבר על ידי המעטה בזווית שתחזיר אותו החזרה מלאה ללא איבוד (כל עוד זווית הכניסה קטנה מהזווית הקריטית, על פי חוק סנל). באופן זה קרני האור נכלאות בליבה ונעות ביחד עם הסיב על כל פיתוליו. זווית האור המקסימלית לשידור אור לתוך הסיב ללא איבוד נקראת המפתח הנומרי.

שתי השכבות החיצוניות הן שכבות מגן אשר אליהן האור לא חודר. מטרתן להגן על הסיב מפני שריטות ופגיעות נוספות ולשמור על האור בתוך הליבה.

הסיב מוצב בין משדר למקלט. תפקיד המשדר הוא לתרגם אות חשמלי לאות אופטי שיועבר בסיב, ואילו תפקיד המקלט הוא לתרגם את האות האופטי לאות חשמלי בחזרה (מאחר שלא ניתן להציג ישירות את האות האופטי והוא משמש לנשיאת המידע בלבד). בלפרוסקופיה, המשדר נמצא בצד של המצלמה הזעירה ואילו המקלט בצד השני של הסיב.

סיב אופטי

השימוש בסיבים אופטיים בלפרוסקופיה נועד להפקת תמונה או וידאו מתוך גוף האדם. הרופא יכול להכניס דרך אחד החורים צרור סיבים, אשר חלקם נושאים אור לתוך האזור אותו נרצה לראות בבירור וחלקם נושאים אור שמוחזר מפני האיברים הפנימיים. באופן זה הרופא יכול לראות תמונות ברורות וחדות מתוך הגוף, אשר ינחו אותו בעת ביצוע ניתוח או יאפשרו לו לאבחן מחלות.

מקור האור

מקור האור במצלמה האנדוסקופית, מסופק על ידי שימוש בנורת LED ידידותיות לסביבה, אשר חוסכות באנרגיה. בעבר נעשה שימוש בנורות להט, הצורכות אנרגיה רבה ומייצרת פסולת סביבתית מסוכנת. יתרון נוסף בנורות אלה, הוא שהן מכילות טכנולוגיית Safelight המסייעת להפחית את הסיכון לפציעת המטופל והצוות המנתח. אם במהלך הניתוח המתקן שעליו נמצאת הנורה ניתק מהכבל, הנורה מפסיקה להאיר בעזרת טכנולוגיית Safelight, כך שהצג בו צופה המנתח הופך שחור.

הגדרות פלט האור ניתנות לשליטה על ידי הצוות, עלות ההפעלה נמוכה ומתאפשרת הגברת בטיחות הפרוצדורה עבור המנותח ועבור הצוות המנתח.

מקור האור מהווה חלק מהותי בהדמיה האנדוסקופית, וזו נקודת המוצא של שרשרת ההדמיה. איכות מצלמות ה-HD תלויה במאפייני הביצועים של מקור האור. לפיכך, נעשה שימוש במקור אור בעל ביצועים גבוהים עם עוצמה רבה כדי להבטיח תאורה נאותה במהלך הפרוצדורה. על התאורה להבטיח תכונות צבעוניות מציאותיות והצגת תמונה מבריקה.

מקור האור צריך לשלב בהירות וניגודיות מספקות על מנת לאפשר למנתחים להבדיל רקמות בריאות מרקמות חשודות הדורשות טיפול. יתר על כן, במהלך ההליך הטיפולי, על מקור האור להאיר כראוי את שדה הניתוח כדי לאפשר למנתח לצפות בבירור מבנים אנטומיים דרך הצג ולשלוט במכשירים כירורגיים בעדינות רבה.

אנדוסקופיה מסוג HD בדרך כלל מציבה דרישות גבוהות יותר למקורות אור כירורגיים, לעומת אנדוסקופיה סטנדרטית (SD). כדי לקבל תמונות אנדוסקופיות מסוג HD חדות וברורות ברזולוציה מעולה, יש לספק תאורה אופטימלית. מצלמות HD הן בעלות רגישות נמוכה יותר בשל גודל פיקסל קטן יותר, מומלץ לעיתים קרובות להשתמש במקור אור חזק של 300W (וולט) Xeon.

סוגי ניתוחים

כיום משתמשים בסוג ניתוח זה כדי לכרות כיס מרה, לתקן בקעים מסוגים שונים כגון בקע סרעפתי, בקע טבורי ואף בכירורגיה אונקולוגית. היתרונות של ניתוח לפרוסקופי הם גדולים, שכן יש צלקות זעירות המונעות התפתחות של בקעים בצלקות בעתיד, זמן ההתאוששות מהיר יחסית לניתוח בטן פתוח, ונוסף על כך חלל הבטן לא נחשף לאוויר והסיכון לזיהום פוחת.

לפרוסקופיה משמשת לזיהוי ואבחון כאבים באזור הבטן והאגן. במקרים רבים, בעיות בבטן ובאגן יכולות להיות מאובחנות על ידי טכניקות דימות כגון אולטרסאונד, CT, וסריקת MRI.

לפרוסקופיה מתבצעת כאשר בדיקות לא פולשניות אלה לא מספקות מספיק מידע או תובנות לגבי האבחנה. בנוסף, לעיתים יבצעו שימוש בלפרוסקופיה על מנת לקחת ביופסיה או דגימה מרקמה מאיבר מסוים בחלל הבטן או האגן.

הרופא יכול להמליץ על לפרוסקופיה על מנת לבחון את האיברים הבאים:

• תוספתן
• כיס המרה
• כבד
• לבלב
• מעי דק ומעי גס
• טחול
• קיבה
• אגן ואיברי הרבייה: אנדומטריוזיס, הריונות אקטופיים, ציסטות בשחלה, אי פוריות באישה, אשך טמיר, מחלה דלקתית של האגן.

באמצעות צפייה באיברים אלו במכשיר הלפרוסקופ יוכל הרופא לאבחן- גוש או גידול, נוזלים בחלל, מחלות כבד, יעילות של טיפול ושלבי התקדמות של סרטן.

סוגי סרטן שניתן לאבחן באמצעות לפרוסקופיה:

• סרטן כבד
• סרטן לבלב
• סרטן השחלות
• סרטן בכיס המרה וצינורות המרה.

יתרון נוסף הוא שהרופא יוכל לבצע התערבות באופן מיידי לאחר האבחון על מנת לסייע במהרה בטיפול.

לפרוסקופיה בעת מגפת ה-COVID-19

עם התפשטות נגיף הקורונה, עלו חששות הנוגעים להעברת הנגיף בין מטופלים עקב פרוצדורות רפואיות פולשניות, לרבות לפרוסקופיה ושימוש ברובוטים במהלך ניתוח. מקור חששות אלו נובע מההבנה כי וירוס COVID-19 הוא RNA, אשר יכול להימצא בין היתר בצואה ובשכבת המוקוזה שבמערכת העיכול. ניפוח חלל הבטן באוויר (פחמן דו-חמצני) עלול לגרום לנידוף של הווירוס באוויר שבבטן, אשר עלול לצאת מאותם פתחים המשמשים להכנסת כלי הניתוח לחלל הבטן. יתר על כן, בשל התנדפות הווירוס בחלל הבטן, הוא עלול להימצא על גבי אותם כלים המשמשים לניתוח, שישמשו גם לניתוחים הבאים. סיכונים אלו אינם שונים מאוד מסיכוני העברת זיהומים בניתוחים כאלה בתקופות רגילות, ללא COVID-19, אך בכל זאת ישנן מספר מדינות ובתי חולים שיצרו הנחיות ייחודיות לניתוחים לפרוסקופיים בעת מגפת ה-COVID-19. ההמלצה העיקרית שמשותפת היא להמעיט שימוש באמצעים טכנולוגיים פולטי עשן בניתוחים, על מנת לצמצם את פיזור הווירוס, וכן, ביצוע ניתוחים עם החיתוך האפשרי המועט ביותר, וכן, ביצוע הניתוח בתצורה ה"סגורה" ביותר, ובכך לצמצם את חשיפת איבריו הפנימיים של המטופל לסביבה החיצונית שאינה סטרילית דיה.

קישורים חיצוניים

• לפרוסקופיה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)

הערות שוליים

הבהרה: המידע במכלול נועד להעשרה בלבד ואינו מהווה יעוץ רפואי.

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

36767091לפרוסקופיה