יחסי ארצות הברית – ברזיל

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
יחסי ארצות הברית – ברזיל
ארצות הבריתארצות הברית ברזילברזיל
ארצות הברית ברזיל
שטח (בקילומטר רבוע)
9,833,517 8,515,770
אוכלוסייה
346,048,636 212,272,476
תמ"ג (במיליוני דולרים)
27,360,935 2,173,666
תמ"ג לנפש (בדולרים)
79,067 10,240
נשיא ברזיל ז'איר בולסונארו עם נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ בבית הלבן, מרץ 2019.

יחסי ארצות הברית–ברזיל הם היחסים הבינלאומיים, הדו-צדדיים, המדיניים, הפוליטיים והשיתופיים המתנהלים בין ארצות הברית לבין ברזיל. ליחסים בין המדינות היסטוריה ארוכת טווח. ארצות הברית הייתה המדינה הראשונה שהכירה בעצמאות ברזילאית, וברזיל הייתה האומה הדרומית אמריקאית היחידה ששלחה כוחות להילחם לצד בעלות הברית במלחמת העולם השנייה . אף על פי שמעולם לא התעמתו באופן גלוי זו עם זו, שתי המדינות ניהלו יחסים רחוקים יחסית, עם תקופות קצרות של שיתוף פעולה. אמנם, היחסים בין ארצות הברית וברזיל התחזקו באופן משמעותי לאחר בחירת דילמה רוסוף לנשיאת ברזיל בשנת 2010, וההידרדרות האחרונה ביחסי ברזיל–איראן, הייתה תקופה של מתיחות ביחסים במהלך גילוי תוכניות המעקב ההמוני של ארצות הברית בברזיל ביוני 2013. אחרי שהוכח ריגול אמריקני ברוסף, זו ביטלה ביקור מתוכנן בארצות הברית בספטמבר 2013 במחאה על גילויים אלה. מתח זה נסוג מעט בשנת 2014 לאחר שהתברר כי נשיא ארצות הברית ברק אובמה לא היה מעורב ישירות בתוכניות המעקב. היחסים השתפרו במידה ניכרת מאז ביקורה של רוסף ב-30 ביוני 2015 בארצות הברית, כמעט שנתיים לאחר ביטול הביקור הקודם בעקבות שערוריות הריגול. בשנת 2019, עם ניצחונו של ז'איר בולסונארו, שתי המדינות נועדו שוב, וחתמו על עסקאות והסכמים בתחומי המחקר, הביטחון וההגנה, בולסונארו וטראמפ נחשבים לבעלות ברית אזוריות.

בנוסף, שתי המדינות חולקות חברות במגוון ארגונים בינלאומיים, בהם האו"ם, ארגון הסחר העולמי, ארגון המדינות האמריקאיות, ה-G-8+5, וה-G-20. ברזיל היא אחת מהמדינות הפרו-אמריקאיות בעולם. על פי סקר דעת הקהל העולמי, 65% מהברזילאים ראו את ארצות הברית באופן חיובי בשנת 2014, והמספר עלה ל-73% בשנת 2015. בשנת 2015, טענו 63% מהברזילאים שהם בטוחים שאובמה יעשה את הדבר הנכון בענייני עולם.[1] בסקר אחר שנערך בסוף 2013, 61% מהאמריקאים ראו את ברזיל באופן חיובי, ו-15% ראו אותה באופן שלילי.[2]

טבלת השוואה

ברזיל   ארצות הברית
סמל
דגל ברזילברזיל ארצות הבריתארצות הברית
יבשת דרום אמריקה צפון אמריקה
אוכלוסייה 210,620,000 325,013,000
אזור 8,516,000   ק"מ 2 (3,288,000 מ"ר) (86% מגודל ארצות הברית ) 9,826,630   ק"מ 2 (3,794,066 מ"ר)
צפיפות אוכלוסין 24.66 / ק"מ 2 (63.1 מ"ר) 31 / ק"מ 2 (80 מ"ר)
עיר בירה ברזיליה וושינגטון
העיר הגדולה ביותר סאו פאולו - 12,040,000 (21,242,939 מטרו) העיר ניו יורק - 8,491,079 (20,092,883 מטרו)
ממשלה הרפובליקה החוקתית הפדרלית לנשיאות הרפובליקה החוקתית הפדרלית לנשיאות
ראש המדינה הראשון הקיסר פדרו הראשון הנשיא ג'ורג' וושינגטון
ראש המדינה הנוכחי הנשיא ז'איר בולסונארו הנשיא דונלד טראמפ
ראש הממשלה הראשון הקיסר פדרו הראשון הנשיא ג'ורג 'וושינגטון
ראש הממשלה הנוכחי הנשיא ז'איר בולסונארו הנשיא דונלד טראמפ
שפות רשמיות פורטוגזית אין ברמה הפדרלית (דה פקטו אנגלית)
התמ"ג (נומינלי) 2.139 טריליון דולר אמריקני (10,224 דולר לנפש)[3] 18.569 טריליון דולר אמריקני (57,468 דולר לנפש)
שגריר סרג'יו אמרל ויליאם פופ

היסטוריה

היסטוריה מוקדמת

נשיא ארצות הברית יוליסס גרנט והקיסר פדרו השני מברזיל במהלך טקסי הפתיחה של תערוכת המאה בפילדלפיה, 1876.

לאחר העברת חצר המלוכה הפורטוגזית לריו דה ז'ניירו ופתיחת הנמלים לאחר מכן לספינות זרות, ארצות הברית הייתה בשנת 1815 המדינה הראשונה שהקימה קונסוליה בברזיל, בעיר רסיפה, מחוז פרנמבוקו.[4] זו הייתה גם האומה הראשונה שהכירה בהכרזת העצמאות של ברזיל משנת 1822 מפורטוגל בשנת 1824. הכרה בעצמאותן של מדינות אמריקה מהשליטה האירופיות בהן הייתה מדיניות של ארצות הברית, שקיוותה לערער את ההשפעה האירופית באזור. במהלך המאה ה-19 והמחצית הראשונה של המאה העשרים, האינטראקציה בין השתיים הוגבלה לפורומים רב-צדדיים, כמו ועידת המדינות האמריקאיות. בכנס הפאן-אמריקני הראשון בשנת 1890, מדינות רבות באמריקה, בהן ארצות הברית וברזיל, דנו בשורה של פרויקטים לאינטגרציה אזורית. אלו נעו משילוב צבאי וכלכלי. ארצות הברית תכננה ליצור גוש כלכלי פאן-אמריקני, אנטי-אירופי, ואיחוד מכס. הכוונה הייתה להשעות את התעריפים החיצוניים שיוחלו על סחר בין אמריקני, אך לא על סחר אירופי-אמריקני.

המהפכה הברזילאית בשנת 1930 הפילה את בעלי מטעי הקפה האוליגרכים והביאה לשלטון מעמד בינוני עירוני ואינטרסים עסקיים שקידמו את התיעוש והמודרניזציה. קידום אגרסיבי של התעשייה החדשה קוים בכלכלה עד שנת 1933, ועודד את המשקיעים האמריקאים. מנהיגי ברזיל בשנות העשרים והשלושים של המאה העשרים החליטו כי מטרת מדיניות החוץ המרומזת של ארגנטינה היא לבודד את ברזיל דוברת הפורטוגזית משכנותיה דוברות הספרדית ובכך להקל על הרחבת ההשפעה הכלכלית והפוליטית הארגנטינאית בדרום אמריקה. חמור מכך, היה החשש שצבא ארגנטינאי חזק יותר יפתח במתקפת פתע על צבא ברזיל החלש. כדי להתמודד עם איום זה יצרה ברזיל קשרים הדוקים יותר עם ארצות הברית. בינתיים, ארגנטינה התקדמה בכיוון ההפוך.[5]

מלחמת העולם השנייה

במהלך מלחמת העולם השנייה, ברזיל הייתה בעלת ברית איתנה של ארצות הברית ושלחה את צבאה להילחם נגד גרמניה. ארצות הברית העמידה סכום של 100 מיליון דולר במלווה חכירה בתמורה לשימוש בשדות תעופה למעבורת חיילים ואספקה ברחבי האוקיינוס האטלנטי ובסיסים ימיים להילחם בסירות הגרמניות. לעומת זאת, ארגנטינה הייתה נייטרלית באופן רשמי, אם כי לעיתים הביעה העדפה ותמיכה בגרמניה.[6]

האינטראקציות בין ברזיל לארצות הברית התגברו במהלך מלחמת העולם השנייה. בשנת 1942, במהלך המנדט הראשון של גטוליו ורגאס (1930–1945), תרמה ברזיל תרומות מסוימות לבעלות הברית - ארצות הברית, ברית המועצות ובריטניה - מול מדינות הציר. זה הוביל להקמתה של ועדת ההגנה המשותפת בין ברזיל – ארצות הברית, בראשות ג'יימס גאריש ארד ופעלה לחיזוק הקשרים הצבאיים בין שתי המדינות, וצמצמה את הסבירות להתקפות מדינות הציר על הספינות בארצות הברית כשחיילים נסעו לאורך האוקיינוס האטלנטי לאפריקה ואירופה, ומזערה את השפעת מדינות הציר בדרום אמריקה.[7]

ברזיל ויתרה באופן זמני עבור ארצות הברית על שטח כלשהו בצפון מזרח ברזיל, כך שהאומה הצפון אמריקאית תוכל לשגר את מטוסיה להילחם בציר באירופה ובאפריקה (קו החוף הצפון-מזרחי של ברזיל הוא הנקודה המזרחית ביותר ביבשת אמריקה). בשנת 1944 שלחה ברזיל גם את כוח המשלחת הברזילאי שיפקד על ידי צבא ארצות הברית באירופה. ורגאס היה מרוצה מההבטחה של פרנקלין רוזוולט כי לברזיל תוענק מושב קבוע במועצת הביטחון של האו"ם, ההבטחה שארצות הברית לא הצליחה מאוחר יותר לקיים עקב התנגדות ברית המועצות ובריטניה.

נשיאותו של יוריקו גספאר דוטרה (1946–1951) הובילה לתקופה קצרה של שלטון דמוקרטי לאחר הדחת ז'טוליו ורגאס. במהלך ממשל דוטרה, מדיניות החוץ של ברזיל הייתה בקו אחד עם המדיניות של ארצות הברית. דוטרה הוציא מחוץ לחוק את המפלגה הקומוניסטית הברזילאית (PCB) בשנת 1947 וניתק את היחסים עם ברית המועצות. בניגוד ללאומיות הכלכלית של קודמו, הוא פתח את המדינה להשקעות זרות, בעיקר מארצות הברית. אולם, שובו של ז'טוליו ורגאס לשלטון בשנת 1951 - כיום באופן דמוקרטי - סימן את התקררות היחסים וחזרה ללאומיות כלכלית. ורגאס האשים את ארצות הברית בהדחתו בשנת 1945 ופנה ללאומיות הברזילאית. במנדט ורגאס החדש, המתיחות הישנה חזרה במלוא עוצמתה - במיוחד לאחר שניסה ליישם הצעת חוק שמונעת את שליחתם של 90% מההון המיוצר במדינה לבנקים בינלאומיים. כתוצאה משערוריות רבות במנדט השני שלו - שערוריות שחיתות, מתחים עם הצבא וכו', ורגאס התאבד בשנת 1954. הוא הותיר אחריו מכתב התאבדות, בו הוא מצביע על ההשמדה התקשורתית ולחץ מצד בנקים זרים כאשמת הדיכאון והמוות שלו.

המלחמה הקרה

הנשיא ג'ון קנדי (משמאל) והנשיא ז'ואאו גולאר במהלך סקירת הכוחות ב-3 באפריל 1962.

בשנת 1956 נכנס לתפקיד ז'וסלינו קוביצ'ק (1956–1961). כמו ורגאס, גם לקוביצ'ק הייתה מדיניות כלכלית פרו-תעשייתית. הוא כינה אותה "נשיונל דיבלופמנטליזם" (בתרגום חופשי: התפתחותיות לאומית). אך בניגוד לתוכניתו של ורגאס (ולמרות שמה של המדיניות), התוכנית של קוביצ'ק הייתה פתוחה להשקעות של הון זר. אף שחיזק את היחסים עם אמריקה הלטינית ואירופה, קוביצ'ק ביקש גם לשפר את הקשרים עם ארצות הברית. מדיניותו הכלכלית משכה השקעות ישירות אדירות של הון זר, שרבים מהם הגיעו מארצות הברית. הוא גם הציע תוכנית שאפתנית לסיוע בפיתוח של ארצות הברית באמריקה הלטינית, המבצע "פאן-אמריקה". הממשל היוצא של הנשיא דווייט אייזנהאואר מצא את התוכנית חסרת עניין, אך ממשל הנשיא ג'ון פ. קנדי ניכס כספים בשנת 1961 לברית להתקדמות.

היחסים התקררו מעט לאחר שהנשיא ז'אניו קואדרוס נכנס לתפקידו, כאשר שלט בברזיל לאורך מספר חודשים בודדים ב-1961. הקמפיין של קוואדרוס זכה לתמיכה מההאיחוד הלאומי הדמוקרטי, מפלגת הימין הגדולה בברזיל אז. מדיניות החוץ של קוואדרוס - בשם "מדיניות חוץ עצמאית" - שחקה מהר את תמיכתו השמרנית. בניסיון ליצור קשרים עם שותפויות סחר חדשות, נשיא ברזיל ניסה ליצור קשרים הדוקים יותר עם כמה מדינות קומוניסטיות, בהן קובה. קוואדרוס תמך בגלוי בפידל קסטרו במהלך הפלישה למפרץ החזירים שהובלה על ידי ארצות הברית. הנשיא ביקר במדינה הקריבית לאחר האירוע, ועוטר בתואר הכבוד הגבוה ביותר של ברזיל. כתוצאה מחוסר היציבות הפוליטית במדינה - דבר שגרם להתפרקותו עם ה-UDN והמתחים עם הצבא - התפטר קוואדרוס. באותה עת היה סגן הנשיא ז'ואאו גולאר בשליחות דיפלומטית בסין הקומוניסטית.

באותה שנה נכנס לתפקיד גולאר (1961–1964). עם זאת, חוסר היציבות הפוליטית המשיך להיות גבוה - שכן לא רק שגולאר שמר על מדיניות החוץ הלא שגרתית של קוואדרוס (שהעיתונות הברזילאית כינתה כ"הסתננות קומוניסטית"), אלא שהוא גם הראה רצף שמאלי ברור בענייני פנים. הוא תמך באיגוד עובדים והגדיל את שכר המינימום. בסוף 1963, החלישה ארצות הברית את יחסיה עם ברזיל וצמצמה את הסיוע למדינה. הדאגות בוושינגטון היו שברזיל תהפוך למעצמה מתפתחת שלא תתייצב כמו מצרים. אולם הדאגות הללו התפוגגו ב-31 במרץ 1964. באותו יום בו ההפיכה צבאית הפילה את הממשלה האזרחית, ומשטר צבאי ידידותי לארצות הברית החליף אותו.

תמיכה ממשלת ארצות הברית בהפיכה

אף על פי שמעולם לא התוודה על ידי ממשלת ארצות הברית, זו סיפקה בסתר נשק ותמיכה אחרת למזמני ההפיכה הצבאית. מסמכי ממשלת ארצות הברית שפורסמו ב-31 במרץ 2004, 40 שנה להפיכה הברזילאית, חושפים את תפקיד ארצות הברית. קלטת שמע שיצאה באותו יום, למשל, הציגה את נשיא אמריקה לינדון ב. ג'ונסון (1963–1969) שהורה לעזור בברזיל, ונשמעו דבריו: "אני חושב שאנחנו צריכים לעשות כל צעד שאנחנו יכולים, להיות מוכנים לעשות כל מה שאנחנו צריכים לעשות." ממשל קנדי בראשות קודמו של ג'ונסון, ג'ון פ. קנדי (1961-1963), שנרצח שנת 1963, היה אדריכל ההפיכה. הנשיא קנדי החל בהכנות להפיכה ביולי 1962. שגריר ארצות הברית בברזיל, לינקולן גורדון, והיועץ הראשי של אמריקה הלטינית ריצ'רד נ'גודווין קיימו פגישה עם הנשיא כאשר ההכנות להפלה החלו ביולי 1962. היועץ המשפטי לממשל האמריקני רוברט קנדי, אחראי נוסף בממשל קנדי ואחיו של הנשיא המנוח, התלהב מאוד מההפיכה. קלטת שמע שפורסמה במלאת 50 שנה להפיכה בשנת 2014 חשפה שרוברט קנדי אפיין את גולארט כפוליטיקאי "מרושע" ש"מדמה שהוא תפס אותנו בישבן".[8]

ארבעה ימים לפני ההפיכה כתב גורדון לסוכני ה-CIA בפירוט כיצד ארצות הברית צריכה לעזור לקושרים: "אם השפעתנו היא לסייע במניעת אסון גדול כאן - מה שעלול להפוך את ברזיל לסין של שנות השישים - כאן אני וגם כל היועצים הבכירים שלי מאמינים שיש לתמוך בתמיכה שלנו". כדי להבטיח את הצלחת ההפיכה, המליץ גורדון "לנקוט בצעדים המהירים ביותר כדי להיערך למסירה חשאית של נשק ממוצא שאינו אמריקני, שיועמד לרשות תומכי קסטלו ברנקו בסאו פאולו". כדי להסתיר את תפקיד ארצות הבריתה, המליץ גורדון על מסירת הנשק באמצעות "צוללת לא מסומנת שיועמסה בלילה בנקודות חוף מבודדות במדינת סאו פאולו דרומית לסנטוס."[9]

בשנת 2001 פרסם גורדון ספר - "ההזדמנות השנייה של ברזיל: בדרך לעולם הראשון" - על ההיסטוריה של ברזיל מאז ההפיכה הצבאית, בה הכחיש את תפקידו בפרשה. עם זאת, על חשיבותו של גורדון לתנועת ההפיכה, ג'יימס נ. גרין, ברזילאי אמריקאי, אמר בראיון לאתר ברזילאי: "[גורדון] שינה את ההיסטוריה של ברזיל, שכן הוא נתן אור ירוק ולכן הצבא קידם את ההפיכה ב -1964. הוא הבהיר כי אם תקודם ההפיכה, ארצות הברית מתכוונת להכיר בזה מיד, וזה היה מהותי [עבור הקושרים]."[10] כלי תקשורת, גם בברזיל וגם בארצות הברית, צפו את ההפיכה.[11]

ארצות הברית הכירה מיד בממשלת הביניים החדשה, וביום ההפיכה עגן כוח המשימה הימי של ארצות הברית בסמוך לנמל ויטוריה. ממשל ג'ונסון (וקרן המטבע הבינלאומית) העמיד הלוואות גדולות לממשלת קסטלו ברנקו החדשה (1964–1964).

יחסי ממשלת ארצות הברית עם הממשלה הצבאית

הנשיא הצבאי החדש נקט מדיניות של התאמה כמעט מוחלטת עם ארצות הברית. "מה שטוב לארצות הברית, טוב לברזיל", טען מאגאלהאס, שר יחסי החוץ של ממשלת קסטלו ברנקו. בהתאם למחשבה זו נקט קסטלו ברנקו שורה של מדיניות פרו-אמריקאית באג'נדות החוץ והפנימיות: בשנת 1964 הוא ניתק את הקשרים עם קובה וסין; בשנת 1965 שלח כוחות לסנטו דומינגו כתמיכה בכיבוש ארצות הברית של הרפובליקה הדומיניקנית; הוא התנגד להצעת צ'ילה, של אזור סחר באמריקה הלטינית שתדיר את ארצות הברית; והגן על הקמת כוח שלום בין אמריקני, כוח צבאי פאן-אמריקני שיורכב מתארים צבאיים של כל מדינות אמריקה. בראשותו של הכוח עומד ארגון המדינות האמריקניות, ותפקידו העיקרי יהיה להתערב בכל אומה באזור שיש סכנה למהפכה שמאלנית.

כשגיבש את צוותו הכלכלי, לקח קסטלו ברנקו את עצתו שניתנה לו על ידי גורמים אמריקאים. ניתן לראות זאת בהתוויה שלו למשרד התכנון של רוברטו קמפוס, כלכלן מונטריסטי משכיל מארצות הברית. יחד עם שר הכספים אוטביו בולהוס, יישם קמפוס רפורמות כדי להפחית את האינפלציה וכן להפוך את הסביבה הברזילאית פתוחה יותר להון זר. אלה כללו: קיצוץ בהוצאות הציבוריות, העלאות מס על צרכנים והקפאת שכר להפחתת האינפלציה; הפרטה מסיבית; ביטול ההגבלה על העברת הון לבנקים זרים; הפחתת מס לרווחים רב-לאומיים; והוצאת הסובסידיות והחקיקה שהגנו על תעשיות לאומיות מפני תחרות זרה. לעומת 82% בשנת 1963, האינפלציה השנתית ירדה ל-22.5% בשנת 1967. בשנת 1966 הגירעון התקציבי עמד על 1.1% מהתמ"ג, לעומת 3.2% ב-1964. לכן, אם לוקחים בחשבון את מטרותיה של מדיניות כלכלית כזו, ניתן לחשוב עליהן כיעילות.

הנשיאים אמיליו מדיקסי וריצ'רד ניקסון בבית הלבן, 7 בדצמבר 1971.

לאחר מותו בשנת 1967, קסטלו ברנקו הוחלף על ידי הגנרל ארטור דה קוסטה אה סילבה. קוסטה אי סילבה זכה לתמיכה מתעשיינים ברזילאים ומהאגף הלאומני של הצבא. נאמר כי עוד לפני כניסתו של קוסטה אה סילבה לתפקיד, הוא דרש משגריר ארצות הברית לינקולן גורדון לעזוב את ברזיל לפני שהגנרל ייכנס לנשיאות. זה התגרה על ידי ניסיון לכאורה של גורדון לשכנע את קוסטה אה סילבה שלא לשנות את המדיניות הכלכלית של קסטלו ברנקו ולהקים מחדש את המדיניות הסטטיסטית, ההתפתחותית שהוטלה בעבר בידי נשיאים לשעבר. גורדון הוחלף על ידי השגריר ג'ון ו. תות'יל. באישור משרד החוץ האמריקני, הפעיל תותיל את מבצע טופסי, נוהל שנועד לצמצם את כוח האדם האמריקני המועסק בשגרירות ארצות הברית בברזיליה. כפי שהסביר במאמר שפורסם במהדורה של המגזין "מדיניות חוץ" ב-1972, "האומניפרסנט" של עובד השגרירות האמריקנית בזירה הפוליטית הברזילאית הפך לגורם לגירוי בקרב האוכלוסייה האנטי-אמריקאית ההולכת וגוברת והצבא הברזילאי, שהצביע כי מאז שהחליף קוסטה אה סילבה את קסטלו ברנקו, המדינה תעקוב אחר האסטרטגיה שלה בעניינים פוליטיים וכלכליים.[12]

רוב ממשל ניקסון (1969–1973) נותר מבט חיובי על הדיקטטורה הברזילאית. צמיחה גבוהה במהלך קוסטה אי סילבה ומדיסי עוררה את התקוות הלאומיות הברזילאיות לתפקיד בינלאומי גדול יותר - תקוות שארצות הברית תמכה בהן, שכן ברזיל נחשבה עדיין לאחת המדינות המתפתחות שמאד אוהדות את ארצות הברית. עם זאת, התקיימה התקררות בשני הצדדים. טקטיקות הדיכוי של מדיסי נגד פעילי שמאל התעוררו בעקבות מעשי הגרילה הסוציאליסטים העירוניים שהחלו לפרוח לאחר ההפיכה ב-1964. אחד היעדים החביבים על קבוצות כאלה היו דיפלומטים אמריקאים.

מהצד הברזילאי, הקירור היה קשור בגורמים רבים. אחד מהם היה מלחמת וייטנאם וההפסד האמריקני הקרוב, אך כבר ברור היה שזהו אירוע שיקל על צמצום שיתוף הפעולה עם האומה הצפון אמריקאית. גורמים אחרים היו:

  • הכוונה להגדיל את פרופיל המדינה על ידי זיוף שותפויות חדשות והכנסת ערכים חדשים במדיניות החוץ שלה. לממשלת ברזיל היו תקוות למלא תפקיד בינלאומי גדול יותר. זאת, סברו הלאומנים שצריך להשיג זאת על ידי הפיכתם למנהיג בקרב המדינות המתפתחות. לשם כך, ברזיל נאלצה לשחרר את קשריה עם המעצמה הקפיטליסטית והעולם המפותח בכלל. "העולם השלישי" היה סימן מסחרי של הרטוריקה של משרד החוץ, וברזיל החלה להתקרב לאפריקה ולמזרח התיכון. בפורומים כלכליים רב-צדדיים פעלה הדיפלומטיה הברזילאית, שביקשה לקדם את האינטרסים הכלכליים שלה כמדינה מתפתחת, בסינרגיה עם הודו ועם המדינות הבלתי-מזדהות באימוץ עמדה רוויזיוניסטית כלפי המדינות העשירות. אי-התערבות הוכנסה כערך מפתח במדיניות החוץ של ברזיל - לא רק כאמצעי לנדוד למדינות מתפתחות אחרות, אלא גם להגן על ברזיל עצמה מפני ביקורת על הפוליטיקה הפנימית שלה. כתוצאה מכך היא החלה להתנגד להקמתו מחדש של כוח השלום הבין אמריקני (שהתפרק עד 1967).
  • נושא ההפצה הגרעינית. ברזיל סירבה לחתום על האמנה למניעת הפצת נשק גרעיני (NPT). היא טענה שהאמנה מפלה משום שהיא חילקה שלא בצדק את העולם לשני סוגים שונים של מדינות: ראשית, המדינות שניתן היה לסמוך עליהן ישתמשו בכלי הנשק שלהן באחריות. אלה היו בדיוק אותן מדינות שעד אז כבר התבססו כמדינות נשק גרעיני: ארצות הברית, ברית המועצות, בריטניה, צרפת וסין. ושנית, היה גם שאר העולם, המדינות שיצטרכו לוותר על האפשרות לפתח טכנולוגיה גרעינית ולהעשיר אורניום בכוחות עצמן. ממשלת ברזיל דחתה את ההצעה בטענה שזוהי הפרה של ריבונות.

למרות זאת, בעוד שאפילו מרבית מדינות אירופה, כמו בריטניה הגדולה וצרפת סירבו לעשות זאת, ברזיל הייתה אחת המדינות המערביות הבודדות שהצביעו לצד ארצות הברית נגד הצטרפותה של הרפובליקה העממית של סין לאו"ם, כתמיכת בעלת ברית בארצות הברית, בהחלטת האספה הכללית של האו"ם 2758 משנת 1971.[13]

ממשל גייזל (1974–79) סימנה קירור מוחלט של היחסים בין ברזיל – ארצות הברית. כאשר ארצות הברית החלה להחיל מכסים גבוהים על מוצרים מיוצרים מתוצרת ברזיל, ארנסטו גייזל חיפש שותפים חדשים לסחר. את אלה, הוא היה מחפש בעיקר במדינות העולם השלישי האחרות (למשל, באפריקה). אך בניגוד לקוסטה אה סילבה ומדיסי, גייסל החל לפנות גם למדינות קומוניסטיות. בשנת 1975, ארבע שנים לפני ארצות הברית, ביססה ברזיל קשרים דיפלומטיים עם סין. זו מיד הכירה בעצמאות דוברות הפורטוגזית אנגולה ומוזמביק, שתי מדינות אפריקאיות שעצמאותן הובאה מידי פורטוגל באמצעות מהפכות סוציאליסטיות וסיוע מקובה ומברית המועצות. בשנת 1975 הצביעה ברזיל בעד החלטה 3379, החלטת האו"ם בחסות מדינות מוסלמיות שהשוותה בין ציונות לגזענות. רק שתי מדינות אחרות באמריקה הלטינית - קובה ומקסיקו - הצביעו בעד הצעת החוק. בתמיכתה על חשבון ישראל, כבר אז בת ברית אמריקאית מרכזית, הייתה כוונת ברזיל לחפש קשרים הדוקים יותר עם מדינות ערביות עשירות נפט. באותה תקופה ייבאה ברזיל 80% מהנפט שצרכה, אם כי הושפעה במיוחד ממשבר הנפט ב-1973, אירוע שהשפיע לרעה מאוד על השגשוג השוטף של ברזיל והיווה איום גדול על צמיחתה המהירה במהלך שנות מדיסי.

כאשר ממשל קרטר החליפה את זו של ג'רלד פורד, שני נושאים רגישים מאוד - זכויות אדם ושגשוג גרעיני, הגיעו לחזית ביחסים בין ממשלת ארצות הברית לברזיל.

בשנת 1975 חתמו ברזיל ומערב גרמניה על הסכם שיתוף פעולה באנרגיה גרעינית למטרות שלום. ההסכם היה להעביר לברזיל את כל מחזור הייצור הגרעיני ומפעל של כורים גרעיניים. המפעל יאפשר ייצור עצמאי של כורים גרעיניים כבר בשנת 1978.

ארצות הברית התנגדה להסכם. במרץ 1977 נקט ג'ימי קרטר צעדים נגד ברזיל וגרמניה כאחד: הוא לחץ על שני בנקים אמריקאים, בנק צ'ייס מנהטן והאקסימבנק, כדי להפסיק את כל פעילויות המימון שניהלו משא ומתן עם ברזיל, והפסיק את אספקת האורניום המועשר לגרמניה. הוא רצה להכריח את שתי המדינות לוותר על ההסכם או לשנות אותו כדי לתת מקום להכנסת אמצעי הגנה מקיפים הדומים לאלה שהוקמו על ידי ה-NPT. הוא אף רצה שבניית מפעלי הכורים הגרעיניים תבוטל.

הנשיאים רונלד רייגן וז'ואאו פיגיירדו רוכבים על סוסים בברזיליה, ברזיל, 1 בדצמבר 1982.

בראשית שנות השמונים המתח ביחסי אמריקה – ברזיל התרכז בשאלות כלכליות. התרחשה נקמה על נוהלי סחר לא הוגנים ואיימה על יצוא ברזילאי של פלדה, מיץ תפוזים, מטוסי נוסעים, נעליים וטקסטיל. עם כניסתו של הנשיא סרניי לתפקיד בשנת 1985, שוב עלו נושאים פוליטיים, כמו יצוא הנשק של ברזיל ללוב ואיראן. מורטוריום החובות הזרים של ברזיל וסירובה לחתום על האמנה למניעת הפצת נשק גרעיני גרמו לארצות הברית להעמיד את ברזיל ברשימה השחורה המנדטת שלה, ובכך הגבילה את הגישה של ברזיל לטכנולוגיות אמריקאיות מסוימות.

סוף המלחמה הקרה; חזרת הדמוקרטיה לברזיל

עם כניסתו לתפקיד במרץ 1990, ביקש הנשיא קולור התקרבות מהירה עם ארצות הברית במטרה להתחיל במדיניות אגרסיבית של הכנסת ברזיל לכלכלה העולמית והעמדתה לשולחן המשא ומתן של מעצמות העולם. ממשל פרנקו שמר על עמדה עצמאית והגיב בקור רוח להצעות של ממשלת קלינטון לאזור סחר חופשי באמריקה הלטינית.

המאה ה-21

קשרי ארצות הברית עם ממשלת קרדוזו בין השנים 1995–2002 היו טובים. קרדוסו קיים ביקור גדול בוושינגטון הבירה ובניו יורק בשנת 1995, וממשל קלינטון הביע התלהבות רבה מהעברת התיקונים החוקתיים שפתחו את הכלכלה הברזילאית להגדלת ההשתתפות הבינלאומית.

ממשל בוש ראה בברזיל שותפה חזקה שניתן לשתף איתה פעולה בכדי לפתור בעיות אזוריות וגלובליות. הנושאים החשובים והדחופים לברזיל וגם לארצות הברית כללו מאבק בסמים ובטרור, ביטחון אנרגטי, סחר, סוגיות סביבתיות, זכויות אדם ומאבק באיידס.

הנשיאים ג'ורג ווקר בוש ולואיס אינסיו דה סילבה בשנת 2008.

בעקבות פיגועי 11 בספטמבר בשנת 2001, ברזיל הייתה הראשונה שהציעה לכנס את האמנה הבין-אמריקאית לעזרה הדדית, המכונה גם אמנת ריו, שקובעת כי "התקפה חמושה על חבר אחד צריכה להיחשב כמתקפה על כולם". האמנה החלה את תוקפה ב-19 בספטמבר בישיבת שרי החוץ של חצי הכדור המערבי בארגון המדינות האמריקניות. ב-1 באוקטובר הצהיר הנשיא קרדוסו כי ארצות הברית לא ביקשה תמיכה צבאית ברזילאית וכי ברזיל אינה מתכוונת להציע דבר כזה.[14] למרות התמיכה הראשונית של ברזיל בארצות הברית, היא בחרה לא להצטרף באופן פעיל למלחמה בטרור ותחת הנשיא לולה, היא התנגדה נחרצות למלחמת עיראק של ממשל בוש.[15]

למרות זאת היחסים הדו-צדדיים נחשבו קרובים למדי, למרות הגישות הפוליטיות השונות של לולה ובוש בנושאים שונים. ב-20 ביוני 2003, ערך הנשיא לולה ערך ביקור רשמי בארצות הברית, והוא והנשיא בוש החליטו "ליצור מערכת יחסים קרובה, חזקה ואיכותית יותר [דו צדדית]." ב-6 בנובמבר 2005 ביקר הנשיא בוש בברזיליה ושני המנהיגים אישרו את היחסים הטובים בין המדינות והתחייבו לפעול יחד לקידום השלום, והדמוקרטיה. הנשיא בוש הודה לברזיל על מימוש המנהיגות בעולם ובחצי הכדור, כולל תפקידה של ברזיל בכוח שמירת השלום בהאיטי, ועל המאמצים ברחבי העולם להיאבק באיידס.[16]

פקידים ברזילאים ואמריקאים חתמו על הסכם לקידום ייצור ושימוש נרחב יותר באתנול ברחבי העולם. ההסכם הושג לאחר ביקורו של הנשיא בוש בברזיל ב-9 במרץ 2007 ושל הנשיא לולה בקמפ דייוויד ב-31 במרץ 2007.

לאחר מותו של אוסאמה בן לאדן בשנת 2011, אמר שר החוץ הברזילאי אנטוניו פטריוטה כי "אנו מודאגים מאוד לגבי פעולות נגד. אנו מקווים כי אירוע זה לא יגרום להתקפה".[17] אך הוסיף כי האירוע היה "חשוב וחיובי", כאשר העולם הערבי קרא להגדיל את חופש הביטוי. הוא המשיך, "ככל שאל-קאעידה ואוסאמה בן-לאדן היו ונשארו מאחור על אסטרטגיות פוליטיות המתעדפות פעולות טרור, [ממשלת ברזיל] יכולה רק להביע את הזדהותנו עם הקורבנות ועם מי שמבקש צדק."[18]

בשנים האחרונות, ברזיל, עם תפקידה הבולט יותר ויותר כאומה החזקה, המובילה והמשפיעה ביותר באמריקה הלטינית, ביקשה בדרך כלל לשתף פעולה עם וושינגטון בסוגיות ספציפיות בעלות אינטרס הדדי ולא לפתח מערכת יחסים מפלגתית וכוללת עם ארצות הברית. בעוד שברזיל העמיקה את קשריה האסטרטגיים עם יריבותיה האמריקאיות המושבעות כמו איראן, קובה, ונצואלה ורוסיה, והביעה הכרה בפלסטין כמדינה משקיפה (לה התנגדה ארצות הברית), היא נותרה מרכזית יחסית, אימצה נייטרליות ולא הביעה עמדה ברוב הסוגיות הבינלאומיות, כדוגמת הימנעות מהחלטת מועצת הביטחון של האו"ם 1973 המאפשרת התערבות צבאית בלוב.

במרץ 2019, הודיע נשיא ברזיל, ז'איר בולסונארו, בבית הלבן כי אזרחים אמריקנים, בנוסף לאזרחים יפנים, אזרחים קנדיים ואזרחים אוסטרלים, לא ידרשו עוד ויזת נסיעות לביקור במדינה עד שתי תקופות של 90 יום לכל השנה, החל מיוני 2019, במטרה לקדם את התיירות.[19] ארצות הברית לא תמשיך להדגיש את המדיניות.[20]

נושאים אקטואליים

במהלך פגישתם הראשונה בוושינגטון ב-14 במרץ 2009, דנו נשיא ארצות הברית ברק אובמה ועמיתו הברזילאי, הנשיא, לואיס אינאציו לולה דה סילבה, על הכלכלה, האנרגיה, הסביבה ותיק המשמורת של נער אמריקני שנלקח לברזיל.[21] אובמה אמר לאחר הפגישה: "הייתי מעריץ גדול של ברזיל ומעריץ נהדר של ההנהגה המתקדמת, צופת פני העתיד, שהנשיא לולה הציג בכל אמריקה הלטינית ובכל העולם". "יש לנו ידידות מאוד חזקה בין שתי המדינות, אבל אנחנו תמיד יכולים לחזק אותה", הוסיף.[22][23]

נושא חטיפת הילדים מארצות הברית לברזיל הועלה על ידי אובמה, מזכירת המדינה הילרי קלינטון, בית הנבחרים של ארצות הברית ופקידים אחרים בארצות הברית והתקשורת המרכזית. נכון לדצמבר 2009, ישנם 66 ילדים אמריקאים שנלקחו על ידי אחד מהוריהם לגור בברזיל. בעוד שברזיל מחויבת על פי אמנת האג בנושא ההיבטים האזרחיים של חטיפת ילדים בינלאומית להחזיר כל ילד לארצות הברית, היא לא עשתה זאת. על פי האמנה, הורה אחד אינו יכול לברוח מתחום השיפוט החוקי בו הילד מתגורר - "מקום מגוריו הרגיל" - כדי לקנות מקום מגורים נוח יותר במדינה אחרת כדי להתמודד על משמורת.[24][25]

ברזיל הביעה לאחרונה את מורת רוחה מהעמדה האמריקאית להכיר בתוצאות הבחירות לנשיאות הונדורס,[26] שכן הראשונה דחתה את תוצאות הבחירות בהונדורס.

נכון לשנת 2012, ברזיל וארצות הברית לא הסכימו על המדיניות המוניטרית,[27] אך המשיכו לקיים יחסים חיוביים.[28]

על פי הדיווח המיוחד של הפייננשל טיימס על יחסי ברזיל – ארצות הברית, הקשרים הדו צדדיים התאפיינו כלבביים מבחינה היסטורית, אם כי לאחרונה התרחשו פרקי תסכול.[29] נשיא ברזיל לשעבר, לולה דה סילבה, "עורר חשד בארצות הברית בשנת 2010 כשניסה להתערב לצד טורקיה במחלוקת על תוכנית הגרעין של איראן." יחד עם נשיאת ברזיל הקודמת, דילמה רוסף, " מפלגת הפועלים השלטת שלה הייתה ידידה מסורתית של משטרים שנחשבו בלתי ניתנים לטיפול על ידי ארצות הברית, כדוגמת קובה וונצואלה תחת הוגו צ'אווס." עם זאת, בסך הכל המשיך הסחר לצמוח, וגבר מ-28 מיליארד דולר בשנת 2002 לכמעט 77 מיליארד דולר בשנת 2012, עם עודף של 11.6 מיליארד דולר לטובת ארצות הברית. שיתוף הפעולה הביטחוני השתפר גם הוא. ארצות הברית שמרה על הוראתה למטוסי התקיפה הקלה הברזילאית, המייצגת את החוזה הראשון מסוג זה של ברזיל עם צבא ארצות הברית. "אמבראר בונת המטוסים הברזילאית, חתמה על הסכם שיתוף פעולה עם בואינג לפיתוח מטוס תובלה צבאיים בעלי מנועי סילון. הדבר חיזק את השאיפות בוושינגטון שארצות הברית עלולה לזכות בסופו של דבר בחוזה לספק לחיל האוויר הברזילאי."

שערוריית מעקב ההמונים

היחסים בין ברזיל וארצות הברית הושפעו ביולי 2013 כאשר כתב גלן גרינוולד סדרת מאמרים בעיתון O Globo בברזיל וחשף כי ברזיל הייתה אחת היעדים הגדולים ביותר של תוכנית המעקב ההמוני של סוכנות הביטחון הלאומי של ארצות הברית.[30] ממשלת ברזיל הוקיעה את פעילות ה-NSA וביקשה לשקול להביא את הנושא לאו"ם.

ב-1 בספטמבר 2013 חשפה רשת גלובו של ברזיל שתוכנית הריגול של הסוכנות לביטחון לאומי כוונה ישירות לתקשורת של הנשיא דילמה רוסף ועוזריה הבכירים.[31] הסיפור נחשף על ידי גלן גרינוולד על סמך מסמכי ה-NSA שהודלפו על ידי אדוארד סנודן.[32] המסמכים תיארו כיצד ה-NSA השתמש בתוכנות המחשב שלה כדי לקבל גישה להודעות דואר אלקטרוני, שיחות טלפון והודעות טקסט של רוסף ועוזריה. ב-2 בספטמבר 2013, קראה רוסף לישיבת חירום עם חברי הקבינט העליון שלה כדי לדון בגילויים.[33] שגריר ארצות הברית בברזיליה, תומאס שאנון, זומן למשרד החוץ של ברזיל כדי להסביר את הריגול האמריקני. ממשלת ברזיל קיימה מסיבת עיתונאים על להוקיע את המעשה כ"הפרה בלתי מתקבלת על הדעת של הריבונות", ודרשה הסבר מיידי מממשלת ארצות הברית.[34]

ב-5 בספטמבר 2013 הודיעה ממשלת ברזיל כי ביטלה ביקור של רוסף בוושינגטון.[35] הביטול נתפס כסימן נוסף לכך שהיחסים בין שתי המדינות התחלפו והושפעו לרעה מהנושא. הנשיאה רוסף נפגשה עם הנשיא אובמה בשולי פסגת G-20 בסנקט פטרבורג, רוסיה, כדי לדון באירוע. במסיבת עיתונאים לפני היציאה לברסיליה, חשפה רוסף את השיחה שניהלה עם הנשיא אובמה, וקבעה כי היא הביעה את ה-"כעס האישית שלי ושל מדינתי ביחס לריגול לכאורה נגד הממשלה, שגרירויות, חברות ואזרחים ברזילאים על ידי הסוכנות לביטחון לאומי של ארצות הברית." לדברי רוסף, היא הודיעה לנשיא אובמה כי ברזיל תעלה את הנושא באו"ם ובארגונים בינלאומיים אחרים ותציע כללים ונהלים בנוגע לממשל באינטרנט כדי להפסיק את תוכניות המעקב ההמוני.

שר החוץ של ארצות הברית, רקס טילרסון, עם שר החוץ הברזילאי, אלויסיו נונס, במחלקת המדינה האמריקאית בוושינגטון הבירה, ב-2 ביוני 2017.

ב-24 בספטמבר 2013 נשא רוסף נאום פתיחה בעצרת הכללית של האו"ם בגנות שיטות איסוף המודיעין של ארצות הברית באופן כללי, אך באופן ספציפי של אזרחים, תאגידים ואנשי ממשל ברזילאים.[36][37]

תגובה

מייקל שיפטר, נשיא הדיאלוג הבין אמריקני, ראה בגילויים "מכה משמעותית למאמץ להגביר את האמון בין שתי המדינות", והוסיף כי "מערכת היחסים בין ברזיל – ארצות הברית נמצאת תחת איום".[38]

במהלך התייחסות לישיבת פתיחת האספה הכללית של האו"ם בספטמבר 2014, ביקרה רוסף בחריפות את האסטרטגיה של ארצות הברית להקמת קואליציה בינלאומית שתתמודד עם שביתות צבאיות בהתקדמות המדינה האסלאמית בעיראק ובסוריה (דאעש), תוך דחיפת משא ומתן ולא כוח. עמדה זו, והשתיקה של ברזיל לנוכח הפלישה הרוסית וסיפוח קרים עשויים לגרום לסיכוי מופחת שברזיל תשיג את רצונה רב השנים לזכות במושב קבוע במועצת הביטחון של האו"ם.[39]

ביוני 2015 נפגשו הנשיא ברק אובמה ונשיאת ברזיל רוסף כמעט שנתיים לאחר שביטלה רוסף ביטל ביקור ממלכתי נדיר בוושינגטון בעקבות הגילויים כי ברזיל הייתה יעד לתוכניות הריגול האמריקאיות. ארצות הברית חיפשה סחר והשקעות דו-צדדיים מאז שסין עקפה את זו כשותפה המסחר הגדול ביותר של ברזיל. רוסף נסעה לניו יורק על מנת להיפגש עם בנקאים להשקעות ולעמק הסיליקון כדי לתמוך בעסקים לתעשיית טכנולוגיית המידע בברזיל. היחסים בין ארצות הברית לברזיל השתפרו מאז, ואכן נותרה ארצות הברית המשקיעה המובילה בברזיל הן ב-FDI והן במספר עסקאות בתחום המו"פ.[40][41][42]

ביקורים מדרג גבוה

ביקורי מלכות ונשיאות מברזיל בארצות הברית:[43][44][45]

ביקורי נשיאות מארצות הברית לברזיל:[46]

משלחות דיפלומטיות

של ארצות הברית:

של ברזיל:

ראו גם

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא יחסי ארצות הברית – ברזיל בוויקישיתוף

הערות שוליים

  1. ^ "Global Indicators Database". 22 באפריל 2010. {{cite web}}: (עזרה)
  2. ^ "Which countries Americans like … and don't". 30 בדצמבר 2013. {{cite web}}: (עזרה)
  3. ^ "GDP ranking | Data". data.worldbank.org (באנגלית אמריקאית). נבדק ב-2017-09-15.
  4. ^ "U.S. Consulate General Recife". U.S. Embassy & Consulates in Brazil. נבדק ב-2015-06-25.
  5. ^ Stanley E. Hilton, "The Argentine Factor in Twentieth-Century Brazilian Foreign Policy Strategy." Political Science Quarterly 100.1 (1985): 27-51.
  6. ^ Stanley E. Hilton, "Brazilian Diplomacy and the Washington-Rio de Janeiro 'Axis' during the World War II Era," Hispanic American Historical Review (1979) 59#2 pp. 201-231 in JSTOR
  7. ^ Stetson Conn, Byron Fairchild, Office of the Chief of Military History, Department of the Army, The Framework of Hemisphere Defense, 1960, page 319
  8. ^ "Brazil Marks 50th Anniversary of Military Coup".
  9. ^ Brazil marks 40th anniversary of military coup – Declassified documents shed light on U.S. role National Security Archive. Retrieved on 2010-11-03.
  10. ^ "G1 > Mundo – NOTÍCIAS – Lincoln Gordon mudou a história do Brasil, diz historiador americano". אורכב מ-MUL1422975-5602,00.html המקור ב-2009-12-26. {{cite web}}: Check |url= value (עזרה)
  11. ^ Mark Cook, Rerun in Honduras: Coup pretext recycled from Brazil ’64. Extra! magazine, September 2009
  12. ^ Leacock, Ruth (1990). Requiem for Revolution: The United States and Brazil, 1961–1969.. Kent, Ohio: Kent State University Press. pp. 240–241.
  13. ^ "Voting situation in the UN General Assembly in respect to Resolution 2758 (1971)". wikimedia.org. נבדק ב-7 בפברואר 2018. {{cite web}}: (עזרה)
  14. ^ "We're sorry, that page can't be found" (PDF). fpc.state.gov. נבדק ב-7 בפברואר 2018. {{cite web}}: (עזרה)
  15. ^ Brazil: Iraq and U.S. guilty of disrespect United Press International
  16. ^ "Joint Statement on the Occasion of the Visit by President George W. Bush to Brazil". georgewbush-whitehouse.archives.gov. נבדק ב-7 בפברואר 2018. {{cite web}}: (עזרה)
  17. ^ "Osama Bin Laden's Death: Political Reaction in Quotes". BBC News Online. 3 במאי 2011. נבדק ב-5 במאי 2011. {{cite news}}: (עזרה)
  18. ^ "Brazil: Bin Laden's Death Is 'Important and Positive'". Monsters and Critics. אורכב מ-המקור ב-6 במאי 2011. נבדק ב-15 במאי 2011. {{cite web}}: (עזרה)
  19. ^ "Brazil Waives Entry Visa Requirements for U.S. Citizens". Forbes.
  20. ^ "Brazil Ends Visa Requirements for Visitors From U.S., Other Nations". WSJ.
  21. ^ "Obama, Brazil Leader Focus on Economy, Energy". אורכב מ-המקור ב-2019-02-13. נבדק ב-2009-03-14.
  22. ^ "Obama, Brazil's President Focus on…". Chicago Tribune. נבדק ב-2009-03-15.(הקישור אינו פעיל, October 2019)
  23. ^ "Lula Tells Obama He has Unique Regional Clout". נבדק ב-2009-03-15. (הקישור אינו פעיל, October 2010)
  24. ^ "U.S. dad's custody case returns to Brazilian appeals court - CNN.com". www.cnn.com. נבדק ב-7 בפברואר 2018. {{cite web}}: (עזרה)
  25. ^ "Archived copy". אורכב מ-המקור ב-2010-10-13. נבדק ב-2010-11-13. {{cite web}}: (עזרה) House bill passed, H.Res.125 – Calling on Brazil in accordance with its obligations under the 1980 Hague Convention, March 11, 2009
  26. ^ U.S. risks isolation over Honduras election: Brazil Reuters. Retrieved on 2009-12-21.
  27. ^ Brazil Leader Slams U.S. Money Policy April 9, 2012
  28. ^ Brazil and U.S. Accentuate the Positive April 9, 2012
  29. ^ Leahy, Joe (16 באפריל 2013). "Politics put to one side in sign of closer ties". Financial Times. נבדק ב-17 במאי 2013. {{cite news}}: (עזרה)
  30. ^ "Brazil to U.S.: Explain spying". Politico. Retrieved on 2013-09-06.
  31. ^ "Brazil Angered Over Report N.S.A. Spied on President". The New York Times. Retrieved on 2013-09-06.
  32. ^ "Brazil cancels Rousseff advance team’s trip to US, increasing tensions over NSA spying". Washington Post. Retrieved on 2013-09-06
  33. ^ "Rousseff consults cabinet on US spy claims". China Daily. Retrieved on 2013-09-06.
  34. ^ "Brazil Reacts With Fury To NSA Spying; Mexico Orders Probe". International Business Times. Retrieved on 2013-09-06.
  35. ^ "Brazil cancels Rousseff advance team’s trip to US, increasing tensions over NSA spying". Washington Post. Retrieved on 2013-09-06
  36. ^ "Brazil takes NSA scandal to the UN".
  37. ^ "Brazil's president Rousseff attacks US over spy claims". BBC News. 2013-09-24.
  38. ^ "Brazil cancels Rousseff advance team’s trip to US, increasing tensions over NSA spying". וושינגטון פוסט. Retrieved on 2013-09-06
  39. ^ "Andres Oppenheimer: Brazil makes it hard to back key U.N. reforms".
  40. ^ "Quadro do investimento estrangeiro direto no Brasil". Nexo Jornal (בBrazilian Portuguese). נבדק ב-2018-09-26.
  41. ^ "Foreign Investment in Brazil Guide". CI Group (באנגלית אמריקאית). 2018-08-23. נבדק ב-2018-09-26.
  42. ^ Brazil Tries To Rebuild Relations With U.S. After NSA Spying Scandal by Jackie Northam in June 30, 2015 (NPR)
  43. ^ "Visits By Foreign Leaders of Brazil". U.S Department of State. נבדק ב-27 ביולי 2019. {{cite news}}: (עזרה)
  44. ^ "Brazil's Bolsonaro to visit Trump this month". France24. 9 במרץ 2019. {{cite news}}: (עזרה)
  45. ^ "Antes de Bolsonaro: presidentes brasileiros nos EUA" (בפורטוגזית). Deutsche Welle. נבדק ב-27 ביולי 2019. {{cite news}}: (עזרה)
  46. ^ "Presidential travels to Brazil". U.S Department of State. נבדק ב-27 ביולי 2019. {{cite news}}: (עזרה)
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

27236662יחסי ארצות הברית – ברזיל

אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=יחסי_ארצות_הברית_–_ברזיל&oldid=2505678"