משק ילדים מוצא

דגם מדיקט של משק ילדים מוצא בשנת 1947 - חלק מתערוכה שנערכה לקראת סגירת המוסד, תחת המוטו "ושבו (דגם אונייה) בנים (דגם המוסד) לגבולם (דגם קיבוץ)

משק ילדים מוצא הוא מוסד ילדים אשר הוקם בשנת 1943 על ידי ארגון נשים "אמן" ליד תנועת המזרחי. מוסד זה נועד לקלוט את ילדי טהראן אשר הגיעו לישראל. בהתאם למפתח שהיה מקובל באותה תקופה, עליית הנוער החליטה כי חלק מהילדים הבאים יחונכו במסגרת עליית הנוער הדתי. אל ילדי טהראן הצטרפו קבוצות ילדים אחרות שהגיעו לארץ ישראל בשנות מלחמת העולם השנייה.

מקום המוסד

מבנה המוסד היה במקור בית משפחת טיטלר, איכרים במושב מוצא עילית, אשר התפרנסו כמו שאר תושבי המושב משיווק חלב ליהודי ירושלים. לאחר הקמת "בית ההבראה - ארזה" מערבית למושב, החליטו בעלי המבנה לשפץ את מבנה האיכרים על מנת שניתן יהיה לארח בו קייטנים. הם עצמם עברו לגור במבנה הלול.

כאשר החלו מאורעות "תרצ"ו-"תרצ"ט" נחסם כביש ירושלים - תל אביב (לימים כביש 1) לתנועה על ידי ערביי הכפרים קאלוניה והקסטל. בשכנוע השלטונות הושכר המבנה למשטרה הבריטית. חשיבותו של המבנה הייתה בשליטתו על הכביש החשוב - עורק התחבורה הראשי בארץ ישראל ובכך נמנעה חסימתו בגלי אבנים. אל המבנה נסלל כביש ונמתח קו טלפון. לאור יתרונות המבנה, כשעזבו אותו השוטרים הוא הושכר לארגון הנשים לשם הקמת המוסד.

בקיץ שנת 1947 עברו ילדי המוסד לכפר בתיה. לתקופה קצרה הובאה למוסד קבוצת ילדים חדשה. בדצמבר 1947, עם תחילת מלחמת העצמאות והמאבק על הדרכים הפך המקום מסוכן עבור הילדים. ילדי המוסד נאלצו לעזוב את המושבה במשוריין שהעבירם לירושלים.

במלחמת העצמאות נהרס חלק מהמבנה בקרבות שהיו עליו (להלן). היום חזר להיות המבנה בית איכרים לבני משפחת ברוזה - ממייסדי מוצא תחתית.

ילדי טהראן

ערך מורחב – ילדי טהראן

קבוצת הילדים הראשונה אשר הגיעה ל"משק ילדים מוצא" הייתה של ילדי טהראן. הם גם היו המרכיב העיקרי של המוסד בעת הקמתו. הילדים הגיעו לארץ ישראל מטהראן לאחר מסע ארוך שהחל בשנים 1940 - 1942 לאחר שמיליון וחצי מתושבי פולין, שחששו מהכיבוש הגרמני צפוי, ברחו לברית המועצות. שליטי ברית המועצות לא הסכימו כי הפליטים יישארו באזורים הקרובים לגבול, בין השאר, מחשש לנאמנותם, וכך הם נשלחו מזרחה, בקרונות המיועדים לבהמות: תחילה להרי אורל, הידועים במזג אוויר קר ובאפשרויות קיום דלות. החיים במקומות אלה היו בלתי נסבלים והפליטים, בעיקר הילדים, חלו במחלות או מתו.

הילדים, יהודים ולא יהודים, נאספו על ידי ארגוני צדקה לבתי יתומים. ובסופו של דבר, לאחר ההסכם שנחתם עם ממשלת פולין בגולה, הם יצאו יחד עם צבא אנדרס למזרח התיכון כדי להגיע לאזור בשליטת בעלות הברית.

1800 הפליטים ומתוכם 716 ילדים, הגיעו לארץ ישראל - 30 מהם למשק ילדים מוצא.

קבוצה נוספת שהגיעה למוצא הייתה מטרנסניסטריה. אחרים הגיעו כבודדים מארצות שונות במערב אירופה: בלגיה, אוסטריה ואיטליה.

הרקע החינוכי

משק ילדים מוצא היה אחד המוסדות הראשונים של עליית הנוער הדתי. הונהגה בו שיטה חינוכית שגיבשו שניים ממובילי הדרך בחינוך הדתי לאומי: אליעזר שמשון רוזנטל וחיים צבי אנוך. הצוות החינוכי, שהיה מורכב ברובו מחניכי תנועת בני עקיבא, חיפש דרכים לקרב את הילדים למציאות החדשה בארץ ישראל. מטרתם הייתה ליצור קשרים חזקים וידידותיים עם הילדים במטרה "לחנך מחדש את ה"נפש" שלהם, לעקור את הפחדים, הייסורים, חוויות הנדודים ביערות, ולתת להם לב חדש". בערב היו המדריכים מתכנסים לשם דיון בבעיות החינוך ובתוכניות ליום המחרת. לדברי דוד אליאך, מנהל המוסד, "הם (החניכים) לא בטחו באיש מאיתנו, הם פחדו שארץ ישראל היא מקום מעבר ולאחר זמן יועברו למקום אחר". הוא מציין דוגמאות אחדות להמחשת חוסר הביטחון:

• לילדים היו סיוטים. הם חששו כי בלילה הדמויות המצוירות בתמונות שהיו על הקירות ירדו ויתקיפו אותם. לכן התמונות הוסרו מהקירות.
• כאשר הילדים רבו, המיטות התהפכו והסתבר כי מתחת למזרנים יש מצבורי מזון: לחמים, שימורים ועוגיות.
• משקעי העבר השפיעו רבות על הילדים. ילדה בת תשע, שהייתה עם אמה ביער, גילתה אותה כשאינה בחיים, אספה ענפים וכיסתה אותה וברחה.
• הילדים הגיעו לארץ ישראל בשנת 1943 מטהראן, אחרי שלוש שנים ללא הכרת מהותו של בית משפחתי, שכן את ביתם במזרח אירופה הם עזבו כבר בשנת 1940.
• חלק מהילדים לא הספיקו ללמוד קרוא וכתוב. שפתם הייתה יידיש.
• למרות שהילדים היו במסגרת חינוך דתי, הרי הרקע המסורתי-דתי של הילדים היה רחוק מזה של מחנכיהם, חניכי תנועת המזרחי.

ביסוד המעשה החינוכי ב"משק ילדים מוצא" עמדו היסודות הבאים :

1. חינוך לקראת מטרה ברורה, בכל עת ניתן היה לחוש את היעדים אשר אליו חותרים צוות המדריכים-מורים: "להגשים בארץ ישראל הנבנית, אידיאל חינוכי תרבותי, המצרף תורה ומסורת יחד עם חכמת העמים לחטיבה רוחנית אחת - למעשה הכנה לחיי קיבוץ אשר נמצא כפתרון הטוב ביותר לבוגרי עליית הנוער.
2. הייתה זהות בין המורה שלימד בבית הספר לבין המדריך שפעל לאחר שעות הלימודים, המורה והמדריך היו אותו אדם. לבית ההורים לא הייתה משמעות היות שברוב המקרים לא היה קיים. עם הסביבה החיצונית, מחוץ לתחומי המוסד, כמעט ולא היה קשר. דהיינו, נטרול כמעט מוחלט מהשפעות הסביבה ותלות מוחלטת בצוות החינוכי.
3. פרימת הקשרים עם הגולה והסתגלות ל"עולם החדש". עם ההגעה למוסד הוחלפו הבגדים עימם הגיעו הילדים בבגדי חאקי. הילדים ובעיקר הילדות איבדו את בגדיהם האישיים. כולם היו חייבים להיות לבושים כמו בארץ ישראל: בנים בחאקי ובנות בתכלת וכבגדי שבת חולצה לבנה.
4. דגש חזק ניתן לטיולים רגליים בחיק הטבע. הסביבה הפורחת של הרי ירושלים תרמה להגברת השלווה בקרב החניכים.
5. בתוכנית הלימודים, בתפילות ובעתות הפנאי ניתן משקל רב לשירה בציבור.

במוסד שירת ערב קום המדינה צוות של 11 עובדים אשר טיפל ב-53 ילדים בגילים 9 עד 13, לפני הפירוט הבא:מנהל ופנקסן, 6 - מורים ומדריכים, 7 -עובדי עזר - ביניהם 2 שומרי לילה..

במלחמת העצמאות

ב-4 וב-5 באפריל 1948 התרחש קרב ב"משק ילדים מוצא", שעליו מספר אורי מילשטיין. במבנה המוסד, שהילדים פונו ממנו, התמקמו 16 בחורי ישיבה מהשכונות החרדיות של ירושלים ובני ברק. הם גויסו להגן על הדרך לירושלים והוצבו במבנה בן שתי הקומות, אשר שלט על התחבורה בכביש תל אביב - ירושלים. מפקדם היה הנוטר יגאל ארנון, לימים עורך דין.

בתחילת המלחמה הגיעה מזכירות מושב העובדים מוצא עילית להסכם עם מוכתרי הכפר הערבי קאלוניה על "אי-התקפה", אך למרות ההסכם, ב-3 אפריל 1948, הרג יגאל ארנון ערבי שהתקרב למבנה המוסד. תושבי קאלוניה יצאו לפעולת תגמול. בן הכפר קאלוניה, שעבד ברפת של משפחת טיטלר, בעלת המבנה, הוביל את הלוחמים הערבים למבנה של משק ילדים מוצא. הערבים הפתיעו את בחורי הישיבה שהיו במקום ופצעו והרגו את רובם, רק שלושה לא נפגעו. הערבים כבשו את הקומה הראשונה של הבניין ולאחר שהתגברו על שאר המגינים כבשו גם את הקומה השנייה ופוצצו את המבנה. ערביי קאלוניה בזזו את המבנה ואת הבתים הסמוכים של מוצא עילית. תגבורת שהגיעה מארזה עם משוריין הדפה את התוקפים, אך נסוגה שוב לארזה. בסופו של דבר נכבש מבנה משק ילדים על ידי כוחות רגלים.

נדודי המוסד

בדצמבר 1947 עברו ילדי המוסד לשכונת קריית משה בירושלים, למבנה ששירת גם את ההגנה. במבנה שכנה גם מפקדת שדה התעופה של ירושלים שהיה ממוקם שם בימי מלחמת השחרור..

בהמשך שוכנו הילדים במבנה ערבי נטוש בשכונת טלביה, אשר היה בבעלות מסדר "טרה סנטה". מנהל המוסד בתקופה זו היה פריץ גולדשמידט, אשר בשנת 1951 עבר לנהל את בית הספר האזורי של יישובי עמק בית שאן בשדה אליהו. אחריו מונה בן ציון גבורין למנהל המוסד.

בטלביה הפך המוסד ל"משפחתון" ואכסן משפחות, אשר קיבלו ילדים לטיפולן. בהמשך עבר המשפחתון מטלביה לשכונת גילה. נכון לשנת 2009 יש במוסד 200 ילדים ושמו הנוכחי הוא "בית הילד בגילה".

לקריאה נוספת

• אורי מילשטיין, תולדות מלחמת העצמאות – כרך רביעי – ממשיכים להכרעה, הוצאת שרידות, 1999. – עמוד 221-222
• סיפורו של משק ילדים מוצא 1943 - 1947 - הוצאה פרטית