יחסי ארצות הברית – סין
 |
יש להשלים ערך זה: בערך זה חסר תוכן מהותי.
| |
| יש להשלים ערך זה: בערך זה חסר תוכן מהותי. |
 |
יש לעדכן ערך זה.
| |
| יש לעדכן ערך זה. |
| יחסי ארצות הברית – הרפובליקה העממית של סין | |
|---|---|
|
|
| |
| ארצות הברית | הרפובליקה העממית של סין |
| שטח (בקילומטר רבוע) | |
| 9,833,517 | 9,596,967.75 |
| אוכלוסייה | |
| 346,048,636 | 1,418,233,615 |
| תמ"ג (במיליוני דולרים) | |
| 27,360,935 | 17,794,782 |
| תמ"ג לנפש (בדולרים) | |
| 79,067 | 12,547 |
| משטר | |
| רפובליקה נשיאותית פדרלית | משטר חד-מפלגתי |
| שגרירים | |
| Ambassador R. Nicholas Burns | Ambassador Xie Feng |
| הוצאות צבא (במיליארדי דולרים) | |
| 651 | 400 |
| מספר החיילים המשרתים בכוחות המזוינים | |
| 1,473,900 | 2,250,000 |
יחסי ארצות הברית–סין ידעו עליות ומורדות רבות מאז דצמבר 1943, עת כינון היחסים הדיפלומטיים בין שתי המדינות.
היו מספר תקופות של מתיחות בין המדינות, בעיקר לאחר התפרקותה של ברית המועצות, אשר במסגרת זאת ארצות הברית הפכה למעצמת העל היחידה בעולם. ישנן גם מחלוקות בין המדינות בנושא זכויות האדם בסין ובנושא מעמדה המדיני של טאיוואן. למרות כל זאת, סין וארצות הברית הן שותפות הסחר הגדולות בעולם.
היסטוריה
במהלך מלחמת האזרחים
עם הקמת הרפובליקה העממית של סין
לאחר מלחמת האזרחים הסינית המשיכה ממשלת ארצות הברית לראות בשלטון של צ'יאנג קאי שק את מייצגה של סין והיא קיימה יחסים דיפלומטיים רק עם הרפובליקה הסינית (טאיוואן) ולא הכירה רשמית ברפובליקה העממית של סין במשך 30 שנה לאחר הקמתה. בשנות ה-50, החרימה מחלקת המדינה של ארצות הברית, באופן רשמי, את נציגי סין הקומוניסטית, הגם שהתקיימו שיחות בין שגרירי ארצות הברית וסין בז'נבה.[1]
כשצבא השחרור העממי נע דרומה כדי להשלים את כיבוש סין היבשתית ב-1949, השגרירות האמריקאית עקבה אחרי ממשלת סין של צ'יאנג קאי שק לטאיפיי, בעוד שהפקידים הקונסולריים של ארצות הברית נשארו בסין.
מלחמת קוריאה
ערך מורחב – מלחמת קוריאה
ב-25 ביוני 1950 החלה מלחמת קוריאה עם פלישת קוריאה הצפונית לקוריאה הדרומית. ארצות הברית הובילה פלישה לצפון קוריאה כדי להגן לדרום קוריאה ודחקה את הפולשים בחזרה מעבר לגבול צפון-דרום בקו רוחב 38 צפון והחלה להתקרב לנהר יאלו בגבול סין – קוריאה הצפונית. ארגון האומות המאוחדות תמך באיחודה מחדש של קוריאה. מאו דזה-דונג, שליט סין, לא רצה כוחות עוינים בגבול עם קוריאה, וראש ממשלתו ג'ואו אנלאי הזהיר את האמרקאים "כי היא תתערב במלחמה על רקע ביטחון לאומי". האזהרה נדחתה על ידי הנשיא טרומן. בסוף אוקטובר 1950 החלה התערבותה של סין עם קרב אונג'ונג.
ארצות הברית הקפיאה נכסים סיניים באמריקה בעקבות כניסתה של סין למלחמת קוריאה בנובמבר, בתגובה בדצמבר 1950 תפסה הרפובליקה העממית את כל הנכסים האמריקאיים בסין בסכום כולל של 196.8 מיליון דולר.
הפסקת אש שהציג האו"ם לסין זמן קצר לאחר הקרב על נהר צ'ונגצ'ון ב-11 בדצמבר 1950 נדחתה על ידי ממשל מאו שהיה משוכנע בהיותו בלתי מנוצח לאחר ניצחונו באותו קרב. הסינים ניצחו בקרב השלישי על סיאול ובקרב הונגסונג, אך כוחות האו"ם התאוששו ודחקו לאחור לכיוון קו 38 בערך. נוצר קיפאון, שהסתיים כאשר הסכם שביתת הנשק הקוריאנית נחתם ב-27 ביולי 1953. מאז, קוריאה המפולגת הפכה לגורם חשוב ביחסי ארצות הברית-סין, כאשר כוחות אמריקאים גדולים מוצבים בדרום קוריאה.
בסוף יולי 1955 החלה התחממות ביחסים בין המדינות.[2] ארצות הברית הסכימה לשיחות גלויות של שגרירי המדינות בז'נבה, בעיקר כדי לשחרר את שבוייה שהוחזקו בסין.[3] לקראת תחילת השיחות שחררה סין 11 טייסים שהוחזקו על ידה.[4] עם זאת, הנשיא אייזנהאור הבהיר שהדרך ליחסים דיפלומטיים עם הרפובליקה העממית של סין רחוקה לאור מעורבותה של סין במלחמת קוריאה.[5]
הקפאת יחסים
היחסים הידרדרו תחת הנשיא ג'ון פיצג'רלד קנדי (1961–1963). לפני משבר הטילים בקובה, קובעי המדיניות בוושינגטון לא היו בטוחים אם סין, במקרה של מלחמת עולם שלישית, תילחם לצד ברית המועצות או לא על בסיס אידאולוגיה, שאיפות לאומיות ונכונות לתפקיד בהנחיית פעילויות קומוניסטיות במדינות רבות. תובנה חדשה הגיעה עם מלחמת הגבול בין סין להודו בנובמבר 1962 ותגובת בייג'ינג למשבר הטילים בקובה. פקידי ממשל קנדי הגיעו למסקנה שסין הייתה לוחמנית ומסוכנת יותר מברית המועצות, מה שהופך את היחסים הטובים יותר עם מוסקבה לרצויים, כאשר שתי המדינות מנסות להכיל את השאיפות הסיניות. הכרה דיפלומטית בסין לא באה בחשבון, מכיוון שכוח וטו מכריע במועצת הביטחון של האומות המאוחדות הוחזק על ידי בעלת בריתה של אמריקה בטאיוואן.
סין פיתחה נשק גרעיני ב-1964 והנשיא האמריקאי לינדון ג'ונסון שקל התקפות מנע כדי לעצור את תוכנית הגרעין הסינית. בסופו של דבר הוא החליט שהצעד טומן בחובו סיכון רב מדי והוא נזנח. במקום זאת חיפש ג'ונסון דרכים לשפר את היחסים, כגון הקלה באמברגו הסחר. אבל מלחמת וייטנאם והמעורבות הסינית בה מנעו זאת. תוכנית הקפיצה הגדולה קדימה של מאו נכשלה במטרתה לתעש כראוי את סין ועוררה רעב, ומהפכת התרבות שלו הפעילה עוינות כלפי ארצות הברית.
למרות אי ההכרה הרשמית, ארצות הברית והרפובליקה העממית של סין קיימו 136 פגישות ברמת שגרירים החל משנת 1954 ועד 1970, תחילה בז'נבה ובשנים 1958–1970 בוורשה שבפולין.
מלחמת וייטנאם
- ערך מורחב – מלחמת וייטנאם
הרפובליקה העממית של סין סיפקה משאבים ואימונים לצפון וייטנאם, ובקיץ 1962 מאו הסכים לספק להאנוי 90,000 רובים ללא תשלום. לאחר השקת מבצע רעם מתגלגל של ארצות הברית ב-1965, סין שלחה יחידות נ"מ וגדודי הנדסה לצפון וייטנאם כדי לתקן את הנזק שנגרם מהפצצות אמריקאיות, לבנות מחדש כבישים ומסילות ברזל ולבצע עבודות הנדסיות אחרות, ולשחרר מאות אלפי חיילים נוספים בצבא הצפון ללחימה נגד כוחות אמריקאים התומכים בדרום וייטנאם.
הנוכחות הסינית בצפון וייטנאם הייתה מוכרת היטב לגורמים רשמיים בארצות הברית, ויכולה להסביר את האסטרטגיה האמריקאית בסכסוך. במיוחד, הנשיא ג'ונסון ומזכיר ההגנה רוברט מקנמארה שללו את האפשרות של פלישה קרקעית לצפון וייטנאם בשלב מוקדם, מחשש לשחזור המצב במלחמת קוריאה, במיוחד שסין הייתה חמושה בפצצות תרמו-גרעיניות. עם זאת, לא ברור בדיוק מה הייתה תגובתה האפשרית של בייג'ינג לפלישה של ארצות הברית לצפון וייטנאם - על פי הדיווחים מאו דזה-דונג אמר לעיתונאי האמריקאי אדגר סנואו בשנת 1965 כי לסין לא הייתה כל כוונה להילחם כדי להציל את משטר האנוי ולא תחתור למגע עם הצבא האמריקני אלא אם כן יחצה לשטח סיני. בהזדמנויות אחרות, מאו הביע ביטחון בכך שצבא השחרור העממי יוכל להתמודד שוב עם ארצות הברית, כמו בקוריאה. יהיו התוכניות הסיניות אשר יהיו, ממשל ג'ונסון לא היה מוכן להתגרות בגורל ולכן חיילי קרקע אמריקאים מעולם לא חצו לצפון וייטנאם.
הִתקָרְבוּת
בשנת 1967, הוקמה "תוכנית התביעות בענייני סין" של הוועדה להסדר תביעות חוץ של ארצות הברית, במטרה לאפשר לאזרחים אמריקאים לנקוב בסכום הכולל של נכסיהם ורכושם האבודים בעקבות התפיסה הקומוניסטית של רכוש זר בסין ב-1950 ובנוסף לתת משקעים זרים את היכולת לתבוע את רכושם אשר נמצא בסין. חברות אמריקאיות נרתעו מהשקעה בסין למרות ההבטחות של דנג שיאופינג לגבי סביבה עסקית יציבה.
עם סוף שנות ה-60 הגיעה תקופה של שינוי. מבחינת סין, כשהנשיא ג'ונסון החליט למתן את המעורבות האמריקאית במלחמת וייטנאם ב-1968, זה עורר בסין רושם שלארצות הברית אין יותר עניין להתרחב באסיה. בינתיים יחסי ארצות הברית–ברית המועצות החמירו במהירות. זה נתן לריצ'רד ניקסון שנבחר לנשיאות ב-1968 את הרעיון להשתמש ביריבות הזו כדי לשפר את היחסים של וושינגטון עם מוסקבה ובייג'ינג, בעוד שכל יריבה תצמצם את תמיכתה בצפון וייטנאם.[6] זה הפך לדאגה חשובה במיוחד עבור סין לאחר סכסוך הגבול הסיני-סובייטי של 1969. סין הייתה מבודדת מבחינה דיפלומטית וההנהגה האמינה ששיפור היחסים עם ארצות הברית יהווה מאזן נגד שימושי לאיום הסובייטי. ראש ממשלת סין ג'ואו אנלאי עמד בחזית המאמץ הזה עם מחויבות מלאה של מאו. ב-1969 יזמה ארצות הברית צעדים להרגעת מגבלות הסחר ומכשולים אחרים למגע דו-צדדי, וסין הגיבה להם בצעדים דומים משלה. עם זאת, תהליך ההתקרבות הזה נעצר על ידי מלחמת וייטנאם שבה סין תמכה באויבי ארצות הברית. התקשורת בין מנהיגים סינים ואמריקאים, לעומת זאת, התנהלה באמצעות רומניה, פקיסטן ופולין כמתווכות. ביולי 1971 ביקר מזכיר המדינה הנרי קיסינג'ר בחשאי בסין וב-15 ביולי 1971 הצהיר ניקסון כי יבקר באופן רשמי בסין.[7] בעקבות זאת, ב־25 באוקטובר 1971 עבר המושב של סין באומות המאוחדות לידי הרפובליקה העממית של סין. בפברואר 1972 נערך ביקור ניקסון בסין.
הודעה זו גרמה להלם מיידי ברחבי העולם. בארצות הברית, כמה אנטי-קומוניסטים אדוקים גינו את ההחלטה, אך רוב דעת הקהל תמכה במהלך וניקסון ראה את הזינוק בסקרים לו הוא קיווה. מכיוון שלניקסון הציג בעברו קו אנטי-קומוניסטי מובהק, הוא היה כמעט חסין מביקורת על זה שהוא "רך מול הקומוניזם".
בתוך סין הייתה התנגדות גם מצד גורמי שמאל. מאמץ זה הונהג לכאורה על ידי לין ביאו, ראש הצבא, שמת בהתרסקות מטוס מסתורית מעל מונגוליה בעת שניסה לערוק לברית המועצות. מותו השתיק את המחלוקת הפנימית ביותר על הביקור.
מבחינה בינלאומית, התגובות היו מגוונות. בעולם הקומוניסטי, הסובייטים היו מודאגים מאוד מכך שנראה ששני האויבים המרכזיים שלהם פתרו את המחלוקות ביניהם, המציאות העולמית החדשה תרמה משמעותית למדיניות הדטאנט שגרמה להקלה במלחמה הקרה. כמה מדינות קומוניסטיות, כולל קובה, אלבניה וצפון וייטנאם, האשימו את סין ב"קפיטולציוניזם בפני האימפריאליסטים". צפון קוריאה הכריזה שזה הפוך ושארצות הברית נאלצה להיכנע לסין, לאחר שלא הצליחה לבודד אותה.
בעלות הברית האירופיות של ארצות הברית וקנדה היו מרוצות מהיוזמה, במיוחד מכיוון שרבות מהן כבר הכירו ברפוליקה העממית של סין. באסיה, התגובה הייתה הרבה יותר מעורבת. יפן התעצבנה מכך שלא נמסר לה על ההודעה עד רבע שעה לפני פרסום ההודעה, וחששה שהאמריקאים נוטשים אותה לטובת הרפוליקה העממית של סין. זמן קצר לאחר מכן, גם יפן הכירה ברפוליקה העממית של סין והתחייבה לסחר משמעותי עם המעצמה היבשתית. דרום קוריאה ו[רום וייטנאם שתיהן היו מודאגות מכך ששלום בין ארצות הברית לרפוליקה העממית של סין עשוי להיות קץ לתמיכה האמריקנית בהן נגד אויביהם הקומוניסטים. לאורך כל תקופת ההתקרבות, היה צריך להבטיח לשתי המדינות באופן קבוע שהן לא יינטשו. צ'יאנג קאי-שק מטאיוואן מתח ביקורת על המהלך ואמר: "היום כל תנועת פיוס בינלאומית כלפי מעצמה רשעה כדי לחפש איזון כוחות פוליטי לעולם לא תעזור לשלום העולמי, במקום זאת היא תאריך את הקושי של 700 מיליון האנשים שלנו [כלומר אוכלוסיית סין כולה], ותרחיב את אסון העולם".
ההתקרבות לארצות הברית הועילה מאוד לרפוליקה העממית של סין והגבירה מאוד את ביטחונה לשארית המלחמה הקרה. נטען כי ארצות הברית, לעומת זאת, ראתה פחות יתרונות ממה שקיוותה להם, מכיוון שסין המשיכה לתמוך באויביה של אמריקה בצפון וייטנאם ובצפון קוריאה. אולם בסופו של דבר חשדנותה של סין בווייטנאם הובילה להפסקה בשיתוף הפעולה בין סין לווייטנאם, ועם הפלישה הווייטנאמית לקמבודיה ב-1979, למלחמת סין-וייטנאם. גם סין וגם ארצות הברית תמכו בלוחמים באפריקה נגד הסובייטים. היתרונות הכלכליים של נורמליזציה היו איטיים שכן לקחו עשרות שנים עד שהמוצרים האמריקאים חדרו לשוק הסיני העצום. מדיניות סין של ניקסון נחשבת בעיני רבים כגולת הכותרת של הנשיאות שלו.
משרד הקישור (1973–1978)
במאי 1973, במאמץ לקראת יחסים דיפלומטיים רשמיים, הקימו ארצות הברית וסין את משרד הקישור של ארצות הברית בבייג'ינג ומשרד מקביל של סין בוושינגטון. בשנים 1973 עד 1978, אמריקאים בכירים כמו ג'ורג' הרברט ווקר בוש ולנארד וודקוק שימשו כראשי המשרד הקישור בדרגה מקבילה לשגריר. סין הבהירה שהיא רואה בברית המועצות את היריבה הראשית שלה, ודחקה בארצות הברית להיות חזקה, ובכך להסיח את דעתה של מוסקבה.
הנשיא ג'רלד פורד ביקר בסין ב-1975 ואישר מחדש את האינטרס האמריקאי לנרמל את היחסים עם בייג'ינג. זמן קצר לאחר שנכנס לתפקידו ב-1977, הנשיא ג'ימי קרטר שוב אישר את מטרות קומוניקט שאנגחאי (אנ') שנחתם בין המדינות ב-1972. מזכיר המדינה סיירוס ואנס, היועץ לביטחון לאומי של קרטר זביגנייב בז'ז'ינסקי וחבר המועצה לביטחון לאומי מישל אוקסנברג עודדו את קרטר לפעול למען קשרים דיפלומטיים ומסחריים מלאים עם סין. קרטר האמין שעסקה כזו תאיים על היחסים הקיימים בין ארצות הברית לברית המועצות. לפיכך, הממשל החליט להמשיך בזהירות בנורמליזציה פוליטית ולא ביחסים צבאיים. ואנס ואוקסנברג נסעו לבייג'ינג בתחילת 1978 כדי לעבוד עם לנארד וודקוק, אז ראש משרד הקישור, כדי להניח את היסודות לעשות זאת. ארצות הברית והרפובליקה העממית של סין הודיעו ב-15 בדצמבר 1978, כי שתי הממשלות יכוננו יחסים דיפלומטיים ב-1 בינואר 1979.
נורמליזציה וסוגיית טאיוואן
ב-15 בדצמבר 1978 הודיע ג'ימי קרטר על כינון יחסים דיפלומטיים עם סין העממית החל מתחילת 1979, תוך ניתוק היחסים עם טאיוואן והכרה בממשלת סין העממית כמייצגת של סין כולה. עם זאת, ממשלת סין הבטיחה שלא תפלוש לטאיוואן ותאפשר את המשך התנהלותה העצמאית.[8]
ממשל ג'ורג' הוו בוש (1989–1993)
ממשל קלינטון (1993–2001)
ממשל ג'ורג' בוש (2001–2009)
ממשל אובמה (2009–2017)
ממשל אובמה החליט להגביר המיקוד האמריקאי במזרח אסיה, ופחות באירופה בשטחי המזרח התיכון.[9] מיקוד נוסף הושם באזור בעקבות ביצוע האסטרטגיה האזורית "ציר למזרח אסיה"[10] של ממשל אובמה משנת 2012, שתחומי הפעולות העיקריים שלה היו: "חיזוק בריתות ביטחוניות דו-צדדיות; העמקת קשרי העבודה שלנו עם מעצמות מתעוררות, כולל עם סין; מעורבות עם מוסדות רב-צדדיים אזוריים; הרחבת הסחר וההשקעות; גיבוש נוכחות צבאית רחבה; וקידום דמוקרטיה וזכויות אדם".[11] סין מתחה ביקורת על אסטרטגיית ההגנה החדשה של אובמה, שלדבריה נועדה לבודד את סין במזרח אסיה.[12] אובמה חיפש להגביר את ההשפעה הצבאית של ארצות הברית באזור עם נוכחות מתחלפת של כוחות במדינות ידידותיות.[13]
ממשל טראמפ (2017–2021)
- ערך מורחב – מלחמת הסחר בין ארצות הברית לסיןפרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו למכלול והשלימו אותו.
בתקופה זו הדרדרו היחסים והתחוללה מלחמת הסחר בין ארצות הברית לסין.
התגלעו כמה מחלוקות עם בייג'ינג, בין היתר סביב הסכם הסחר בין המדינות ותמיכתה של וושינגטון בטייוואן ובמחאה הפרו־דמוקרטית בהונג קונג.[14]
ב-15 ביוני 2018, הטיל טראמפ מכסים של כ-25% על מוצרים בשווי של 50 מיליארד דולר המיובאים מסין. בתגובה, משרד הסחר הסיני הודיע כי יטיל מכסים על מוצרים אמריקאים בשיעור זהה. מהלך זה החל את מלחמת הסחר בין ארצות הברית לסין.
קרן המטבע הבינלאומית דיווחה על האטה כלכלית עולמית ב-2019 בעקבות מלחמת הסחר האמריקאית-סינית. בסין, מלחמת הסחר האטה את מגמת הצריכה. ב־2018, לראשונה מאז 1990, נרשמה ירידה של 6% במכירת מכוניות חדשות במדינה. גם בכל הנוגע לשדרוג הסמארטפונים, הייתה האטה. ב־2018 נרשמה ירידה של 15.5% במכירת סמארטפונים ובעשרת החודשים הראשונים של 2019 המכירות קטנו בעוד 5.8%. בדצמבר 2019, יצרנית הסמארטפונים היחידה שבתקופה חיובית בסין הייתה וואווי, שזכתה לתמיכה לאומית בשל היותה מושא ההתקפות של הממשל האמריקאי. בארצות הברית, מלחמת הסחר יצרה מאבקים של חקלאים ויצרנים ומחירים גבוהים יותר לצרכנים, מה שהביא לכך שהתעשייה האמריקאית נכנסה ל"מיתון קל" ב-2019.
לאחר שהמשא ומתן בין ארצות הברית לסין לא הצליח לפתור את הסכסוך המסחרי, טראמפ איים במאי 2019 להטיל מכסים על עוד סחורות סיניות בשווי 200 מיליארד דולר. ביוני 2019, החליטו הנשיא טראמפ ונשיא סין שי ג'ינפינג להמשיך במשא ומתן. בינואר 2020 נחתם הסכם סחר חדש בין המדינות. ב-2020 החלה מלחמת מחירי הנפט בין ערב הסעודית לרוסיה.
בסוף 2019 התפרצה בסין מגפת הקורונה ובהמשך התפשטה משם לשאר העולם. ב-20 בינואר 2020 התגלה מקרה ההידבקות הראשון בארצות הברית. ב-31 בינואר הודיע טראמפ על סגירת טיסות מסין.
ממשל ביידן (2021-כיום)
- ערך מורחב – המשבר הטאיוואני-סיני (2021–2022)
- ערך מורחב – תקרית הבלון הסיניפרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו למכלול והשלימו אותו.
ארצות הברית, המשיכה לזהות את סין כמתחרה האסטרטגית העיקרית שלה. תדמיתה של סין נפגעה גם מזיהויה כבעלת ברית אידאולוגית, מדינית, כלכלית וביטחונית עם רוסיה, שפלשה לאוקראינה.[15]
במהלך נשיאותו של ביידן המשיכה ההסלמה ביחסי ארצות הברית–סין שחלה בתקופת הממשלים הקודמים. בתגובה לתקופנות סינית במרחב של מזרח אסיה, ממשל ביידן פעל לקדם בריתות כלכליות וביטחוניות עם מדינות האזור, כמו גם חיזוק הברית לדיאלוג ביטחוני רב-צדדי ("הקוואד") הקיימת. בספטמבר 2021, ביידן הכריז על ברית אסטרטגית וביטחונית חדשה בין ארצות הברית, אוסטרליה ובריטניה - ברית AUKUS. במאי 2022 ביקר לראשונה במזרח אסיה כנשיא. הוא קידם תוכנית, המכונה "המסגרת הכלכלית האינדו-פסיפית" (IPEE), אשר תהיה משקל נגד לשותפות הטראנס-פסיפית (TTP).
החל ב-2022 חלה הסלמה מחודשת בין סין לטאיוואן, וצבא השחרור העממי ביצע הפרות של המרחב האווירי הטאיוואני. נוכח תרגיל צבאי סיני באזור, עלה חשש כי סין עומדת לקראת פלישה לטאיוואן. בתגובה לכך, ביידן קידם ב-2 באוגוסט את ביקור יו"ר בית הנבחרים ננסי פלוסי בטאיוואן על אף המחאה הסינית התקיפה. בצל מתיחות בין סין לטאיוואן, שהיא יצרנית השבבים הגדולה בעולם, הקונגרס העביר את חוק השבבים והמדע שאפשר לממשל ביידן לסבסד את תעשיית המוליכים למחצה, ולהשקיע עוד מיליארדים בחדשנות מדעית וטכנולוגית לצורך עידוד התעשייה המקומית בפברואר 2023 אירוע נוסף הוביל להסלמה ביחסים בין ארצות הברית לסין, כאשר בלון ריגול גדול ממדים התגלה מעל שמי מונטנה. סין הכחישה את הטענות כי היא מבצעת ריגול בארצות הברית ובקנדה. בתגובה לאירוע הנשיא ביידן ביטל את ביקורו המיועד של מזכיר המדינה בלינקן בבייג'ינג וב-4 בפברואר, לאחר ארבעה ימים של מעקב אחר הבלון, הוא יורט בהוראה נשיאותית.
ארצות הברית הטילה על סין סנקציות, סירבה להנפיק אשרות לחוקרים סינים, האשימה את סין בריגול ממוחשב ועוד. מנהיגי סין הגיבו בסנקציות משלהם ובהאשמות.[16]
ביוני 2023 נחת מזכיר המדינה האמריקני אנתוני בלינקן בסין במהלך הביקור צפוי מזכיר המדינה האמריקני להיפגש עם שר החוץ של סין צ'ין גאנג, שר החוץ הסיני הקודם וונג יי, בלינקן יעבוד כדי לנסות להקים ערוצי תקשורת פתוחים ויציבים במטרה להבטיח שהיריבות האסטרטגית בין שתי המדינות לא תתפתח לעימות.
ביולי 2023, ארצות הברית הייתה סבורה שסין שתלה תוכנה זדונית בתשתיות אנרגיה ותקשורת מרכזיות בארצות הברית. היא פעלה לאתר את התוכנה השתולה.
הדיווח על כך פורסם בזמן של מתיחות בין שתיהן, במיוחד סביב איומיה של בייג'ינג להשתלט בכוח על טייוואן, שקיבלה תמיכה כספית וצבאית של וושינגטון, והגבלות האמריקניות על יצוא רכיבים רגישים לסין. כל זאת אף שבשבועות הקודמים התחדשו המפגשים רמי-הדרג בין שתי המדינות, בניסיון לבסס ערוצי תקשורת להפחתת המתיחות ולהגיע להבנות בתחומים משותפים כמו המאבק במשבר האקלים.[17]
כלכלה ומסחר
סין וארצות הברית חידשו את יחסי הסחר בשנים 1972 ו-1973. בארצות הברית, היו שראו בסין שותפה. במהלך העשור השני של המאה ה-21, התגברה התפיסה שרואה בסין מתחרה.[18]
מלחמת הסחר בין ארצות הברית לסין
- ערך מורחב – מלחמת הסחר בין ארצות הברית לסין
במהלך העשור השני של המאה ה-21 עלה מעמדה של סין בעולם. לטענת ארצות הברית, על רקע הפרת חוקי המסחר מצד סין[19] החלה "מלחמת סחר" בין המדינות, עם הטלת מכסי מגן הדדית.[20] במסגרת מלחמת הסחר עושה ארצות הברית מאמצים לבודד את סין כלכלית, על ידי הקמת המסגרת הכלכלית ההינדו-פסיפית.
במרץ 2024 הודיעה סין על הנחיות חדשות האוסרות שימוש במעבדים של אינטל ו-AMD במחשבים ושרתים ממשלתיים. מטרת המהלך היא להחליף טכנולוגיה "זרה" בפתרונות סיניים מקומיים בהדרגה, עד שנת 2027. המהלך כולל גם החלפה של מערכת ההפעלה ווינדוס של מיקרוסופט במערכות הפעלה ממקור סיני. לפי הערכות, סין תצטרך להשקיע סכום של כ- 91 מיליארד דולר עד 2027 כדי להחליף את תשתיות ה-IT במשרד הממשלה, הארגונים המפלגתיים ובמספר תעשיות ראשיות.[21]
נקודות חיכוך נוספות בין המדינות היו סביב טאיוואן, קוריאה הצפונית[22] וסביב נתיבי שיט-בים סין הדרומי[23] ובג'יבוטי. ביולי 2020 הורתה ארצות הברית לסין לסגור את הקונסוליה הסינית שביוסטון בשל חשד אמריקאי שהמקום שימש כמרכז של גניבת קניין רוחני הקשור למרוץ אחר מציאת החיסון לקורונה והסינים מצדם הורו לאמריקאים לסגור את הקונסוליה שלהם בצ'נגדו.[24]
ראו גם
לקריאה נוספת
- אהרן שי, ממלחמת האופיום עד יורשי מאו: סין בזירה הבינלאומית 1990-1840, זמורה-ביתן, 1990
קישורים חיצוניים
יחסי ארצות הברית – סין, ברשת החברתית אקס (טוויטר)- יחסי סין–ארצות הברית, באתר הרדיו הבינלאומי של סין, 12 בנובמבר 2009
- יחסי סין ארצות הברית: הסיפור שלא נגמר, באתר הרדיו הבינלאומי של סין, 11 בנובמבר 2010
- בצל אסון התאומים: יחסי סין–ארצות הברית לאן?, באתר הרדיו הבינלאומי של סין, 26 באוגוסט 2011
- סין משעה את שיתוף הפעולה הצבאי עם ארה"ב, באתר הארץ, 30 בינואר 2010
- אופיר דור, הנדסת תעשייה וריגול, באתר כלכליסט, 1 בנובמבר 2018
- דאגה עולמית מיחסי ארה"ב-סין: "המלחמה הקרה 2", באתר ynet, 28 ביולי 2020
אדוארד וונג, גוליאן בארנס, מואי שיאו וכריס באקלי, ניו יורק טיימס, מרגלים, בינה מלאכותית וסודות מדינה: המלחמה האמיתית היום בעולם היא בין ארה"ב לסין, באתר TheMarker, 12 בינואר 2024
הערות שוליים
- ^ דוד קוליב, העולם הקומוניסטי על פרשת דרכים, הצופה, 5 באוגוסט 1955
- ^ דאלס: סימנים לתקופה חדשה ביחסי סין עם המערב, הצופה, 3 באוגוסט 1955
- ^ פגישת שגרירי ארה"ב וסין, הצופה, 1 באוגוסט 1955
- ^ סין שחררה 11 הטייסים, הצופה, 2 באוגוסט 1955
- ^ נגיש הצעות חדשות לפירוק הנשק, הצופה, 5 באוגוסט 1955
- ^ 8 - להפסיד לעצמנו בכבוד - על סיום מלחמת וייטנאם - על המלחמה, נבדק ב-2022-08-15
- ^ הנשיא ניכסון: אבקר בסין העממית, מעריב, 16 ביולי 1971
- ^ ארה"ב סומכת ידיה על עמדת סין, מעריב, 17 בדצמבר 1978
- ^ Jeffrey Goldberg, The Obama Doctrine, The Atlantic, 2016-03-10 (באנגלית)
- ^ Matt Schiavenza, What Exactly Does It Mean That the U.S. Is Pivoting to Asia?, The Atlantic, 2013-04-15 (באנגלית)
- ^ Bush III, Richard (31 בינואר 2012). "The Response of China's Neighbors to the U.S. "Pivot" to Asia". Brookings Institution.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ M. J. Lee, China fires at new U.S. defense plan, POLITICO, 2012-01-09 (באנגלית)
- ^ Whitlock, Craig (2023-05-19). "Philippines may allow greater U.S. military presence in reaction to China's rise". Washington Post (באנגלית אמריקאית). ISSN 0190-8286. נבדק ב-2023-07-31.
- ^ לסין היו ארבע שנים קשות עם טראמפ. יחסיה עם ארה"ב לא צפויים להשתפר גם אם יפסיד, באתר הארץ, 1 בנובמבר 2020
- ^ עודד ערן, סין נחלצת מהחומה האמריקאית סביבה, מבט על, גיליון 1714, 23 באפריל 2023, באתר המכון למחקרי ביטחון לאומי
- ^ סין חשבה שטראמפ היה גרוע מבחינתה — ואז הגיע ביידן, באתר הארץ, 4 באוגוסט 2021
- ^ "פצצה מתקתקת": סין שתלה תוכנה זדונית בתשתיות קריטיות בארה"ב, באתר וואלה!, 31 ביולי 2023
- ^ גרג איפ, קדנציה שלישית של הנשיא שי היא בשורה שלילית לכלכלת סין, באתר גלובס, 23 באוקטובר 2022
- ^ סוכנויות הידיעות, סין שבה ומזהירה את ארה"ב: נגן על האינטרסים שלנו, באתר ynet, 24 במרץ 2018
- ^ שירות כלכליסט, "מלחמת סחר בין ארה"ב לסין היא האיום הגדול ביותר כיום על הכלכלה העולמית", באתר כלכליסט, 6 באפריל 2018
- ^ סין אוסרת שימוש בשבבים של אינטל ו-AMD במחשבים ממשלתיים | כלכליסט, באתר calcalist, 2024-03-25
- ^ טל טובי, המלחמה הקרה של ארה”ב וסין, באתר מידה, 1 במאי 2013
- ^ סוכנויות הידיעות, המודיעין האמריקני: סין הציבה טילים מתקדמים בים סין הדרומי, באתר וואלה!, 04 במאי 2018
- ^ רועי ילינק, ראיון בתוכנית רצועת הביטחון, באתר glz.co.il, 26 ביולי 2020
38908791יחסי ארצות הברית – סין