קרב רפיח (1949)
 | ||||||||||||||
| כוחות מבצע חורב סמוך למעבר ניצנה | ||||||||||||||
| מלחמה: מלחמת העצמאות | ||||||||||||||
| תאריכים | 3 בינואר 1949 – 8 בינואר 1949 (6 ימים) | |||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| מקום | הנגב ומזרח חצי האי סיני | |||||||||||||
| תוצאה | ניצחון ישראלי חלקי | |||||||||||||
| ||||||||||||||
 | ||||||||||||||
קרב רפיח היה מערכה צבאית בין צבא ההגנה לישראל וצבא מצרים בשלב האחרון של מלחמת העצמאות. ב-3–8 בינואר 1949, מדרום לרפיח, היום ברצועת עזה. את הקרב יזמה ישראל במסגרת מבצע חורב. הישראלים תכננו לכתר את כל הכוחות המצריים בארץ ישראל וללחוץ אותם בחזרה למצרים.
חטיבות גולני והראל תקפו, חטיבה 8 שימשה כעתודה וחטיבת הנגב ביצעה הונאה. ישראל התקשתה להתקדם בהתקפה, בסופו של דבר כוח בסד"כ גדודי הצליח לתפוס עמדה בדרך מרפיח לחצי האי סיני, והקיף את הכוח המצרי. בשלב זה המצרים הסכימו לנהל משא ומתן על שביתת נשק, לפיכך הורה הדרג המדיני הישראלי להחזיר את הכוחות. קרב רפיח היה הקרב הגדול האחרון במלחמה ובעקבותיו הגיעו הסכמי שביתת הנשק עם מצרים.
רקע כללי
הצבא המצרי פלש לישראל ב־15 במאי 1948 בעקבות הכרזת העצמאות ביום הקודם. המאמץ המרכזי המיצרי התקדם במישור החוף בימים שלאחר מכן, עצר באיסדוד (אשדוד) והקים את מטהו במג'דל (אשקלון). לאחר יצירת טריז בית חאנון ומתקפות ישראליות אחרות במבצע יואב, הפיקוד המצרי נסג לעזה ורוב כוחותיהם התרכזו ברצועת עזה.
ב - 22 בדצמבר 1948, יצאו הישראלים למבצע חורב, במטרה לגרש את הכוחות המצריים מישראל. פיקוד הדרום, בפיקוד יגאל אלון, תכנן להקיף את המצרים מתוך חצי האי סיני, ללא ידיעת המטכ"ל. אולם בשל לחץ בינלאומי כוחות אלון נסוגו מסיני והתכוננו להקיף את המצרים על ידי תפיסת העמדות מדרום לרפיח.
הכפר הערבי רפיח נמצא על גבול ישראל ומצרים. מדרום לכפר הייתה דיונת חול, ואחריה כביש החוף והרכבת, ואחריה דיונת חול נוספת, ובה בית קברות בדואי בשיא הגובה (בערך 100מ'). במישור שבין הדיונות בנו הבריטים בסיס צבאי גדול משני צידי הגבול במלחמת העולם השנייה.
מהלך הקרב
התוכנית הישראלית - השלב השני של מבצע חורב - הייתה לתפוס מספר עמדות מדרום לרפיח. חטיבת גולני תתקוף ממזרח ותכבוש את משלט 102 ואת משלט בית הקברות, ואילו חטיבת הראל תתקוף מכיוון דרום ותופס את הצומת בכביש עזה אל עריש. חטיבות הנגב ו-8 היו מוכנות לסייע במבצע ככוחות הסחה ועתודה בהתאמה. הכוחות המצריים באזור כללו חטיבה שתוגברה בתותחי 25 ליטראות ו-20 טנקי לוקסט M22.[1]
ב-3 בינואר ב18:00 כוחות מגדוד 12 מחטיבת גולני עזבו את קיבוץ נירים. פלוגה הוקצתה לכיבוש גבעה 102 ואת עמדת בית הקברות. הושם דגש על תגבור התחמושת ונשק מסייע - בעקבות הבעיות בקרב משלט 86. ההתקפה על גבעה 102 נכשלה, וכך גם שתי התקפות שלאחר מכן. כשכוחות גולני התקרבו לגבעה בהתקפה הראשונה, נפגעו מאש ידידותית מהארטילריה הישראלית, המצרים הבחינו בהם וחלו לירות ארטילריה, הפלוגה מגולני נסגה. בהתקפה השנייה, שולבה יחידות שריון. ההתקפה נהדפה על ידי המצרים אשר חיזקו את העמדה בנשק נגד טנקים.
עמדת בית הקברות נכבשה על ידי כוחות ישראל בשעה 00:30 ב-4 בינואר. הכוחות שתקפו יצרו הפתעה מוחלטת והתגלו רק כ־50מ' הרחק מקווי ההגנה הפנימית, אליו הצליחו לחדור ולהמם את המצרים תוך מספר דקות ובנוסף לקחו שבויים. המצרים התקיפו את עמדת בית הקברות מספר פעמים, אך לא הצליחו לעקור את כוחות גולני. מתקפת הנגד הראשונה כללה 9 טנקים, שרידי גדוד לוקסט M22 שלחם במבצע אסף ובגבעה 86. חמישה טנקים נהרסו על ידי גולני, והמצרים נסוגו. בהתקפת הנגד השנייה (בשעה 11:00) הרסו הישראלים ארבעה טנקים נוספים. מתקפת הנגד השלישית הורכבה ברובה מכוחות חי"ר ומשוריינים עם מטולי להבות. בשלב זה, רוב כלי הנשק של גולני הושמדו או נתקעו. לאחר ש - PIAT פגע באחד מכלי הרכב המשוריינים המצריים, נסוג האחרון. לפחות 150 חיילים מצרים נהרגו בהתקפות הנגד שלהם.
ב־5 בינואר גולני נעה מערבה ותפסה עמדה אחרת קרוב יותר לצומת, שעדיין הייתה בידי מצרים. ספינות וכלי טיס ישראליים הפציצו את הכוחות המצריים, וגרמו למספר רב של נפגעים, בעיקר אזרחים; המצרים ביקשו לחסום המנוסה המונית למצרים, שתפגע במורל בקרב האוכלוסייה שם.
בינתיים, כוחות הראל עלו בכביש עוג'ה - רפיח, ב-4 בינואר בשעה 14:00 תפסו מספר עמדות בסיני מעבר לגבול. ב-5 בינואר בשעה 11:00 תקפו את עמדת הצומת הדרומית, אך לא הצליחו לכבוש אותה. בליל 6 בינואר הגדוד החמישי של החטיבה תקף והצליח להשתלט עד השעה 02:00 על שתי העמדות הצופות את הצומת. עם זאת, המצרים התקפו נגד, במהלך סופת חול והשתלטו מחדש על הצומת, המצרים הפתיעו את הישראלים שנסוגו עם 10 נעדרים. חטיבה 8 הגיעה מגבולות, וניהלה מתקפה על העמדה המערבית של צומת אחר הצהריים, ללא הצליחה.
בליל שבין ה6–7 בינואר, גדוד 4 מחטיבת הראל, בפיקוד דוד אלעזר, כבש את אזור המערבי והתחפר, הכוח הקיף ביעילות את שארית הכוחות המצריים בישראל, כפי שהגדירה הפקודה הישראלית. שיירה לאספקה מצרית והתקפת נגד הופסקו באזור זה ב־7. בינואר. המצרים איבדו 9 טנקים וכלי רכב משוריינים בהתקפת הנגד[2]. בלילה שבין 7–8 בינואר הפציצו כוחות ישראליים את רכבת החוף כדי לעצור כל אפשרות אספקה למצרים המוקפים. מכרה אחד שהניחו השמיד רכבת מצרית שהובילה מאות פצועים לאל-עריש.
המתקפה הסופית והמכריעה תוכננה ל-8 בינואר, אך סופת החול גרמה לישראלים להניע אותה למשך 24 שעות נוספות. בשלב זה, הדרג המדיני המצרי הסכים לנהל משא ומתן על שביתת נשק עם הישראלים, בתנאי שישראל תסיג את כוחותיה. מפקד פיקוד הדרום יגאל אלון התנגד לקבלת התנאים, אך ב־7 בינואר הסכים ראש הממשלה דוד בן-גוריון להפסקת האש שהוכרזה רשמית ב־7 בינואר בשעה 14:00, אם כי התכתשויות אחרונות נלחמו אל תוך הלילה. לאור זאת, הכוחות הישראלים בעמדת חטיבת הראל (כולל תגבורת מחטיבה 8) נסוגו בין התאריכים 9–10 בינואר.
אחרית דבר
הקרב סביב רפיח סימן את סיום הקרבות הגדולים במלחמת העצמאות. הקרב סלל את הדרך להסכמי שביתת הנשק בתום מלחמת העצמאות בין ישראל ומצרים, קווי החזית בסוף הקרב תאמו בקירוב את גבולות שביתת הנשק, למעט עמדת בית הקברות וטריז בית חאנון, שהועברו למצרים.
הערות שוליים
36322095קרב רפיח (1949)