מבצע משה (מלחמת העצמאות)
מבצע משה היה הקרב לשחרור באר שבע על ידי צה"ל במהלך מלחמת העצמאות. המבצע נערך ב-21 באוקטובר 1948, בסופו של מבצע יואב ובמסגרתו, והוכתר בהצלחה. המבצע נקרא על שם משה אלברט, מפקד הגזרה ומ"פ בגדוד 8 של חטיבת הנגב, אשר נהרג בהתקפה מצרית על בית אשל.
רקע
באר שבע המודרנית נוסדה בסוף המאה ה-19 כחלק מהמדיניות של עבדול חמיד השני לפתח את אזורי המדבר של האימפריה העות'מאנית (כשם שפיתח את ג'ראש, עמאן ועקבה).
במהלך מלחמת העולם הראשונה נכבשה העיר על ידי הצבא הבריטי בשנת 1917, ובתקופת המנדט הבריטי שימשה כמרכז צבאי ומינהלי, בהיותה העיר הגדולה והחשובה בנגב. בתוכנית החלוקה נכללה העיר בשטח המדינה הערבית המיועדת. עם יציאת כוחות המנדט הבריטי משטחי ארץ ישראל בחודש מאי 1948, נכנסו לבאר שבע כוחות צבא מצרים.
כיבוש באר שבע הפך אפשרי בשלבי הסיום של מבצע יואב, כאשר, ב-20 באוקטובר 1948, נפתחה הדרך לנגב. הכנות לכיבוש העיר נערכו כבר בשלבים מוקדמים של המבצע, עוד טרם פתיחת הדרך. אלה כללו תכנונים, סיורים והסתננות הכוחות המיועדים למבצע דרומה, אל מעבר לקווי המצרים. יגאל אלון, מפקד חזית הדרום, העדיף תחילה לתקוף את עזה, שכן קבע כיעד את מיטוט הצבא המצרי. כיבוש עזה, לשיטתו, יערער את מצבו של הכוח המצרי העיקרי שבמישור החוף.
ב-19 באוקטובר החליטה מועצת הביטחון על הפסקת אש. ממשלת ישראל השהתה את תשובתה, על מנת לתת לכוחות עוד כמה ימי לחימה, להשלמת משימותיהם. עם זאת, ברור היה כי הזמן לכך קצוב. כיוון שכיבוש עזה בזמן שנותר הפך כמעט בלתי אפשרי, נפלה ההחלטה לפנות לבאר שבע. במהלך מבצע 'יואב', וכן כהכנה לקראת מבצע משה, הופצצה העיר על ידי חיל האוויר. כמחצית מתוך כ-4,000 תושבי העיר, עזבו אותה עד פתיחת המבצע.
תחילה תוכנן המבצע כהתקפת לילה, ונועד להתחיל בחצות הלילה שבין 20 ל-21 באוקטובר. עיכובים בתנועתו של גדוד 9 הביאו לדחייתו בארבע שעות, כך שכמעט כל המבצע נערך באור יום.
התוכנית
מהירות הביצוע הייתה מרכיב חשוב בתוכנית ההתקפה. זו נועדה להיערך מיד לאחר פריצת הדרך לנגב, וההכנות לכיבוש החלו למעשה, כאמור, עוד קודם לפתיחת הכביש. המהירות נועדה לשם השגת הפתעה, ועל כל פנים, על מנת שלמצרים לא יוותר זמן למשלוח תגבורות או להיערך כהלכה. כל זאת מעבר לגורם שעון החול המדיני לקראת הפסקת אש, שאף הוא הכתיב מהירות. ואכן, לאחר זמן נודע כי המפקד המצרי של העיר לא קיבל התרעה על ההתקפה המיועדת, ואף לא ידע כי צה"ל פתח את הכביש לנגב (ר' להלן).
על פי התוכנית, ההתקפה אמורה הייתה להתבצע מצפון. בצד זה השתרעה שכונה אשר הייתה ממוקמת מחוץ למערכת ההגנה של העיר. משכונה זו הובילה דרך אל העיר פנימה. שני היעדים העיקריים בתוך העיר היו תחנת הרכבת ותחנת המשטרה, והם נותרו לשלב הבא. כוחות חסימה הוצבו בדרכים המובילות לבאר שבע, וזאת על מנת למנוע את תגבור הכוחות המגינים על העיר. כן תוכנן פיצוץ גשר על הכביש הראשי לחברון.
לשם הטעייה, הוטל על כוחות אחרים לתמרן ולבצע ירי מדרום לעיר, וזאת לצורך מצג שווא של התקפה מכיוון זה.
הכוחות המשתתפים
ההתקפה על באר שבע בוצעה על ידי כוחות גדוד 9 והגדוד השביעי של חטיבת הנגב, עליה פיקד נחום שריג. בנוסף, נטלו חלק במבצע גדוד 82 (ללא הטנקים, שניזוקו או אבדו, בקרב על עיראק אל-מנשייה), וגדוד 88 (משוריינים נושאי תותחים ומרגמות כבדות), שני האחרונים של חטיבה 8, שבפיקודו של יצחק שדה.
מן הצד המצרי, העיר הוגנה על ידי כוח בסדר גודל גדודי: כ-300 חיילי מילואים מצריים וכ-150 מתנדבים בלתי סדירים. העיר הייתה מוקפת גדרות תיל מיקוש ותעלת נ"ט מדרום, ממזרח ומצפון מערב. מסביב לעיר היו 25 עמדות עפר מבוצרות עם חיפוי ראש. לרשות מגיני העיר עמדו, כנשק מסייע, מספר משוריינים, סוללת תותחי שדה 90 מ"מ, תותחי נ"ט ומקלעים כבדים ובינוניים.
הקרב
גדודים 82, 88 ו-7 התרכזו באזור משמר הנגב, וגדוד 9 התרכז באורים. יתר היחידות המסייעות, תותחים ומרגמות, התרכזו בחצרים (קֶלטה, כפי שנקרא אז הקיבוץ). מהירות הפעולה של צה"ל הביאה לכך שהכוחות המצריים בבאר שבע לא היו ערוכים להתקפה הממשמשת ובאה, ואף לא נודע להם על פריצת הדרך לנגב. בשעה 3:45 פתחו התותחים והמרגמות באש ארטילרית מעמדות הממוקמות ממערב לעיר, ובמקביל, פעל כוח הסחה, שתי מחלקות, זחל"מים ומשוריינים, של גדוד 9, מדרום לעיר. כן פוצץ גשר בכביש באר שבע-חברון. הגדוד התשיעי עקף ממזרח את חלקה הצפוני של העיר, שמחוץ לתחומה המבוצר, הגיע אל המקום בו הדרך מצפון חוצה את קו הביצורים המצרי, ואבטח אותו. הקומנדו הצרפתי, אשר פעל במסגרת הגדוד, חדר אל העיר סמוך למעבר המאובטח האמור, וכבש את מוצב בית הקברות, הממוקם בצפון העיר, בתוך התחום המבוצר, ומשם חדר אל השטח הבנוי של העיר. הכוחות התקדמו בחלקה הצפוני של העיר, עד שהגיעו תוך כשעתיים אל הכביש הראשי החוצה אותה. עם בוקר, ב-21 באוקטובר 1948, תחת הרושם כי הגנת העיר מתפוררת, תקף כוח הזחל"מים מגדוד 82, אשר יצא מצפון העיר, את תחנת הרכבת. ארבעה זחל"מים עלו על מוקשים, והכוח נסוג. נסיגתו העלתה חשש במפקדת המבצע, כי הכוחות שחדרו לעיר יימצאו בנחיתות באור יום. לפיכך, כוח מן הגדוד השביעי, יחד עם פלגת שיריוניות מגדוד 88, תקף שנית את תחנת הרכבת, וזו הפעם כבש אותה, והמשיך והתקדם לבניין המשטרה, אשר היה מעוז ההתנגדות העיקרי שנותר. בשעה 9:45, לאחר שנורו עליו מספר פגזים, נכנע הכוח המצרי שהגן על בניין המשטרה. כיבוש המשטרה בישר את כיבוש העיר באר שבע כולה. בשעות שלאחר כיבוש העיר החלו חיילים רבים בביזה, דבר שהיקשה על המשך התנופה וניצול ההצלחה.
גדוד 9 ניסה, בהמשך אותו יום, להתקדם ולכבוש את המחנה הבריטי לשעבר קמפ אל שריף (מול השער של עיר הבה"דים כיום). בשל עיסוקם בביזה, היה קושי לרכז את החיילים, ומשהגיע הגדוד ליעדו, נהדף.
אחרית דבר
לאחר תום הקרב ראש הממשלה דוד בן-גוריון שיגר מברק למפקד חזית הדרום בו כתב "בדמכם חידשתם הקשר עם אברהם אבינו"[1].
בכיבוש העיר נהרגו שישה חיילי צה"ל: ארבעה מן 'הקומנדו הצרפתי' ושניים מגדוד 9. מספר הפצועים הגיע ל-21, 14 מ'הקומנדו' והשאר מגדוד 9. לערבים היו כמה עשרות הרוגים וכ-150 שבויים. כן נפל לידי צה"ל שלל, אשר כלל בין היתר, ארבעה תותחים, וכמות לא מבוטלת של נשק קל ותחמושת. כל אלה בנוסף לעשרות טונות של מזון ולציוד אזרחי.
כיבוש באר שבע ניתק את הזרוע המזרחית של הצבא המצרי שבהר חברון מיתר כוחות הצבא המצרי בארץ ישראל. בנוסף, פתח כיבוש באר שבע אפשרויות נרחבות לצה"ל לכיבושים במרחבי הנגב. אלה התבטאו, בין השאר, במבצע לוט.
באר שבע הפכה תוך מספר ימים למרכז מנהלי ולוגיסטי של חזית הדרום וכן של טייסת הנגב.
לקריאה נוספת
- אברהם אדן, עד דגל הדיו, תל אביב: מערכות, תשמ"ד 1984.
- עמיעד ברזנר, הנגב בהתיישבות ובמלחמה, הוצאת משרד הביטחון, 1994.
- משה גבעתי, בדרך המדבר והאש - תולדות גדוד 9, תל אביב: הוצאת 'מערכות' ומשרד הביטחון – ההוצאה לאור, תש"נד - 1994.
- ארדון כהן, מיכאל (מיקי) כהן, עמוס מנדלסון, חטיבת הנגב במלחמת העצמאות, מהדורה שנייה (ראשונה: 2011), הוצאה עצמית.
- מיכאל (מיקי) כהן, "יחידת הקומנדו הצרפתי ומפקדה רס"ן תדי איתן", עלי זית וחרב, כרך ו', סוגיות בתולדות הביטחון של היישוב היהודי ומדינת ישראל, עורכת: אסנת שירן, המרכז לחקר כוח המגן ומשרד הביטחון – ההוצאה לאור, 2006, עמודים 99–151.
הערות שוליים
