מבצע רעם מתגלגל

מבצע רעם מתגלגל

מטוסי F-105 ת'נדרצ'יף בתדלוק אווירי ממטוס בואינג KC-135 סטרטוטנקר בדרכם לצפון וייטנאם, 1966.
מלחמה: מלחמת וייטנאם
תאריכים	2 במרץ 1965 – 2 בנובמבר 1968 (3 שנים ו־35 שבועות)
מקום	צפון וייטנאם
עילה	תמיכת צפון וייטנאם בוייטקונג
תוצאה	הפסד אסטרטגי לארצות הברית
הצדדים הלוחמים מנהיגים לינדון ג'ונסון  הו צ'י מין  מפקדים ג'וזף מור ויליאם מומייר ג'ורג' בראון נגיואן קאו קי פונג תה תאי נגיואן ון טיין אבדות 1,084 הרוגים, שבויים ונעדרים 938 מטוסים 182,000-52,000 הרוגים 120 מטוסים

וייטנאם 1967-1964

מבצע רעם מתגלגל (באנגלית: Operation Rolling Thunder) היה כינויה של מערכת הפצצה אווירית הדרגתית וממושכת של דיוויזיית האוויר השנייה של ארצות הברית (מאוחר יותר חיל האוויר השביעי של ארצות הברית), צי ארצות הברית וחיל האוויר של דרום וייטנאם (VNAF), שנוהלה נגד צפון וייטנאם החל מ-2 במרץ 1965 ועד 2 בנובמבר 1968, במהלך מלחמת וייטנאם.

ארבע המטרות של המבצע, שהשתנו במהלך הזמן, היו לעודד את המוראל של משטר דרום וייטנאם בסייגון, לשכנע את צפון וייטנאם לחדול מתמיכתה במורדים הקומוניסטים בדרום וייטאנם מבלי לעשות שימוש בכוחות יבשה בתוככי צפון וייטנאם, להרוס את מערכת התובלה, התעשייה וההגנה האווירית של צפון וייטנאם ולבלום את שטף האנשים והאספקה לתוככי דרום וייטנאם. השגתן של מטרות אלה נעשתה קשה עקב המגבלות שהוטלו על ארצות הברית ובעלות בריתה עקב אילוצי המלחמה הקרה ועקב הסיוע הצבאי שקיבלה צפון וייטנאם מבעלות בריתה הקומוניסטיות, ברית המועצות והרפובליקה העממית של סין.

מבצע רעם מתגלגל היה למערכת האוויר-יבשה האינטנסיבית ביותר בתקופת המלחמה הקרה. ואכן, הייתה זו המערכה הקשה ביותר של חיל האוויר של ארצות הברית מאז ההפצצה של גרמניה הנאצית במלחמת העולם השנייה. כשהיא נתמכת בבעלות בריתה הקומוניסטיות, הכניסה צפון וייטנאם לשימוש תמהיל של נשק אוויר-אוויר וקרקע-אוויר מתוחכם שיצר את אחד ממערכי ההגנה האווירית האפקטיביים ביותר שאתו התמודדו צוותי האוויר האמריקאים.

רקע

בתגובה לביטול הבחירות ב-1956 כחלק ממהלך האיחוד מחדש של וייטנאם ודיכוים של הקומוניסטים בסוף שנות החמישים על ידי נשיא דרום וייטנאם, נו דין דיים, החלה האנוי לשלוח כלי נשק ואספקה ללוחמי הגרילה של "החזית הלאומית לשחרור דרום וייטנאם" (הוייטקונג), שפעלו להפלת ממשלת סייגון שנתמכה על ידי ארצות הברית. כדי להילחם בוייטקונג וכדי לחזק את ממשלת הדרום, שלחה בתחילה ארצות הברית סיוע כספי, יועצים צבאיים ואספקה. בין השנים 1957 – 1963, מצאה ארצות הברית את עצמה מחויבת, באמצעות אסטרטגיית תורת הבלימה ועל ידי אמונתה בתאוריית הדומינו, להגן על דרום וייטנאם מפני מה שהיא ראתה כתוקפנות קומוניסטית מתפשטת.

מדיניותה של ארצות הברית הוכתבה באותה עת על ידי רצונה לחזק את ממשלת סייגון. שום מחויבות נוספת של האמריקאים לא יושמה ללא הוכחה ממשית לחשיבותה לשרידותו של המשטר בדרום. בכל אופן, האירועים בוייטנאם התנהלו על פי מדיניות זו. בראשית שנת 1965, התחושה הייתה שללא הרחבת המעורבות האמריקאית, ממשלת סייגון לא תשרוד. ב-8 בפברואר הדגיש נשיא ארצות הברית, לינדון ג'ונסון, במברק ששיגר לשגריר ארצות הברית בדרום וייטנאם, מקסוול טיילור, שהמטרה העליונה של מבצע ההפצצה יהיה להעלות את המוראל של סייגון, לא להשפיע על האנוי.

באותה עת הועלו שאלות בחוגי הממשל האמריקאי והפיקוד הצבאי על הדרכים הטובות ביותר להסיט את האנוי, שנתפסה כמוקד המרידה הקומוניסטית בדרום, ממהלכי פעולתה. נראה היה שהתשובה תתבסס על הכנסתו לפעולה של הכוח האווירי. ב-1964 רוב פקידי הממשל האזרחיים בסביבתו של הנשיא ג'ונסון היו שותפים לאמונתם של אנשי המטות המשולבים ביעילותן של ההפצצות ברמה זו או אחרת. אמונתם זו התבססה על כך שאומה קטנה כמו צפון וייטנאם, עם בסיס תעשייתי צר, שרק החלה להתאושש ממלחמת הודו-סין הראשונה, לא תהיה מעוניינת לסכן את יכולת הקיום הכלכלית שלה על ידי תמיכה במורדים בדרום. על תהליך קבלת החלטות זה השפיעו באופן תמידי החששות מצעדי נגד אפשריים או התערבות ישירה של ברית המועצות, או של סין, או של שתיהן. פקידי הממשל האזרחיים וקציני הצבא היו חלוקים בדעותיהם על הדרך להשפיע על רצונה של האנוי לתמוך במורדים בדרום. פקידי הממשל חשבו במושגים של שינוי התנהגות המשטר בעוד שלקציני הצבא היה יותר עניין בשבירת רצונו של המשטר בצפון.

באוגוסט 1964, כתוצאה מתקרית מפרץ טונקין, שבה ספינות של צי ארצות הברית טענו שהן הותקפו על ידי סירות סיור צפון וייטנאמיות, הורה הנשיא ג'ונסון לשגר כתגמול מתקפות אוויריות ("מבצע חץ נוקב" - Operation Pierce Arrow) כנגד הצפון. פעולה זו לא סיפקה את ראשי הצבא, שדרשו לפתוח במערכה רחבה ואגרסיבית יותר.

תחילת המבצע

בסוף אוגוסט התווה מטה הכוחות המשולבים רשימה של 94 מטרות להשמדה כחלק ממערכה אווירית משולבת שתארך שמונה שבועות נגד מערכת התובלה הצפון-וייטנאמית. עם רשימת מטרות זו נמנו גשרים, קרפיפי רכבת, רציפים, מחנות צבא ומצבורי אספקה. עם זאת, היה לג'ונסון חשש שמערכה כזאת עלולה לגרום למעורבות ישירה של הסינים או הרוסים, מצב שעלול להתדרדר למלחמת עולם. בתמיכתו של מזכיר ההגנה, רוברט מקנמארה, סירב הנשיא לאשר מבצע הפצצה בלתי מוגבל שכזה.

תחת זאת, שיגרה ארצות הברית מתקפות אוויריות כנקמה על התקיפה שביצעו כוחות הווייטקונג ב-7 בפברואר 1965 על פלייקו ("מבצע חץ בוער" – Operation Flaming Dart) וכתגובה על מחנה אמריקאי בקוואי נהון ב-10 בפברואר ("מבצע חץ בוער 2"). מבצעים בהיקף מצומצם אלה שוגרו נגד חלקה הדרומי של צפון וייטנאם, שם היו מרוכזים עיקרי הכוחות הצבאיים שלה ושם היו ממוקמים מרכזי האספקה הראשיים.

כשהוא מיואש מהתקדמותם המתמדת של כוחות הווייטקונג וכשמופעלים עליו לחצים ממטה הכוחות המשולבים, אישר הנשיא לינדון ג'ונסון תוכנית הפצצה ממושכת, ששם הקוד שלה היה רעם מתגלגל, שלא הייתה מותנית בפעולותיה של צפון וייטנאם. מבצע רעם מתגלגל הוגדר כמערכה אווירית בת שמונה שבועות והוא בוצע בכפוף למגבלות של ג'ונסון ומקנמארה. אם פעולותיהם של המורדים הקומוניסטים בדרום יימשכו "בתמיכתה של צפון וייטנאם, המכות על צפון וייטנאם יורחבו ויהיו אינטנסיביות יותר כלפי מטרות שמצפון לקו הרוחב 19 צפון".

האמונה הייתה שלחץ סלקטיבי, בשליטת וושינגטון, בשילוב עם גישושים דיפלומטיים, יאלצו את האנוי לשים קץ לתוקפנות. פיקוד הצבא לא היה עדיין שבע רצון מאחר שבאותה עת, מבצע ההפצצה היה מוגבל למטרות שמדרום לקו הרוחב 19 צפון, שתקיפתה של כל אחת ואחת מהן הייתה טעונה את אישורם הישיר של הנשיא ושל מזכיר ההגנה.

הפעולה הראשונה במסגרת המבצע התבצעה ב-2 במרץ 1965 כנגד אזור אחסנת תחמושת ליד קסום באנג (Xom Bang). באותו יום, תקפו 19 מטוסי תקיפה A-1 Skyraider של חיל האוויר של דרום וייטנאם את בסיס הצי הצפון וייטנאמי בקוואנג קה (Quang Khe). האמריקאים לקו בהלם כאשר התברר להם ששישה כלי טיס שלהם הופלו במהלך הפעולה. חמישה מבין אנשי הצוות של מטוסים אלה חולצו, אך היה זה אות מבשר לבאות.

המשך ההתקפות

מתוך דבקות בגישה ההדרגתית, שעל פיה האיום בחורבן ישפיע בצורה טובה יותר כסימן לנחישותה של אמריקה לעומת החורבן עצמו, העדיפה ארצות הברית לתקוף מטרות חשובות בצפון וייטנאם ולא מטרות משניות. מתחילת מבצע רעם מתגלגל, הכתיבה וושינגטון את זהות המטרות שיותקפו, את המועדים המדויקים בהם יתבצעו ההתקפות, את סוגי כלי הטיס שישתתפו בתקיפות ומספרם, את סוג וגודל התחמושת שיעשה בהם שימוש בהתקפות ולעיתים גם את הכיוון שממנו יגיעו המטוסים למטרות. נאסר לתקוף בשטח של 60 ק"מ סביב לבירה האנוי ובשטח של 19 ק"מ מסביב לנמל הייפונג. אזור חיץ ברוחב של 48 ק"מ הותווה גם לאורך גבולה של צפון וייטנאם עם סין וגם בו נאסרה כל פעילות. לדבריו של ההיסטוריון של חיל האוויר האמריקאי, ארל טילפורד: "הקצאת המטרות הייתה חסרת כל קשר למציאות וניתן לראות זאת ברצף ההתקפות ובאופן האקראי שבו אושרו המטרות. שדות התעופה של הצפון, שעל פי כל מדיניות הקצאת מטרות הגיונית היו אמורים להיות מותקפים בשלב הראשון של המערכה, היו מחוץ לתחום".

אף על פי שחלק מהמגבלות הללו התרופפו או בוטלו מאוחר יותר, הייתה לנשיא ג'ונסון, בתמיכתו של מקנמארה, שליטה הדוקה במערכה – שהרתיחה כל העת את הפיקוד הצבאי האמריקאי – החל בחברי האגף הניצי של הקונגרס וכלה בחוגי הממשל. אחת המטרות העיקריות של המבצע, לפחות של הצבא, היה הצורך להטיל מצור על הייפונג ועל נמלים אחרים על ידי מיקוש אווירי, ובכך להאט או לבלום את שטף האספקה הימית שהועבר לצפון וייטנאם. הנשיא ג'ונסון סירב לנקוט בפעולה פרובוקטיבית שכזו ובכל אופן, פעולה כזו לא בוצעה אלא רק ב-1972. בנוסף, התקיימו התייעצויות בקנה מידה קטן ביותר בין ג'ונסון לבין ראשי הכוחות המזוינים במהלך תהליך בחירת המטרות. אפילו יושב ראש המטות המשולבים, ארל ווילר, לא נכח ברוב הדיונים החשובים במהלך 1965 והשתתף בהם רק לעיתים רחוקות.

רוב פעולות ההתקפה במהלך מבצע רעם מתגלגל יצאו מארבעה בסיסי אוויר בתאילנד: קוראט, טקאלי, אודון תאני ואובון. המטוסים תודלקו באוויר מעל לאוס לפני שטסו אל המטרות בצפון וייטנאם. לאחר שביצעו את ההתקפות, בדרך כלל באמצעות הפצצות צלילה, שבו כוחות ההפצצה לבסיסיהם בדרך ישירה לתאילנד או יצאו משמי צפון וייטנאם לשטח הבטוח יחסית של מפרץ טונקין. עד מהרה הוחלט, כדי להימנע מעימותים על המרחב אווירי בין חיל האוויר לבין הצי, לחלק את שטחה של צפון וייטנאם לשישה אזורי מטרות, שכל אחד מהם הוקצה לאחת הזרועות ולזרוע האחרת נאסר לטוס בשמי אותו אזור.

ההתקפות של הצי בוצעו מסיפוניהן של נושאות המטוסים של "כוח משימה 77". ששייט מול חופי צפון וייטנאם בנקודה שכונתה Yankee Station. מטוסי הצי, שלהם היה טווח טיסה קצר יותר (ונשאו מטען פצצות קל יותר) בהשוואה לעמיתיהם מחיל האוויר, תקפו את שטחה של צפון וייטנאם מכוון הים ורוב מטרותיהם היו ברצועת החוף.

ב-3 באפריל שכנע מטה הכוחות המשולבים את הנשיא לינדון ג'ונסון ואת מקנמארה לשגר מתקפה של ארבעה שבועות על קווי האספקה של צפון וייטנאם, שנועדה לבודד את המדינה ממקורות האספקה שלה בסין ובברית המועצות. כשליש מהיבוא של צפון וייטנאם עבר במסילת הברזל הצפון-מזרחית מסין ושני השלישים האחרים הגיעו בדרך הים להייפונג ולנמלים נוספים. בפעם הראשונה במערכה, נבחרו מטרות על פי חשיבותן הצבאית ולא על פי ההשלכות הפסיכולוגיות של תקיפתן. במהלך ארבעה שבועות אלה, הושמדו 26 גשרים ו-7 מעבורות. מטרות נוספות כללו את מערכת המכ"ם הנרחבת של צפון וייטנאם, מחנות צבא ומצבורי תחמושת.

בכל אופן, רצועת הגבול שבדרומה של צפון וייטנאם נותרה מוקד הפעילות וסך כל התקיפות בה עלו מ-3,600 באפריל ל-4,000 במאי. בהדרגה בוצע מעבר מתקיפת מטרות מוגדרות מראש ל"משימות סיורים חמושות", שבהן כוחות אוויריים קטנים סיירו לאורך כבישים, מסילות ברזל ונהרות, כדי לאתר מטרות מזדמנות. בתחילה בוצעו שתי משימות כאלה בשבוע ובסוף 1965 עלתה תדירותן ל-200 משימות שבועיות. בסופו של דבר, היה שיעורן של משימות הסיור החמושות 75% מכלל משימות ההפצצה, בין השאר בשל העובדה שמשימות תקיפת מטרות מוגדרות מראש ותהליך אישורן היו מסובכות ומסורבלות.

שינוי סדרי העדיפויות ותקיפת מצבורי דלקים

מטוס F-105 נפגע על ידי טיל SA-2 בשמי צפון וייטנאם, 14 בפברואר 1968

אם מטרתו של מבצע רעם מתגלגל הייתה לאלץ את האנוי לחדול ממעורבותה הצבאית בלחימה בדרום וייטנאם, לא נראה היה שמטרה זו הושגה. ב-8 באפריל, בתגובה לקריאות לפתיחת משא ומתן לשלום, הצהיר ראש ממשלת צפון וייטנאם, פם ון דונג, שהמשא ומתן יוכל להתבסס על התנאים הבאים: הפסקה מוחלטת של ההפצצות, הוצאת כל הכוחות האמריקאים מדרום וייטנאם, הכרה של ממשלת סייגון בדרישות הוייטקונג והסכמה שאיחודה מחדש של וייטנאם תבוצע על ידי הוייטנאמים עצמם. כדי לאיים על האמריקאים, ביצע חיל האוויר של צפון וייטנאם את פעולתו הראשונה ב-3 באפריל כאשר מטוסי מיג-17 שלו תקפו מטוסים אמריקאים.

כל המתווה של המאמץ המלחמתי האמריקאי שונה ב-8 במרץ 1965, כאשר 3,500 חיילים חיל הנחתים של ארצות הברית נחתו בדננג, לכאורה כדי להגן על שדות התעופה בדרום שנועדו לשימוש במסגרת מבצע רעם מתגלגל. משימתם של כוחות הקרקע הורחבה לביצוע פעולות יבשתיות ומאותה עת ואילך המערכה האווירית הפכה להיות משנית. עד לשבוע השלישי של אפריל, נהנו הפעולות שבוצעו במסגרת מבצע רעם מתגלגל ממעמד שווה למשימות האוויריות שבוצעו בדרום. לאחר מכן, צומצם מספרן של משימות התקיפה שבוצעו כסיוע לפעילות הקרקעית בדרום או שהן בוטלו.

עד 24 בדצמבר 1965 אבדו 170 כלי טיס אמריקאים במהלך המבצע (85 של חיל האוויר, 94 של הצי ואחד של חיל הנחתים). שמונה כלי טיס של חיל האוויר של דרום וייטנאם אבדו גם הם. חיל האוויר האמריקאי ביצע 25,971 גיחות והטיל פצצות במשקל של 32,063 טונות. טייסי הצי ביצעו 28,168 גיחות והטילו 11,144 טונות של פצצות. חיל האוויר הדרום וייטנאמי ביצע 682 גיחות, אך כמות התחמושת שהוא הטיל לא ידועה.

בטיסת סיור שהתקיימה ב-5 באפריל 1966 התברר שהצפון וייטנאמים מקימים עמדות שיכלו לשמש רק לסוללות טילי קרקע-אוויר. יחד העבירו חיל האוויר והצי של ארצות הברית בקשה לוושינגטון להתיר תקיפה של אתרים אלה, אך הם נענו בסירוב, עקב העובדה שרובם של אתרים אלה היו ממוקמים באזורים עירוניים אסורים לטיסה. ב-24 ביולי, הופל מטוס F-105 ת'נדרצ'יף על ידי טיל S-75 דווינה. שלושה ימים לאחר מכן, אושרה תקיפה חד פעמית של האתרים שמהם שוגרו טילים אלה. האמריקאים נפלו למלכודת מתוחכמת כאשר התברר שאתרים אלה היו מטרות דמה שהוקפו במערכות הגנה אנטי-אוויריות אמתיות. אחד הטייסים האמריקאים תיאר את הפעולה כ"סוף העולם". שישה מבין המטוסים שהשתתפו בתקיפה הושמדו, שניים מהטייסים נהרגו, אחד הוכרז כנעדר, שניים נשבו ואחד חולץ.

ב-29 ביוני 1966 אישר הנשיא לינדון ג'ונסון לתקוף מאגרי דלק ושמנים. הפיקוד הצבאי האמריקאי דחק לבצע פעולות כאלה כבר מתחילת המבצע, בהאמינו שמניעת אספקת הדלק והשמנים מצפון וייטנאם, תגרום לפגיעה אנושה במאמץ המלחמתי שלה. בתחילה נראו התקפות אלה כמוצלחות. השמדתן של חוות מכלים ליד האנוי והייפונג גרמו ל-CIA להעריך ש-70% ממתקנים הדלק של צפון וייטנאם הושמדו במחיר של 43 כלי טיס אמריקאים. אולם פעולות אלו גרמו רק לחוסר נוחות זמנית לצפון וייטנאמים, מכיוון שבהאנוי צפו מראש שמתקני הדלק יהוו מטרה מרכזית של ההפצצות האמריקניות, ולכן הם פיזרו את רוב מאגרי הדלק והשמנים שלהם במכלים של 50 גלונים ברחבי הארץ. תקיפות מאגרי הדלק והשמנים הופסקו ב-4 בספטמבר, לאחר שהמודיעין האמריקאי הודה שלא היו שום "עדויות למחסור בדלק ובשמנים בצפון וייטנאם".

קשיים

מטוסי A-6 אינטרודר של הצי, 1968

מבצע רעם מתגלגל חשף בעיות רבות של הכוחות הצבאיים שהשתתפו בו והחמיר בעיות נוספות. סוגיית מפתח בין-זרועית (שלא באה לידי פתרון עד 1968), הייתה בעיית הפיקוד בדרום-מזרח אסיה. דיוויזיית האוויר השנייה של חיל האוויר של ארצות הברית (שב-1 באפריל 1966 הפכה להיות חיל האוויר השביעי של ארצות הברית), הייתה אחראית לכאורה על הפעולות האוויריות בשמי צפון ודרום וייטנאם. עם זאת, היא הייתה כפופה לפיקוד הסיוע הצבאי בווייטנאם ולמפקדו, גנרל ויליאם וסטמורלנד, שנטה לראות את מוקד הבעיות שלו בדרום. לחיל האוויר השביעי/השלושה עשר, שהתמקם בתאילנד, שביצע את רוב התקיפות האוויריות בצפון וייטנאם, היה פיקוד כפול. הוא דיווח למפקדת חיל האוויר השביעי על סוגיות מבצעיות ולמפקדת חיל האוויר השלוש עשרה (ששכנה בפיליפינים) על בעיות לוגיסטיקה ומנהלה. מורכבות פיקודית זו נעשתה סבוכה אף יותר כאשר פוצל המאמץ האווירי לארבעה מרחבים מבצעיים נפרדים (בצפון וייטנאם, בדרום וייטנאם, בצפון לאוס ובדרומה).

כוח המשימה ה-77 של הצי קיבל את פקודותיו דרך הצי השביעי מפיקוד האוקיינוס השקט של ארצות הברית בהונולולו, דרך פיקוד חילות האוויר של האוקיינוס השקט (Pacific Air Forces). עקב כך, לא יכול היה הצי לשלב את פעולותיו האוויריות בצפון וייטנאם עם אלה של חיל האוויר. לגנרל ויליאם מומייר, מפקד חיל האוויר השביעי, היה הרושם שפיקוד האוקיינוס השקט ופיקוד חילות האוויר הפסיפיים שאפו לשמור לעצמם את השליטה בכלי הטיס שיצאו מהבסיסים בתאילנד. כדי לסבך את המצב עוד יותר, הפעילו שגרירי ארצות הברית בתאילנד (גרהאם מרטין) ובלאוס (ויליאם ה. סאליבן) את השפעתם שלא לצורך על החלטות מבצעיות ופיקודיות.

מבנה פיקוד מוזר זה היה מנוגד לגישת הפיקוד המאוחד של חיל האוויר, שעל פיה היה אמור מפקד אחד לשלוט ולתאם את כל הפעולה האווירית בזירת הלחימה. קיומה של שרשרת הפיקוד המורכבת, שדרכה היו אמורות לזרום כל הבקשות לפעולות אוויריות, הצביעה על מורכבותה ההולכת וגדלה של המערכה. בקשות לאישור תקיפות אוויריות יצאו מהדיוויזיה השנייה ומכוח המשימה ה-77 בווייטנאם אל פיקוד האוקיינוס השקט, שבתורו דיווח לממונה עליו, מטה הכוחות המשולבים בפנטגון. לאחר שהבקשות עובדו במחלקת המדינה וב-CIA, הן הועברו אל הבית הלבן, שם קבלו הנשיא ו"קבינט יום שלישי" שלו את ההחלטות על ההתקפות האוויריות על בסיס שבועי.

קושי נוסף שנחשף כתוצאה ממבצע רעם מתגלגל הייתה חוסר המוכנות של חיל האוויר למבצע. ייעודם של מטוסי החיל וההכשרה שטייסיו קיבלו היו לבצע פעולות אסטרטגיות כנגד ברית המועצות במסגרת מלחמה גרעינית, לא מלחמה קונבנציונלית. מבצע רעם מתגלגל חשף שנים של הזנחה בטקטיקה הקונבנציונאלית והיכולות של כלי הטיס וחימושם לא התאימו למשימה שהוטלה עליהם. חיל האוויר גם מצא עצמו במבוכה מהעובדה שמוכנותו של הצי הייתה טובה יותר. ברשותו של הצי היה הדגם היחיד של מטוס קרב-הפצצה הכשיר לכל מזג אוויר שהיה במצאי של הכוחות המזוינים של ארצות הברית, ה-A-6 אינטרודר והם היו גם אחראים לפיתוחו של המקדונל דאגלס F-4 פנטום, שהפך להיות למטוס שהשימוש בו היה הנפוץ ביותר במלחמת וייטנאם.

מרגע שהחלו קרבות האוויר בשמי צפון וייטנאם, מצא עצמו חיל האוויר ביכולת לקויה. עמוד התווך של טילי הלוחמה האווירית היו ה-AIM-9 סיידוויינדר וה-AIM-7 ספארו שפותחו על ידי הצי ולא ה-AIM-4 פלקון של חיל האוויר. חיל האוויר התנגד ברציפות לקיומה של המלחמה בדרום-מזרח אסיה, מאחר שהפיקוד שלו האמין שזו סטייה מהדרך שניתן לפתור אותה עד מהרה. תחת זאת הם גרסו שהם יכולים להפנות את תשומת לבם ואת כלי הנשק היותר מתוחכמים שלהם, כנגד האיום הרציני יותר מברית המועצות. אף אחד מקציני הפיקוד הבכירים של החיל לא צפה שהמלחמה תארך כעשור.

ברשותו של חיל האוויר היה מטוס שהיה כשיר לפעולה בכל מזג אוויר, חמוש בנשק מונחה ובעל כוח הרס מדהים, ה-B-52 סטרטופורטרס. עם זאת, לא שקל כלל הממשל האמריקאי האזרחי את הכנסתם לפעולה של המפציצים הכבדים הללו, שהיו כפופים לפיקוד האוויר האסטרטגי, בהאמינו שצעד כזה עלול לגרום להסלמה בגלוי. ראש מטה חיל האוויר, ג'ון פ. מקקונל, אף התנגד לשליחת המפציצים לאזורים בצפון וייטנאם שהיו מוגנים בנשק אנטי-אווירי והגביל את פעולתם של מפציצי ה-B-52 לתקיפות חד פעמיות.

בנוסף לכל הסוגיות הללו הייתה גם המדיניות של הפנטגון לביצוע רוטציה שנתית של הכוחות בדרום-מזרח אסיה. אף על פי שצוותי האוויר הראשונים שהגיעו לזירת הלחימה היו מנוסים מאוד, הקצב ההולך וגדל והרחבת המשימות הצריכו תגבור של כוח האדם. עקב כך הוחמר בהדרגה המחסור בצוותי אוויר מנוסים. דילמה זו נעשתה מורכבת אף יותר עקב מדיניותו של חיל האוויר שהכתיבה איסור על התנדבות מרצון לסבב לחימה שני, בנוסף להשפעה של העברתם של טייסים בין סוגים שונים של כלי טיס. לעומת זאת, הצי נטה לשמור את צוותי האוויר שלו באותה יחידה לכל אורך הקריירה הצבאית שלהם, וכך לשמור על מומחיותם, אך כך גם גרם לאבדות כבדות יותר בקרב צוותים מנוסים שביצעו משימות מגוונות.

גורם בעייתי נוסף היה מזג האוויר בזירת הלחימה. משמעות זרימות המונסון הייתה שמזג האוויר הקשה על הפעולות במשך כמעט שמונה חודשים בשנה (מסוף ספטמבר ועד תחילת מאי), שבהם הגשם והערפל הסתירו את המטרות. העדרן של יכולות להפצצה בכל מזג אוויר ובלילות גרמו לביצוען של רוב הפעולות בשעות האור, ולפיכך הקלו על הצפון וייטנאמים בביצוע פעולת ההגנה האווירית שלהם.

צפון וייטנאם במהלך המבצע

מערך ההגנה האווירית של צפון וייטנאם

עוד לפני תחילת מבצע רעם מתגלגל העריכה המנהיגות של צפון וייטנאם שהוא עתיד לבוא. בפברואר 1965 היא הוציאה הנחיה לכוחות הצבא שלה ולאוכלוסייה "לשמור על קווי התקשורת והתחבורה ולהיות ערוכים לחורבן כללי במדינה, כולל האנוי והייפונג". ההנהגה הקומוניסטית הכריזה על "מלחמה עממית כנגד מלחמת ההרס האווירית... כל אזרח הוא חייל, כל כפר, כל רחוב, כל מפעל – הם מבצר כנגד חזית הקרב האנטי-אמריקאית". כל תושבי האנוי, למעט אלה שהיו חיוניים לפעילות השלטון, פונו ממנה אל ערי השדה. עד 1967 קטנה אוכלוסיית הבירה במחצית.

מאחר שהתמודדות אווירית עם חיל האוויר האמריקני לא באה בחשבון, החליטה הנהגת הצפון להתמקד בבניית מערכת הגנה אווירית יעילה. בתחילת המערכה, היו ברשותה של צפון וייטנאם כ-1,500 כלי נשק אנטי-אוויריים, רובם תותחים קלים בקוטר של 37 ו-57 מ"מ. בכל אופן, תוך שנה אחת, העריכו האמריקאים שהמספר גדל ליותר מ-5,000, כולל מערכות מונחות מכ"ם בקטרים של 85 ו-100 מ"מ. הערכה זו עודכנה מאוחר יותר כלפי מטה ממספר של 7,000 בראשית 1967 לפחות מ-1,000 ב-1972. ללא קשר לכך, 80% מהפלות המטוסים האמריקאים במהלך מבצע רעם מתגלגל נזקפו לזכותה של מערכת ההגנה האנטי-אווירית הצפון וייטנאמית.

את מערך ההגנה האנטי-אווירית גיבו מטוסי הקרב של הצפון וייטנאמים, שבתחילה כללו רק את מטוסי הקרב מיג-17. אף על פי שהם נחשבו למיושנים בהשוואה למטוסי הסילון האמריקאים, הפכו הצפון וייטנאמים את חולשותיהם של המטוסים שלהם לחוזקות. הם היו מהירים מספיק כדי לבצע מארבי "פגע וברח" ויכולת התמרון שלהם הייתה טובה מספיק כדי להפיל את מטוסי הווט F-8 קרוסיידר וה-F-105 ת'נדרצ'יף המתקדמים יותר, שעד מהרה פתחו טקטיקות חדשות. מטוסי המקדונל דאגלס F-4 פנטום החדשים שצוידו בטילים הפכו להיות מטוסי הקרב העיקריים של האמריקאים.

עצם ההופעה של מטוסי המיג-17 הצליח לעיתים קרובות לגרום לטייסים האמריקאים להשליך את מטעני הפצצות שלהם לים כאמצעי הגנתי. ב-1966 הצטרפו למטוסי המיג-17 מטוסי המיג-21 הסובייטים המשוכללים יותר, שהיו יריבים שקולים יותר למטוסים האמריקאים. ב-1967 כבר כלל חיל האוויר הצפון וייטנאמי 100 מטוסי קרב, שרבים מהם הוחזקו בשדות תעופה בסין, מחוץ ליכולת התקיפה של המטוסים האמריקאים.

כלכלת הצפון פוזרה למען הגנתה ומפעלים גדולים שמוקמו באזורים המאוכלסים של דלתת הנהר האדום, פוצלו למערות ולכפרים קטנים בכל רחבי הארץ. באזור החיץ בדרום שהופצץ יותר בכבדות, הועברו כפרים שלמים למכלולי מנהרות תת-קרקעיות למשך המבצע. בכל רחבי צפון וייטנאם החל להיות מחסור במזון, בעיקר באזורים העירוניים, שכן מגדלי האורז התגייסו לשירות צבאי או התנדבו לעבודות שיקום נזקי ההפצצות. כאשר הותקפה מערכת התחבורה הלאומית, שוקמו גשרים חרבים או הוחלפו במעברי עפר, מעבורות, מעברים תת-קרקעיים וגשרי סירות. המערכת הוכחה כעמידה, בנויה היטב וניתנת לשיקום בקלות.

המשאב העיקרי של צפון וייטנאם הייתה ככל הנראה אוכלוסייתה. במהלך שנת 1965, התנדבו 97,000 צפון וייטנאמים לעבוד במשרה מלאה בשיקום נזקי ההפצצות. 350,000-370,000 עובדים נוספים עבדו במשרה חלקית. כאשר הותקפו קווי האספקה, פוצלו קווי מסילות הברזל ושיירות הרכבים למרכיבים קטנים יותר, שפעלו רק בלילות. המאמץ הלוגיסטי גובה באזרחים שנעו בסירות נהר קטנות, עגלות ומריצות ושימשו כסבלים והובילו משאות לצורכי המאמץ המלחמתי. הם זכו לעידוד באמצעות סיסמאות כמו "כל קילוגרם של משא... הוא כדור בראשם של הפיראטים האמריקאים".

טילי קרקע-אוויר נגד הויילד ויזל

מטוסי ווט A-7 קורסייר II של הצי חמושים בטילים נגד קרינה AGM-45 שרייק, 1969

ההכנסה לפעולה של טילי קרקע-אוויר העמידה את הטייסים האמריקאים בפני ברירות קשות: לגשת למטרות מגובה רב כדי להימנע מפגיעה מאש אנטי-אווירית ולהיות טרף לטילי הקרקע-אוויר, או לטוס בגבהים נמוכים כדי להימנע מפגיעת הטילים ולהוות מטרה לסוללות האנטי-אוויריות. עקב שינוי הטקטיקות והשימוש ההולך וגדל בחסימות מכ"ם, ירד במשך הזמן שיעור ההצלחות של טילי הקרקע-אוויר. מיחס של הפלה אחת ל-30 שיגורים ירד שיעור ההפלות ליחס של פחות מהפלה אחת ל-50 שיגורים. נתונים אלה העידו באופן משמעותי על היעילות של מבצע רעם מתגלגל, מאחר שסוללות טילי הקרקע-אוויר של צפון וייטנאם לא סבלו אף פעם ממחסור בטילים, ללא קשר למאמצים לפגוע בקווי האספקה שלהם.

האופן ההדרגתי של המבצע נתן להאנוי מספיק זמן להתרגל למצב. ב-1967, החזיקה צפון וייטנאם כבר 25 גדודי טילים, שכל אחד מהם הפעיל שישה משגרים, שפעלו לסירוגין מתוך 150 אתרים. בסיועה של ברית המועצות, החלו הצפון וייטנאמים להפעיל במהירות מערכות מכ"ם להתראה מוקדמת שכללו יותר מ-200 מתקנים שפוזרו ברחבי הארץ, עקבו אחר הפשיטות האוויריות של האמריקאים ופעלו בתאום עם סוללות הטילים, הסוללות האנטי אוויריות ומטוסי המיג שתקפו אותם. במהלך שנת 1967 איבדה ארצות הברית 248 כלי טיס (145 של חיל האוויר, 102 של הצי ואחד של חיל הנחתים).

כדי לשרוד בשטח קטלני זה, אימצה ארצות הברית טקטיקות מיוחדות חדשות. פשיטות רחבות היקף, שכונו בחיל האוויר בשם "חבילות כוח" (force packages) ובצי כונו "תקיפות אלפא" (Alpha strike), כללו אין ספור כלי טיס שנועדו להגן על המפציצים. הראשונים להיכנס לאזורי המטרות היו כוחות מיוחדים שכונו "יד הברזל" (Iron Hand) שנועדו לדכא את הכוחות האנטי-אוויריים של הצפון וייטנאמים. אלה כללו את מטוסי ה-F-105 שצוידו באמצעים אלקטרוניים מתוחכמים לגילו פליטת הקרינה של אמצעי ההנחיה והשליטה של סוללות הטילים.

מערכות הויילד ויזל נשאו גם אמצעי נגד אלקטרוניים (ECM) להגנה עצמית. הם כוונו לבצע דיכוי של ההגנה האנטי-אווירית ונשאו טילים נגד קרינה AGM-45 שרייק (פיתוח נוסף של הצי), שהתבייתו על מערכות המכ"ם ועל טילי הקרקע-אוויר. לטילי ה-S-75 דווינה היה טווח גדול יותר מזה של טילי השרייק, אך אם השרייק היה משוגר ומפעיל המכ"ם של האויב המשיך לפעול, הטיל האמריקאי היה מסוגל להתביית על האות של המכ"ם ולהשמידו. משחקי חתול ועכבר מתוחכמים התנהלו אז בין מפעילי המכ"ם הצפון וייטנאמים לבין הטייסים האמריקאים שהפעילו את הויילד ויזל. הצי גם הוא הפעיל כלי טיס למשימות דומות, אך לא הקים יחידות מיוחדות כמו הויילד ויזל כדי לבצע פעולות דיכוי לכלי הנשק האנטי אוויריים.

מבנה מטוסים למשימת "יד הברזל" לדיכוי כוחות אנטי אוויריים צפון וייטנאמים, 1972

השלב השני לאחר דיכוי אמצעי ההגנה האנטי אווירית היה כניסתם לאזור המטרות של המפציצים העמוסים והמלווים במטוסי ליווי ובמטוסים שנשאו ציוד חסימה אלקטרוני לשיבוש המכ"ם של האויב. התקני ECM חדשים הוכנסו במהירות לשימוש כדי להגן על המטוסים מפני טילי הקרקע-אוויר, אך הם היו מוגלים בשל תנאי מזג האוויר. בכוחות משימה אלה נכללו גם מטוסי תדלוק אווירי KC-135 ומסוקי חיפוש והצלה שזכו להגנתם של מטוסי ה-A-1 סקייריידר שליוו אותם.

החל מאמצע שנת 1966 ועד לסוף 1967 המשיך הנשיא לינדון ג'ונסון לחלק לגנרלים מטרות רגישות להתקפה ובאותה עת ניסה לפייס את היונים בקונגרס ובממשל באמצעות קיצוצים תקופתיים וביוזמות שלום שלא באו מתוך כוונה כנה. בסופו של דבר מהלכים בלתי יציבים אלה לא גרמו לשביעות רצון של אף אחד וסייעו מעט לשנות את מהלך המלחמה.

האופי המיוחד של המטרות והסיכונים שבתקיפתם החלו לגבות מחיר. בספטמבר 1966 דיווח מפקד המבצעים הימיים של הצי, אדמירל דייוויד מקדונלד, לעמיתיו, לאחר סיור שקיים בדרום וייטנאם, שצוותי האוויר שהשתתפו במבצע רעם מתגלגל זעמו על תהליך הקצאת המטרות ושהם מצאו פגמים במערכה עקב "הנחיות שדרשו את ביצוען של תוכניות חוזרות ונשנות שנראו יותר מהכל כפועלות לטובתם של תותחני האויב". במהלך שנת 1967, שהייתה השנה המלאה השנייה של מבצע רעם מתגלגל, אבדו 362 כלי טיס אמריקאים בשמי צפון וייטנאם (208 של חיל האוויר, 142 של הצי ו-12 של חיל הנחתים).

הלוחמה במיגים

מטוס מיג-21 של חיל האוויר הצפון וייטנאמי, חמוש בטילים, נוחת

מבצע רעם מתגלגל נכנס לשלבים הסופיים של ההתפתחות המבצעית שלו במהלך 1967 ו-1968. המטרה העיקרית של ההפצצות מגובה רב של צפון וייטנאם שונתה בהדרגה לעצירת שטף אספקת הציוד וחומרי הגלם ולהשמדת מרכיבי התשתיות שסייעו למאמץ המלחמתי של הצפון. אף על פי שרוב ההפלות של המטוסים האמריקאים אירעו כתוצאה מפעולתו של מערך ההגנה האווירית הצפון וייטנאמי, המשיכו מטוסי ה-F-105 וה-A-4 להיתקל יותר ויותר בטילי הקרקע-אוויר ובמטוסי המיג. מטוסי הקרב הצפון וייטנאמים היוו גם בעיה מיוחדת בשל המחסור בכיסוי מכ"ם באזור דלת הנהר האדום, שאפשר לטייסי המיג להפתיע את כוחות התקיפה. למטוסים להתראה מוקדמת היה קושי לגלות את מטוסי המיג שטסו בגבהים נמוכים והמטוסים עצמם היו קשים גם לזיהוי מבחינה ויזואלית.

אף על פי שמטוסי ה-F-105 הצליחו להפיל 27 מיגים בקרבות אוויר, יחס ההפלות הכללי של שני הצדדים הלוחמים היה שקול. ב-2 בינואר 1967 הפתיעו האמריקאים את מטוסי המיג כאשר הם הוציאו את "מבצע בולו" (Operation Bolo). מטוסי F-4 פנטום, שעשו שימוש באותם אותות רדיו, דרכי גישה, גובה ומהירות האופייניים למטוסי ה-F-105, שימשו כפיתיון לטייסי המיג-21 שחשבו שמדובר בטרף קל. התוצאה הייתה שבעה מיגים שהופלו תוך 12 דקות ללא כל אבדות לאמריקאים.

מאוחר יותר באותה שנה ביצעה ארצות הברית את הניסיון הממושך והאינטנסיבי ביותר שלה לאלץ את הצפון וייטנאמים לשבת לשולחן המשא ומתן. כמעט כל המטרות שהוגשו למטה הכוחות המשולבים אושרו לתקיפה, כולל שדות תעופה שקודם לכן היו מחוץ לתחום. רק מרכז האנוי, מרכז הייפונג ורצועת הגבול של צפון וייטנאם עם סין נותרו מחוץ לתחום המאושר לתקיפה. מאמץ עיקרי נעשה לבודד את האזורים העירוניים על ידי הריסת גשרים ותקיפת מאגרי דלק ושמנים. כמו כן הותקפו מפעל פלדה גדול צפונית להאנוי (בפעולה זו אירעה הדחיפה של פארדו), תחנות כוח, מספנות ובתי מלאכה לרכבת. מטוסי המיג נכנסו לקרב בהמוניהם, שכן עיר הבירה שלהם הייתה תחת איום ויחס ההפלות היה 1:2 לטובת האמריקאים. במהלך שנת 1968, הופלו 184 כלי טיס אמריקאים (75 של חיל האוויר, 59 של הצי ו-5 של חיל הנחתים). 22% מהפלות אלה נזקפו לזכותם של המיגים. כתוצאה מכך, אושרו תקיפות על שדות התעופה של הצפון וייטנאמים, שקודם לכן היו מחוץ לתחום המאושר לתקיפה.

למרות מאמצי המניעה של מבצע רעם מתגלגל, ביצעו הוייטקונג וצבא צפון וייטנאם את המתקפה הגדולה ביותר שלהם עד אז ב-30 בינואר 1968, והכו בכל רחבי דרום וייטנאם במהלך חג השנה חדשה. מתקפת טט הסתיימה כאסון מבחינה צבאית מבחינתה של צפון וייטנאם ושל הוייטקונג, אך גם השפיעה לרעה על דעת הקהל האמריקאית, ובהמשך על דעתם של מקבלי ההחלטות בוושינגטון. למזלה של צפון וייטנאם, רבים מתומכי ההפצצות האוויריות (כולל מפקד חיל האוויר מקדונלד בעצמו), לא רצו לסכן את המטוסים שהיו מסוגלים לשאת מטען פצצות כבד במזג אוויר גרוע, מפציצי ה-B-52. ללא הכנסתם של מפציצים אלו לפעולה, לא ניתן היה להגיב באופן משמעותי על מתקפת טט, מאחר שמזג האוויר לא אפשר את ביצועם של מבצעי תקיפה עד תחילת אפריל.

ההתנגדות למבצע

בזיכרונות שהעלה מקנמארה לאחר המלחמה, הוא ציין שבאביב 1967, היה ברור לו ולפקידים אחרים בממשל שהן מבצע רעם מתגלגל והן הלוחמה הקרקעית בדרום וייטנאם לא משיגים את מטרתם. מקנמארה טען שהוא ואחרים בממשל הביעו את התנגדותם שוב ושוב להמלצותיהם של קציני מטה הכוחות המשולבים להגברת קצב ההפצצות ולמיתון ההגבלות לאישור המטרות. הגנרלים מצאו את עצמם בין הפטיש לסדן כאשר ביצעו את תפקידם. הם טענו פעם אחר פעם שהמערכה לא משיגה את מטרותיה, ועם זאת הם דרשו שוב ושוב חופש פעולה רחב יותר כדי שהיא תצליח. המטרות המוגבלות של המבצע שנבעו ממדיניות החוץ האמריקאית והמטרות של חוגי הצבא להשגת ניצחון מוחלט, פשוט לא השתלבו אלה עם אלה.

ב-9 באוגוסט 1967 פתחה ועדת הכוחות המזוינים של הסנאט של ארצות הברית שימוע על מבצע רעם מתגלגל. תלונות שהושמעו על ידי זרועות הכוחות המזוינים הכניסו לפעולה את הקולות הניציים ביותר בגבעת הקפיטול. ראשי הצבא העידו לפני הוועדה והלינו על ההסלמה של הלוחמה האווירית ועל המגבלות שהוטלו עליה מצדם של הגורמים האזרחיים בממשל. היה ברור שמקנמארה, האזרח היחיד שזומן והאחרון מבין כל מי שהעיד לפני הוועדה, יהפוך לשעיר לעזאזל. מזכיר ההגנה גייס את התנגדויותיו ללוחמה אווירית ללא הבחנה וסתר את כל הטענות שהועלו על ידי ראשי הכוחות המזוינים. הוא הודה בבוטות שלא היה "כל בסיס להאמין שמבצע הפצצה כל שהוא... יגרום לבדו למשטרו של הו צ'י מין להיכנע ובקיצור, יגרום להשמדה כללית של צפון וייטנאם ושל עמה".

כעת היה ברור לנשיא ג'ונסון שמקנמארה גורם למבוכה לממשלו. בפברואר 1968 התפטר מקנמארה מתפקידו והוחלף בקלארק קליפורד, שנבחר בשל ידידותו האישית עם הנשיא וההתנגדות שהוא הביע קודם לכן להצעותיו של מקנמארה לגבי ייצוב גודל הכוחות האמריקאים בדרום וייטנאם ולסיומו של מבצע רעם מתגלגל. עם זאת, עמדתו של מקנמארה התקבלה כמעט מידית על ידי מזכיר המדינה, דין ראסק (עד אז תומך נלהב של מבצע ההפצצה). ראסק הציע להתחיל להגביל את המבצע לאזור החיץ של צפון וייטנאם ללא תנאים מוקדמים ולהמתין לתגובתה של האנוי. תוך חודשים ספורים אימץ גם קליפורד את השקפותיו של קודמו, ובהדרגה החל להשתכנע שארצות הברית חייבת לסגת ממחויבות בלתי מוגבלת למלחמה.

עקב אכזבתו ממה שנתפש כתבוסה פוליטית מבית ומתוך תקווה שהאנוי תיכנס לשולחן המשא ומתן, הודיע הנשיא ג'ונסון ב-31 במרץ 1968 שכל ההפצצות מצפון לקו הרוחב 19 צפון יופסקו. כתוצאה מהחלטה זו, החלו חיל האוויר והצי להטיל את כל עוצמת האש שהם פיזרו קודם לכן בכל רחבי צפון וייטנאם על השטח שבין קווי הרוחב 17 ו-19. חיל האוויר הכפיל את מספר טיסות ההפצצה ליותר מ-6,000 בחודש והמערכה התרכזה בחסימת מעברים חיוניים, בחסימת כבישים ובהשמדת שיירות תובלה. גם הפעם ניצבו המפקדים הצבאיים בפני דילמה דומה: כמי שהתנגדו להגבלת ההפצצות, הם ראו במדיניות החדשה כרע במיעוטו, במיוחד כאשר הברירה הייתה לא להפציץ כלל. הצפון וייטנאמים הגיבו בהכפלת מספר סוללות ההגנה האווירית ברצועת החיץ, אך רוב סוללות טילי הקרקע-אוויר נותרו בשטחים סביב להאנוי והייפונג.

האנוי, שהתנתה במשך כל הזמן שהיא לא תשב לשולחן המשא ומתן כל עוד ההפצצות יימשכו, הסכימה לבסוף להיפגש עם האמריקאים לשיחות ראשוניות בפריז. כתגובה, הכריז ג'ונסון על הפסקה מוחלטת של ההפצצות בכל רחבי צפון וייטנאם החל מה-1 בנובמבר 1968, זמן קצר לפני הבחירות לנשיאות ארצות הברית. אף על פי שהפסקת ההפצצות הייתה בזיקה להתקדמות בשיחות השלום, ראשי המטות המשולבים היו ספקנים אם הממשל יתיר לחדש את המערכה בנסיבות כל שהן. הם צדקו בהערכתם.

תוצאות

ממרץ 1965 ועד נובמבר 1968 הוציא חיל האוויר האמריקאי 153,784 טיסות הפצצה כנגד צפון וייטנאם. הצי וחיל הנחתים הוציא 152,399 טיסות נוספות. ב-31 בדצמבר 1967 הודיעה מחלקת ההגנה שבמהלך מבצע רעם מתגלגל הוטלו על צפון וייטנאם 864,000 טונות של פצצות, בהשוואה ל-653,000 הטונות שהוטלו במהלך כל מלחמת קוריאה ו-503,000 הטונות שהוטלו במערכה באסיה ובאוקיינוס השקט במלחמת העולם השנייה.

ה-CIA העריך ב-1 בינואר 1968 שהנזקים שנגרמו לצפון הסתכמו בהרס פיזי של 370 מיליון דולר, כולל 164 מיליון דולר של הנזקים לנכסים כמו בתי חרושת, גשרים ותחנות כוח. הסוכנות גם העריכה שמספר ההרוגים באוכלוסיית צפון וייטנאם הגיע לכ-1,000 בשבוע, או כ-90,000 הרוגים ב-44 חודשים, 72,000 מתוכם אזרחים. 506 מטוסים של חיל האוויר, 397 של הצי ו-19 של חיל הנחתים אבדו בקרבות. במהלך המבצע הופלו 745 אנשי צוות אוויר מעל שמי צפון וייטנאם. חיל האוויר תיעד ש-145 מתוכם חולצו, 255 נהרגו, 222 נפלו בשבי (מתוכם 23 מתו בשבי) ו-123 הוכרזו כנעדרים. המספרים המקבילים בצי ובחיל הנחתים לא בנמצא, אך במסגרת הזמן של 44 חודשי המבצע, 454 אנשי צוותי האוויר של הצי נהרגו, נשבו או הוכרזו כנעדרים.

מבצע רעם מתגלגל החל כאמצעי אסטרטגי להטלת לחץ פסיכולוגי על צפון וייטנאם, אך עד מהרה הפך להיות אמצעי מנע ומשימה טקטית. כישלונו המוחלט נבע משתי סיבות, שתיהן רבצו לפתחן של מקבלי ההחלטות האזרחים והצבאיים בוושינגטון. הסיבה הראשונה הייתה שהן פקידי הממשל והן ראשי המערכת הצבאית לא שיערו בנפשם שהצפון וייטנאמים יוכלו לעמוד מול המתקפה. יותר מכך, פקידי הממשלה לא הבינו מספיק בהפעלת הכוח האווירי כדי לדעת שצעדי המדיניות שלהם עלולים להגביל אותה. הסיבה השנייה הייתה שהפיקוד הצבאי האמריקאי כשל כבר בתחילת המערכה בהצעה ובפיתוח, ובהמשך באימוץ, של אסטרטגיה מתאימה למלחמה.

לכל אורך הדרך, נפל מבצע רעם מתגלגל קורבן לגישה ניהולית לקויה, כפי שקרה לכל היוזמות של הכוחות המזוינים האמריקאים בדרום מזרח אסיה. תהליך הניהול של המבצע הפך למטרה בפני עצמה וקצב הוצאת טיסות ההפצצה הפך למדד ההתקדמות של המבצע. קצב הוצאת הטיסות וכמות הפצצות שהוטלו שיקפו נצילות ולא יעילות. יש הטוענים שההפצצות אפילו לא היו יעילות מאחר שכדי להגדיל את קצב ההפצצות, נדרשו לעיתים שמונה מטוסים עם מטען פצצות ששני מטוסים יכלו לשאת ולבצע את אותה משימה.

מורשת

הפיקוד הצבאי האמריקאי הוכה בהלם כאשר התברר שמטוסי קרב מיושנים שאפילו לא היו מסוגלים להגיע למהירות הקול, גרמו לאבדות למטוסי ה-F-105, מטוסי התקיפה המהירים והמתוחכמים ביותר שהיו אז ברשותו של חיל האוויר האמריקאי. כלקח מהמבצע שונתה דרך החשיבה על ניהול לוחמה אווירית ועל עיצוב כלי הטיס, שעד אז התמקדו בנשיאת נשק גרעיני מעל שמי אירופה וביירוט טילים. כתוצאה מכך, הפך המקדונל דאגלס F-4 פנטום להיות כלי הטיס העיקרי בעל העליונות האווירית הן של חיל האוויר והן של הצי לכל אורך המלחמה. ה-F-4E של חיל האוויר ציוד בפסי תימרון ובתותח פנימי, בעוד שהצי ביטל את ייצורו של מטוס קרב חדש ויקר, ה- F-111B לטובת מטוס שיהיה יעיל יותר בקרבות אוויר בהשוואה לפנטום. ניתוח תוצאות המערכה הוביל ליצירת תוכנית הכשרת טייסים חדשה, כמו הטופ גאן של הצי והרד פלאג של חיל האוויר, שהכניסו לשימוש מטוסי F-5 טייגר ו-A-4 סקייהוק לצורך הדמית האיום של מטוסי מיג תת-קוליים ועל-קוליים קטנים. ארצות הברית אף החלה גם לבנות דור חדש של מטוסי קרב שיוכלו ליישם באופן יעיל יותר את יכולת הראיה הישירה בקרבות האוויר. אף על פי שדור מטוסים זה לא הספיק להיכנס לשירות בתקופה בה נסוגה ארצות הברית מוייטנאם, הם הפכו להיות דומיננטיים בקרבות האוויר העתידיים, ושירתו ומשרתים אף במאה ה-21.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא מבצע רעם מתגלגל בוויקישיתוף

• Operation Rolling Thunder - Vietnam War - HISTORY.com
• Col Dennis M. Drew, Rolling Thunder 1965: Anatomy of a Failure
• Wyatt Olson, Rolling Thunder escalated US involvement in Vietnam's civil war, pulled ground troops into combat, Stars and Stripes, March 1, 2015
• Jake Silverman, Operation Rolling Thunder: Behind the Fog of War, The Huffington Post, 09/04/2015

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

25213170מבצע רעם מתגלגל