יחסי ארצות הברית – טאיוואן

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
יחסי ארצות הברית – טאיוואן
ארצות הבריתארצות הברית טאיוואןטאיוואן
ארצות הברית טאיוואן
שטח (בקילומטר רבוע)
9,833,517 35,980
אוכלוסייה
346,200,529 23,171,500
תמ"ג (במיליוני דולרים)
27,360,935
תמ"ג לנפש (בדולרים)
79,032

יחסי ארצות הברית–טאיוואן הם היחסים הבינלאומיים, הדו-צדדיים, המדיניים, הפוליטיים והשיתופיים המתנהלים בין ארצות הברית לבין הרפובליקה הסינית (ידועה גם כ"טאיוואן"). היחסים הדו-צדדיים בין שתי המדינות הם נושא היחסים בין סין לארצות הברית לפני שהממשלה בראשות המפלגה הלאומית הסינית קוומינטנג נסוגה לטאיוואן ולאייה הסמוכים כתוצאה ממלחמת האזרחים הסינית ועד להכרת ארצות הברית ברפובליקה הסינית מחדש, כ-"סין" בשנת 1979, והחלה לייחס אותה לשם טאיוואן.

לאחר שארצות הברית כוננה יחסים דיפלומטיים עם ממשלת בייג'ינג, או עם הרפובליקה העממית של סין, תחת המפלגה הקומוניסטית של סין בשנת 1979, היחסים בין טאיוואן לארצות הברית הפכו בלתי פורמליים. עד 16 במרץ 2018, נוהלו היחסים הבלתי פורמליים בין שתי המדינות תחת חוק יחסי טאיוואן של ארצות הברית, המאפשר לארצות הברית לקיים יחסים עם תושבי טאיוואן, וממשלתם, ששמה לא צוין. בהמשך הומרו היחסים בין ארצות הברית לטאיוואן לבעלי בסיס רשמי וברמה גבוהה יותר.[1] שני הצדדים חתמו מאז על הסכם המסדיר את היחסים הקונסולריים הקיימים ביניהם ב-13 בספטמבר 2019.

היחסים הרשמיים בין ארצות הברית לשושלת צ'ינג החלו ב-16 ביוני 1844.[2] מדיניות העמימות המכוונת של מדיניות החוץ של ארצות הברית לרפובליקה הסינית חשובה הייתה לייצוב היחסים ולסייע לה למניעת פלישה של הרפובליקה העממית של סין (PRC) במידת האפשר, בעוד שמדיניות אסטרטגית מובהקת לגבי טאיוואן עשויה לגרום להתנגדות הרפובליקה העממית של סין ולאתגור הלגיטימיות של ארצות הברית במזרח אסיה או מעבר לה.[3][4][5]

השוואה

טבלה

שם טאיוואן ארצות הברית
שם רשמי הרפובליקה הסינית ארצות הברית של אמריקה
סמל
דגל Japan United States
אוכלוסייה 23,574,274 (2018)[6] 324,403,593 (ספטמבר 2016)[7]
גידול אוכלוסין 0.02% (2016) 0.77% (2014)[8]
עיור 78.0% מכלל האוכלוסייה 82.4% מכלל האוכלוסייה
שטח 36,193 קמ"ר 9,525,468 קמ"ר[9]
צפיפות אוכלוסין 651 נפש לקמ"ר 35 נפש לקמ"ר
עיר בירה טאיפיי וושינגטון די. סי.
העיר הגדולה ביותר טאיפיי ניו יורק סיטי)
ממשלה רפובליקה חוקתית רפובליקה חוקתית פדרלית נשיאותית
מנהיג ראשון סון יאט-סן ג'ורג' וושינגטון
מנהיג נוכחי צאי אינג-ון ג'ו ביידן
שפות ראשיות מנדרינית טאיוואנית אנגלית
דתות ראשיות

35.1% בודהיזם, 33.0% טאואיזם, 18.7% חסרי דת,
3.9% נצרות, 3.5% גואנדו,
2.4% אחר, 2.2% טיאנדיזם,
1.1% מילדאדו, 0.8% זיליאיזם,
0.7% זאויונאיזם

70.6% נצרות - 46.5% פרוטסטנטית, 20.8% קתוליות,
1.6% מורמוניזם, 1.7% נצרות אחרת, 22.8% לא דתיים,
1.9% יהדות, 0.9% אסלאם, 0.7% בודהיזם, 0.7% הינדואיזם[10]

תוצר מקומי גולמי לנפש $50,294 (2017) $59,501 (2017)
גדילת תוצר מקומי גולמי 2.4% (2019 est.) 2.6% (2015)
מדד ג'יני 32.8 40.8
מדד הפיתוח האנושי 0.907 0.915
מטבע דולר טאייוואני חדש דולר אמריקאי
הוצאה צבאית 10 מיליארד דולר 640 מיליארד דולר
אנשי צבא 290,000 2,349,950
כוח עבודה 11,550,000 202,265,000
טלפונים ניידים 28,610,000 327,577,529

מנהיגים

להלן ציר הזמן של מנהיגי ארצות הברית וטאיוואן החל משנת 1950.

הארי טרומןדווייט אייזנהאוארג'ון קנדילינדון ג'ונסוןריצ'רד ניקסוןג'רלד פורדג'ימי קרטררונלד רייגןג'ורג' הרברט ווקר בושביל קלינטוןג'ורג' ווקר בושברק אובמהדונלד טראמפלי דזונגז'ןצ'יאנג קאי שקין צ'ייה-קןצ'יאנג צ'ינג-קואוצ'ן שואי-ביאןלי דנגחוויימא יינג-ג'יוצאי אינג-וןUnited StatesTaiwan

היסטוריה

טאיוואן תחת שלטון צ'ינג ושלטון יפני (לפני 1945)

הקונסוליה של ארצות הברית בטאיהוקו, פורמוסה

שני דיפלומטים אמריקאים בשנות החמישים של המאה העשרים הציעו לכבוש את האי טאיוואן מסין, אך הרעיון נדחה.[11][12] האבוריג'ינים שבטאיוואן תקפו וטבחו בספינות מערביות ודיפלומטים אמריקאים שניסו לעזור להם.[13] גם בשנת 1867, במהלך פרשת רובר, תקפו והרגו תושבי טאיוואן צוותי שייטות אמריקאיות. לאחר מכן התנפלו נגד והכניעו משלחת נקמה של הצבא האמריקני, והרגו אמריקאי נוסף במהלך הקרב.[14]

בעידן היפני החזיקה ארצות הברית בקונסוליה בטאיהוקו, פורמוסה (היום טאיפיי ) משנת 1913. הקונסוליה נסגרה בשנת 1941 בגלל הכרזת ארצות הברית על מלחמה ביפן. האתר מוגן כעת כקונסוליה האמריקאית לשעבר בטאיפיי.

הרפובליקה הסינית בטאיוואן

ביאנג והעידן הלאומני

בשנת 1784 ניסתה ארצות הברית לשלוח קונסול לסין, אך הדבר נדחה על ידי ממשלת סין. היחסים הרשמיים ביניהן החלו רק ב-16 ביוני 1844 תחת הנשיא ג'ון טיילר,[2] שהוביל להסכם וונגקסיה בשנת 1845.

בזמן שהייתה טאיוואן בשליטה יפנית, בעקבות מהפכת שינהאי בשנת 1911, שהפילה את שושלת צ'ינג, הכירה ממשלת ויליאם טאפט בממשלת הרפובליקה הסינית (ROC) כממשלתה היחידה והלגיטימית. זו אוחדה מחדש על ידי ממשלה יחידה, בהנהגת הקוומינטנג (KMT) בשנת 1928. הזוכה הראשונה בפרס נובל לספרות, שנהגה לכתוב על הרפובליקה הסינית, הייתה פרל ס. באק, ילידת ארצות הברית שגדל בטאיוואן, שהרצאותיה משנת 1938 זכו לשם "הרומן הסיני".[15]

במהלך המערכה באסיה ובאוקיינוס השקט היו ארצות הברית וסין בעלות ברית נגד יפן. באוקטובר 1945, חודש לאחר כניעתה של יפן, נשלחו נציגי צ'אנג קאי שק מטעם מעצמות בעלות הברית לפורמוסה להיווכח בכניעת הכוחות היפניים. עם זאת, בתקופת שנות הארבעים לא הייתה הכרה מצד ממשלת ארצות הברית כי טאיוואן שולבה אי פעם בשטח הלאומי הסיני.[16] צ'אנג המשיך להביע חשדנות במניעיה של אמריקה בנושא.[17]

הנסיגה לטאיוואן

עם פרוץ מלחמת קוריאה חידש ממשל טרומן את הסיוע הכלכלי והצבאי לרפובליקה הסינית בטאיוואן ונטרל את מצר טאיוואן על ידי הצי השביעי של ארצות הברית כדי לעצור פלישה קומוניסטית לפורמוסה.[18][19] הנוכחות הצבאית של ארצות הברית בטאיוואן כללה את הקבוצה המייעצת לסיוע צבאי (MAAG) ומפקדת ההגנה של ארצות הברית בטאיוואן (USTDC). עד שארצות הברית הכירה רשמית ברפובליקה העממית של סין בשנת 1979, וושינגטון העניקה לרפובליקה הסינית מענקים כספיים על בסיס חוק סיוע החוץ,[20] וחוק הביטחון ההדדי שלהסוכנות האמריקנית לפיתוח בינלאומי שנחקק על ידי הקונגרס האמריקני. חוזה ההגנה ההדדית של סין-אמריקה נחתם בין ממשלות ארצות הברית והרפובליקה הסינית בשנת 1954 ונמשך עד 1979.

עמדתו הרשמית של משרד החוץ האמריקני בשנת 1959 הייתה:

בירתה הזמנית של הרפובליקה של סין נמצאת בטאיפיי, טאיוואן (פורמוסה) מאז דצמבר 1949; ממשלת הרפובליקה הסינית היא בעלת הסמכות על האי; הריבונות של פורמוסה לא מועברת לסין; פורמוסה אינה חלק מסין כמדינה, לפחות עד כה, ולא עד להלן, אלא אם כן נחתמו הסכמים מתאימים. ניתן לומר כי פורמוסה היא שטח או אזור שנכבש ומנוהל על ידי ממשלת הרפובליקה הסינית, אך אינה מוכרת רשמית כחלק מהרפובליקה של סין.[21]

מאז 1979

נציגות טאיוואן בוושינגטון הבירה, ארצות הברית

בשיאה של הפיצול הסיני-סובייטי, ובתחילת הרפורמה בכלכלת סין, ארצות הברית החליפה אסטרטגית את ההכרה הדיפלומטית מהרפובליקה הסינית לרפובליקה העממית של סין בינואר 1979 כדי להתמודד עם ההשפעות הפוליטיות והאיומים הצבאיים של ברית המועצות. שגרירות ארצות הברית בטאיפיי 'הועברה' לבייג'ינג ושגרירות טאיוואן בארצות הברית נסגרה. לאחר שבירת היחסים הדיפלומטיים, ארצות הברית סיימה את ברית ההגנה ההדדית עם טאיוואן ב-1 בינואר 1980.

ב-10 באפריל 1979 חתם הנשיא המריקני ג'ימי קרטר בחוק את חוק יחסי טאיוואן (TRA), אשר יצר סמכות משפטית לניהול יחסים בלתי רשמיים עם טאיוואן. אינטראקציות מסחריות, תרבותיות ואחרות בארצות הברית עם תושבי טאיוואן מוקלים על ידי המכון האמריקני בטאיוואן (AIT), תאגיד פרטי למלכ"רים. למכון מטה באזור וושינגטון הבירה ומחזיק משרדים בטאיפיי וגאושיונג, וזה מורשה להנפיק ויזות, לקבל בקשות דרכון ולספק סיוע לאזרחי ארצות הברית בטאיוואן. ארגון מקביל, הנציגות הכלכלית והתרבותית של טאיפיי בארצות הברית (TECRO), הוקם על ידי טאיוואן, ולו מטה בטאיפיי, סניף ייצוגי בוושינגטון הבירה, ו-11 משרדים כלכליים ותרבותיים של טאיפיי (TECO) ביבשת ארצות הברית וגואם. חוק יחסי טאיוואן (TRA) ממשיך לספק את הבסיס המשפטי למערכת היחסים הלא רשמית בין ארצות הברית לטאיוואן, ומעגן את המחויבות של ארצות הברית לסייע לטאיוואן לשמור על יכולת ההגנה שלה.

ביולי 2002, שר המשפטים צ'ן דינג-נאן ( 陳定南 ) הפך לפקיד ממשלת טאיוואן הראשון שהוזמן לבית הלבן לאחר שארצות הברית הכירה בטאיוואן מחדש.

גם לאחר ההכרה, ארצות הברית עדיין מנהלת יחסים דיפלומטיים לא רשמיים עם טאיוואן באמצעות הנציגות הכלכלית והתרבותית של טאיפיי; ראשה של הנציגות בוושינגטון הבירה הוא סטנלי קאו.[22][23] בהיעדר הכרה דיפלומטית, במדינה הנוכחית, קשרי טאיוואן-ארצות הברית מונחים באופן רשמי תחת חוק יחסי טאיוואן על ידי הקונגרס האמריקני להמשך היחסים לאחר 1979.

בשנת 2013 הועלה חוק המדיניות של טאיוואן והועבר בוועדת הממשלה לענייני חוץ על ידי הקונגרס האמריקני על מנת לעדכן את מצב היחסים בין ארצות הברית לטאיוואן.[24][25]

הקשרים המסחריים האמריקניים עם טאיוואן נשמרו והתרחבו מאז 1979. טאיוואן ממשיכה ליהנות ממימון בנק הייצוא-ייבוא, מהערבויות של תאגיד השקעות פרטיות בחו"ל, וממצב יחסי הסחר התקינים (NTR). בשנים האחרונות התמקדו עסקאות המכון האמריקני בטאיוואן בהרחבת הגישה לשוק עבור מוצרים ושירותים אמריקאים. המכון קיים סדרה של דיוני סחר שהתמקדו בחששות בנושא זכויות יוצרים וגישה לשוק עבור מוצרים ושירותים אמריקאים.

ב-16 בדצמבר 2015, ממשל אובמה הודיע על עסקה למכירת נשק בשווי 1.83 מיליארד דולר לכוחות המזוינים של טאיוואן, שנה ושמונה חודשים לאחר שהקונגרס האמריקני העביר את חוק אישור חוק יחסי טאיוואן וחוק העברת כלי השיט משנת 2014 כדי לאפשר את מכירת פריגטות של אוליבר הזארד פרי לטאיוואן. העסקה תכלול מכירת שתי פריגטות של חיל הים האמריקני, טילי נ"ט, כלי רכב לתקיפה וכן טילי קרקע-אוויר FIM-92.[26][27] משרד החוץ של סין הביע את מורת רוחו מהמכירות והוציא לארצות הברית "אזהרה נוקבת" באומרו כי הדבר יפגע ביחסי ארצות הברית–סין.[28]

מתחם חדש של 250 מיליון דולר למכון האמריקני בטאיוואן נחשף ביוני 2018.[29] הרשויות הסיניות העריכו את הפעולה הזו כהפרה של הצהרת המדיניות "סין אחת" ודרשו שארצות הברית תפסיק כל קשר עם טאיוואן ללא הסכמת סין.[1]

בספטמבר 2018 אישרה ארצות הברית מכירת חלפים וציוד נוסף בשווי 330 מיליון דולר לקיום חיל האוויר של הרפובליקה הסינית.[30][31]

ביולי 2019 אישר משרד החוץ האמריקני מכירת M1 אברמס, טילי סטינגר וציוד נלווה, בשווי של 2.2 מיליארד דולר לטאיוואן.[32]

סוגיות בולטות

בשנת 1949, כאשר כוחותיו של ג'נרליסימו צ'אנג קאי-שק התפשטו לטאיוואן בסוף מלחמת האזרחים הסינית, וושינגטון המשיכה להכיר ב"רפובליקה הסינית" של צ'אנג כממשלת כל סין. בסוף 1978 הודיעה וושינגטון כי תפר את היחסים עם הממשלה בטאיפיי ותכיר רשמית ברפובליקה העממית של סין (PRC) כ"ממשלת סין היחידה החוקית".[33] עם זאת, מדיניות "סין אחת" של וושינגטון אין פירושה שארצות הברית מכירה בכך, ואף לא מסכימה עם טענות בייג'ינג לריבונות על טאיוואן.[33][34] ב-14 ביולי 1982 הבטיח ממשל רייגן הרפובליקני הבטחות ספציפיות לטאיוואן, שארצות הברית לא קיבלה את טענת סין לריבונות על האי,[35] ומשרד החוץ האמריקני הודיע לסנאט כי "ארצות הברית אינה בוחרת עמדה בשאלת הריבונות של טאיוואן".

משרד החוץ האמריקני, במסמך יחסיו האמריקניים עם טאיוואן, קובע כי "ארצות הברית וטאיוואן נהנות ממערכת יחסים לא רשמית חזקה. ארצות הברית הכירה בממשלת הרפובליקה העממית של סין כממשלה החוקית היחידה של סין, תוך הכרה בעמדה הסינית כי יש רק סין אחת בלבד וטאיוואן היא חלק מסין.[36]

עמדתה של ארצות הברית ביחס לטאיוואן באה לידי ביטוי ב"שש ההבטחות לטאיוואן", ב"שלושת המסרים" ובחוק יחסי טאיוואן (TRA).[37] שש ההבטחות כוללות: 1. ארצות הברית לא הסכימה לקבוע מועד לסיום מכירת הנשק לטאיוואן; 2. ארצות הברית לא הסכימה לקיים התייעצויות קודמות עם הסינים בנושא מכירת נשק לטאיוואן; 3. ארצות הברית לא תמלא שום תפקיד תיווך בין טאיוואן לבייג'ינג; 4. ארצות הברית לא הסכימה לשנות את חוק יחסי טאיוואן; 5. ארצות הברית לא שינתה את עמדתה ביחס לריבונות על טאיוואן; ו 6. ארצות הברית לא תפעיל לחץ על טאיוואן להיכנס למשא ומתן עם הסינים.[38]

הנשיא ג'ון קנדי וסגן הנשיא לינדון ג'ונסון נפגשים עם צ'ן צ'נג, סגן נשיא הרפובליקה של סין, ב-31 ביולי 1961

למרות היחסים הידידותיים עם סין, נשיא ארצות הברית ג'ורג' וו. בוש נשאל ב-25 באפריל 2001, "אם טאיוואן הייתה מותקפת על ידי סין, האם אנחנו (ארצות הברית) מחויבים להגן על הטאיוואנים?" הוא השיב, "כן, אנחנו כן... והסינים חייבים להבין את זה. ארצות הברית תעשה ככל שנדרש כדי לעזור לטאיוואן להגן על עצמה".[39] הוא הבהיר כי "אף על פי שיש לנו (סין וארצות הברית) אינטרסים משותפים, הסינים חייבים להבין שיהיו כמה תחומים שבהם אנחנו לא מסכימים".

סגן שר ההגנה, אשטון קרטר, מברך את נציג טאיוואן לארצות הברית ג'ייסון יואן וסגן שר ההגנה אנדרו יאנג לפני פגישה בפנטגון ב-2 באוקטובר 2012

ב-19 ביוני 2013, משרד החוץ של הרפובליקה הסינית הביע הכרת תודה על הצעת החוק של הקונגרס האמריקני לתמיכה בהצעה של טאיוואן להשתתף בארגון הבינלאומי לתעופה אזרחית (ICAO).[40] ב-12 ביולי 2013, חתם נשיא ארצות הברית ברק אובמה חתם לחוק HR 1151, המתעד את תמיכתה המלאה של ממשלת ארצות הברית בהשתתפות טאיוואן בארגון כישות לא ריבונית.[41] ארצות הברית המשיכה במכירת ציוד צבאי הגנתי לטאיוואן בהתאם לחוק יחסי טאיוואן, הקובע מכירות כאלה ומכריז כי השלום והיציבות באזור הם האינטרסים של ארצות הברית.

קיום היחסים הדיפלומטיים עם סין הוכר כאינטרס ארוך טווח של ארצות הברית על ידי שבע ממשלות רצופות; עם זאת, שמירה על יחסים חזקים ובלתי רשמיים עם טאיוואן היא גם יעד מרכזי בארצות הברית, בהתאם לרצונה לתמוך בשלום וביציבות באסיה. בהתאם למדיניות סין, ארצות הברית אינה תומכת בעצמאות טאיוואן דה יורה, אולם היא תומכת בחברות של טאיוואן בארגונים בינלאומיים מתאימים, כמו ארגון הסחר העולמי, הפורום לשיתוף פעולה כלכלי אסיה - האוקיינוס השקט (APEC) והבנק לפיתוח אסיה, שם מדינה ריבונית אינה דרישה לחברות. בנוסף, ארצות הברית תומכת בהזדמנויות מתאימות לשמיעת קולה של טאיוואן בארגונים שבהם חברותה אינה אפשרית.

ב-2 בדצמבר 2016, נשיא ארצות הברית הנבחר דונלד טראמפ קיבל את קריאת הברכה של נשיא טאיוואן צאי אינג-וון, וזו הייתה הפעם הראשונה מאז 1979 שהנשיא הנבחר דיבר בפומבי עם מנהיג טאיוואן.[42] דונלד טראמפ הצהיר כי הקריאה הייתה בנושא "הקשרים הכלכליים, הפוליטיים והביטחוניים ההדוקים בין טאיוואן לארצות הברית".[43]

שר החוץ של ועדת הקונגרס, וואנג יי, הצהיר במהרה כי סין מתנגדת לכל מהלך להפרדת המדינה, מבלי להזכיר במפורש את שיחת הטלפון בין צאי לטראמפ.[44]

ב-16 במרץ 2018 חתם הנשיא טראמפ על חוק הנסיעות בטאיוואן,[45] המאפשר תקשורת דיפלומטית ברמה גבוהה בין גורמים טאיוואניים ואמריקאים, ומעודד ביקורים בין פקידי ממשל של ארצות הברית וטאיוואן בכל הרמות.[46][47] החקיקה עוררה זעם מצד סין,[48] והתקבלה באהדה רבה על ידי טאיוואן.[49]

ייצוג

ראו גם

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא יחסי ארצות הברית – טאיוואן בוויקישיתוף

הערות שוליים

  1. ^ Steve, Chabot (2018-03-16). "H.R.535 - 115th Congress (2017-2018): Taiwan Travel Act". Congress.gov (באנגלית). נבדק ב-2018-04-04.
  2. ^ 2.0 2.1 "A GUIDE TO THE UNITED STATES' HISTORY OF RECOGNITION, DIPLOMATIC, AND CONSULAR RELATIONS, BY COUNTRY, SINCE 1776: CHINA". history.state.gov. U.S. Department of State. נבדק ב-2 במאי 2015. Mutual Recognition, 1844. Formal recognition by the United States of the Empire of China, and by the Empire of China of the United States, came on or about June 16, 1844, when U.S. Envoy Extraordinary and Minister Plenipotentiary Caleb Cushing presented his credentials and met with Chinese official Qiying to discuss treaty negotiations. Prior to this, the United States had dispatched consuls to Guangzhou as early as 1784—the first was Samuel Shaw, the supercargo on the Empress of China—but these had never been formally received by Chinese officials as state representatives. The two countries had acknowledged each other's existence before 1844, but the negotiations and treaty of that year marked the first recognition under international law. {{cite web}}: (עזרה)
  3. ^ "Thesis". repository.library.georgetown.edu.
  4. ^ "We're sorry, that page can't be found" (PDF). fpc.state.gov.
  5. ^ Benson, Brett; Niou, Emerson (7 באפריל 2000). "Comprehending strategic ambiguity: US policy toward the Taiwan Strait security issue". {{cite web}}: (עזרה)
  6. ^ "Statistics from Statistical Bureau". National Statistics, Republic of China (Taiwan). נבדק ב-17 במאי 2018. {{cite web}}: (עזרה)
  7. ^ "Population Clock". Census Bureau. Census Bureau. נבדק ב-4 בספטמבר 2016. {{cite web}}: (עזרה)
  8. ^ "The World Factbook".
  9. ^ "Population by sex, annual rate of population increase, surface area and density" (PDF). United Nations Statistics Division.
  10. ^ "United States". Census Bureau. Census Bureau. נבדק ב-4 בספטמבר 2016. {{cite web}}: (עזרה)
  11. ^ Leonard H. D. Gordon (2009). Confrontation Over Taiwan: Nineteenth-Century China and the Powers. Lexington Books. pp. 32–. ISBN 978-0-7391-1869-6.
  12. ^ Leonard Gordon, "Early American Relations with Formosa, 1849–1870." Historian 19.3 (1957): 262-289 at pp 271-77.
  13. ^ Leonard Gordon, "Early American Relations with Formosa, 1849–1870." at pp 264-68.
  14. ^ The Nation. 1889. pp. 256–57.
  15. ^ Pearl S. Buck (1938), The Chinese Novel: Lecture Delivered before the Swedish Academy at Stockholm, December 12, 1938, by Pearl S. Buck.
  16. ^ "Plebiscite Proposal". נבדק ב-12 בדצמבר 2009. {{cite web}}: (עזרה)
  17. ^ Fenby, Jonathan (2005). Chiang Kai Shek: China's Generalissimo and the Nation He Lost. Carroll & Graf Publishers. p. 413. ISBN 0-7867-1484-0. נבדק ב-28 ביוני 2010. {{cite book}}: (עזרה)
  18. ^ "The Chinese Revolution of 1949". history.state.gov (באנגלית אמריקאית). נבדק ב-2018-11-23.
  19. ^ "Taiwan's plan to take back mainland". BBC News (באנגלית בריטית). 2009-09-07. נבדק ב-2018-11-23.
  20. ^ "Archived copy". אורכב מ-המקור ב-17 בפברואר 2007. נבדק ב-2013-04-03. {{cite web}}: (עזרה); (עזרה)
  21. ^ Frank Chiang (2017). The One-China Policy: State, Sovereignty, and Taiwan's International Legal Status. Elsevier Science. p. 229. ISBN 9780081023150.
  22. ^ "American Institute in Taiwan".
  23. ^ "Archived copy". אורכב מ-המקור ב-19 בפברואר 2014. נבדק ב-2012-06-29. {{cite web}}: (עזרה); (עזרה)
  24. ^ "H.R. 419, Taiwan Policy Act of 2013".
  25. ^ "HR 419" (PDF). GPO.gov.
  26. ^ "US to sell arms to Taiwan despite Chinese opposition". BBC News. 16 בדצמבר 2015. נבדק ב-17 בדצמבר 2015. {{cite news}}: (עזרה)
  27. ^ "Obama to push ahead on Taiwan frigate sales despite Chinese anger". CNBC. Reuters. 14 בדצמבר 2015. נבדק ב-17 בדצמבר 2015. {{cite news}}: (עזרה)
  28. ^ "China warns against first major US-Taiwan arms sale in four years". The Guardian. Reuters. 16 בדצמבר 2015. נבדק ב-17 בדצמבר 2015. {{cite news}}: (עזרה)
  29. ^ Horton, Chris (12 ביוני 2018). "U.S. Unveils an Office in Taiwan, but Sends No Top Officials". The New York Times. {{cite news}}: (עזרה)
  30. ^ Waldron, Greg (25 בספטמבר 2018). "USA approves support package for Taiwan air force". FlightGlobal. Singapore. אורכב מ-המקור ב-25 בספטמבר 2018. נבדק ב-25 בספטמבר 2018. {{cite web}}: (עזרה)
  31. ^ "Taipei Economic and Cultural Representative Office in the United States (TECRO) – Foreign Military Sales Order (FMSO) II Case". United States Defense Security Cooperation Agency. Washington: United States Department of Defense. 24 בספטמבר 2018. אורכב מ-המקור ב-25 בספטמבר 2018. נבדק ב-25 בספטמבר 2018. {{cite web}}: (עזרה)
  32. ^ "U.S. State Department approves possible $2.2 billion arms sale to Taiwan". Reuters. נבדק ב-8 ביולי 2019. {{cite web}}: (עזרה)
  33. ^ 33.0 33.1 "Stating America's Case to China's Hu Jintao: A Primer on U.S.-China-Taiwan Policy". The Heritage Foundation.
  34. ^ "Stating America's Case to China's Hu Jintao: A Primer on U.S.-China-Taiwan Policy". The Heritage Foundation.
  35. ^ For a detailed description of the U.S. "one China" stance, see Ambassador Harvey Feldman, "A Primer on U.S. Policy Toward the 'One-China' Issue: Questions and Answers," Heritage Foundation Backgrounder No. 1429, April 12, 2001.
  36. ^ "Taiwan".
  37. ^ "Stating America's Case to China's Hu Jintao: A Primer on U.S.-China-Taiwan Policy". The Heritage Foundation.
  38. ^ Testimony of John H. Holdridge, Assistant Secretary of State for East Asian Affairs, in hearing, China-Taiwan: United States Policy, Committee on Foreign Affairs, U.S. House of Representatives, 97th Cong., 2nd Sess., August 18, 1982, pp. 15-16. Holdridge described the Six Assurances in his memoir, Crossing the Divide, p. 232.
  39. ^ "Archived copy". אורכב מ-המקור ב-10 בנובמבר 2003. נבדק ב-2014-06-01. {{cite web}}: (עזרה); (עזרה)
  40. ^ "Taiwan grateful for U.S. House support for ICAO bid".
  41. ^ "US passes law supporting Taiwan ICAO bid".
  42. ^ "Trump risks showdown with China after call with Taiwan". CNN. 2 בדצמבר 2016. נבדק ב-3 בדצמבר 2016. {{cite news}}: (עזרה)
  43. ^ "Trump speaks with Taiwanese president, a major break with decades of U.S. policy on China". Washington Post.
  44. ^ Jianfeng, Zhang. "Chinese FM: China opposes any move to separate the country - CCTV News - CCTV.com English". english.cctv.com.
  45. ^ van der Wees, Gerrit (19 במרץ 2018). "The Taiwan Travel Act in Context". thediplomat.com. The Diplomat. נבדק ב-4 ביוני 2018. {{cite web}}: (עזרה)
  46. ^ "U.S. president signs Taiwan Travel Act despite warnings from China - Politics - FocusTaiwan Mobile - CNA English News".
  47. ^ (www.dw.com), Deutsche Welle. "Donald Trump signs Taiwan Travel Act, drawing China's ire - DW - 17.03.2018". DW.COM.
  48. ^ "China urges US to 'correct mistake' on Taiwan rules - Taipei Times". Taipeitimes.com.
  49. ^ "Beijing 'strongly dissatisfied' as Trump signs Taiwan Travel Act". 17 במרץ 2018. {{cite web}}: (עזרה)
  50. ^ 台灣指南. "美洲". 台灣指南. נבדק ב-2019-12-09.
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

34226279יחסי ארצות הברית – טאיוואן

אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=יחסי_ארצות_הברית_–_טאיוואן&oldid=2506193"